בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1300/98
בפני: כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערערים: 1.
ויטלי סיריצקי
2.
אלכסנדר זלוצ'בסקי
3.
דוד פאבילר
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.2.98 בת"פ 3008/97 שניתן
על-ידי כבוד השופטים ד' ברלינר, נ' עמית וש' גדות
תאריכי
הישיבות: י"ח בשבט תש"ס (25.1.00); כ' בשבט
תש"ס (27.1.00); כ"ח באדר ב' תש"ס (4.4.00)
בשם
המערער 1: עו"ד ציון אמיר
בשם
המערערים 2 ו3-: עו"ד זאב גורדון
בשם
המשיבה: עו"ד אריאלה סגל-אנטלר
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. בליל ה10.9.96- נדקרו אולג קרפצ'וב (להלן:
המנוח) ואלכס קריצ'נקו (להלן: הפצוע) בעת ששבו מבילוי משותף, ביחד עם אשתו של
הפצוע, אל בית חברתו של המנוח ברחוב הגלעד חמש בחולון. המנוח נדקר באמצעות סכין
במצחו ובשכמו, ונפטר כתוצאה מדקירה עמוקה בבסיס צווארו, שגרמה לשאיפת ולאובדן דם
רב; ואילו הפצוע הובהל במצב קשה אל בית-החולים כשהוא סובל מחתכים באיבריו
הפנימיים.
2. בחקירתה במשטרה סיפרה אשתו של הפצוע, כי לאחר
ששלושתם סבבו אותו הלילה באזור תל-אביב במכוניתו של בעלה ועצרו, בין היתר,
במכון-עיסוי ברמת-גן בשם "טרופיקנה", הם הגיעו בשעה 02:00 לערך אל הבית
ברחוב הגלעד בחולון, ונכנסו לבניין כאשר בעלה והמנוח צועדים במרחק-מה לפניה.
לדבריה, שמעה לפתע את בעלה צועק לעברה להימלט כיוון שנדקר, וכאשר רצה אל הכביש
וניסתה לבקש סיוע ממכוניות חולפות, הבחינה במכונית שעברה בקירבתה, ואשר במקום
לעצור האיצה ונעלמה.
שכנה המתגוררת בבניין סיפרה כי בהמתינה באותו
הלילה לשובה של בתה, ראתה שני בחורים, שאותם לא יכולה הייתה לזהות, הממתינים
בכניסה לבניין. ואילו הבת, שחזרה מעט לפני השעה 02:00, סיפרה כי בהיכנסה לבניין לא
הצליחה להדליק את האור בחדר-המדרגות. בבדיקת המשטרה התברר כי נורות החשמל
בחדר-המדרגות הוברגו ממקומן.
3. בעקבות חקירה שכללה מעקבים, האזנות-סתר ובדיקת
תדפיסי שיחות טלפונים סלולריים של חשודים שונים - תדפיסים המבוססים על רישומי
שיחות שנקלטו על-ידי מערכות המחשב של חברות הסלולר בהתאם לאזור הימצאות מכשיר
הטלפון הסלולרי ממנו נערכו השיחות - נעצרו כחשודים במעשה, במועדים נפרדים, גיאורגי
צ'צ'רוב, גנאדי בירמן וולדימיר נקרוסובסקי, שמאוחר יותר התאבד בתא-המעצר. בהמשך
נחשדו ונעצרו המערערים וכן מישה קושניר, שהסכים לשמש עד-מדינה כנגדם וכנגד בירמן,
וזאת בתמורה לסגירת מספר תיקי חקירה שנפתחו כנגדו וסכום של כעשרת אלפים דולר עבור
הסדרת יציאתו מישראל. שני חשודים נוספים שהמשטרה ביקשה לעצור, אלכסנדר שניידרמן
(סטרשנה) וסלביק בורודזי, הספיקו לצאת את גבולות המדינה.
4. בחקירתו במשטרה סיפר קושניר, כי בערב הדקירות
נפגש בביתו שבחולון - בנוכחות בורודזי - עם סטרשנה, וביחד החליטו לחפש את המנוח.
