בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1290/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: פנחס
מאירוב
נגד
המשיבים: 1.
מדינת ישראל
2.
עו"ד דוד לין
ערעור
על החלטתו של בית המשפט השלום
בת"א-יפו
בתיק 2815/95 מיום 14.2.00
שניתנה
על ידי כבוד השופטת לידסקי
תאריך
הישיבה: כ"ב באדר א' התש"ס (28.2.00)
בשם
המערער: בעצמו
בשם
המשיבה מס' 1: עו"ד דפנה ברלינר
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו
(כב' השופטת נירה לידסקי), מיום 14/02/00, (תפ 2815/95), שלא לפסול עצמה מלישב
בדין.
1. כנגד המערער הוגש (בשנת 1995) כתב אישום לבית
משפט השלום בתל אביב-יפו. עניינו באישומים שונים שעיקרם התחזות לעורך דין, קבלת
דבר במרמה ועוד. על פי כתב האישום, המערער התחזה לעורך דין על ידי כך, שפרסם עצמו
כמשפטן, הן ישירות והן בעקיפין. המערער אימץ לעצמו שם משפחה נוסף: "בר
אור" והכין לעצמו כרטיסי ביקור וחותמות תחת שמו הוא ותחת השם בר-אור. הוא
השתמש בשמו ובשם המאומץ בנפרד, לסירוגין ולפעמים ביחד. בין יתר עיסוקיו, עסק
המערער ברישום חברות עבור לקוחות תמורת שכר של כ700- ש"ח לכל רישום חברה. הוא
ערך והכין טפסים בעלי אופי משפטי לצורך רישום החברות. כמו כן הואשם המערער בכך, כי
ייצג לקוחות ופעל בשמם, לפני רשם השותפויות ו\או רשם החברות, כשהוא חסר רשיון עורך
דין. המערער כפר בהאשמות אלו. בעדותו מיום 15/03/98 אמר, כי נתן שירותי עזר לעורכי
דין ופעל בשמם של בנים ובנות של עורכי דין ושופטות בקשר לרישום החברות, אולם לא
ציין את שמה של השופטת כדוגמא לכך.
2. ביום 08/02/00 הוגשה בקשה לפסילת השופטת על ידי המערער,
בטענה, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים. הטעם העיקרי לכך, לטענת המערער, היה במעורבות
אישית כביכול של השופטת ושל בני משפחתה בעיסוקו של המערער. הפעילות שהמערער ביצע
עבור השופטת ובני משפחתה, כך נטען, הם חלק מהפעולות הבלתי חוקיות לכאורה. על פי
כתב הערעור ובקשת הפסלות, עולה כי מדובר בשלוש חברות: הראשונה נוסדה ביום
18/02/94, השניה, נוסדה ביום 02/11/95 והשלישית, נוסדה ביום
13/11/97. בכל השלוש בנה וחתנה של השופטת רשומים כבעלי המניות. לטענת המערער הוא
חתום במסמכי החברות של משפחת לידסקי כעד לחתימות בשם "פנחס בר אור- משפטן LLM" והוציא חשבוניות בעניין, עבור כל חברה וחברה, כאשר גם
החשבוניות נושאות את השם "פנחס בר אורLLM משפטן".
בשל העובדה ששם זה נזכר בכתב האישום ועל מסמכי היסוד של החברות, טוען המערער, כי
לשופטת היתה ידיעה על מעורבותו בייסוד חברות בני משפחתה, וכי היא פסולה מלדון
בעניינו בשל חשש ממשי למשוא פנים.
3. המערער טען בנוסף, כי בקשתו הראשונה לפסלות מיום
23/01/00 לא זכתה לכל מענה ענייני, או החלטה על אתר. עוד טען, כי הדיונים היו
קצרים מאוד ובשעות לא נוחות וכי חלף פרק זמן ארוך מאוד בין דיון לדיון. בנוסף,
אמירות של השופטת והאווירה הכללית במשפט מעידות, לדעת המערער, על זלזול השופטת
במערער. לטענתו, במהלך המשפט התבלטה השופטת, הפריעה לעדות הנאשם ולעדי ההגנה
האחרים. בה בעת, הנאשם השני בתיק זה (משיב מס' 2) "זכה למחמאות מוזרות"
כגון "עורך דין שהיה לו משרד גדול".
4. בהחלטתה מיום 14/02/00, דחתה השופטת את הבקשה. בהחלטה
צוין, כי אין חשש ממשי למשוא פנים בטענות המערער באשר למעורבות אישית. זאת, משום
שכלל לא ידעה על הקשר העסקי הנדון עד למועד בקשת הפסלות. השופטת אכן אישרה, כי היו
קשרים עסקיים בין המערער לבין בני משפחתה בשנת 1997, אולם אינה משוכנעת כלל, כי
למערער יד ברישומן של החברות בשנת 1994. יתר על כן: בהחלטה צויין, כי יש לטעון
טענת פסלות בהזדמנות הראשונה האפשרית. במקרה זה המערער שתק במשך 5 שנים בהן התנהל
המשפט (ההליכים בתיק החלו בשנת 1995), כאשר המערער היה מודע לעובדות אלו מתחילת
המשפט. השופטת הוסיפה כי המערער ביקש פסילתה גם בהזדמנויות קודמות לזו (עליהן לא
ערער), בהן כלל לא הוזכר עניין זה. השופטת ציינה, כי משנוכח המערער שהמשפט לא
מתנהל כפי שציפה וכפי הרצוי על ידו, מנסה הוא להביא לשינוי כיוון המשפט על ידי
שימוש בטענת פסלות. השופטת סיכמה החלטתה בקביעה, כי לא מתעורר חשש ממשי למשוא
פנים.
