פואד אלשובכי נ. בית המשפט הצבאי לערעורים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1279/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ש' שוחט העותר: פואד אלשובכי נ ג ד המשיבים: 1. בית המשפט הצבאי לערעורים 2. שירות בתי הסוהר 3. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד בן מרמרלי בשם המשיבים: עו"ד רנאד עיד; עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה שלפנינו בדרישת העותר להורות למשיב 1 (להלן: בית המשפט הצבאי לערעורים) לתקן את פסק דינו, כך שהעותר ישוחרר באופן מיידי, לאחר שלטענתו ריצה 20 שנות מאסר במקום 17 שנים שנגזרו עליו. 1. העותר, יליד 1940, שימש בתפקידים בכירים ברשות הפלסטינית (להלן: הרש"פ) ובין היתר היה אחראי על מנגנוני הכספים. בשנת 2002 נעצר העותר על ידי מנגנוני הרש"פ, ושהה, לטענתו, בכלא הרש"פ ביריחו עד למעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ביום 14.3.2006. ביום 25.5.2006 הוגש נגד העותר כתב אישום לבית המשפט הצבאי יהודה, שייחס לו שורת עבירות ביטחוניות שעניינן, בין היתר, העברת כספים לצרכי רכישת אמצעי לחימה, לרבות, מעורבות במימון ספינת הנשק "קארין A", מימון פעילי טרור ומגעים עם גורמי חוץ באיראן לצורכי קבלת נשק ומימון טרור. ביום 29.7.2009 הרשיע בית המשפט הצבאי יהודה את העותר בעבירות המיוחסות לו, וביום 30.8.2009 גזר עליו 20 שנות מאסר בפועל שיימנו "החל מיום מעצרו בתיק זה". בפסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים מיום 8.9.2015 (משום מה התארכו הליכי הערעור כשש שנים – י"ע) נקבע כי עונש המאסר שהושת על העותר יופחת ל-17 שנים, שיימנו החל מיום מעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראליים, בהתחשב, בין השאר, בעובדה שהעותר שהה במעצר ברש"פ מאז שנת 2002. 2. ויהי אחר הדברים האלה, פנה העותר לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. הבקשה נדחתה בהחלטת הוועדה מיום 25.9.2017, בשל המסוכנות הנשקפת מהעותר. על החלטה זו עתר העותר לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט דחה את העתירה בפסק דינו מיום 19.11.2017, מן הטעם שלא עלה בידי העותר להוכיח כי מסוכנותו קהתה, וכי גילו של העותר נלקח כבר בחשבון על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים שהפחית מעונשו. ביום 15.7.2019 דחתה וועדת השחרורים בקשה שהגיש העותר לדיון חוזר, בנימוק שלא התקיימו נסיבות חדשות ומיוחדות המצדיקות דיון מחדש בהחלטה שלא לשחררו שחרור מוקדם. על החלטה זו הגיש העותר עתירה נוספת שנדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 20.11.2019, בהיעדר שינוי נסיבות. בהחלטתה מיום 1.6.2021 דחתה ועדת השחרורים פעם נוספת בקשה לדיון חוזר מטעם העותר, בנימוק שלא חל כל שינוי נסיבות וככל שהעותר סובל מבעיות בריאותיות קשות קיים אפיק נוסף אליו יכול לפנות לצורך שחרורו על תנאי. 3. ביום 20.2.2022 הוגשה העתירה דנן, שבמסגרתה נתבקש צו ביניים המורה לשחרר את העותר עד להכרעה בעתירה. טענתו המרכזית של העותר היא כי כבר ריצה 20 שנות מאסר, הגם שהושת עליו מאסר של 17 שנים בלבד. לטענת העותר, בית המשפט הצבאי לערעורים טעה כשחישב את תקופת 17 השנים ממועד מעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראליים בשנת 2006, במקום ממועד מעצרו על ידי הרש"פ, בשנת 2002. זאת, הואיל ומעצרו של העותר על ידי הרש"פ, והעובדה כי היה כלוא מאחורי סורג ובריח בכלא ביריחו בפיקוח כוחות אמריקאים-בריטיים, נעשו בהתאם לדרישת מדינת ישראל. עוד טען העותר, כי שופטי המותב בבית הדין הצבאי יהודה השיתו עליו 20 שנות מאסר בפועל שיימנו מיום מעצרו, מבלי להתייחס לשאלה מהו אותו מועד; כי יש לראות את תקופת מעצרו ברש"פ כמעצר על ידי מדינת ישראל עצמה, גם אם זה נעשה באמצעות אחר; כי שתי הערכאות השיפוטיות שדנו בעניינו לא התחשבו במלוא תקופת מעצרו ברש"פ, דבר המהווה סטייה מעקרונות המשטר החוקתיים; כי גם אם בית המשפט הצבאי לערעורים התחשב בפסק דינו בעובדה שהעותר ריצה תקופת מאסר מסוימת, הרי שהפחית בגזירת העונש רק 3 שנים, מה שחייב הפחתה של השנה הרביעית, כך שהעותר סיים לרצות 20 שנים ועליו להשתחרר; וכי אי קבלת העתירה תגרום לעותר נזק בלתי הפיך מאחר שמדובר באדם מבוגר שבריאותו אינה תקינה. 