זאת, לאחר שבין קושניר וסטרשנה לבין המנוח - אדם גדל-גוף שהיה ידוע כי הוא נוטה
להסתבך בתיגרות - נתגלעו, בנפרד, סכסוכים על רקע פעילותם של מכוני-עיסוי שאליה היו
קשורים. לדברי קושניר, סטרשנה שוחח באמצעות הטלפון הסלולרי עם המערער 1, ובעקבות
שיחה זו נפגשו קושניר, סטרשנה ובורודזי במרכז-קניות בחולון עם המערערים וצ'צ'רוב,
והכול נסעו לביתו של קושניר. בפגישה זו, סיפר קושניר, הוחלט לתקוף את המנוח.
קושניר המשיך וסיפר לחוקרי המשטרה, כי בשעות
הערב נסעו בשני רכבים - האחד של קושניר, שבו ישבו גם סטרשנה ובורודזי (להלן:
מכונית קושניר) והשני של צ'צ'רוב, שבו ישבו גם המערערים - אל בית חברתו של המנוח
בחולון. לאחר שראו כי הבית חשוך, הם המשיכו לחפש את המנוח במסעדה בשם
"פולנוץ'" בתל-אביב, משם התקשר קושניר באמצעות הטלפון הסלולרי
לנקרוסובסקי - אשר מכשיר הטלפון הסלולרי שלו היה סגור - ולבירמן, על-מנת שיצטרפו
לחיפושים. בירמן הגיע, הצטרף למכונית קושניר, והחיפושים אחר המנוח נמשכו לקיוסק
הממוקם ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, שבו נהג המנוח לבלות, למסעדת
"פולנוץ'" ולבית חברתו של המנוח בחולון.
קושניר סיפר עוד, כי בסמוך לביתם של המערערים
2 ו3- ברחוב סוקולוב שבחולון, הוסכם כי מי שיאתר את המנוח יודיע על-כך לאחרים,
והמחפשים התפצלו לשניים: מכונית קושניר חזרה פעם נוספת למסעדת
"פולנוץ'", ואילו המערערים ועימם צ'צ'רוב נותרו במקום.
ליד מסעדת "פולנוץ'" זיהו אנשי
מכונית קושניר את המנוח והמתינו לו בהסתר. בשלב זה, סיפר קושניר, התקשר סטרשנה
באמצעות הטלפון הסלולרי למערער 1 והודיע לו שהמנוח אותר, והמערער 1 השיב לו כי הוא
והמערערים 2 ו3- המצויים יחד עימו, נותרו ללא רכב שכן צ'צ'רוב נטל את הרכב ונסע
לבאר-שבע, ועל-כן עליהם להתארגן להמשך המעקב.
קושניר המשיך וסיפר, כי במהלך ההמתנה ליד
מסעדת "פולנוץ'" הצטרף נקרוסובסקי לעוקבים, ובירמן עבר להמתין ברכבו
(להלן: מכונית בירמן).
לאחר זמן-מה הודיע בירמן לקושניר באמצעות
הטלפון הסלולרי, כי הרכב שבו נמצא המנוח החל בנסיעה, ומכונית קושניר ומכונית בירמן
החלו לעקוב אחר רכבם של הפצוע והמנוח, שנסע לכיוון רמת-גן. לדברי קושניר, מאזור
הבורסה ברמת-גן התקשר סטרשנה למערער 1 באמצעות הטלפון הסלולרי ומסר לו כי הם
עוקבים אחרי המנוח.
מכונית קושניר איבדה קשר-עין עם הרכב הנעקב,
והצליחה לאתרו שוב ליד מכון "טרופיקנה", שם המתינה לו עד אשר החל בנסיעה
דרך כביש איילון לכיוון חולון. קושניר סיפר, כי במהלך הנסיעה נערכו שיחות תיאום
טלפוניות בין סטרשנה לבין המערער 1.
