טלב אחמד דיב מזיד נ. ועדת המשנה לפיקוח על בניה ביו"ש

2 1 בבית המשפט העליון עע"מ 1305/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר המערער: טלב אחמד דיב מזיד נ ג ד המשיבות: 1. ועדת המשנה לפיקוח על בניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 8.1.2024 בעת"מ 11029-07-23, שניתן על-ידי כבוד השופט א' רון; ובקשה למתן סעד זמני בשם המערער: עו"ד אבי בר עם פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 8.1.2024, בעת"מ 11029-07-23 (השופט א' רון) שבו נדחתה עתירת המבקש להורות למשיבות לדון בתכניות בניה שהגיש, וכמו כן להקפיא את צווי ההריסה שהוצאו על-ידם, עד להכרעה לגבי אותן תכניות. השתלשלות העובדות – מפותלת, מייגעת, ואינה נדרשת להכרעה. אתמקד בעובדות הרלבנטיות: ביום 24.1.2023 הגיש המערער, טלב אחמד דיב מזיד, עתירה מינהלית, שבה התבקש להורות למשיבות לדון בתכניות הבנייה שהגיש, וכן לעכב פעולות אכיפה בתיקי בב"ח ט' 4/17 ו-ט' 5/17, עד להכרעה בעניינן של אותן תכניות (עת"מ 59364-01-23). ביום 24.4.2023 התקיים דיון בעתירה. לאחר שנשמעו הערות בית המשפט, חזר בו המערער מעתירתו. תקופה קצרה לאחר מכן, הגיש המערער עתירה נוספת, דומה עד מאד, כמעט זהה לעתירה הקודמת. להוכחת בעלותו במקרקעין, צירף המערער, זו הפעם, אישור מאת גוף המכונה 'מרשם הטאבו הפלסטיני', שהופק עוד בשנת 2019. ביום 8.1.2024 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. העתירה – נדחתה. תחילה צוין, כי "עיקר בעיית [המערער], היתה ועודנה, הוכחת זכותו הבלעדית בחלקה עליה בנה את שבנה. הדיון בעתירה הקודמת נעצר כבר בשלב בו נדונה טענת [המערער] לבעלות מלאה בחלקה הרלוונטית, וזאת נוכח עמדת [המשיבות] המתבססת על [רישומיהן], לפיה יש, אמנם, [למערער] בעלות חלקית בחלקה ואולם את הזכויות בחלקה הוא חולק יחד עם אחרים במושע. שותפיו לזכויות בחלקה אינם צד לבקשה להיתר, ואף לא להליכים בבית משפט זה. לא בעתירה הקודמת, ואף לא בזו". בהמשך נקבע, כי משלא הוכיח המערער את בעלותו בחלקה כולה, הרי שדין העתירה להידחות. זאת, נוכח ההלכה שלפיה – "הבעלות המלאה בחלקה הרלוונטית מהווה תנאי סף לכל בקשה מן הסוג שעל הפרק ואין בידי [המערער] לעמוד בתנאי זה". מכאן הערעור שלפנינו. יחד עם הערעור הוגשה בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, ושקלתי את נימוקיו, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבות. זאת, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה על ההליך שלפנינו מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים). לוז טענתו של המערער היא, כי המסמך שאותו צירף, מאת גוף המכונה 'מרשם הטאבו הפלסטיני', יש בו כדי להוכיח כי הוא בעליה היחידים של החלקה. דא עקא, כפי שציינו המשיבות בכתב התשובה שהוגש לבית המשפט המחוזי, למסמך שכזה אין נפקות משפטית. הסמכויות האזרחיות בשטחי C נתונות בידיו של המפקד הצבאי. הרשות הפלסטינית אינה מוסמכת לנהל רישום מקרקעין באזורים שאינם נתונים לשליטתה, ועל כן המסמך שבו מנופף המערער – לא מעלה ולא מוריד. טוב עשה אפוא בית המשפט המחוזי כשסרב להעניק משקל כלשהו לאותו מסמך. יתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לבעלות בחלקה – עובדתיות הן, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהן. משבאנו לכלל מסקנה כי המערער כשל בניסיונו להוכיח כי הוא בעל הזכויות היחיד בחלקה, שוב אין תקומה לערעור: "בעניין זה נקבע זה מכבר כי 'מושכל יסוד בדיני תכנון ובנייה הוא שרשות תכנון אינה ניגשת לבחינת בקשה לקבלת היתר בטרם הבהיר המבקש את זכותו בקרקע, שאם לא כן היא עלולה להיקלע למצב שבו היא מתירה בנייה תוך הסגת גבולו של הבעלים'" (בג"ץ 2986/15 בשאראת נ' מפקד כוחות צה"ל, פסקה 18 והאסמכתא שם (17.10.2017)). בדין ובצדק נדחתה בקשתו של המערער לדון בתכניות הבנייה שהגיש. טרם סיום אציין, כי בפתיח של כתב התשובה שהוגש על-ידי המשיבות לבית המשפט המחוזי, נטען כי דין העתירה להידחות על הסף. זאת, מחמת חוסר תום-לב, העדר ניקיון כפיים, ושימוש לרעה בהליכי משפט. בית המשפט המחוזי בחר שלא לדון בטענות הסף של המשיבות, והכריע בעתירה לגופה. לא היה מקום לעשות כן: 'טענות סף תחילה, טענות לגופו של עניין אחר כך'; מקום שבו נטענות טענות סף, מן הראוי להכריע בהן תחילה. ככל שיש בהן ממש, הרי שדי בכך כעקרון, בדרך כלל, כדי לדחות את העתירה. אין מקום לבררה לגופה. עלינו לחוס על המשאבים השיפוטיים. במקרים המתאימים, ניתן וראוי אף לשקול את סילוקה של העתירה על הסף, מבלעדי דיון בה, בהתאם להוראות תקנה 7(א)(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים. אשר על כן, הערעור נדחה בזאת. בכך מתייתר הצורך להכריע בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. נוכח התנהלותו, ישא המערער בהוצאות בסך של 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, ‏ט' באדר א התשפ"ד (‏18.2.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24013050_O01.docx יר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1