נחמן יצחק בורשטיין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1281/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1281/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: נחמן יצחק בורשטיין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.12.2005 בתפ"ח 806/05 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' נועם ור' כרמל תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשס"ח (19.9.07) בשם המערער: עו"ד י' גולן; עו"ד י' נהוראי; עו"ד נ' שוחט בשם המשיבה: עו"ד מ' בוכמן-שינדל בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. המערער הורשע - על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון - בביצוע עבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(3) לחוק; בביצוע עבירה של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק, בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(3); ובביצוע עבירה של ניסיון למעשה סדום, לפי שני הסעיפים האחרונים בשילוב סעיף 25 לחוק. נוכח הרשעתו, הוטל על המערער עונש של 15 שנות מאסר בפועל; שלוש שנות מאסר על-תנאי - כשהתנאי הוא שתוך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירת מין מסוג פשע; וכן פיצוי של ארבעה מן המתלוננים בסך 120,000 ₪ לכל אחד, כשמסכום זה יופחתו הסכומים ששולמו להם עוד קודם לכן, אשר עמדו על סך כולל של 70 אלף דולר. הערעור שבפנינו מופנה נגד חומרת העונש. האישומים 2. בין השנים 1994-2004 (להלן: התקופה הרלוונטית) שימש המערער עוזר גנן באחד ממוסדות החינוך החרדי בירושלים (להלן: המוסד). במסגרת זאת היה המערער אחראי על קבוצה של 16-20 ילדים בגילאי 3-4; לעתים שימש מורה מחליף לילדים מכיתות גבוהות יותר; ובחלק מן התקופה שימש כמלווה הסעות של הילדים. על-פי העובדות שתוארו בכתב האישום כפי שתוקן ברביעית ושבהן הודה המערער, במהלך התקופה הרלוונטית נהג הוא לבצע מעשים מגונים ומעשי סדום בחמישה קטינים - ארבעה מהם אחים - אשר היו נתונים תחת פיקוחו במוסד. לעתים בוצעו המעשים בשעות הפעילות במוסד ולעתים במהלך הנסיעות מן המוסד לבתי הילדים. המעשים הקשים תוארו בפירוט בכתב האישום וכן בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ודומה כי אין צורך לשוב ולתארם כאן. אציין רק כי בין היתר הורשע המערער בכך שנהג לגעת באיברי המין של הקטינים, ובכך שנהג לשכב לצידם או מעליהם של הקטינים, לאחר שהפשיטם מבגדיהם וכשגם הוא עצמו ערום, ולחכך את איבר מינו בגופם עד שהגיע לסיפוק. בנוסף, בעת הנסיעה מן המוסד לבתי הילדים נהג המערער להכניס את ידו למכנסיו של אחד מן הקטינים ולגעת באיבר מינו וכן נהג לקחת בכוח את ידו של הקטין ולהניח אותה על איבר מינו שלו. בשתי הזדמנויות ניסה המערער להחדיר את איבר מינו לפי-הטבעת של אחד מן הקטינים ובמקרים רבים אחרים החדיר את איבר מינו לפיו של הצעיר מבין הקטינים. הסדר הטיעון 3. כאמור, הודאת המערער במעשים נעשתה במסגרת הסדר טיעון, וזאת לאחר שאחד מן המתלוננים העיקריים בתיק - שהוא עודנו קטין - כבר השמיע את עדותו. בהסדר הטיעון - אשר נעשה בתיווך רבנים מן הקהילה החרדית אליה משתייכים המערער והמתלוננים - הוסכם בין הצדדים כי המערער יפצה את משפחת המתלוננים בסכום השווה ל-70 אלף דולר לפני מועד הטיעונים לעונש וכי בתמורה לכך תעתור התביעה לעונש של תשע וחצי שנות מאסר בפועל ואילו ההגנה תהיה חופשית בטיעוניה לעניין גזר הדין. יוער, כי סמוך למועד השמעת הטיעונים לעונש הוצע על-ידי הגורמים הרבניים האמורים כי בתמורה להקלה נוספת בעונש והסתפקות במאסר בן שש שנים, יינתן למתלוננים פיצוי כספי נוסף בסך של כ-30,000 ₪. ואולם, הצעה זו נדחתה על-ידי התביעה, וזאת חרף העובדה כי היא זכתה לתמיכתם של הורי המתלוננים לאור העלות הניכרת הצפויה של הטיפול הממושך הנדרש במתלוננים. בסיכומו של דבר הורשע כאמור המערער, בהתאם להודאתו, בעבירות כפי שפורטו לעיל. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' נועם ור' כרמל) סקר בגזר דינו את פרטי האישומים בהם הורשע המערער, את פרטי הסדר הטיעון ואת טענות הצדדים ועדיהם בשלב הטיעונים לעונש. בין היתר התייחס בית המשפט בהקשר זה בהרחבה לרקע החברתי והמשפחתי של המערער, לחוות-דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעמו, לממצאי שירות המבחן בעניינו, ולעדות שניתנה לטובתו על-ידי הרב י' פורוש, המשמש כחבר בוועדת הרבנים של המגזר החרדי. מנגד, התייחס בית המשפט בהרחבה לעדותה הכואבת של אמם של ארבעה מן המתלוננים ולתסקיר נפגעי עבירה שהוכן אודות המתלוננים. לבסוף, התייחס בית המשפט לטיעוני התביעה וההגנה לעניין העונש, כמו גם לדברי המערער עצמו בפניו. לאחר שדן בחומרת המעשים ובפגיעה הקשה שהסב המערער למתלוננים, קבע בית המשפט לעניין העונש שראוי להטיל על המערער כדלקמן: "חומרת העבירות, ריבוין, נסיבות ביצוען, היקפן והפגיעה החמורה במתלוננים – ארבעה מהם בני משפחה אחת – מחייבת הטלת מאסר ממושך במידה משמעותית מזה שלו עתרה המאשימה על-פי הסדר הטיעון. המאסר הממושך מתחייב לשם גינוי המעשים והוקעתם, לצורך הגנה על קרבנות פוטנציאליים מפני הסיכון הממשי הנשקף מהנאשם, ולתכלית של הרתעה – אינדיבידואלית וכללית. תקופת המאסר הממושכת אף אמורה לשקף את הערך הראוי של שמירה על גופם ונפשם של קטינים מפני ניצול והתעללות מיניים" (פסקה 15 לגזר דינו של בית המשפט המחוזי). יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט כי נקודת המוצא לענישה במקרה דנן היא הסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים, אותו יש לבחון על-פי "גישת האיזון" שהתגבשה לעניין זה על-ידי הפסיקה והמחייבת איזון הולם בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם לבין התועלת שיש בעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבורי. לגופו של עניין, מצא בית המשפט כי בנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה יש צורך לחרוג מהסדר הטיעון ולהשית על המערער מאסר ממושך יותר מזה שלו עתרה התביעה. בהקשר זה מתח בית המשפט ביקורת חריפה על עמדת המדינה, כפי שבאה לידי ביטוי בהסדר, כי השיקול לפיו יובטח על-ידי המערער תשלום פיצוי למתלוננים מצדיק הקלה משמעותית בעונש המאסר שיושת עליו. בית המשפט ציין כי מדובר ב"שיקול בלתי ענייני המשדר מסר שגוי, אשר עלול לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט" וכי "אין זה מתקבל על הדעת, כי נאשם בעבירות מין חמורות יתנה תשלום פיצוי למתלוננים אשר נפגעו על-ידו בגופם ובנפשם בהקלה ניכרת בעונש, ובפרט כשמדובר בעבירות של התעללות מינית קשה בילדים". עוד קבע בית המשפט כי "היענות הפרקליטות להצעה שגיבשה את ההסדר, משדרת מסר פסול של קניית חירות בכופר כסף, של כניעה ל"סחטנות" מצד הנאשם, ושל אכיפה לא שוויונית – לפיה נאשמים בעלי-ממון, או כאלה שקהילתם יכולה להשיג עבורם כספים ותרומות, יוכלו לזכות בענישה מופלגת לקולא". מצב זה, ציין בית המשפט, עלול לפגוע באמון הציבור במערכות אכיפת החוק והמשפט. עוד קבע בית המשפט כי חריגה מהסדר הטיעון במקרה הנוכחי לא תפגע