משהגיע רכבו של קושניר לאזור בית חברתו של
המנוח בחולון הוא נאלץ לבצע סיבוב משום שהכביש לא איפשר פנייה ישירות לרחוב הגלעד.
קושניר המשיך וסיפר, כי בהיכנס מכוניתו אל רחוב הגלעד חלף על-פני רכבם של המנוח
והפצוע, אך לא עצר, כיוון שיושבי הרכב נראו יוצאים ממנו. מכונית קושניר ביצעה
פניית פרסה בכדי לחזור על עקבותיה, התעכבה פעם נוספת בפנייה אל תוך רחוב הגלעד,
ואז - בעוברה ליד בית חברתו של המנוח - הבחין קושניר בבחור האוחז את בטנו בידו
ובבחורה הרצה לצידו וצועקת. לדבריו, הוא נמנע מלעצור, ושוב סב על עקביו עם מכוניתו
ועבר ליד אותם בחור ובחורה שניסו לעוצרם, אך האיץ את מהירותו ונמלט.
קושניר הוסיף וסיפר, כי כל אותה העת נסעה
מכוניתם של בירמן ונקרוסובסקי מאחורי מכוניתו שלו.
לבסוף סיפר קושניר, כי לאחר שנמלטו מזירת האירוע, טילפן סטרשנה מן
הרכב למערער 1 והורה לו לעזוב את המקום, ומשיחתם הבין כי המערער 1 ימתין להם ברחוב
סוקולוב 51 בחולון. משהגיעה מכונית קושניר אל מקום המפגש הצטרף אל יושביה המערער 1
וסיפר כי המערערים 2 ו3- דקרו את המנוח בסכינים - המערער 3 בביטנו והמערער 2 בגבו
ובצווארו - וכי השניים גם פגעו בפצוע בעת הבריחה. לדברי קושניר, המערער 1 הרגיע
אותם כי הפצוע לא יוכל לזהותם, כיוון שקודם לתקיפת המנוח שבוצעה בכניסה לביתו,
הבריגו את הנורות בחדר-המדרגות ממקומן ובמקום שררה חשכה.
5. תדפיסי שיחות הטלפונים הסלולריים של המעורבים
אימתו את סיפורו של קושניר בדבר מסלול נסיעת כלי-הרכב של הקושרים, למעט לגבי הדקות
שקדמו לדקירות: התברר, כי בין מכשיר הטלפון הסלולרי של קושניר לבין מכשיר הטלפון
הסלולרי של בירמן נערכו בסמוך לזמן הדקירות שתי שיחות, בהפרש של כדקה, כאשר מכשירו
של בירמן נמצא קרוב יותר בכל שיחה לזירת הדקירות לעומת מכשירו של קושניר, וזאת
בניגוד לסיפורו של קושניר שלפיו בירמן נסע אחריו.
6. בחקירתו, צ'צ'רוב הכחיש תחילה כי שהה בליל
הדקירות בחולון, ואף טען כי באותו יום נסע מביתו שבבת-ים לבאר-שבע, ושהה כל הלילה
בביתו של אדם בשם מיכאל בלקין. בלקין נחקר בעניין זה, ואישר כי צ'צ'רוב שהה עימו
בבאר-שבע עד למחרת יום הדקירות.
בהמשך חקירתו שינה צ'צ'רוב את גירסתו, וסיפר
כי בחצות ליל הדקירות התקשר אליו המערער 1, ולבקשתו הגיע צ'צ'רוב מבאר-שבע לחולון
לאחר שבוצעו הדקירות, ביחד עם בלקין, ופגש באנשי מכונית קושניר. לטענת צ'צ'רוב,
נאמר לו שעזרתו אינה דרושה והוא חזר איפוא לבאר-שבע.
