בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לעניינים מינהליים
בר"ם 1299/02
בפני: כבוד
השופטת ד' ביניש
המבקשת: תפנית אורטופדיה בע"מ
נגד
המשיבות: 1.
קופת חולים לאומית
2. המרכז הבריאותי לכף
הרגל בע"מ
3. המשביר לצרכן ישראל
בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים
בתל-אביב-יפו מיום 31.1.02 בתיק עת"מ 1255/01 שניתנה על ידי כבוד השופטת
ד"ר ד' פלפל
בשם
המבקשת: עו"ד אברהם במברגר
בשם
המשיבה 1: עו"ד צבי שטוירמן
בשם
המשיבה 2: עו"ד אליהו בר-עוז
בשם
המשיבה 3: עו"ד מרב ברוך
החלטה
1. המבקשת הגישה עתירה מינהלית בקשר למכרז לאספקת
אביזרי אורטופדיה, שפורסם ע"י קופת חולים לאומית, וזכתה בו המשיבה 2. בעתירתה
עתרה המבקשת לכך שיתאפשר לה לעיין במסמכי המכרז, ולאחר העיון במסמכים תינתן לה
אורכה של 30 יום להגשת עתירה נוספת לביטול המכרז. בנוסף, ביקשה צו ביניים שיאסור
על המשיבה 1 להתקשר בחוזה עד לחלוף 30 יום מהמועד בו יומצאו לה מסמכי המכרז.
בעקבות הגשת העתירה הועברו לעיון המבקשת מסמכי המכרז.
בתאריך
29.8.01 ניתנה החלטה בבקשת הביניים של המבקשת מפי כב' השופט זפט. בית המשפט לא
נעתר לבקשה למתן צו האוסר על התקשרות עם הזוכה במכרז, אך קבע עם זאת כי המבקשת
עומדת בתנאי הסף שנקבעו במכרז, וכי ההתקשרות בין המשיבות תהא כפופה לתוצאות הדיון
בעתירה העיקרית. עוד קבע בית המשפט הוצאות בסך 15,000 ש"ח, שישולמו על-פי
התוצאות בעתירה העיקרית. בעקבות החלטה זו הסכימה המשיבה 1 לכנס את ועדת המכרזים
מחדש, ולדון בהצעתה של המבקשת. בתאריך 6.9.01 כונסה ועדת המכרזים והחליטה שלא
לשנות את החלטתה הראשונה. הדיון בעתירה העיקרית נקבע לתאריך 16.9.01, דא עקא,
שההזמנה לדיון זה הגיעה לידי בא-כוח המבקשת בתאריך 24.9.01, ולכן הוא לא התייצב
לדיון האמור בפני כב' השופטת פלפל. במועד שנקבע דן בית המשפט בעתירה במעמד צד אחד
,וקבע כי אין להיעתר לעתירה בהתחשב בהתכנסות ועדת המכרזים מחדש, ובכך שחלפו 30
הימים מיום קבלת מסמכי המכרז. עוד קבע בית המשפט באותו דיון כי אין צו להוצאות.
יודגש כי לאחר החלטה זו דרשו המשיבות מהמבקשת להעביר את ההוצאות שנפסקו על-ידי
השופט זפט בהחלטת הביניים.
לטענת
בא-כוח המבקשת, פסק הדין של השופטת פלפל לא נמסר לידו על-ידי מזכירות בית המשפט או
על-ידי אחת המשיבות, אלא הגיע לידיו בתאריך 24.12.01, וזאת כנספח לתגובת המשיבה 2
בעתירה אחרת. יודגש כי המבקשת אינה מכחישה כי המשיבה 2 הודיעה לה בתאריך מוקדם
יותר על מתן פסק הדין, אך זה לא נמסר לה עד התאריך האמור. בתאריך 21.1.02 הגישה
המבקשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, וזו נדחתה על-ידי בית המשפט ביום
22.1.02. בתאריך 30.1.02 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בעניין ההחלטה מיום
22.1.02, אך בית המשפט החליט לדחות בקשה זו. עתה מתבקשת רשות ערעור על ההחלטה
הדוחה את הבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 22.1.02. עד לבירור העובדות הקשורות בבקשה
ניתן צו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל בגין ההוצאות שנפסקו בהליך האמור.
2. בחילופי תגובות בכתב טענו הצדדים טענות רבות
ושונות, אך לצורך ההכרעה בבקשה שלפניי ובנסיבות העניין די בזמן שחלף מיום מתן פסק
הדין ועד ליום הגשת הבקשה לביטול פסק הדין כדי להכריע את גורל הבקשה. כאמור, הבקשה
לביטול פסק דין זה הוגשה ביום 21.1.02. המבקשת טוענת כי הבקשה לביטול פסק הדין
הוגשה במועדה. אמנם מאשרת המבקשת כי המשיבה 2 הודיעה לה על מתן פסק הדין ביום
1.11.01, אך פסק הדין נמסר לידה רק ביום 24.12.01, וגם זאת כנספח לעתירה אחרת
הקשורה באותו מכרז. לטענתה, כיוון שמניין הימים להגשת הבקשה לביטול מתחיל מהיום בו
הומצאה לה ההחלטה, הרי לשיטתה בקשת הביטול הוגשה במועדה.
