פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 1299/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 1299/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט צ' זילברטל
העותרת:
נוה בנין חברה לבנין בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. אלי ישי שר הפנים
2. מדינת ישראל
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
ז' בניסן תשע"ד
(7.4.14)
בשם העותרת:
עו"ד רונאל פישר; עו"ד מירב משען
בשם המשיבים:
עו"ד נחי בן אור
פסק-דין
השופט י' דנציגר:
לפנינו עתירה כנגד החלטת שר הפנים לדחות ערר שהגישה העותרת על החלטת הממונה על המחוז במשרד הפנים, המשמשת גם כיו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, לדחות בקשתה לקדם תוכנית להוספת 34 יחידות דיור בפרויקט המוקם על ידה בפתח-תקווה.
1. בהתאם לתוכנית התקפה במקרקעין התאפשרה הקמה של 192 יחידות דיור בפרויקט הנבנה על ידי העותרת בעיר פתח-תקווה. בתוכנית נקבעה הוראה לפיה כל תוספת יחידת דיור תהווה סטייה ניכרת. כאמור, העותרת ביקשה לקדם תוכנית להוספה של 34 יחידות דיור לפרויקט. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח-תקווה המליצה על הפקדת התוכנית המוצעת. ברם, הממונה על המחוז במשרד הפנים, שבחנה את התוכנית מכוח סמכותה לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) גרסה כי אין מקום לאשר את התוכנית המוצעת. כנגד קביעה זו הגישה העותרת ערר לשר הפנים. השתהותו של שר הפנים במתן החלטה בערר נדונה בעתירה קודמת של העותרת בבג"ץ 3022/12 נוה בניין חברה לבניה בע"מ נ' שר הפנים (27.1.2013). ואולם, עתירה זו התייתרה ונמחקה, תוך פסיקת הוצאות לטובת העותרת, שכן ביום 14.1.2013 ניתנה החלטת שר הפנים בדבר דחיית הערר.
לאחר שעיינו בנימוקי העתירה ובנספחיה ובתגובת המשיבים, ולאחר ששמענו את השלמת הטיעון מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות.
2. התוכנית הועברה מהוועדה המקומית לבדיקת הממונה על המחוז, בהתאם לסעיף 109 לחוק, על פי סמכות שהואצלה לה מאת שר הפנים. המסגרת הנורמטיבית החלה בנסיבות העניין מקנה גמישות לרשות התכנון ושיקול דעת להחליט על הפקדת תוכנית החורגת מהצפיפות המותרת. הגורמים המקצועיים, ובראשם הממונה על המחוז, גרסו כי אין הצדקה לחריגה ממדיניות הצפיפות, זאת לאחר שהתוכנית המוצעת נבחנה באופן פרטני בכל הנוגע להשתלבותה בסביבה ובשים לב להיקף הבנייה, הגובה והצפיפות. זאת ועוד, החלטת הממונה על המחוז נשענה בנוסף על אופי האוכלוסייה הצפויה להתגורר במקום, כמו גם על העובדה שמדובר באזור הנמצא בקצה האזור הבנוי בעיר ועתיד להיות מתוכנן מחדש בראייה אזורית רחבה. בתוך כך נדחה ניסיונה של העותרת להסתמך על קיומו של מרכז תחבורה קיים (צומת סגולה) או על הכוונה להפעיל חברת ניהול בפרויקט. נמצא כי התוכנית המוצעת תיצור מבנה חריג של שש דירות בכל קומה.
3. לאור פירוט השיקולים התכנוניים בהחלטת הממונה על המחוז ובהחלטת שר הפנים בערר, מקובלת עלינו עמדת המשיבים לפיה, התוכנית המוצעת לא נבלמה באופן אוטומאטי אך בשל הוראת התוכנית לפיה כל תוספת תהווה חריגה, אלא נבחנה באופן פרטני ונדחתה בשים לב לשיקולים תכנוניים-מקצועיים. בנסיבות אלה, אין לתמוה כי שר הפנים אימץ את עמדתה של הממונה על המחוז ודחה את הערר. כידוע, בית משפט זה לא יטה להתערב בנקל בשיקולים תכנוניים-מקצועיים של הגורמים המחליטים ולא ישים עצמו בנעליהן של רשויות התכנון. ההתערבות בהחלטותיהן המקצועיות של רשויות התכנון נעשית במשורה ובעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המנהלי, כגון חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות [ראו למשל: עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים, פסקה 9 (24.11.2005); עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פסקה 26 (2.7.2009)].
4. העותרת טענה כי החלטת השר בערר הושהתה תקופה ארוכה וניתנה בסופו של יום בתוך ימים ספורים, לאור סד הזמנים אליו נקלע בעקבות הגשת העתירה מושא בג"ץ 3022/12 הנ"ל. לאור זאת, ובהתחשב בכך ששר הפנים אישר את החלטת הממונה ככתבה וכלשונה, מבקשת העותרת ללמוד כי השר לא יכול היה להפעיל כהלכה את שיקול דעתו בגדרי הערר שהוגש להכרעתו. אין בידינו לקבל טענה זו. פרק הזמן הקצר יחסית שנדרש לשר להחליט בפועל בערר, כמו גם העובדה כי אישר את נימוקיה של הממונה, אינם יכולים לבסס את טענתה מרחיקת הלכת של העותרת. לאחר ששר הפנים הגיע לכלל מסקנה כי נימוקיה המקצועיים של הממונה על המחוז מוצדקים ועומדים בעינם, אין מניעה כי יאמץ את נימוקיה וייתן החלטתו על יסוד נימוקים אלו, אף בחלוף ימים ספורים. עיינו בהחלטתו של השר בערר ועולה ממנה כי השר בחן את נימוקיה של הממונה על המחוז אחד לאחד ולאחר בירורים שערך בסיוע הגורמים המקצועיים הגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר. לא מצאנו כי נפל פגם בהליך אותו קיים שר הפנים באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה.
5. טענה נוספת אותה העלתה העותרת היא, כי שר הפנים בהחליטו בערר נשען על תשתית עובדתית לא מדויקת. גם בסוגיה זו מקובלת עלינו עמדת המשיבים כי אין לפרוט את החלטת השר לחלקים ויש לבחון אותה כמכלול על כל היבטיה. החלטת שר הפנים מבוססת על שילובם של מספר שיקולים מקצועיים-תכנוניים. לאור זאת, אף אם נפלו אי דיוקים עובדתיים בהחלטת השר, ואין אנו קובעים מסמרות בדבר, הרי שאלו מתגמדים לאור כוחם המצטבר של השיקולים התכנוניים המערכתיים השזורים זה בזה.
6. בנוסף לכך, העלתה העותרת טענת אפליה ביחס לפרויקט אחר המכונה "אולימפיה", הנבנה בקרבת מקום. אלא שמעיון בהחלטות הממונה והשר עולה כי פרויקט "אולימפיה" שונה באופיו ובהיקפי הבנייה מהפרויקט שנבנה על ידי העותרת ומשכך הגענו למסקנה כי אין מדובר באפליה פסולה.
7. לאור המקובץ לעיל, העתירה נדחית. בנסיבות העניין החלטנו לחייב את העותרת בהוצאות המשיבים על הצד המתון, בסך כולל של 10,000 ש"ח.
ניתן היום, ט' בניסן התשע"ד (9.4.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13012990_W06.doc חכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il