צ'צ'רוב סיפר עוד לחוקרי המשטרה, כי כאשר
התארח בדירת המערערים 2 ו3- בחולון למחרת הדקירות, השניים סיפרו לו, בנוכחות
המערער 1, כי הם אלה שפגעו במנוח. כן סיפר צ'צ'רוב כי גם המערער 1 גילה לו
בהזדמנות אחרת, כי המערערים 2 ו3- דקרו את המנוח. לבסוף סיפר צ'צ'רוב, כי המערער 1
מחזיק במכשיר טלפון סלולרי "משוכפל" הפועל על קו טלפון הרשום על שמו של
צ'צ'רוב, וכי השיחות שנרשמו על קו זה בליל הדקירות נעשו על-ידי המערער 1.
7. המערערים עצמם הכחישו בחקירתם במשטרה כל קשר
לפרשה. ואולם, כאשר הופגש המערער 2 עם המערער 3 במסגרת תרגיל חקירתי, הוקלטה
שיחתם, שבגידרה נשמעים המערער 3 כשהוא אומר למערער 2 "אל תדבר, שום
עדויות", המערער 2 כשהוא עונה לו "מובן. אני שותק", ולבסוף המערער
3 כשהוא מתרה במערער 2: "שום עדויות. הם עוצרים את כולם".
המערער 1 הכחיש בחקירתו אף את הטענה שלפיה הוא
נוהג להשתמש בטלפון סלולרי הרשום על-שמו של צ'צ'רוב, ואולם בהמשך הודה כי הוא נוהג
דרך-קבע לענות לשיחות המופנות לטלפון זה וכי אף מסר את מספר הטלפון האמור למכריו.
כן התברר, כי גם המערערים 2 ו3- שיקרו בתחילה לגבי היכרותם עם חלק מן המעורבים.
8. המערערים הואשמו בכתב-אישום אחד שהוגש
לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירות של קשירת קשר לגרימת חבלה בכוונה
מחמירה וקשירת קשר לרצח, וכן עבירות של רצח ונסיון לרצח. יחד עימם הואשם גם בירמן
בביצוע עבירות של קשירת קשר לגרימת חבלה בכוונה מחמירה וגרימת חבלה בכוונה מחמירה.
במשפטם העיד מטעם התביעה עד-המדינה קושניר,
שחזר על סיפורו בפני חוקרי המשטרה, והוסיף, כי במהלך החיפושים, בעת שמכונית קושניר
המתינה למנוח ליד מסעדת "פולנוץ'", יצא מן הרכב על-מנת לעשן, וכאשר חזר
סיפר לו סטרשנה כי המערער 1, שכאמור היה בחברת המערערים 2 ו3-, התקשר אליו, ומסר
לו:
הם
יחכו לו ליד הבית... אין מה לדבר איתו...הם יחתכו אותו.
תדפיסי שיחות הטלפון של סטרשנה ושל המערער 1
הראו כי שיחה כאמור אכן קויימה בין השניים.
כן העיד מטעם התביעה צ'צ'רוב, וזאת לאחר שהודה
במסגרת עיסקת-טיעון כי השתתף בקשר לפגוע במנוח, הורשע בביצוע עבירה של קשירת קשר
לביצוע פשע, ונידון ל18- חודשי מאסר בפועל. לאחר שבמהלך עדותו חזר בו מגירסתו
במשטרה ואף הוכרז כעד עוין, אישר צ'צ'רוב את גירסתו בפני חוקרי המשטרה, הגם שטען,
בניגוד להודעותיו במשטרה, כי רק המערער 1 סיפר לו אודות מעורבות המערערים בדקירות.
המערערים העידו להגנתם ועמדו על הכחשת
מעורבותם בדקירות. מטעם ההגנה העיד גם בלקין, שחזר בו מהודעתו הקודמת במשטרה, שבה
סיפר כי צ'צ'רוב שהה עימו בבאר-שבע בזמן שבוצעו הדקירות. בלקין העיד בבית-המשפט
המחוזי, כי הסיע את צ'צ'רוב בבוקר הדקירות מבאר-שבע לביתו של קושניר, וכי הגיע שוב
מבאר-שבע לחולון על-מנת לאסוף את צ'צ'רוב, בעקבות הפצרות מצד האחרון, רק בשעות
הלילה המאוחרות, לאחר שבוצעו הדקירות. בלקין העיד, כי שיקר בחקירתו במשטרה לבקשת
צ'צ'רוב.