5. בפני ערעור על החלטה זו. בכתב הערעור הפנה המערער ופירט
את טענותיו בפני הערכאה הראשונה וכן הוסיף כמה טענות. לדבריו, לא הייתה בקשת פסלות
קודמת. השופטת סירבה לדון בבקשתו בעל פה והוא לא הגיש בקשת פסילה בכתב, כך שהעניין
לא נדון. טענה נוספת אותה מעלה המערער היא, כי השופטת החליטה שהסיכומים בתיק יעשו
בכתב במקום בעל פה. דבר זה לדעתו מהווה פגיעה קשה בזכויותיו כנאשם. אשר לשיהוי,
המערער טען, שלמרות שידע על המעורבות האישית לא סבר שיש חשש למשוא פנים מלכתחילה
אולם "אז התגלתה תמונה איומה של משוא פנים בניהול המשפט". המערער טוען
טענות רבות באשר לאי נכונותן של ההחלטות הפרוצדורליות אותן קבלה השופטת במהלך
המשפט, כגון החלטה לאפשר לתביעה שהות של 60 ימים להכין סיכומיה בכתב, כאשר למערער
ניתנו שלושה ימים להתכונן לסיכומים ולהגיב על סיכומי התביעה בכתב. בנוסף טוען
המערער טענות באשר לאי שמיעתו וש"לא היה לו יומו", משום שלטענתו קטעה
אותו השופטת בעדותו להגנתו. עוד נטען, כי ארבעה עדי הגנה לא נשמעו במועד אליו
הוזמנו אלא רק במועד מאוחר יותר. שלושה עדי הגנה לא נשמעו כלל. השופטת קטעה
עדויות של עדי הגנה אחרים מלבדו. הייתה באולם אווירה של חזקת אשמה במקום חזקת
חפות. לטענתו, כמעשה שבשגרה ציינה השופטת, עוד מתחילת הדיון, כתשובה להתנגדויות
הסנגור, כי "יהיה לכם נימוק נוסף לערעור". לבסוף טוען המערער, כי הדברים
שנכתבו בהחלטת השופטת שלא לפסול עצמה, הם "שקרים" ו"עלילות דמים
המהווה השתקפות של משוא הפנים, רצון עז נגדו וחשש סביר ביותר שהיא תבקש לנקום
בו". דבר זה מוכיח, לטענתו, כי נוצרה לשופטת דעה קדומה. כדוגמא לכך הוא מביא
את דבריה של כב' השופטת בהחלטה בה נדחתה בקשת הפסילה, ולפיהם המערער
"המציא" את הדף משנת 1994 המצביע על מעורבותו ברישום החברות הקשורות
לבני משפחת השופטת. דוגמא נוספת לכך הם דבריה של השופטת, כי כל העדים נשמעו. לטענת
המערער, אין הדבר כך.
6. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי
דין הערעור להידחות. אכן, משפטו של המערער נפתח בשנת 1995. הוא מתנהל מזה חמש
שנים. המערער ידע כל העת הזו על מוערבותו גם ברישום חברות של בני משפחתה של כב'
השופטת. הוא בחר להחריש. אין בחומר שבפני עיגון לכך כי טען לפסלותה של כב' השופטת
מיד כשנודעה לו עילת הפסלות (ראו: סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב],
התשמ"ב- 1982). אכן, נאמר לא פעם, כי:
"טענת
פסלות איננה בגדר נשק סודי, אשר אותו שומר באמתחתו מי שגורס דבר קיומה של עילה של
פסלות, עד שיבוא מועד נוח להעלאתה" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס
בן שלמה יהודה, פ"ד מ"י(3) 790, 791 וכן: ע"א 4169/99 דירות
נופש לב הגליל [1985] בע"מ נ' עו"ד שלמה הס (לא פורסם)).
זאת ועוד: כעולה מהחלטת השופטת, לא ידעה היא על הקשר העסקי
בין המערער לבין בני משפחתה. אמנם עולה מן החומר כי המעיין בכתב האישום ובמסמכי
רישום החברות ידע על קשר כאמור, אולם רישומי החברות במקרה שבפני לא היו של השופטת
עצמה אלא של בני משפחתה וטענתה כי לא ידעה הדבר לכל אורך המשפט, לא ניסתרה (ראו:
ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). זאת ועוד: המסמכים
שהובאו בפני לעניין רישום החברות עבור משפחתה של השופטת, לא היוו חלק מכתב האישום.
אך בעדותו מיום 15/03/98 אמר, כי נתן שירותי עזר לעורכי דין ופעל בשמם של בנים
ובנות של עורכי דין ושופטות בקשר לרישום החברות, אולם לא ציין את שמה של השופטת
כדוגמה לכך. על כן, די בשיהוי הכבד בטענתו של המערער, בכדי לדחות ערעורו במקרה זה.
למעלה מן הנצרך אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי בנסיבות העניין משום חשש
מעשי למשוא פנים. הקשר העסקי עם משפחתה של השופטת אינו אחד מסעיפי האישום. אין
בפני טענה, כאילו קשר זה הוביל לנזק מסויים או לנגיעה חפצית של משפחתה של השופטת
עצמה. כאמור לעיל, השופטת עצמה לא הכירה את המערער ולא ידעה - עד להעלאת הטענה -
על הקשרים של משפחתה עימו. במצב דברים זה, אין לכאורה חשש ממשי למשוא פנים. הוא
הדין - לגבי יתר טענותיו של המערער, שרובן ככולן סובבות סביב החלטות דיוניות
שניתנו בתיק. על כן, דין הערעור להידחות.
ניתן היום, ד' בניסן התש"ס (9.4.2000).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00012900.A01/דז/