בעיקרון ההסתמכות של המערער, וזאת בין היתר מאחר ואף ללא ההסדר אמור היה הוא לפצות את המתלוננים בשיעור משמעותי במסגרת גזר הדין וכן מאחר והודאתו של המערער באה לאחר שאחד מהמתלוננים השלים את מסירת עדותו. לצד זאת הבהיר בית המשפט כי לא ימצה את הדין עם המערער כפי שראוי היה לעשות אלמלא ההסדר וכי יתחשב אף בהודאתו ובנסיבותיו האישיות. על יסוד כל האמור גזר בית המשפט את דינו של המערער כפי שפורט לעיל. טיעוני הצדדים 5. טיעוניו של המערער מופנים כולם נגד החלטת בית המשפט קמא לחרוג באופן משמעותי מהסדר הטיעון שהושג בין הצדדים. לדבריו, הסדר הטיעון שהובא לאישורו של בית המשפט נעשה מתוך שיקולים סבירים וענייניים בלבד ולאחר בחינה זהירה ומדויקת של מכלול האינטרסים הרלוונטיים, לא נפל בו כל פגם שהצדיק את התערבותו של בית המשפט - לא כל שכן התערבות כה מרחיקת לכת כפי שנעשתה - וככלל, לא היה מקום לסטות ממנו. בפרט, יוצאים באי-כוח המערער כנגד הביקורת הנוקבת שנמתחה על-ידי בית המשפט כלפי שיקול-דעתם של גורמי התביעה; כנגד הקביעה הנורמטיבית של בית המשפט באשר להעדר הרלוונטיות והפסלות המוסרית של השיקול הרואה בהבטחת פיצוי כספי משמעותי למתלוננים משום גורם המצדיק הקלה כלשהי ברמת הענישה; וכנגד הביקורת החריפה שהובעה בגזר הדין כלפי העדה החרדית בכללותה וכלפי הגורמים הרבניים שהיו מעורבים בגיבוש ההסדר בפרט. לטענת המערער, שגה בית המשפט בכך ששלל כל נכונות להקל בעונשו על יסוד התחשבות בפיצוי הכספי שהציע לשלם. בכך, התעלם לטעמו בית המשפט מחשיבותו של רכיב הפיצוי הן לעניין האפשרות להקל על סבלם ונזקיהם של המתלוננים והן לקידומם של אינטרסים חברתיים נוספים, כשבהם: ראשית, חשיבות העובדה כי המערער הודה במעשיו, נטל עליהם אחריות והביע חרטה באופן פוזיטיבי, כמו גם נכונות לקבל טיפול; שנית, תרומה להרתעת הפרט והכלל מביצוע עבירות מסוג זה לאור העונש המחמיר שהושת על המערער במסגרת ההסדר; ושלישית, ובעיקר, מניעת הצורך בניהול משפט הוכחות ארוך ומורכב, מניעת הצורך בהעדתם של המתלוננים בבית המשפט והחיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבים ציבוריים כתוצאה מן ההסדר. כן לא ניתן לטענת באי-כוח המערער משקל להסתמכותו של המערער על הסדר הטיעון ולציפייתו הסבירה כי זה ייצא אל הפועל, אשר קיבלו שתיהן חיזוק לאור החלטת בית המשפט לדחות את מועד הטיעונים לעונש למשך פרק זמן של שישה חודשים על מנת לאפשר למערער לגייס את סכום הכסף שהתחייב לשלם. לבסוף, מלין המערער על כי לא ניתן משקל לנסיבותיו האינדיבידואליות, ובכלל זאת לפגיעה הקשה שנגרמה למשפחתו. לדבריו, משמכלול האינטרסים האמורים קיבל ביטוי הולם במסגרת הסדר הטיעון, לא היה מקום להתערב בו, ועל כן יש להשיבו על כנו, וזאת, הן בדרך של קיצור תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו כך שתתאם את הסדר הטיעון, והן בדרך של הפחתת סכום הפיצוי הכספי שבו חויב, תוך הסתפקות בפיצוי ששולם עובר למתן גזר הדין. 6. המשיבה הביעה את הסכמתה לקבלת הערעור. בין היתר הדגישה באת-כוחה כי בשאלה העיקרית המתעוררת בערעור הנוכחי, היא השאלה האם הרצון להבטיח כי קרבנות עבירה יזכו לפיצוי מהנאשם עשוי להוות שיקול להקלה בעונשו במסגרת הסדר טיעון, עמדת המדינה הינה כי מדובר בשיקול ענייני ורלוונטי, שהתביעה רשאית ואף מחויבת להביא בחשבון - לצד יתר השיקולים - בעת שהיא שוקלת לערוך הסדר טיעון עם נאשם. לדבריה, המשיבה ערה לבעייתיות הכרוכה בהסדרי טיעון מסוג זה, ואולם בהיותה אמונה גם על קידום צרכיהם של הקורבנות, ובהינתן כי אין כיום הקצאה של קופה ציבורית למטרת שיקומם של נפגעי עבירה, צרכים אלו הם שיקול חשוב שיש להביא בחשבון במסגרת מגעים להסדר טיעון עם נאשם. מכאן, טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט בקביעתו בעניין זה. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי האיזון בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובהם: הצורך בענישה משמעותית ומרתיעה; האינטרס בשיקומם של הקרבנות; הקשיים הצפויים כתוצאה מניהול המשפט; הרצון להימנע מהעדת המתלוננים בבית המשפט, החיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי התביעה כתוצאה מן ההסדר; הציפייה הסבירה של המערער כי ההסדר יכובד וכן העובדה כי לקח אחריות על מעשיו - החשובה במיוחד במגזר אליו משתייכים המעורבים בפרשה - מביא למסקנה כי הסדר הטיעון נעשה כדין וראוי היה לכבדו. עוד ציינה המשיבה כי הגם שבית המשפט קבע כי אין הוא ממצה את הדין עם המערער, מצטרפת היא לטיעוני המערער בהקשר זה כי בסיכומו של דבר ספק אם העונש שהושת עליו נותן ביטוי הולם למכלול השיקולים הרלוונטיים, אשר עמדו כאמור ביסוד הסדר הטיעון. לבסוף, הדגישה באת-כוח המשיבה כי הסדר הטיעון שנערך במקרה הנוכחי נעשה על דעתה של משפחת המתלוננים ולמענם, וזאת על רקע ההשלכות הכספיות המשמעותיות הנובעות מן הנזק שנגרם למתלוננים והחשיבות בהבטחה כי אלו יזכו לקבל את הטיפול הנחוץ להם. רק בדיעבד, כך נטען, מבקשת אמם של המתלוננים כעת לתמוך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר סטה מהסדר הטיעון. עוד הוזכר כי בקשת משפחת המתלוננים להסכים להקלה נוספת בעונשו של המערער בתמורה להגדלת הפיצוי שיוענק למתלוננים נדחתה על-ידי התביעה לאור עמדתה של זו האחרונה כי לא יהיה זה צעד ראוי. 7. אמם של ארבעה מן המתלוננים ביקשה גם היא לטעון בפנינו. בדבריה, סיפרה על הנזק שנגרם לילדיה ולמשפחה כולה בעקבות הפרשה, בין היתר בשל הרחקתם מן הקהילה עליה הם נמנים. בנוסף, הדגישה האם את חשיבותו של הפיצוי הכספי עבור המשפחה לצורך מימון טיפול נפשי למתלוננים. בסיכומם של הדברים ביקשה האם כי לא ניעתר לערעור וכי נותיר על כנו את גזר דינו של בית המשפט המחוזי, הן בהתייחס לעונש המאסר שהושת על המערער והן בהתייחס לפיצוי שהוטל עליו לשלם למתלוננים. דיון 8. בית המשפט המחוזי מצא כאמור כי בנסיבות העניין אין מקום לאשר את הסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים. המערער משיג על כך בהליך שלפנינו ולטיעוניו מצטרפת אף המשיבה. עלינו לבחון אפוא את פסק הדין שדחה את הסדר הטיעון, ובתוך כך להכריע בשתי שאלות נפרדות: השאלה הראשונה הינה האם היה מקום לסטות מהסדר הטיעון. אם נשיב על שאלה זו בשלילה נקבל את הערעור ונגזור את עונשו של המערער בהתאם להסדר הטיעון. אם, לעומת זאת, נשיב על שאלה זו בחיוב, יהיה עלינו להכריע בשאלה נוספת, והיא האם היה מקום להטיל את העונש שנגזר על הנאשם הלכה למעשה. מענה חיובי לשאלה זו יוביל לדחיית הערעור ובתוך כך להותרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. מענה שלילי לשאלה זו יחייב אותנו להעמיד את עונשו של המערער על העונש ההולם בנסיבות העניין, במקום העונש שהושת עליו (וראו: דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281, 326 (2005), להלן: עניין פרץ). נדון בדברים כסדרם. האם היה מקום לסטות מהסדר הטיעון? 