9. בית-המשפט המחוזי (השופטים דבורה ברלינר, נתן
עמית ושרה גדות) קבע, כי על-פי התוכנית הפלילית אמורים היו השותפים להכות את
המנוח. בית-המשפט המחוזי קבע עוד - על-בסיס עדויות קושניר וצ'צ'רוב, שלהן מצא סיוע
בראיות אחרות אשר שללו את האפשרות כי המנוח נדקר למוות על-ידי הקושרים האחרים - כי
המערערים 2 ו3- דקרו את המנוח למוות וחבלו בפצוע, וזאת במעמד המערער 1. לעניין זה
נקבע, כי הראיות הנסיבתיות מלמדות כי רק המערערים לבדם יכולים היו לדקור את המנוח
והפצוע. שכן, איש מיושבי מכונית קושניר לא יכול היה לבצע את הדקירות, כיוון
שמכונית קושניר חלפה ליד בית המנוח לאחר שזה נדקר, כעולה מדברי אשת הפצוע, המאשרים
בעניין זה את עדות קושניר; צ'צ'רוב היה בעת ביצוע הדקירות בבאר-שבע; ואילו המסקנה
שאיש מאנשי מכונית בירמן לא יכול היה להיות מעורב בפגיעה במנוח ובפצוע מתחייבת
מנסיעת מכונית זאת בעת שבוצעו הדקירות אחרי מכונית קושניר.
הסיוע לעדותו של קושניר נמצא ראשית,
ובעיקר, בהתאמתה לתדפיסי שיחות הטלפון; שנית, בהתאמת פרטיה להודעתה במשטרה
של אשת הפצוע בנוגע להיתקלותה במכונית קושניר לאחר הדקירות; שלישית,
באימרתו של המערער 1 בעת שנכנס למכונית קושניר לאחר שבוצעו הדקירות (אימרה שנתקבלה
כראיה מכוח החריג לעדות מפי השמועה הקבוע בסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש],
תשל"א1971-); רביעית, בעדותו של צ'צ'רוב; חמישית, בראשית
הודאתם של המערערים 2 ו3- בשיחתם שהוקלטה במשטרה; ושישית, בשקרים שסיפרו
המערערים כולם, כאשר ביקשו להרחיק עצמם מאירועי הדקירות.
בית-המשפט המחוזי קבע עוד, כי עדויות
המערערים, וכן עדותו הכבושה של בלקין, אינן מהימנות עליו. ואילו לעדותו של צ'צ'רוב
מצא בית-המשפט המחוזי תמיכה בעדות קושניר.
בית-המשפט המחוזי קבע לבסוף, כי בגדרי הקשר לא
דובר על שימוש בסכינים.
המערערים הורשעו בעבירות הריגה וקשירת קשר
לחבלה בכוונה מחמירה, וזאת לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא, מן הספק, כי לא נתקיים
במערערים היסוד של החלטה להמית. נקבע, כי המערערים חפצו מלכתחילה אך לפגוע במנוח
ולא ביקשו לגרום למותו. כן הורשעו המערערים בגין הפגיעה בפצוע בעבירה של חבלה
בנסיבות מחמירות.
כל אחד מן המערערים נידון לעונש של 15 שנות
מאסר בפועל בגין הריגת המנוח ולעונש של שלוש שנות מאסר בפועל בגין הפגיעה בפצוע,
מתוכן שנתיים שירוצו באופן חופף, כך שבסך-הכל הוטל על כל אחד מן המערערים לרצות
עונש מאסר בפועל של 16 שנים. כן גזר בית-המשפט המחוזי על כל אחד מן המערערים בגין
כל אחת מן העבירות, באורח חופף, עונש של שנתיים מאסר על-תנאי.
יחד עם המערערים הורשע גם בירמן בביצוע עבירות
של קשירת קשר לגרימת חבלה חמורה וגרימת חבלה חמורה ונידון לעונש של ארבע
שנות-מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי.