4. בתגובתם המקדמית של המשיבים נטען כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים באשר העותר לא פנה למשיבים בטרם הגשת העתירה; בשל שיהוי ממשי בהגשת העתירה למעלה מ-6 שנים לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים; ומאחר שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי משפט צבאיים לערעורים בעניינים פליליים. לגופם של דברים טענו המשיבים, כי על העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים. נטען, בין היתר, כי בית המשפט הצבאי לערעורים בחן ושקל את טענתו של העותר בקשר למעצרו ברש"פ, ואף הקל בעונשו בהסתמך על שיקול זה ושיקולים נוספים; כי פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים התייחס מפורשות למועד תחילת תקופת מאסרו של העותר; וכי לנסיבותיו האישיות של העותר אין רלוונטיות לסוגיות העומדות להכרעה בעתירה דנן. 5. לשם שלמות התמונה יצוין, כי ביום 8.3.2022 הגיש העותר בקשת חנינה למפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, ונכון ליום הגשת תגובת המשיבים טרם ניתנה בה החלטה. 6. לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות. א. בפסיקה הובהר כי המחוקק לא קבע ערכאת ערעור שלישית על פסקי דין והחלטות של בתי המשפט הצבאיים באזור יהודה והשומרון. כידוע, בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט הצבאי לערעורים, והתערבותו שמורה למקרים שבהם התגלו פגמים ממשיים כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו בג"ץ 4224/16 עצפור נ' בית המשפט הצבאי לערעורים, פסקה 8 (1.12.2016); בג"ץ 6577/19 נעאולה נ' בית המשפט הצבאי לערעורים, פסקה 4 (10.10.2019)). בהתאם לאמור, לא מצאתי כי טענות העותר בעתירה נופלות בגדר אותם מקרים חריגים, חרף הניסיון להציגן כך, ומרביתן נושאות אופי ערעורי. טענות העותר בקשר לתקופת מעצרו בכלא הרש"פ ביריחו הועלו בפני שתי ערכאות שיפוטיות ונדונו על ידן, ומשכך, "הגשת העתירה כמוה כניסיון לדון בעניינו של העותר ב'גלגול' שלישי" (ראו בג"ץ 3789/20 אלקואסמה נ' בית המשפט הצבאי בעופר, פסקה 10 (1.7.2020)). ב. גם לגופם של דברים אין ממש בטענות העותר. פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מדבר בעד עצמו: "לצד אלה, מצאתי להתחשב אף בעובדה שהמערער (העותר – י"ע) שוהה במעצר, הלכה למעשה, החל משנת 2002, עת נכלא ביריחו על ידי הרשות הפלסטינית בהסכמת המדינה. בנסיבות ענייננו מן הראוי להתחשב באופן מסוים בתקופה ממושכת זו, גם אם איננו מחויבים לכך על פי הדין או הפסיקה. לנוכח האמור, והגם שבנסיבות אחרות לא הייתי מוצא טעם להתערב בעונש שנגזר, ההולם את חומרת המעשים, המלצתי לחברי היא לקבל את ערעור הסניגוריה בכל הנוגע למידת העונש. על כן, לו דעתי תישמע, היינו מעמידים את עונשו של המערער על 17 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראלים" (הדגשות הוספו – י"ע). הלשון הברורה של פסק הדין אינה מתיישבת אפוא עם הפרשנות המוצעת על ידי העותר ולפיה יש לנכות ממאסרו את מלוא התקופה של 4 שנים שבה שהה במעצר ברש"פ, או כי יש למנות את 17 השנים שנגזרו עליו החל מיום מעצרו ברש"פ בשנת 2002. ג. למעלה מן הצורך אציין כי העתירה דנן הוגשה ביום 20.2.2022, בחלוף יותר מ-6 שנים ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים שניתן ביום 8.9.2015, ומבלי שניתן על ידי העותר כל הסבר לכך, כך שדין העתירה להידחות גם בשל שיהוי (ראו בג"ץ 8125/11 נוארה נ' בית המשפט הצבאי–יהודה (1.7.2012); בג"ץ 9286/17 הייפא נ' בית המשפט הצבאי לערעורים, פסקה 5 (20.2.2018)). 7. אשר על כן, ולנוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט' בניסן התשפ"ב (‏10.4.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22012790_E03.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1