9. נושא אישורם ודחייתם של הסדרי טיעון - הן במישור העקרוני והן במישור הפרטני - שב ומובא להכרעתו של בית משפט זה. לא פעם מעורר הוא דילמות קשות, ותמיד- מצריך הוא עריכת איזון זהיר, מחושב ועדין בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין. ההתייחסות להסדרי טיעון בשיטתנו עברה עם השנים שינויים והתפתחויות. לאחר שהנושא נבחן בפסיקתנו פעם ועוד פעם, דומה כי אין כיום חולק כמעט על כך שהשימוש בכלי זה הינו בעל יתרונות ניכרים ועל כך שככלל יש בעריכתם של הסדרי טיעון כדי לקדם את האינטרס הציבורי, כמו גם על כך שממילא, במציאות שעמה מתמודדת מערכת המשפט בישראל ובהתחשב בעומס הרב המוטל הן על בתי המשפט, הן על יתר הנוגעים בדבר, הסדרי טיעון מהווים כלי מרכזי במלאכת אכיפת החוק - כלי הכרחי על מנת שהמערכת כולה תוכל לשאת במשימות המוטלות על כתפיה. לצד זאת, אין ולא ניתן להתעלם מהקשיים ומהסיכונים הבלתי מבוטלים שטומן בחובו מוסד זה, ובין היתר מהחשש מפני הרשעת חפים מפשע, מהחשש מפגיעה באינטרס הציבורי להענשת עבריינים ומפגיעה בעיקרון הבסיסי של שוויון בפני החוק. משמעות הדברים הינה אפוא כי עריכת הסדר טיעון לא תהיה נכונה בכל מקרה ולא "בכל מחיר", ומכאן הצורך בבחינה, בדיקה ושקלול זהירים ואחראיים - הן מצד הצדדים, הן מצד בית המשפט שלאישורו מובא ההסדר. 10. אמות המידה שלפיהן על בית המשפט לבחון הסדר טיעון המובא בפניו לשם אישורו נקבעו בפרשת פלוני (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002); להלן: עניין פלוני). בית המשפט, מפי השופטת (כתוארה אז) ביניש, אימץ שם כמבחן ההולם לעניין זה את "מבחן האיזון", אשר לפיו נדרש בית המשפט לבחון האם הושג איזון בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם, לבין התועלת שיש בהרשעת הנאשם ובעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבורי. נקודת המוצא בבחינת ההסדר היא העונש המוצע בו, וזאת בהתחשב בסוג העבירה, בחומרתה ובנסיבות ביצועה, כמו גם בנסיבותיו האישיות של הנאשם ובשיקולי ענישה כלליים. בשים לב לכל אלו, יעמיד בית המשפט לנגד עיניו, מחד גיסא, את היתרונות הגלומים בהסדר, ובהם החיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבים הנדרשים לצורך ניהולו של הליך פלילי; הודיית הנאשם בביצוע העבירות וקבלת אחריות למעשיו; הימנעות מקשיים הצפויים בניהול ההליך, לרבות ריבויים של עדים, הצורך בגביית עדויות מעדים שאינם בארץ והצורך בהעדתם של נפגעי עבירה - על הפגיעה הנוספת בהם הכרוכה בכך; וכן את היתרונות הכלליים הגלומים במוסד הסדרי הטיעון (עניין פלוני, בעמ' 607-609). מאידך גיסא, ישקול בית המשפט את ההקלה לה זכה הנאשם עקב ההסדר והאם הקלה זו מוצדקת. זאת, בהתחשב בסיכויי הרשעתו של הנאשם אלמלא ההסדר ובהתחשב באינטרס הציבורי בשמירה על אמון הציבור ברשויות החוק ובהפעלת מדיניות ענישה הולמת, אשר עלולים להתערער עקב ענישה מקלה יתר על המידה ועקב פגיעה בשיוויון בין נאשמים (עניין פרץ, בעמ' 327; ע"פ 2153/02 אידלברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006, פסקה 8 לפסק הדין, להלן: עניין אידלברג). בנוסף, יביא בית המשפט בחשבון את ציפיותיו של הנאשם - אשר בהודייתו על סמך הסדר הטיעון ויתר על זכותו לניהול הליך פלילי כהלכתו, על הזכות לחקור את עדי התביעה ואף על הסיכוי לזיכוי - ובכלל זאת את הנחתו של הנאשם כי אף שבית המשפט אינו קשור בהסכם, יטה הוא שלא להתערב בו (עניין פלוני, בעמ' 609). 11. בסיכומו של דבר ידחה בית המשפט את ההסדר אם ימצא כי נפל פגם או פסול משמעותי בשיקולי התביעה, באופן שהביא ליצירת יחס בלתי הולם בין ההקלה הניתנת לנאשם לבין האינטרס הציבורי. ויודגש, מצב זה עלול להתרחש גם מקום בו התביעה פעלה ממניעים כשרים ובתום-לב, כדוגמת כאשר לא נתנה את המשקל ההולם לשיקול רלוונטי מבין שיקולי הענישה (עניין פלוני, בעמ' 610-611), וגם כאשר התנהלותה של התביעה מצויה במתחם הסבירות במישור המנהלי (עניין פרץ, בעמ' 327). האם הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים מקיים את מבחן האיזון? זוהי כאמור השאלה הראשונה בה עלינו להכריע. 12. מדובר בפרשה קשה וחמורה. במשך תקופה ארוכה, כעשור, ניצל המערער את מעמדו הסמכותי כלפי תלמידיו, ילדים צעירים בשנים ותמימים בנפשם, אשר היו נתונים תחת פיקוחו וכפופים למרותו. הוא הפך אותם לאובייקטים לסיפוק יצריו המיניים, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיהם ומרגשותיהם, מכאבם, מפחדם ומההתנגדות שהביעו למעשיו, ותוך ניצול האמון שנתנו בו כמבוגר וכגורם חינוכי. חומרת המעשים בוטאה יפה על-ידי בית המשפט המחוזי בגזר דינו: "מעשי ההתעללות המינית הקשה של הנאשם בקרבנותיו, הנם מחפירים ונלוזים בשל מהותם וטיבם. חומרתם מופלגת נוכח ריבוי הנפגעים, גילם הצעיר והימשכות המעשים בתדירות כמעט יומיומית על-פני שנים. חומרה כפולה ומכופלת יש לראות בהפרת האמון של הנאשם כלפי קרבנותיו, שהוא היה מופקד על חינוכם וביטחונם. תאוותו לפרוק את יצריו האפלים, היתה ללא מצרים, ובהתעללותו המינית האינטנסיבית והממושכת בקטינים חסרי הישע פעל מתוך רשעות ושפלות. הסבריו, לפיהם פותה על-ידי קרבנותיו הקטינים, חלקם פעוטות, וביצע מעשיו מתוך אהבה לתלמידיו, מצביעים על חשיבה מעוותת ועל הסיכון הממשי הנשקף ממנו לילדים. המחשבה, לפיה נהג הנאשם בשגרת יומו במוסד החינוכי, לבצע את המעשים המתוארים בכתב האישום – מעוררת חלחלה ופלצות" (פסקה 14 לגזר דינו של בית המשפט המחוזי). אכן, הנסיבות לחומרה במקרה דנן הן רבות ומשמעותיות: ראשית, המספר הגדול של נפגעים ממעשי המערער. כזכור, המערער פגע מינית בחמישה קטינים - ארבעה מהם בני משפחה אחת. שנית, חומרת המעשים כשלעצמם. כתב האישום בו הורשע המערער מתאר מסכת קשה ביותר של פגיעות מיניות, החל ממישוש ונגיעות בגופם של הקטינים; חיכוך גופו העירום של המערער בגופם העירום של הקטינים עד הגעתו לסיפוק מיני; ניסיון להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של אחד מן הקטינים; וכלה בהחדרת איבר מינו לפיו של הצעיר מבין המתלוננים. מדובר בשורה ארוכה של מעשים קשים ומזעזעים, המהווים פגיעה קשה בגופם של הקרבנות, בנפשותיהם, בכבודם ובאוטונומיה שלהם - מעשים מעוררי סלידה וחלחלה ממש, שהדעת והלב אינם יכולים לסבול, לא כל שכן להבין. שלישית, ריבויים של המעשים והתמשכותם על פני תקופה ארוכה ביותר. כעולה מכתב האישום וכפי שציין גם בית המשפט המחוזי, המערער עבד במוסד הלימודי במשך תקופה של כעשור. במהלך שנים אלו פגע מינית במתלוננים הן בשעות הלימודים במוסד והן במהלך הסעת התלמידים לביתם. חלק מן המעשים בוצעו בתדירות כמעט יומיומית. במתלונן ב', אשר היה בשעתו בן כשלוש עשרה שנים, פגע המערער לאורך תקופה של שנתיים. העבירות במתלונן ח' א' בוצעו החל מהיותו בן שמונה ונמשכו על פני תקופה של שמונה שנים. במתלונן מ' החל המערער לבצע עבירות בעת שהיה בן כאחת עשרה שנים ואלו נפרשו על פני תקופה של שלוש שנים; במתלונן ש' פגע המערער החל מהיותו בן כשש שנים ובמשך תקופה של שנתיים; ולבסוף, במתלונן י' פגע המערער לראשונה כשהיה בן שלוש שנים בלבד והוא המשיך בכך לאורך תקופה של שלוש שנים. המעשים השונים בוצעו במקומות שונים ובהזדמנויות רבות ביותר. הנה כי כן, אין מדובר בפגיעה נקודתית בקרבן בודד אלא בהתנהגות עבריינית וסוטה שבוצעה