10. מכאן הערעור שבפנינו. טענתם העיקרית של
המערערים הייתה, כי יש להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי שלפיה המערערים הם הדוקרים,
וזאת מכיוון שמתדפיסי שיחות הטלפונים הסלולריים של קושניר ושל בירמן עולה, כי
בניגוד לגירסת קושניר שלפיה בעת שהתקרב עם רכבו לזירת הדקירות היו בירמן
ונקרוסובסקי מצויים ברכבם מאחוריו - בהתחשב בכיוון נסיעתם מתל-אביב לחולון - הרי
שנראה כי השניים דווקא נסעו מלפניו, ויכולים היו להגיע אל זירת הדקירות ולבצען
בעצמם. המערערים טענו עוד, כי יש להתערב אף באימוץ עדות צ'צ'רוב כמהימנת, וזאת
לנוכח הסתירה בין גירסתו לבין גירסת קושניר, בנוגע להשתתפותו של צ'צ'רוב במעקבים
אחר המנוח. משכך, נטען, יש להתערב גם בקביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה המערערים
חייבים היו להיות אלו שביצעו את הדקירות, וראוי לזכותם מן הספק מביצוע עבירת
ההריגה. נטען עוד, כי לאור קביעת בית-המשפט המחוזי כי הקשר המקורי היה להכות את
המנוח ודקירתו בסכינים נעשתה ביוזמת המבצעים, אף לא ניתן לבסס את הרשעתם של
המערערים על דיני השותפות. לעניין זה טענו המערערים, כי גם בירמן - שלגביו נקבע כי
השתתף רק בקשירת הקשר בביתו של קושניר ולא היה שותף באופן פיזי לדקירות - הורשע
בעבירות של קשירת קשר לגרימת חבלה חמורה וגרימת חבלה חמורה בלבד. לחלופין טענו
המערערים כי יש להקל בעונשיהם.
בתשובתה לערעור תמכה המדינה בפסק-דינו של
בית-המשפט המחוזי, וטענה כי המסקנה שרכבם של נקרוסובסקי ובירמן היה בעת ביצוע
הדקירות לפני רכבו של קושניר בכיוון הנסיעה מתל-אביב לחולון, ולא מאחוריו - כפי
שהעיד קושניר - עשויה לנבוע מן הסיבובים שביצע קושניר ברכבו - על-פי עדותו - סביב
רחוב הגלעד בחולון בסמוך לזמן הדקירות, אשר כתוצאה מהם עשוי היה להיווצר מצב
שהטלפון הסלולרי שלו נקלט כאילו רכבו נמצא מאחורי רכבם של נקרוסובסקי ובירמן, אף
שלמעשה הם נסעו בעקבותיו. לחלופין טענה המדינה, כי המערערים אחראים למות המנוח
ולחבלה בפצוע כמבצעים בצוותא, וכי העובדה שבירמן הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה
בלבד, מלבד הרשעתו בעבירת הקשר, אינה יכולה לשמש הגנה למערערים מפני הרשעה בעבירות
הריגה וחבלה בנסיבות מחמירות.
11. השאלות המתעוררות הן איפוא שתיים: ראשית,
האם הראיות שבאו בפני בית-המשפט המחוזי מוכיחות מעבר לכל ספק סביר, כי המערערים הם
אלה שהיו מעורבים בתקיפת המנוח והפצוע. ושנית, בהנחה שהראיות אינן מספיקות
לקביעת ממצא זה, האם אחראים המערערים על-פי דיני הקשר והשותפות.
אדון בשאלות אלה כסדרן.
