פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1304/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1304/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת.פ.ח. 1011/05, מיום 8.1.07, שניתן על ידי סגן הנשיא ס' רוטלוי והשופטים ע' צ'רניאק וק' ורדי תאריך הישיבה: י' באדר התש"ע (24.02.10) בשם המערער: עו"ד שקלאר יעקב; עו"ד גלית בש בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 23.12.09, בשעת בוקר, יצאה אשתו של המערער את ביתם תוך שהיא מפקידה בידיו את בתם – תינוקת כבת חודשיים. בשעות בהן נעדרה אשתו מהבית לגם המערער משקאות אלכוהוליים, ומשהחלה התינוקת לבכות, תגובתו היתה קשה: הוא צבט את הפעוטה בכל חלקי גופה, הפעיל לחץ על צלעותיה על גבה ובטנה; ומעך את ראשה באצבעותיו. תוצאתם של מעשים אלה היתה מחרידה – לפעוטה נגרמו דימומים עוריים ותת עוריים בגוו ובגפיים, שברים בצלעות, שסיעה של הכבד, שני מוקדים נגדיים של שברים בכיפת הגולגולת ביחד עם דמומים מתחת לקרום הקשה והעכבישי של המוח, דימומים במוח הגדול ודימומים תת עוריים בקרקפת, באף ובפנים. כתוצאה מכל אלה נגרם מותה של הפעוטה. העובדות שהובאו נכללו בכתב אישום (מתוקן בשנית) שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובו נטען עוד, כי בסמוך למותה של הפעוטה, סובב המערער בכוח את ירכיה וגרם לה שברים ספירליים, ולאחר מותה גרם לה לכוויות בזרועה הימנית, בבטן, בכף הרגל הימנית וכן לפצעי קרע בפות ובפי הטבעת. 2. המערער הודה בעובדות האמורות בחודש ינואר 2006, אולם משהוגשה מטעם ההגנה חוות דעת פסיכיאטרית בעקבותיה עלו ספקות בשאלת כשירותו לעמוד לדין, הוחלט לבטל את הכרעת הדין. בחודש פברואר 2006, ובעקבות הגשתה של חוות דעת נוספת, חזר המערער והודה בעובדות, אולם משנדחו הטיעונים לעונש הודיע המערער בחודש יולי 2006 כי הוא מבקש לחזור בו מהודייתו. ושוב החליט בית המשפט לבטל את ההרשעה, עד שבחודש ספטמבר 2006 חתמו הצדדים על הסכם טיעון בעקבותיו הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בחודש טבת התשס"ז (ינואר 2007) נדון המערער ל-20 שנות מאסר, וכנגד עונש זה מופנה הערעור שבפנינו. 3. בא-כוח המערער סבור כי נפלה שגגה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שמקורה בכך שהוא סבר כי המשיבה בחרה ל"הקל" עם המערער שעה שהמירה את העבירה שיוחסה לו בעבירת "הריגה". נטען, כי מסקנה זו חייבה עיון בחומר החקירה כולו, דבר שנמנע מבית המשפט נוכח הודאת המערער בעובדות. יתרה מכך, המשיבה החליטה לשנות את סוג העבירה לא מתוך כוונה להקל עם המערער, אלא נוכח שכרותו בשעת מעשה, דבר שיצר קושי להוכיח כי התקיימה אצלו "הכוונה להמית", שבלעדיה לא תיכון הרשעה בעבירת רצח. יש טעם בדבריו אלה של בא-כוח המערער, הואיל ומשעה שנאשם מודה בעובדותיו של כתב אישום שהוגש בגדרו של הסכם טיעון, הכל מחויבים לו, ובית המשפט אינו רשאי להניח הנחות נוספות, מקל וחומר כאשר הוא לא נחשף לכלל הראיות שבפרשה. לפיכך, כנקודת מוצא לדיון בערעור זה תשמשנה העובדות בהן הודה המערער, ונוסיף ונניח לטובתו כי החלטתה של המשיבה לעתור להרשעתו בעבירת "הריגה" בלבד, היה לה על מה שתסמוך. 4. באשר לעונש נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער מעבר למתחייב, הואיל ומדובר במי שהיה בעת עלייתו לישראל, בחודש אוגוסט 2004, אדם נורמטיבי, שביקש לבנות את חייו בארץ חדשה ולכלכל בכבוד את משפחתו. ברם, קשיי הקליטה, ומחלתה של אשתו ובתו, וכן פיטוריו ממקום עבודתו, גרמו לו להתדרדר לשתיית אלכוהול, וכתוצאה מכך הוא היה שיכור בשעת מעשה עד שהתקשה לזכור את סדר האירועים. המערער טען עוד, כי אותו בלבול שתקף אותו עמד בבסיס החלטתו לחזור מן ההודיה, ואין ללמוד מכך על ניסיון להכחיש את המעשה או להתנער מאחריותו לאשר התרחש. יתרה מכך, מאז מות בתו מכה המערער על חטא, הוא מתייסר בצערו, שנתו נודדת, והוא נתון במצוקה וייאוש. עוד נטען, כי המערער נותר בארץ בגפו, לאחר שאשתו נפרדה ממנו, ולפיכך הוא אינו זוכה לביקורים. נוכח כל אלה סבור בא-כוח המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו להשית על שולחו את העונש המרבי הקבוע לצדה של עבירת הריגה, ובכך הוא גם סטה מרמת הענישה הנוהגת. 5. אין בידינו להיעתר לערעור. לא נסתיר כי בהיותנו שופטים היושבים בדין שנים רבות, ולעתים נדמה כי כבר ראינו הכל, ניצבנו נדהמים ומזועזעים עד עומקי נשמתנו נוכח מעשה ההמתה הברוטאלי והמפלצתי שנגלה לעינינו מתוך קריאת כתב האישום. המערער קם על בתו – תינוקת שאך זה באה לעולם וכבר עזבה אותו בייסורים, אלימות ואכזריות שאינה יודעת גבול. הוא הכה, מעך ושיבר את איבריה של הקטינה, בשר מבשרו, משל היתה כלי נטול נשמה. הניסיון להשליך את האשם על חבלי הקליטה של המערער בישראל, ועל הטענה לפיה בשכרותו לא הבין את אשר הוא עושה, הוא ניסיון שלא יצלח, ונראה כי המערער נדרש לנימוקים אלה לאחר שהבין כי זהו המוצא האחרון שעה שהעונש שהוא ראוי לו עומד במבחנה של ערכאת הערעור. מעשיו של המערער הם מן הסוג שגם העונש המרבי אותו קבע המחוקק לצדה של עבירת הריגה אינו מהווה מענה הולם להם, ומכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים. ניתן היום, י"א באדר התש"ע (25.02.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07013040_O09.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il