לאורך פרק זמן ממושך ובאופן שיטתי, וכל זאת מבלי שהמערער יהרהר על מעשיו או יבקש עזרה בעצירתו מהמשך ביצועם. רביעית, העובדה כי המערער פעל לסיפוק יצריו המיניים המעוותים תוך שהוא מנצל את חולשתם ותמימותם של הקטינים ואת האמון שנתנו בו; את כוח המרות שלו עליהם ואת מעמדו כמורה וכמי שנתפס כאחראי להבטחת שלומם ובריאותם; ותוך שהוא משתמש בתואנות כאלו ואחרות למעשיו, ובין היתר מאיים על הילדים כי יפגע בהמשך לימודיהם במוסד במידה ולא ישתפו עמו פעולה. ואם בכך לא די, הרי שחלק גדול מהמעשים בוצעו דווקא במקום בו בטוחים אנו יותר מכל כי שלומם וביטחונם של ילדינו נשמר. חמישית, הנזקים הקשים שהסבו מעשי המערער למתלוננים. בית המשפט המחוזי הזכיר בגזר דינו בקצרה את הפגיעה הנפשית הקשה שנגרמה למתלוננים, וכפועל יוצא מכך גם למשפחותיהם, כעולה מתסקיר גורמי הרווחה בעניינם. מטעמים של טובת הקטינים ועל יסוד בקשת פקידת הסעד, נמנע הוא מלהרחיב בעניין ובדרכו זו אלך גם אני. ואולם, לא ניתן שלא להזכיר כי בהתאם להערכת הגורמים המקצועיים הסבו מעשיו של המערער פגיעות נפשיות קשות למתלוננים עד כי הם זקוקים לעזרה טיפולית של ממש, ארוכת טווח ובעלות משמעותית, אשר ספק אם סכומי הפיצויים שנפסקו לזכותם בהתאם להסדר הטיעון יוכלו לכסות. עוד יש להדגיש כי כעולה מן התסקיר, הנזק שנגרם למתלוננים לא הסתכם בפגיעה הגופנית והנפשית הישירה שהסבו מעשיו של המערער. נזק עקיף ומשמעותי נוסף נגרם למתלוננים ולמשפחה כולה עקב חשיפת הפרשה בפומבי ועקב תגובת הקהילה החרדית שעליה הם נמנים לחשיפה זו. בהקשר זה מוזכר בתסקיר כי חשיפת הפרשה בציבור גרמה למשפחה טלטלה קשה וסבל רב וכי הם נדרשו לנהל מערכה קשה מול הקהילה אליה הם משתייכים, ובכלל זאת להתמודד עם ניכור והתנכלות מצד חברי הקהילה, עם תיוגם באופן שלילי כתוצאה מהיותם של הילדים קרבנות לפגיעה מינית, ועם הטלת האשמה לאירועים לפתחם של המתלוננים והוריהם. בבחינת תוצאת מעשיו של המערער והתגובה העונשית ההולמת להם בנסיבות העניין יש אפוא להביא בחשבון אף זאת. 13. נתונים אלו כולם מחייבים התייחסות עונשית מחמירה במיוחד למעשיו הנפשעים של המערער. ודוק: התייחסות מעין זו מתחייבת לא רק מנסיבותיו הפרטניות של המקרה שלפנינו, אלא גם משיקולי ענישה כלליים, ובפרט מן הצורך להגן על שלומם של קטינים על-ידי הרחקת הפוגעים בהם מהחברה לתקופה ממושכת; ומן הצורך להעביר מסר ברור וחד-משמעי כי הנוטלים לעצמם חירות לפגוע בקטינים צפויים לעונשים כבדים ומשמעותיים וכי עבירות כפי שבענייננו, המבוצעות בנסיבות כפי שתוארו, יזכו לתגובה עונשית מחמירה. כך לדוגמה, וכחלק ממדיניות ענישה זו, במסגרת ע"פ 10432/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.6.2007) הוחמר עונשו של אדם שהורשע בביצוע עבירות של אינוס, מעשה מגונה ומעשה סדום בשתי קטינות והועמד על 12 שנות מאסר בפועל; בע"פ 568/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.10.2007, להלן: עניין פלוני 2) נדחה ערעורו של אדם שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות באחד עשר מחניכיו בתנועת נוער ונדון - במסגרת הסדר טיעון - לעונש של 14 שנות מאסר בפועל; ובע"פ 7046/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.5.2007) נדחה ערעורו של אדם ששימש כמורה בבית ספר תיכון, אשר הורשע בביצוע עבירות מין חמורות בתלמידיו ונדון - במסגרת הסדר טיעון - לעונש של 15 שנות מאסר בפועל (עוד השוו: ע"פ 3015/98 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.2000) וההפניות שם; ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934, 943-945 (2005), להלן: עניין ליבוביץ; ע"פ 9757/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 8.3.2007)). 14. לצד זאת, עלינו כאמור להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, את ציפיותיו כי ההסדר שעליו חתם עם התביעה ייצא אל הפועל, וכן את היתרונות העולים מן ההסדר שנחתם. ככלל, לעולם אין לדעת כיצד היה מסתיים הליך פלילי אלמלא היו התביעה וההגנה מגיעות להסדר שבמסגרתו יודה הנאשם במיוחס לו: האם היה הנאשם מורשע בעבירות שבהן הודה? האם היה מורשע בעבירות קלות או חמורות יותר? מה היו ההשלכות של ניהול הליך פלילי כסדרו ועד תומו על מצבם של נפגעי העבירה? ועוד. בענייננו חסך המערער בהודאתו הן את הזמן השיפוטי שהיה נדרש לצורך ניהול ההליך, הן את המשאבים השיפוטיים והתביעתיים שהיו נדרשים לכך, והן - ובעיקר - את הצורך בהעדת מרבית העדים, ובפרט את העדתם של ארבעה מבין חמשת המתלוננים. אין להמעיט בחשיבותם של אלו. יתר על כן, ככלל טמונה חשיבות רבה אף בעצם הודאתו של נאשם במעשיו, וזאת לאור לקיחת האחריות שהיא מבטאת מצדו על מעשיו, הכרתו בפסול שבהם ובנזקים שהסב לקרבנותיו. עם זאת, דומה כי דווקא בענייננו לא היה מקום לייחס לעניין זה משקל רב, היות וכפי שציין בית המשפט המחוזי, בשיחותיו עם קצינת המבחן הציג עצמו המערער כפסיבי ובמידה רבה הטיל את האחריות לביצוע העבירות על קרבנותיו. הוא אף התקשה להכיר בסבל שנגרם למתלוננים וטען כי חייהם המשיכו כרגיל, כי הם לא נפגעו וכי גם אם נגרם להם נזק כלשהו, הרי שהוא לא נגרם בעטיים של מעשיו. שירות המבחן העריך בשעתו כי מדובר באדם שלא הפנים את חומרת מעשיו ותוצאותיהם, וגם בתסקיר העדכני שהוגש אודות המערער במסגרת הערעור דכאן, הביעה קצינת המבחן את התרשמותה כי לא חל שינוי ביחסו של המערער לעבירותיו וכי הוא לוקח אחריות חלקית בלבד על ביצוען וממזער מחומרתן. בניגוד לטענת המערער, ספק אפוא באיזו מידה אמנם לקח הוא אחריות מלאה ואמיתית על מעשיו ועל הנזק שנגרם למתלוננים. 15. אשר לנסיבותיו האישיות של המערער: כפי שעולה מגזר דינו של בית המשפט המחוזי ומתסקירי שירות המבחן בעניינו של המערער - אלו אכן אינן קלות. ואולם, בנסיבות העניין גם להן אין להעניק לטעמי משקל ניכר, ויפים לענייננו הדברים הבאים שנאמרו בהקשר זה - מפי השופטת פרוקצ'יה - בפרשה דומה של התעללות מינית בקטינים מצד גורם בעל סמכות: "מעשים פליליים מן הסוג בהם הורשע המערער מייבאים אל תוך שיקולי הענישה היבטי חומרה בעלי עוצמה, המפחיתים באופן ממשי את חשיבותן ומשקלן של הנסיבות האישיות המקלות. אף שיש לייחס לאלה משקל מסוים, אין בהם כדי לגרוע מן הצורך להבהיר במסר עונשי חד משמעי את הוקעתה העמוקה של החברה למעשי ניצול מיני ואלימות גופנית ונפשית קשים הנעשים בידי בוגר כלפי חניכיו הקטינים, הכפופים לסמכותו ולמרותו. במיוחד, כך הוא כאשר מעשי העבירות נמשכים פרק זמן ארוך, מקיפים מספר רב של מקרים, ופוגעים במספר רב של קרבנות" (עניין פלוני 2, בפסקה 6 לפסק הדין). 