אחריות המערערים כתוקפים
12. הממצא בדבר השתתפות המערערים בדקירות הושתת על
מארג ראיות המורכב מראיות ישירות ונסיבתיות. הראיות הישירות הן עדויות שני שותפים
לעבירה, שאחד מהם היה יוזם הקשר והתוכנית הפלילית, ואף שימש כעד-מדינה. מבחינה
טכנית, עדויות שני השותפים, הכשרות לסייע זו לזו, מספיקות להרשעה. שכן, בגידרן
העדים השותפים הרחיקו את עצמם מן המנוח בהעידם כי הם לא ראו את מעשה הדקירה, וכי
המערערים הודו בפניהם בביצועו. ברם, בית-המשפט המחוזי סבר, לנוכח מעורבותם העמוקה
של השניים במרדף אחרי המנוח במטרה לפגוע בו, כי ניתן יהיה להסתמך על דבריהם רק אם
תישלל מעבר לכל ספק סביר האפשרות כי הדקירות בוצעו על-ידי אנשים אחרים מתוך חבורת
הקושרים שחיפשה אחר המנוח.
ההרשעה בוססה איפוא על מארג ראיות שכלל ראיות
נסיבתיות השוללות אפשרות זאת. אלא שבמארג זה נוצר פער בעטייה של ראיה אובייקטיבית
- תדפיסי שיחות הטלפונים הסלולריים, שהראו כי בסמוך לביצוע הדקירות מכוניתו של
בירמן נסעה לפני מכונית קושניר, שכאמור, הגיעה למקום מייד לאחר ביצוע הדקירות. כך,
שלא ניתן לשלול את השתתפות אנשי מכונית בירמן במעשים הפליליים. הסברה של המדינה
לפשר ראיה זו הוא אפשרי, אך הוא אינו מספיק בכדי לשלול את האפשרות האמורה במידת
הוודאות הדרושה במשפט פלילי.
13. אף מקום הימצאו של צ'צ'רוב בעת תקיפת המנוח
והפצוע לא הוכח. עדותו שלא השתתף כלל במעקב וכי נקרא על-ידי הקושרים, לאחר ביצוע
הדקירות, ובהמשך שמע מהם דברי הודייה - שהיא לעצמה תמוהה - אינה יכולה להתקבל ללא
ראיית סיוע מהותית. ראיה כזו אינה מצויה בחומר הראיות, ובעדות קושניר אין תמיכה
לכך שבעת הדקירות היה צ'צ'רוב בבאר-שבע ואף אין תמיכה לסיפור ההתוודויות, כך
שדבריו אלה של צ'צ'רוב אינם נתמכים בתוספת ראייתית בדרגה כלשהי.
14. גם הדברים שהחליפו המערערים 2 ו3- ביניהם
בהיותם במעצר, אינם מלמדים שדווקא הם היו הדוקרים, אלא מוכיחים עובדה - שאינה
שנויה עוד במחלוקת - כי המערערים 2 ו3- השתייכו לחבורת הקושרים.
בנסיבות אלה, מתעורר ספק באשר למימצאו של
בית-המשפט המחוזי בדבר חלקם של המערערים בדקירות.
אחריות המערערים כשותפים לעבירה
15. המערערים היו שותפים לקשירת הקשר לפגוע במנוח,
ואף נטלו חלק בחיפושים ובמעקב אחריו שנמשכו אל תוך שעות הלילה. זאת, תוך תיאומים
טלפוניים בין הקושרים שנסעו בשתי מכוניות, שבסופם הותקף המנוח בפתח ביתו בסכין
ונדקר למוות, וכן נדקר הפצוע שהיה בחברתו.
על מצב עניינים זה חל סעיף 499(ב) לחוק
העונשין, תשל"ז1977-, שבו נקבע:
הקושר
קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו,
רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה' [צדדים לעבירה].
המערערים, שהיו פעילים באיתור המנוח, משתייכים
למעגל הפנימי של מבצעי העבירות, ועל-כן נושאים באחריות לתקיפת המנוח כמבצעים
בצוותא. ראו דנ"פ 1294/96, 1365 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5)
1, בע' 27-20. מכאן שחלים עליהם דיני הקשר, שניתן ליישמם, כאמור, רק על האחראים גם
על-פי דיני השותפות. ראו ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד
מט(5) 534 (להלן: ע"פ משולם), בע' 553.