ייאמר
תחילה כי דין הטענה להידחות, גם אם נקבל את עמדת המבקשת לעניין התאריך בו מתחיל
מניין הימים להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. המבקשת טוענת כי פסק הדין הגיע לידיה
ביום 24.12.01, אך בקשתה לביטול הוגשה רק ביום 21.1.02, כמעט חודש לאחר קבלת פסק
הדין. הטעם לדבר הוא בכך שהמועדים הקבועים בהליכים מינהליים קצרים מאלה שנקבעו
בתקנות סדר הדין האזרחי. כך גם נקבע כי בקשה לביטול החלטה שניתנה ללא התייצבות בעל
דין, תוגש תוך שבעה ימים ממועד המצאתה. תקנה 18 (ב) לתקנות בתי משפט לענינים
מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת לאמור:
"ניתנה החלטה לפי תקנה זו, רשאי העותר או
המשיב, לפי הענין, לבקש את ביטולה או שינויה בתוך שבעה ימים מיום המצאתה, ורשאי
בית המשפט לבטלה או לשנותה בתנאים שייראו לו, ובין השאר לענין הוצאות".
מכאן
שעל המבקשת היה להגיש את בקשת הביטול תוך שבעה ימים מיום המצאת פסק הדין, ולכן גם
בהינתן האיחור במסירה, היה על המבקשת להגיש את הבקשה תוך שבעה ימים מיום קבלת פסק
הדין, היינו לא יאוחר מיום 1.1.02. די בקביעה זו כדי לדחות את בקשת רשות הערעור
שבפניי.
3. אוסיף מספר מילים לעניין המועד בו מתחיל מירוץ
הזמן להגשת בקשת הביטול. תקנה 18(ב), שצוטטה לעיל, קובעת כי מניין הימים להגשת
בקשת הביטול מתחיל ביום בו הומצא פסק הדין לצד שלא התייצב לדיון. בעניין דנן עולה
שאלה השבה ומטרידה אותנו מדי פעם, היא השאלה, האם כאשר נקצבו בתקנות מועדים לנקיטה
בהליכים מסוימים, מניין הימים יהיה לעולם מיום ההמצאה או שמא מיום הידיעה בפועל על
הארוע שמתחיל את מירוץ הזמן.
הכלל
הרגיל בתקנות סדר הדין, בכל הנוגע למירוץ הזמן, מעוגן במועד "ההמצאה",
בעניין זה היתה גם גישה אחרת בבית משפט זה שבאה לידי ביטוי בהחלטת הנשיא א' ברק
ברע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תקדין-עליון 97(2)
59, וכך קבע הנשיא:
"הדין הוא כי יש להעדיף את מועד 'הידיעה' על
פני מועד 'ההמצאה'. על פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא
ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת
הערעור התחיל כבר במועד 'הידיעה'".
באותו
עניין היה מקרה מובהק בו בעל דין לא רק ידע על פסק דין שניתן במעמד צד אחד, אלא גם
עשה בו שימוש להליכים אחרים שיזם. מכל מקום, אין חולק כי יש נסיבות בהן יש להעדיף
את מועד "הידיעה". בבש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ'
אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד(2) 840, חזר המשנה לנשיא ש' לוין וקבע כי
הכלל צריך להישאר כלל ה"המצאה", ולא כלל ה"ידיעה", אך הוא
הכיר במקרים בהם יהא חריג לכלל ה"המצאה" ויועדף כלל ה"ידיעה".
כשלעצמי נוטה אני לכך, שכאשר הוכח כי בעל דין ידע על החלטה של בית משפט, לא
יוכל להסתתר מאחורי טענת העדר המצאה. על אחת כמה וכמה מוצדקת גישה זו כאשר דנים
אנו בהליכים מינהליים, שבהם יש חשיבות להקפיד על תקופות קצרות, למנוע שיהוי
ולהימנע ממהלכים שעלולים לעכב פעילותם של גופים ציבוריים.
ומן
הכלל אל הפרט, המבקשת אינה מכחישה כי קיבלה הודעה מהמשיבה 2 על מתן פסק הדין ובה
נאמר כי בית המשפט דחה את העתירה. המבקשת התעלמה לחלוטין מהנאמר בהודעה, ולא עשתה
דבר על מנת לקבל עותק מפסק הדין; בעקבות הידיעה אף ביקשה להצטרף כעותרת נוספת
לעתירה אחרת שעניינה אף הוא המכרז נשוא הליך זה. המבקשת אינה יכולה להיבנות ממחדלה
זה, ובכך להביא לדחיית תחילת מניין הימים להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. מחדלי
המבקשת והאופן בו ניהלה את ענייניה בכל הקשור לעתירה, אינם יכולים להיטיב את מצב
המבקשת לעומת מצבה אילו פעלה כראוי. על המבקש סעד מבית המשפט לעשות כל שביכולתו על
מנת לקיים את ההליכים בצורה יעילה. בעניין שלפנינו מתקבל הרושם כי המבקשת התעוררה
לפעולה רק כאשר חרב ההוצאה לפועל לעניין תשלום ההוצאות בבקשה לסעד ביניים הונחה על
צווארה. בנסיבות אלה לא הראתה טעם מוצדק להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.
אשר על כן הבקשה
נדחית. אין צו להוצאות בהליך זה.
ניתנה היום, ט"ז בסיון התשס"ב
(27.5.2002).
ש
ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 02012990.N02 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il