פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1307/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1307/15 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) בת"פ 8124-10-12 מיום 8.1.2015 תאריך הישיבה: י' בניסן התשע"ה (30.3.2015) בשם המערער: עו"ד דן באומן בשם המשיבה: עו"ד נילי פינקלשטיין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ל' ברודי) הרשיע את המערער על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיפים 382(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בית המשפט (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) גזר על המערער 8 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ש"ח. תמצית העובדות וההליכים 1. כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, המערער, שהיה קטין כבן 17 בעת ביצוע העבירה, ובעודו מרצה עונש מאסר בבית הסוהר "אופק" (להלן: בית הסוהר), לקח חלק יחד עם שבעה אסירים נוספים (להלן: הנאשמים הנוספים) בהכאתו האלימה של אסיר אחר, הוא המתלונן (להלן: המתלונן). האירוע החל כאשר המערער קרא למתלונן ולאסיר נוסף (להלן: האסיר הנוסף) לצאת מתאם. כאשר חזר האסיר הנוסף לתא, הבחין כי נלקחו משם חפצים אישיים שלו ושל המתלונן וסיפר למתלונן על כך. על פי עובדות כתב האישום, באותה עת, המערער והנאשמים הנוספים היכו את המתלונן בחלק האחורי של ראשו והוא נפל על הארץ, בין היתר באמצעות שולחן שניצב בסמוך למתלונן. בעודו שרוע על הרצפה, המערער וארבעה מתוך שבעת הנאשמים הנוספים המשיכו להכות את המתלונן בבעיטות ובאגרופים בכל חלקי גופו ובראשו, וזאת בזמן ששלושת הנאשמים הנוספים האחרים החזיקו את דלתות הכניסה לאגף כדי למנוע את כניסת הסוהרים. למתלונן נגרמו חבלת ראש ומכות יבשות בפניו, בגבו ובידו. בעקבות חבלת הראש, אושפז המתלונן בבית חולים למשך יומיים. 2. המערער הורשע ביום 17.9.2013 בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות על פי הודאתו (כב' השופטת ל' ברודי). למען שלמות התמונה יצוין כי גם הנאשמים האחרים הורשעו באותה העבירה ונגזרו עליהם עונשים שונים. בעניינו של המערער ניתנו שני תסקירים מאת שירות המבחן לנוער. כמו כן, הופנה המערער לממונה על עבודות שירות למתן חוות דעת לבחינת התאמתו לריצוי עונשו בדרך זו. בתסקירי שירות המבחן לנוער בעניינו של המערער צוין כי המערער מגיע מרקע סוציואקונומי קשה; כי נסיבות חייו קשות; וכי הוא מעורב בפלילים מגיל צעיר. שירות המבחן התרשם כי המערער לקח אחריות על העבירה, הביע חרטה והפיק לקחים ממנה; וכן שהוא בעיצומו של תהליך שיקומי. משכך, הומלץ להשית על המערער מאסר קצר שירוצה בדרך של עבודות שירות, בצד מאסר על תנאי, צו מבחן בפיקוח שירות המבחן וקנס או פיצוי. 3. דא עקא, בחודש מרץ 2014, לאחר הרשעתו בעבירה נושא הערעור וטרם מתן גזר הדין בה, ביצע הנאשם עבירה של איומים כלפי בת זוגו באותה עת. לאחר מעצרו בגין אותה עבירה, הגיש שירות המבחן לנוער ביום 4.4.2014 הודעת עדכון לבית המשפט קמא שלפיה הוא חוזר בו מהמלצותיו כלפי המערער שהופיעו בתסקירים הקודמים, וכי אין מקום להמשך קשר טיפולי עם המערער הואיל והטיפול בעניינו הועבר לשירות המבחן למבוגרים. יצוין כי בגין עבירת האיומים כלפי בת זוגו הורשע המערער ביום 25.6.2014 בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק, ונגזרו עליו 4 חודשי מאסר בפועל, אשר החל בריצויים באותו יום. עקב מעצרו ומאסרו בגין עבירת האיומים לא ניתן היה לבדוק את כשירותו של המערער לבצע עבודות שירות כפי שהורה בית המשפט קמא, ומשכך לא ניתנה חוות דעתו של הממונה בעניין זה. 4. ובחזרה להליכים נושא דיוננו – להשלמת התמונה יצוין כי המערער לא התייצב בבית המשפט קמא לשתי ישיבות, ובישיבה נוספת ביום 30.9.14, מספר דקות טרם מתן גזר הדין, עזב המערער את בית המשפט ולא שב. הוצא נגדו צו הבאה והוא אותר ונעצר