בעניין זה הכלל הוא, כי הקושר אחראי למעשים
הפליליים שביצעו הקושרים האחרים, בזמן קיום הקשר ולשם קידומו, גם אם לא נכח במקום
המעשים. כלל זה, שמקורו בתחום הדין המהותי, מהווה גם כלל ראייתי, על-פיו, משהובאו
ראיות לכאורה בעניין קיום הקשר, ראיה כנגד אחד הקושרים בדבר ביצוע מעשה פלילי על-ידיו,
או הצהרה שהצהיר, קבילה כנגד הקושרים האחרים. כלל ראייתי זה משמש גם להוכחת היסוד
הנפשי אצל שותפים לעבירה, שהתחברו לשם ביצועה (ע"פ משולם, שם בע'
553).
16. המערערים אחראים איפוא על-פי דיני הקשר
והשותפות למות המנוח ולחבלה בפצוע, גם אם מעשים אלה בוצעו על-ידי קושרים אחרים.
בעניין זה אין לקבל את טענתם כי היסוד הנפשי
בעבירת הריגה לא הוכח. שכן, גם אם מלכתחילה לא סוכם על שימוש בסכינים, הרי שאפשרות
תקיפתו של המנוח בסכין עלתה, למיצער, כבר במהלך החיפושים אחריו, כאשר - על-פי עדות
קושניר - הודיע זאת המערער 1 לסטרשנה. שיחה זו נוהלה בטלפון בין מכונית קושניר
לבין המערער 1, שהיה בחברת המערערים 2 ו3-, וממנה עולה כי המערערים היו מודעים
לאפשרות דקירת המנוח. כאמור, גם לאחר השיחה המשיכו הקושרים במעקב אחר המנוח.
נמצא איפוא כי המערערים אחראים להריגת המנוח.
17. לגבי הפגיעה בפצוע, הרי שהמשתתפים בעיקוב אחר
המנוח והפצוע שהיה בחברתו - והמערערים בכללם - למיצער צריכים היו לצפות כאדם מן
היישוב אפשרות שהפצוע עשוי להיפגע לנוכח הימצאותו ביחד עם המנוח (סעיף 34א(א)(1)
לחוק העונשין, תשל"ז1977-).
בדין הורשעו איפוא המערערים אף בביצוע עבירה
של חבלה בנסיבות מחמירות בפצוע.
18. אשר לטענת המערערים לעניין השוואת מעמדם לזה של
בירמן, הרי שהרשעתו של בירמן בבית-המשפט המחוזי בעבירה של גרימת חבלה חמורה בלבד
אינה יכולה לסייע למערערים. שכן, בירמן הורשע על יסוד מבנה עובדתי שונה, ובעניינו
לא הוגש ערעור. אין לגזור איפוא מעניינו גזירה שווה לעניינם של המערערים.
העונש
19. המערערים השתתפו בהריגתו של אדם ובפציעתו של
אחר באורח קשה. יש לייחס חומרה למעשיהם, שבוצעו בחבורה, תוכננו מראש, והוצאו אל
הפועל תוך השקעת מאמץ רב בחיפוש אחר קורבנם. אף נסיבות היווצרות הסכסוך שבעקבותיו
החליטו לבצע את זממם מחייבות הטלת עונש מרתיע.
ברם, לנוכח ביטול המימצא שלפיו המערערים הם
אלה שדקרו את המנוח וחבלו בפצוע, וכן לנוכח עונשו של בירמן, שנידון, כאמור, לארבע
שנות-מאסר, נראה לי כי יש להפחית את עונשיהם של המערערים במידה מסויימת.
על-יסוד האמור לעיל, אני מציעה לדחות את
הערעור כנגד ההרשעה, לקבל את הערעור כנגד גזר-הדין, ולהעמיד את עונש המאסר בפועל
הכולל בגין שתי העבירות של כל אחד מן המערערים על 10 שנים ולהשאיר על-כנו את עונש
המאסר על-תנאי.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט ע' ר' זועבי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ט' בחשוון תשס"א (7.11.00).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
98013000.L13