16. לבסוף, שיקול משמעותי נוסף עניינו כאמור בציפיותיו של המערער ובהנחתו-תקוותו כי הסדר הטיעון שנחתם עמו יכובד. אמת, הסדר הטיעון הוא "הסכם למאמץ מצד התביעה ולא הסכם לתוצאה" (עניין פלוני, בעמ' 609) ונאשם אף מוזהר כי בית המשפט אינו קשור בהסכם ואינו מחויב לאמצו. אף על פי כן, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי בהודאתו באישומים המיוחסים לו עושה נאשם צעד שמרע את מצבו מתוך ציפייה ברורה ומתבקשת כי הדבר "ישתלם לו". ואכן, ציפייה זו הוכרה גם היא כשיקול שעל בית המשפט להביא בחשבון בטרם דחיית הסדר טיעון (וראו לדוגמה: שם, שם). קשה בעיני על כן לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי בגזר דינו כי: "אין בחריגה מההסדר משום פגיעה בעקרון ההסתמכות של הנאשם, זאת, בין השאר, הואיל והלה אמור היה לפצות את המתלוננים בשיעור משמעותי במסגרת גזר-הדין, אף ללא הסדר טיעון, והיות שהודאתו באה לאחר שאחד המתלוננים השלים את הודאתו" (פסקה 17 לגזר הדין). אין ספק כי ההחלטה לחרוג מהסדר הטיעון טמנה בחובה פגיעה מסוימת באינטרס ההסתמכות של המערער, ודי שאומר כי מקובלת עלי בהקשר זה טענת המערער כי משבית המשפט העניק לו שישה חודשים לצורך גיוס הכסף שהתחייב לשלם למתלוננים במסגרת ההסדר, התחזקה ציפייתו כי במידה ויצליח להעמיד את הסכום בפרק הזמן שהוקצב לו, ייצא ההסדר אל הפועל. יחד עם זאת, בשאלה האם ראויה ציפייה זו להגנה משפטית, ובעיקר- באיזו מידה, יש להכריע כאמור בהתחשב ביתר השיקולים שהוזכרו ובשים לב ליתר נתוני התיק (והשוו לדברים שאמרתי בהקשר דומה במסגרת בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטה (לא פורסמה, .29.6.2005)). 17. האם מכלול השיקולים שפורטו מביא למסקנה כי ההסדר שנחתם בין הצדדים מקיים את מבחן האיזון? בפסיקתנו הודגש לא פעם, ובין היתר בעניין פלוני, כי למרות ההכרה בכך שבהתאם לשיטה האדוורסרית הנוהגת אצלנו מוטלת האחריות לייצוג האינטרס הציבורי על התביעה, בית המשפט בגזירת הדין אינו פטור מבחינה עצמאית של השאלה האם אינטרס זה אמנם נשמר כראוי וכנדרש: "בשיטתנו אין בית-המשפט פטור מקביעה עצמאית של נקודת האיזון הראויה בין טובת ההנאה הצומחת לנאשם מהסדר טיעון לעניין העונש, לבין אינטרס הציבור כפי שהוא בא לידי ביטוי בעונש שבית-המשפט גוזר. בכך אין בית-המשפט משים עצמו קטיגור במקום התביעה, אלא ממלא הוא את תפקידו השיפוטי המובהק. משקל טיעוניה של התביעה לקולה הוא רב, אך לא בהכרח מכריע" (עניין פלוני, בעמ' 606-607). ואכן, פסיקת בית משפט זה הדגישה והזכירה כי בסופו של יום, תפקיד גזירת הדין מונח הוא על כתפיו של בית המשפט והוא הנושא באחריות המשפטית והמוסרית לעונש שיוטל על-ידו. סמכותו של בית המשפט היא להשית עונשים על מי שהורשעו בדין. זהו תפקידו המובהק במסגרת ההליך הפלילי ואין הוא יכול לחלוק בו או להסירו מעליו תוך צמצום אחריותו לכדי הפעלת ביקורת שיפוטית-מנהלית על התביעה (עניין פלוני, בעמ' 595 ו-608, וההפניות שם), וכדברי המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין: "ואולם זאת נזכור ונשמור, שבסוף-כל-הסופות בית-המשפט הוא המכריע לשבט או לחסד, ובמקום שהדין הוא לשבט – הוא הגוזר עונש. הסמכות והכוח לענישה – ובהם עיקר – הם בידי בית-המשפט; האחריות לענישה על כתפי בית-המשפט מונחת היא, ומילתו של בית-המשפט היא המילה האחרונה והקובעת. נדע מכאן כי עמדתה של התביעה באשר לגזירת העונש, חשובה ככל שתהא, אין היא אלא אחד המרכיבים בשיקול-דעתו של בית-המשפט – מרכיב חשוב, מרכיב מרכזי, ללא כל ספק – ואולם כנגדו ובצדיו יתייצבו במקרים המתאימים שיקולים כבדי-משקל העשויים למעט ממשקלו" (עניין פרץ, בעמ' 325. ראו גם: ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158, 171, 174-175 (1994)). 18. ולענייננו. שקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין כפי שתוארו. העמדתי לנגד עיני, מחד גיסא, את חומרת מעשי המערער, היקפם, התמשכותם והנזק שהסבו, ואת הצורך בענישה מחמירה בעבירות מן הסוג שלפנינו, אשר יהיה בה כדי להעביר מסר ברור וחד של גינוי והוקעה, כדי ליצור הרתעה משמעותית מביצוען וכדי להגן על קטינים מפני המערער ושכמותו. מאידך גיסא, בחנתי את היתרונות הנובעים מהסדר הטיעון, את נסיבותיו האישיות של המערער ואת ציפיותיו כי ההסדר יכובד. לבסוף, הגעתי למסקנה כי בצדק מצא בית המשפט המחוזי כי יש מקום לסטות מהסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים. גם לטעמי, נסיבותיו החמורות של המקרה דנן, כפי שפורטו - ואשר בבסיסן התעללות מינית אינטנסיבית וממושכת בקטינים חסרי ישע תוך ניצול חולשתם ותוך השפלתם ופגיעה בכבודם - חייבו להטיל על המערער עונש מאסר חמור יותר מזה שלו עתרה התביעה (כזכור: תשע וחצי שנות מאסר בפועל בלבד), וזאת אף בהתחשב בפיצוי שהמערער היה נכון להעמיד לטובת המתלוננים וביתר היתרונות שצמחו מעריכת הסדר הטיעון עמו. ודוק: אם מצאתי כי לא הושג איזון הולם וראוי בין טובת ההנאה שהוענקה למערער במסגרת ההסדר לבין האינטרס הציבורי, אין זה משום עצם התחשבותה של התביעה בשיקול הרואה בהבטחת פיצוי כספי למתלוננים משום גורם המצדיק הקלה כלשהי ברמת הענישה, אלא משום משקל-היתר שהוענק לטעמי לרכיב זה במסגרת ההסדר. במה דברים אמורים. פיצוי הקרבנות כשיקול להקלה בעונשו של נאשם 19. סמכותו של בית המשפט לחייב אדם שהורשע בפיצוי קרבן העבירה, בגין הנזק או הסבל שגרם לו, מוסדרת בסעיף 77(א) לחוק העונשין, כאשר "הרעיון המונח ביסודו של סעיף 77 הוא ברור וגלוי ומהותו היא הטבת הנזק, כולו או מקצתו, על ידי מאמץ של העבריין דווקא לתקן את אשר עוות" (ע"פ 506/86 קיטרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.2.1988). בית משפט זה שב והביע דעתו כי על אף שחיוב זה נחשב לחלק מגזר הדין במשפט הפלילי, הרי שהוא במהותו סעד אזרחי הנושא מאפיינים אזרחיים מובהקים: "רק במשפט אזרחי מחייבים אדם לשלם פיצוי בשל סבל או נזק שגרם לאחר; רק במשפט אזרחי זוכה אדם לפיצוי בשל סבל או נזק שנגרם לו. והעובדה, כשהיא לעצמה, שהוראת סעיף 77 באה בחוק העונשין ולא בדין האזרחי – למשל, בפקודת הנזיקין ... עובדה היא שמשמעותה המשפטית אינה אלא טפלה. ... סמכותו של בית-משפט היושב לדין פלילי לחייב מי ש"הורשע" בדינו לשלם לאדם שניזוק ממעשה העבירה פיצויים בגין נזק וסבל שנגרמו לו, בעיקרה ועל-פי אופייה ואיפיונה סמכות אזרחית היא. משכנה הוא בדין העונשין – סובבות אותה מצדדיה הוראות-חוק שעניינן עונשין – אך היא עצמה אזרחית היא במהותה ועל-פי הצופן הגנטי שלה" (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 459, 465 (2002), להלן: עניין אסף. עוד ראו לדוגמה: רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 518, 523-526 (2005)). דבר זה נכון הגם שנראה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כי חיוב נאשם בפיצוי קורבן העבירה הוא גם בעל סממנים עונשיים ויש בו כדי לקדם גם את תכליותיו של המשפט הפלילי, וכפי שנאמר בעניין אסף: "אכן, הפיצוי שבסעיף 77 לחוק העונשין, בדרך הטבע מושפע הוא מסביבתו, וממילא יכולות שתדבקנה בו – ואכן דבקות בו – נורמות ותכליות מן התחום הפלילי. נסכים, למשל, כי חיובו של עבריין בתשלום פיצוי לקורבן העבירה יש בו יסוד של היטהרות לעבריין, וכי עשוי הוא אותו חיוב לתרום לשיקומו. כך בנושא השיקום וכך בנושאים אחרים אף-הם. הוא הדין באשר לעניין הגובר והולך של דין העונשין בקורבנות העבירות. ואולם אין בכל אלה כדי להפוך את הפיצוי – שהיסוד הדומיננטי בו הוא יסוד אזרחי – לפיצוי שאות של עונשין חרות במצחו" (עניין אסף, בעמ' 465; והשוו גם לדעת המיעוט של השופטת נאור בעניין אסף, לפיה הפיצוי לקורבן על-פי סעיף 77 הוא סנקציה פלילית-עונשית, בין היתר מאחר והיא מקדמת את תכליותיו של המשפט הפלילי, אשר אחת מהן היא ההגנה על זכויות נפגעי עבירה, שם, בעמ' 436-439). זאת ועוד. דוגמה להיותו של סעד הפיצוי סעד אזרחי, אשר אינו בגדר עונש נוסף או חלופי לנאשם, טמונה בהלכה לפיה אין בית המשפט יכול להורות על ביצוע עונש מאסר בתמורה לאי תשלום הפיצוי כנדרש. כך, נאמר בהקשר זה כי: "ככל שמדובר בפיצוי הכספי, ... זהו חיוב אזרחי שלא יכולה להתלוות אליו כחלופה מאסר" (ע"פ 4701/93 אבו שיכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.7.1994); ע"פ 435/88 ניסים נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 498, 499-500 (1989)). 