רק ביום 6.1.2015, כשלושה חודשים לאחר מכן. גזר דינו של המערער הוקרא ביום 8.1.2015. גזר הדין 5. בקביעת מתחם העונש ההולם למעשיו עמד בית המשפט על האלימות הקשה שבה נקטו המערער והנאשמים הנוספים; על הנזק שנגרם למתלונן; ועל העובדה שהעבירה בוצעה בין כתלי בית הסוהר. בשל כך נקבע מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער בין כמה חודשי מאסר בפועל על דרך של עבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל. בבואו לגזור את עונשו של המערער שקל בית המשפט לחומרה את הסתבכותו הנוספת בפלילים בעודו ממתין לגזר הדין בעבירה נושא ערעור זה – המעידה על היעדר מורא מפני החוק; את עברו הפלילי הכולל שלוש הרשעות קודמות לחובתו (כולל ההרשעה בגין עבירת האיומים); את היעדרותו משתי ישיבות ואת בריחתו מבית המשפט במועד הקראת גזר הדין. לקולה שקל בית המשפט את נסיבות חייו הקשות; את גילו הצעיר וההשפעה השלילית הצפויה לתקופת מאסר ממושכת על המשך חייו; את הודאתו במעשים שחסכה את הצורך בניהול שלב ההוכחות; ואת העובדה שכתב האישום בעבירה הוגש בחלוף כמעט שנה ממועד ביצוע העבירה ועל סיפה של תקופת ההתיישנות. לאחר שקילת כלל השיקולים הושתו על המערער 8 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים כמפורט ברישה לפסק דין זה. טענות הצדדים בערעור 6. טענותיו של המערער לפנינו נוגעות לרכיב המאסר בפועל בלבד. המערער טען כי העונש שהושת עליו פוגע בעקרון אחידות הענישה ביחס לנאשמים האחרים באותו כתב האישום, שכן העונשים שנגזרו עליהם פחותים מהעונש שנגזר עליו. במיוחד התייחס המערער לפער בענישה בינו לבין הנאשם 3 (להלן: הנאשם 3), שהשתתף כמוהו בהכאת המתלונן אך נגזרו עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות בלבד. בנוסף טען המערער כי בגזר הדין לא ניתן משקל מספיק לשיקולים לקולה שפורטו לעיל. המדינה מצידה טענה כי אין להתערב בגזר הדין; וכי ישנם טעמים טובים להבחנה בין עונשו של המערער לעונשיהם של הנאשמים האחרים, ובפרט עונשו של הנאשם 3, שעיקרם בנסיבות שונות שאינן קשורות לביצוע העבירה. תסקיר משלים 7. לפנינו הונח תסקיר משלים מאת שירות המבחן לנוער בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער מביע חרטה ולוקח אחריות על מעשיו, אך חש כי העונש שהושת עליו חמור ואינו צודק. שירות המבחן התקשה להעריך את כנות הצהרותיו של המערער וציין כי ישנה סכנה להישנותה של התנהגות עבריינית. לצד זאת, העריך כי קיים סיכוי לשיקום המערער בשל מוטיבציה שהפגין בנוגע לטיפול בבית הסוהר, ובשל שאיפתו לניהול אורח חיים נורמטיבי עם שחרורו. לפיכך, לא בא שירות המבחן לנוער בהמלצה להקל בעונשו של המערער. דיון והכרעה 8. דין הערעור להידחות משלא מצאנו להתערב בגזר הדין של בית המשפט קמא. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ממדיניות הענישה הראויה (ראו והשוו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 8319/14 מדינת ישראל נ' מלול, פסקאות 16-15 (30.3.2015)). המקרה דנן אינו נופל בגדר חריג זה. 9. תחילה לטענתו של המערער בדבר פגיעה בעיקרון אחידות הענישה. ככלל, עקרון אחידות הענישה מורה כי על נאשמים שהואשמו בכתב אישום דומה ובנסיבות דומות יש להשית עונשים דומים, כנובע מעקרון השוויון בפני החוק (ראו ע"פ 544/14 מדינת ישראל נ' מחמוד, פסקה 12 (29.1.2015)). יחד עם זאת, עקרון אחידות הענישה הוא שיקול אחד מתוך מכלול השיקולים ששוקל בית המשפט בגזירת העונש ההולם, שאחד המרכזיים שבהם הוא עקרון הענישה האינדיבידאולית - עקרון יסוד בדין הפלילי (ע"פ 8355/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (18.11.2014)). לפיכך, יתכן שנסיבותיהם האישיות של נאשמים בכתב אישום אחד שהורשעו בגין מעשים דומים יביאו לתוצאות עונשיות שונות. אכן, כפי שציין הנאשם, על הנאשמים הנוספים בכתב האישום שבו הואשם נגזרו עונשי מאסר בפועל הנמוכים מעונש המאסר שהושת עליו. כך, על שלושה נאשמים שהיכו את המתלונן ביחד עם המערער הושתו 9 חודשי מאסר. ברם, נקבע כי מחצית המאסר תרוצה בחופף למאסר שכבר ריצו אותה עת, כך ש"הלכה למעשה" עונש המאסר שהושת עליהם עומד על 4.5 חודשי מאסר בלבד. על הנאשם 3 נגזרו כאמור 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות; על שניים מהנאשמים שלא השתתפו בהכאת המתלונן נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בחופף למאסר שהם מרצים בגין עבירות אחרות; ועל הנאשם האחרון שלא השתתף בהכאת הנאשם נגזרו 3 חודשי מאסר בפועל. ברם, פערים אלה יסודם בשוני רלוונטי בין המערער לבין הנאשמים האחרים ובינם לבין עצמם, בין בנסיבות הקשורות לביצוע העבירה - שהוא זה שקרא למתלונן ולאסיר הנוסף לצאת מתאם - ובין בנסיבות שאינן קשורות לביצועה. אשר להשוואה בין המערער לבין הנאשם 3, נסיבותיו האישיות של הנאשם 3 שונות מהותית מאלו של המערער. בית המשפט קמא התרשם שהנאשם 3 מצוי בתהליך שיקום וחזרה למסלול חיים נורמטיבי: ניתנה בעניינו חוות דעת מאת הממונה על עבודות השירות שמצאו כשיר לריצוי עונשו בדרך זו; הוא התייצב לכל הדיונים בעניינו פרט לאחד; ומאז ביצוע העבירה נושא הערעור ועד מתן גזר דינו – כשלוש שנים – לא היה מעורב בעבירות נוספות. לעומתו, המערער, בעודו ממתין לגזר דינו בעבירה נושא הערעור, ביצע עבירה נוספת של איומים נגד בת זוגו, שבגינה הורשע וריצה 4 חודשי מאסר בפועל. זאת ועוד, מעצרו בגין עבירה זו הוא שמנע את האפשרות לערוך חוות דעת של הממונה על עבודות שירות בעניינו, ובהתאמה, לא נכללה המלצה כזו. ומכאן להשוואה בין המערער לבין שלושת הנאשמים שמחצית מאסרם ירוצה בחופף. אמנם יש לבחון את אחידות הענישה גם בהתחשב בתקופות מאסר חופפות (ראו ע"פ 7907/14 ואזנה נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (22.2.2015)), אך אחידות הענישה אינה עניין אריתמטי בלבד ושוני רלוונטי בנסיבות הוא יסוד מוצדק לפערים בענישה הממשית שמושתת על נאשמים באותו כתב האישום. בענייננו, עונשם של שלושת הנאשמים המדוברים נגזר בהתאם להסדר טיעון "סגור". נוכח המכלול עליו עמדנו לא מצאנו כי יש בהבדלים בענישה עילה להתערבותנו. 10. לא נעלמה מעינינו העובדה שהמערער היה קטין בעת ביצוע העבירה. כידוע, על ענישתם של קטינים חל חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 ולא תיקון מס' 113 לחוק העונשין, כאמור בסעיף 40טו(א) לחוק. בצד זאת, סעיף 40טו(ב) לחוק מאפשר לבית המשפט "להתחשב בעקרונות ובשיקולים המנחים בענישה המנויים בסימן זה, תוך התאמתם לענישת הקטין, ככל שסבר שראוי לתת להם משקל בנסיבות המקרה". כלומר, בית המשפט צריך לתת לנסיבותיו האישיות של הקטין ולסיכויי השיקום שלו משקל רב בגזירת העונש, ובין השאר לשקול את חומרת העבירה ונסיבותיה; מידת קרבתו של הקטין אל גיל הבגרות; את הבעת החרטה ומידת נטילת האחריות; סיכויי השיקום כפי שהם מוערכים על ידי הגורמים המקצועיים; ועברו הפלילי (ראו ע"פ 3203/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 (20.11.2013)). בענייננו היה המערער במרחק של כשנה מגיל הבגרות, אך לא הייתה זו עבירתו הראשונה, ואף לא עבירתו האלימה הראשונה. אמנם הביע המערער חרטה ונטל אחריות על מעשיו, אך שירות המבחן לנוער לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו ואף חזר בו מהתרשמותו הראשונה החיובית מהמערער לאחר שנעצר בגין עבירת האיומים. אמנם מן העבר השני עמדו לזכותו של המערער נסיבות חייו הקשות ויתר השיקולים לקולה שפורטו לעיל, אך בית המשפט קמא איזן בין מכלול השיקולים האמורים, עמד עליהם בהרחבה, והגיע לתוצאה עונשית הולמת שבה לא מצאנו להתערב. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ‏י"ב בניסן התשע"ה (‏1.4.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15013070_M01.doc ממ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il