20. הנה כי כן, חיובו של נאשם שהורשע בפיצוי קורבן העבירה אינו בגדר עונש: "הזכות נשתלה בתוככי דין העונשין אך מהותה מהות אזרחית היא" (עניין אסף, בעמ' 464). מכאן, כי בבחינת השאלות האם הסדר טיעון שנחתם בין התביעה לנאשם מקיים את מבחן האיזון והאם העונש לו עתרה התביעה במסגרת ההסדר הוא העונש ההולם בנסיבות העניין, אין להשקיף על עונש המאסר במשולב עם רכיב הפיצוי, כאילו המדובר הוא בשני רכיבים עונשיים המשוקללים זה עם זה לכדי העונש הראוי באותו מקרה. עונש המאסר והפיצוי מהווים סנקציות שונות ונפרדות, בבסיס כל אחד מהם עומדים רציונלים שונים, וככלל, באים הם לקדם תכליות שונות, גם אם יש בחלק מהן מן המשותף. בעת עריכת הסדר הטיעון אין אפוא להתעלם כליל מרכיב הפיצוי, ואולם מנגד, חשוב ומועיל ככל שיהיה, אין לראות בו משום חלק מן העונש המוצע במסגרת ההסדר, אלא אך אחד מן היתרונות הצומחים מההסדר - משום אלמנט שהגשמתו התאפשרה בצורה ניכרת בזכות ההסדר. הא ותו-לא. כשזו נקודת המוצא, על בית המשפט להכריע בשאלה האם הסדר הטיעון, על יתרונותיו וחסרונותיו, מקיים את מבחן האיזון. 21. בית המשפט קמא סבר כאמור כי השיקול שעניינו הבטחת פיצוי למתלוננים מהווה שיקול בלתי ענייני המשדר מסר שגוי ופסול "של קניית חירות בכופר כסף, של כניעה ל"סחטנות" מצד הנאשם, ושל אכיפה לא שוויונית – לפיה נאשמים בעלי-ממון, או כאלו שקהילתם יכולה להשיג עבורם כספים ותרומות, יוכלו לזכות בענישה מופלגת לקולא". מכאן, מצא בית המשפט כי יש לדחות את ההסדר כולו. אני שותפה כאמור למסקנת בית המשפט כי היה מקום להתערב בהסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים, ואולם איני שותפה להנמקתו במלואה. 22. אכן, קיים קושי טבוע במצב בו נאשמים זוכים לענישה מקלה מקום בו יש ביכולתם להעמיד סכום כסף משמעותי לפיצויָים של נפגעי העבירה. במקום אחר כבר עמדתי על החשש מפגיעה בשיוויון בין נאשמים כאחד הסיכונים הטבועים במוסד הסדרי הטיעון מעצם מהותו ואופיו, תוך שציינתי כי: "... החשש מפני פגיעה בשוויון בין נאשמים, במקרה שבו התביעה, אף אם בתום לב, תנהג איפה ואיפה ותקל בעונשם של נאשמים בעלי ממון מעמד והשפעה; וכן החשש כי הסדר הטיעון אינו משקף באופן אמיתי את חומרת המעשים שבוצעו על ידי הנאשם, כי אם את מידת המיומנות והמיקוח של הצדדים בעריכת ההסכם. כל אלו עלולים להביא לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט ולתחושה של שרירותיות" (עניין אידלברג, בפסקה 6; ראו גם: עניין פלוני, בעמ' 594). דברים אלו נכונים גם לענייננו. בחשש זה מפני "קניית חירות בכסף" ומפני עריכתם של הסדרי טיעון שאין בהם כדי לשקף נאמנה את חומרת העבירות שבוצעו אין להקל ראש. יחד עם זאת, אין מקום לטעמי לומר כי השיקול שעניינו נכונות הנאשם לפצות את נפגעי העבירה הינו שיקול פסול מדעיקרו. אמת, טוב היה אם המדינה, על רשויותיה השונות, היתה נושאת באחריות לשיקומם של נפגעי עבירה, וזאת בין היתר תוך הבטחה כי אלו מהם הנזקקים לטיפול פיזי או נפשי עקב פגיעתם, יזכו לקבלו. ואולם, לצערנו, ולעת הזו, זה אינו המצב. בנסיבות אלו, ומשאין חולק כי האינטרס בפיצויָים של קרבנות עבירה על הנזק שנגרם להם כתוצאה ממעשה העבירה מהווה חלק מהאינטרס הציבורי, כמו גם על כך שיש ערך ברור בחיוב הפוגע לשאת בנזקים שגרם, רשאית התביעה להביא עניין זה בחשבון בעת עריכת הסדר טיעון עם נאשם. כך, נכונות נאשם להעמיד פיצוי לטובת קרבנותיו עשויה, לצד יתר השיקולים שעל חלקם עמדתי, להוות עבורה שיקול שבגינו תסבור כי יש לערוך עימו הסדר טיעון, אשר במסגרתו יוטל עליו עונש מופחת. זאת, הגם שככלל נראה לי כי שיקול זה לא יוכל להוות שיקול מרכזי או עיקרי להצדקת עריכתו של הסדר טיעון, ומבלי לקבוע מסמרות, דומני כי כוחו יהיה יפה רק כתוספת לשיקולים חזקים יותר שיצדיקו צעד זה, אשר אין לשכוח כי טומן בחובו גם קשיים וסיכונים בלתי מבוטלים. מכל מקום, ואת זאת יש להדגיש, שיקול זה לעולם לא יוכל להיות חזות הכל. ברוח גישת האיזון שאומצה על-ידי הפסיקה, השאלה היא בסופו של יום שאלה של איזונים ושל מידתיות. מחד גיסא, אין לומר כי מדובר בשיקול בלתי מוסרי ובלתי רלוונטי, כפי שסבר בית המשפט קמא. מאידך גיסא, אני סבורה כי המשקל שיש להעניק לעניין זה במסגרת השיקולים לעריכת הסדר הטיעון ולעניין שראוי לדרוש במסגרתו, צריך להיות מוגבל ומצומצם, וזאת בדיוק משום החשש שהוזכר מעלה מפני פגיעה בשיוויון בין נאשמים, מפני הטיות לטובתם של נאשמים בעלי ממון והשפעה ומפני החשש שמא הסדר הטיעון לא יבטא כראוי את חומרת העבירות שבוצעו ואת מדיניות הענישה הראויה בגינן. 23. זאת ועוד. המשקל שראוי יהיה להעניק לשיקול זה ישתנה ממקרה למקרה בתלות בנסיבותיו, וזאת בין היתר בהתחשב בחומרת העבירות שבהן הורשע הנאשם וביסוד הנפשי העומד בבסיס נכונותו לפצות את המתלוננים (והשוו לדברים שאמרתי, אמנם בדעת מיעוט, בע"פ 10549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.3.2007, להלן: עניין פלוני 3)). כך למשל, אני סבורה כי ככל שמדובר בעבירות חמורות יותר, ככל שניתן למנות נסיבות לחומרה בביצוען וככל שהאינטרס הציבורי ביחס אליהן יחייב העברת מסר עונשי ברור ומרתיע יותר, לא יהיה מקום להעניק לשיקול הפיצוי משקל ניכר. בנוסף, אפשר שיהיה נכון להעניק לשיקול האמור משקל מוגבר מקום בו מנכונות הנאשם לפצות את המתלוננים עולה הבנת אמת של מעשיו, של מצוקת הקרבנות ושל הנזק שנגרם להם, וכן ככל שהיא מהווה ביטוי לנטילת אחריות מצדו, חרטה על המעשים ורצון בתיקון העוול שגרם. לעומת זאת, כאשר נראה כי הדבר נעשה אך מתוך ניסיון "קר" ומחושב מצד הנאשם לזכות בהקלה בעונש, ניסיון שהוא בבחינת "קניית חירות בכסף" ואשר אין בצדו הבנה של חומרת מעשיו, לא יהיה מקום לייחס לו משקל רב. 24. בענייננו, נסיבותיו של המקרה דנן מצביעות לטעמי כי לא היה נכון להעניק לפיצוי עליו הוסכם את המשקל המכריע שניתן לו וכי שיקול זה הסיט בפועל, הגם שבתום לב ומתוך כוונה ראויה, את רף הענישה לו עתרה התביעה לעבר עונש שאינו מבטא כראוי את חומרת מעשיו של המערער, את הצורך בהגנת כלל ציבור הילדים מפניו, ואת הצורך בגינויים של המעשים, בהוקעתם ובהרתעה ממשית מביצועם. העבירות בהן הורשע המערער, בנסיבות שבהן בוצעו, הן חמורות מאין כמותן - מסוג העבירות שהאינטרס הציבורי מחייב כי יוטל על מבצען עונש מאסר ממושך ומרתיע. אשר לנסיבות הודאתו של המערער, לא שוכנעתי כאמור כי זו נבעה מהבנת הפסול שבמעשיו ומרצונו לכפר עליהם על-ידי הטבת מצבם של הקרבנות. העונש שהוצע בגין המעשים במסגרת הסדר הטיעון נטה, לעומת זאת, יתר על המידה לקולא, וזאת אף בהתחשב בעובדה כי הוא הוצע במסגרת הסדר טיעון שנערך עם המערער ולאחר שהאחרון הודה במעשיו וחסך בכך את הצורך בניהול הוכחות ובשמיעת מרבית העדויות. יוצא, כי הגם שאיני שותפה לקביעתו הנורמטיבית של בית המשפט המחוזי באשר לרכיב הפיצוי, אני סבורה כי צדק הוא במסקנתו כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין כפי שתוארו, ובין היתר בצורך בהרתעת הכלל והפרט מפני מעשים נלוזים כאלו בעתיד, העונש שהוצע על-ידי התביעה במקרה הנוכחי לא היה חמור דיו ולא היה בו כדי לקיים איזון הולם בין ההקלה שניתנה למערער לבין האינטרס הציבורי. בדין דחה אפוא בית המשפט קמא את הסדר הטיעון שהביאו הצדדים לאישורו. שאלה נוספת היא כאמור האם העונש שמצא בית המשפט להשית על המערער הוא העונש ההולם בנסיבות העניין. לעניין אחרון זה אפנה כעת. האם היה מקום להטיל על המערער את העונש שהוטל עליו בפועל? 25. על חומרת המעשים שבהם הורשע המערער ועל הצורך בענישה מרתיעה ומחמירה ביחס אליהם - הן לאור המסוכנות הנשקפת ממבצעם והצורך בהרחקתו מן הציבור לתקופה ממושכת, הן לצורך העברת מסר חד של גינוי והוקעה, והן לצורך הרתעת הכלל והפרט מפני ביצוע מעשים דומים, עמדתי כבר קודם. בית משפט זה שב והביע בפסיקתו את הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות מין שבוצעו בקטינים, וזאת על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעבירות שבוצעו בנסיבות מחמירות כפי שבענייננו - כלפי מספר קרבנות; לאורך תקופה ממושכת ובהזדמנויות רבות ושונות; תוך ניצול יחסי אמון, תלות ומרות; ותוך גרימת פגיעה קשה בגופם, בנפשם ובכבודם של הקרבנות. לא בכדי הוגדרו עבירות אלו כעבירות ה"שקולות כדי רצח נפשו של הקורבן בהותירן בו צלקות שלא יימחו" (עניין ליבוביץ, בעמ' 943, וראו גם את ההפניות הרבות המפורטות שם באשר למדיניות הענישה המחמירה שיש לנהוג ביחס לעבירות מן הסוג האמור). כאמור, מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי כי בעונש לו עתרה התביעה במסגרת הסדר הטיעון לא היה כדי לעמוד ברף הענישה הראוי וההולם את חומרת המעשים, וככלל, סבורה אני כי בגין המעשים החמורים שבהם הורשע ראוי היה הוא לעונש שמצא בית המשפט קמא להשית עליו, אם לא לעונש חמור מכך. למותר לציין בהקשר זה כי אף בא-כוח המדינה הודה בסיכומיו לעניין העונש בבית המשפט קמא כי דרישת התביעה במסגרת הסדר הטיעון נמוכה "באופן מאוד משמעותי מהעונש המגיע לנאשם" ואף ציין כי כפי שעולה מהפסיקה שהגיש לבית המשפט, העונש שנפסק במקרים דומים מגיע ל-15 שנות מאסר (ראו: פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 29.11.05 , בעמ' 70-72). אף על פי כן, וכפי הנראה בעיקר בשל הרצון להיטיב עם המתלוננים, עתרה כאמור התביעה להשית על המערער עונש של תשע וחצי שנות מאסר בלבד. אין ספק כי התלבטות קשה עמדה בפני התביעה בעת עריכת הסדר הטיעון הנוכחי. שיקולים רבים ומורכבים עמדו על הכף, ההכרעה ביניהם - מטבע הדברים - לא היתה קלה, ובטוחני כי הדבר נבחן על-ידי הגורמים המוסמכים בכובד ראש ומתוך כוונות ראויות. יחד עם זאת אבקש להזכיר את שעשוי אולי להיראות מובן וידוע: בהחליטה לערוך הסדר טיעון עם נאשם ובהגדרתה את פרטי ההסדר ותנאיו, מחויבת התביעה להביא בחשבון הן שיקולים הנוגעים למקרה הקונקרטי שלפניה, כשבהם כאמור גם צרכי הקרבנות והשלכות עריכתו של הסדר טיעון כזה או אחר עליהם, והן שיקולים כלליים ורחבים יותר הנוגעים למידה שבה הסדר הטיעון מגשים את האינטרס הציבורי. כך, גם כאשר סבורה היא כי עריכת הסדר טיעון תהיה נכונה ומועילה עבור הנוגעים בדבר באותו מקרה, עליה לשאול עצמה האם חתימה על הסדר כאמור, על פרטיו ותנאיו, אמנם משרתת את האינטרס הציבורי, ובפרט, האם העונש המוצע במסגרת ההסדר עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הראויה בגין העבירות העומדות על הפרק והאם יש בהסדר כדי להעביר את המסר הציבורי המתחייב מנסיבותיו ומחומרתו של אותו עניין. האיזון בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין עדין ומורכב הוא. הגם שאין לי כאמור ספק באשר לכוונותיה הראויות של התביעה בענייננו, דומני כי הפעם הזו לא זכו שני שיקולים אחרונים אלו למשקל שראוי היה כי יינתן להם. 26. כזכור, בשלב הערעור בו אנו מצויים כעת, אין בית המשפט נוהג להתערב בשיקול-דעתה ובמסקנותיה של הערכאה הדיונית לעניין העונש, אלא כאשר גזר הדין סוטה באופן ניכר ומשמעותי מהעונש הראוי בנסיבות העניין: "כידוע, אין ערכאת הערעור מעמידה את עצמה בנעלי הערכאה הדיונית לענין מידת העונש; והתערבותה בהקשר זה, מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); עניין פרץ, בעמ' 328). אם מצאתי בכל זאת כי יש להיעתר לערעור במידת מה ולהקל בעונש המאסר שהושת על המערער, הרי זאת בשל שילובם של שלושה גורמים: ראשית, הפגיעה בציפייתו הסבירה של המערער כי הסדר הטיעון שנחתם עמו יכובד. כאמור, בשונה מבית המשפט קמא, איני סבורה כי נכון יהיה לומר שדחיית הסדר הטיעון לא פגעה כלל בעיקרון ההסתמכות של המערער, ולא שוכנעתי כי בגזירת הדין ניתן לעניין זה - כמו גם לעובדה כי המערער הודה במעשים שיוחסו לו, על השלכותיו השונות של עניין זה על ניהול ההליך - המשקל שראוי היה כי יינתן לו. שנית, היחס הבעייתי שנוצר לטעמי בין עונש המאסר שהושת על המערער לבין גובה הפיצוי בו הוא חויב, וזאת לאחר שבית המשפט קמא בחר לא רק להחמיר באופן ניכר בעונש המאסר שהוצע במסגרת ההסדר, אלא בד בבד גם להגדיל בצורה משמעותית את היקף הפיצוי, אשר עומד כעת על סכום כולל של 480 אלף ₪. שלישית, ולא במנותק משני השיקולים האחרים, לאור ההלכה הנוהגת לפיה גם מקום בו בית המשפט מוצא לדחות הסדר טיעון שהוגש לאישורו, ולמעט במקרים החריגים שבהם יימַצֵא כי עצם עריכת ההסדר היתה פסולה מלכתחילה מכל וכל, על העונש שנגזר לא לחרוג באופן קיצוני מהעונש שעליו הסכימו הצדדים, וכפי שנאמר בעניין פלוני: "ככלל, יש להניח כי בגוזרו את הדין על-פי שיקולים ראויים הפער בין העונש שיגזור בית-המשפט לבין העונש שהצדדים הסכימו עליו לא יהיה עצום ורב. האיזון החדש שיקבע בית-המשפט בגזירת הדין לאחר שדחה את הסדר הטיעון ייעשה תוך שקלול נכון של כל שיקולי הענישה כאילו נערך על-ידיו הסדר טיעון הולם. גישה זו תביא לענישה מקלה לעומת זו הצפויה לנאשם שלא הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע בעבירה דומה ובנסיבות דומות" (שם, בעמ' 612-613, 620-621). בענייננו, החמרת עונשו של המערער ל-15 שנות מאסר בפועל יצרה פער ניכר ומשמעותי בין העונש לו עתרה התביעה במסגרת ההסדר לבין העונש שהושת עליו הלכה למעשה. משכך, ובהתחשב בכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם, אני סבורה כי יש להיעתר לערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על 13 שנות מאסר בפועל. זאת, הגם שכפי שכבר ציינתי, בעבירות שביצע היה כדי להצדיק הטלת עונש מאסר חמור הרבה יותר. 27. אשר לבקשת המערער להפחית מסכום הפיצוי שהושת עליו, אין בידי לקבלה. ראשית, לצורך בקשה זו היה על המערער לצרף את המתלוננים כמשיבים, ודי בכך שהדבר לא נעשה כדי לדחותה (וראו לדוגמה: ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721, 733-734 (2001) וההפניות שם. כן ראו: עניין פלוני 3, וההפניות המפורטות בפסקה ה(7)(ב) לפסק דינו של השופט רובינשטיין; ע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2006)). אף לגופו של עניין, לא ראיתי מקום להתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה ואני סבורה כי דין הערעור בסוגיה זו להידחות. סיכומם של הדברים 28. בית המשפט שלאישורו מובאים הסדרי טיעון ממלא תפקיד רב-משמעות. כבכל הליך פלילי, מוטלת על כתפיו המלאכה הקשה של גזירת הדין, ואולם כשעסקינן בהסדרי טיעון, המעוצבים ומגובשים על-ידי הצדדים מתוך ראייתם שלהם - כל צד מנקודת מבטו - את הפתרון הראוי במקרה הקונקרטי, תפקידו של בית המשפט במלאכה זו מקבל משנה חשיבות. הוא אינו יכול להתנער מחובתו זו, הוא אינו יכול לשמש "חותמת גומי" ולאשר הסדרים ללא הפעלת שיקול-דעת עצמאי. באחריות, בזהירות וללא מורא, עליו לקבוע באופן עצמאי את נקודת האיזון הראויה בין טובת ההנאה הצומחת לנאשם מהסדר הטיעון לבין האינטרס הציבורי כפי שהוא משתקף בעונש שיוטל עליו. ועוד יש להדגיש: למרות ההכרה בכך שהאינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון, אין לעשות זאת "בכל מחיר". הרצון לחסוך את הצורך בהעדתם של נפגעי עבירה ובניהול הליך הוכחות ארוך ומתיש; הרצון בפיצוי הקרבנות ובהטבת מצבם; הרצון בייעול ההליך ובחסכון במשאבים - הם כולם שיקולים חשובים. אליהם מצטרפים אף שיקולים נוספים שבכולם יש כדי לעודד ולהצדיק עריכתם של הסדרי טיעון. יחד עם זאת, שיקולים אלו אינם יכולים להיות חזות הכל. אין הם יכולים לבוא על חשבון ענישה ראויה ומידתית לנאשם, כמו גם על חשבון יתר מובניו של האינטרס הציבורי, ובכלל זאת על חשבון הצורך בשמירה על שיוויון בפני החוק ובשמירה על מדיניות ענישה אחידה, יציבה ועקבית. 29. בנסיבות ענייננו אנו ועל רקע חומרתו הזועקת של המקרה, אני סבורה כאמור כי בדין ובצדק מצא בית המשפט המחוזי כי בעונש שלו עתרה התביעה במסגרת הסדר הטיעון לא היה כדי ליתן ביטוי למכלול שיקולי הענישה הצריכים לעניין. מנגד, בשונה מבית המשפט המחוזי ועל בסיס הטעמים שפירטתי בדבריי מעלה, איני סבורה כי עצם התחשבותה של התביעה בשיקול שעניינו פיצוָיים של המתלוננים היה פסול. הפגם שנפל לטעמי בהתנהלותה, והוא אשר הביא בסופו של דבר להיווצרותו של הסדר טיעון שאינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, היה במשקל-היתר שניתן לשיקול זה בין יתר השיקולים. כאמור, והגם שלטעמי אכן היה מקום להחמיר בעונשו של המערער, בסיכומו של דבר, בשל הפער הניכר שנוצר בין העונש שהוצע במסגרת הסדר הטיעון (9.5 שנות מאסר בפועל) לעונש שהושת על המערער בפועל (15 שנות מאסר בפועל); לאור העובדה שבית המשפט המחוזי מצא לחרוג מהסדר הטיעון במידה ניכרת אף בהתייחס לגובה הפיצוי; וכן לאור הצורך להתחשב בפגיעה בציפייתו של המערער בעקבות ההסדר, הגעתי - ולא בלב קל - למסקנה כי בנסיבות המיוחדות שנוצרו אין מנוס אלא להקל במעט בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו ולהעמידו על 13 שנים בלבד. 30. אשר על כן, על בסיס כל האמור, אציע לחבריי לקבל את הערעור אך במובן זה שעונש המאסר בפועל שהושת על המערער יעמוד על 13 שנים במקום על 15 שנים, כפי שהורה בית המשפט המחוזי. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ע' ארבל. גם לטעמי, השיקול שעניינו הבטחת פיצוי למתלוננים (בכפוף לסייגים המנויים בחוות דעתה), הינו שיקול ענייני אותו רשאית היתה המדינה להביא במניין שיקוליה. בית המשפט המחוזי סבר, כי "אם זקוקים קרבנות תקיפה מינית לטיפול ושיקום, הדבר צריך להעשות במימון קופת הציבור, ואם אין כיום מסגרת מתאימה לכך – מן הראוי שתוקם בהקדם". דברים אלה מביעים השקפה ראויה בדבר תפקידה של החברה בשיקום קרבנות תקיפה מינית. דא עקא, שכידוע, סדרי עדיפויות להקצאת משאבים בחברה אינם נקבעים בידי בית המשפט. להשקפתי, גם בהעדרה של הקצאה מתאימה בחוק התקציב השנתי לנושא חשוב זה, לא ניתן להתעלם מעניינם ומצרכיהם של קרבנות העבירה. לפי התפיסה הנוהגת כיום, שביטויה מצוי גם בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א- 2001, ההליך הפלילי מגן לא רק על החברה כקולקטיב, אלא גם – בכפוף להסדרים שנקבעו – על זכויות קרבן העבירה (ראו, למשל, רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 439 (2002); רע"ב 11860/05 פלוני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו (לא פורסם, 25.1.06) פסקה ז(12) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.04.05) פסקה 9 לפסק דינה של השופטת א' חיות; ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' גלעד חיים קובי פ"ד נז (3) 769, 775 (2002)). בענייננו, שנסיבותיו הן לכל הדעות, חריגות וקיצוניות, הבטחת התשלום נועדה להבטיח טיפול בקרבנות, ואני סבור כי בדין הביאה אותו התביעה במניין שיקוליה. שאלה נפרדת היא, האם ניתן לשיקול זה משקל הולם. בהקשר זה, סבור אף אני כי העונש שהוצע בגדרו של הסדר הטיעון אינו מאזן כראוי בין טובת ההנאה שמעניק ההסדר למערער לבין האינטרס הציבורי. בשל הטעמים עליהם עמדה חברתי, מצטרף אני לדעתה כי יש לקבל את הערעור במובן זה שעונש המאסר שנגזר על המערער יועמד על 13 שנים לריצוי בפועל. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה לפסק דינה של חברתי, השופטת ע' ארבל ולהערותיו של חברי, השופט ע' פוגלמן. לעניין הפיצוי אבקש להוסיף ולהעיר כי באותם המקרים, כמו בענייננו, בהם משתלם למתלוננים או למתלוננות שהינם קטינים פיצוי על פי סעיף 77(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובייחוד מקום שבו מדובר בסכום לא מבוטל של פיצוי, מן הראוי הוא כי בית המשפט הפוסק את הפיצוי או בית המשפט לענייני משפחה אליו יופנה העניין, יקבע הוראות מתאימות באשר להשקעת הכספים שיתקבלו עבור הקטינים בידי אפוטרופסיהם (הטבעיים או הממונים) ובאשר לשימוש שייעשה בהם. כמו כן מן הראוי כי האפוטרופסים או מי שיופקדו על ניהול הכספים כאמור, ימסרו לבית המשפט דיווח מתאים בתוך פרקי זמן קצובים עד הגיע הקטינים לבגירות על אופן הוצאת הכספים. זאת על מנת שניתן יהיה לעקוב ולוודא כי הפיצוי המשתלם אכן משמש את מטרתו ומופנה למימון הטיפול במתלוננים ולשיקומם (למודל דומה שהתפתח בדיני הנזיקין ולפיו מוגשת תוכנית השקעה ומתבצע מעקב שוטף אחר כספי פיצוי הנפסקים לקטינים ראו לדוגמא: ת"א (חי') 1023/93 גוזלן נ' שריקי, פיסקה ע"א (לא פורסם, 2.8.2004); בש"א (משפחה י-ם) 50174/05 ג.א. נ' עו"ד מ.ש. (לא פורסם, 10.8.2005)). ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"א בניסן התשס"ח (16.4.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06012810_B03.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il