מחמוד עבאס נ. מועצה מקומית ג'ת

פסק-דין בתיק ע"א 1278/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1278/15 ע"א 1330/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער בע"א 1278/15 והמשיב בע"א 1330/15: מחמוד עבאס נ ג ד המשיבה בע"א 1278/15 והמערערת בע"א 1330/15: מועצה מקומית ג'ת ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בחיפה, בת"א 399/06, מיום 5.1.2015 שניתן על ידי כב' השופט א' קיסרי. תאריך הישיבה: ג' בניסן התשע"ו (11.4.2016) בשם המערער בע"א 1278/15 והמשיב בע"א 1330/15: עו"ד דוד חמו; עו"ד יסמין קונן בשם המשיבה בע"א 1278/15 והמערערת בע"א 1330/15: עו"ד יובל אדלר פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי), מיום 5.1.2015, בת"א 399-06, בגדרו התקבלה באופן חלקי תביעתו של המערער לתשלום יתרת חוב, בגין עבודות תשתית אשר ביצע המערער עבור המשיבה. רקע עובדתי 2. המערער, אשר הינו קבלן לביצוע עבודות תשתית, ביצע עבור מועצה מקומית ג'ת (להלן: המשיבה או המועצה או ג'ת), במשך שנים רבות, עבודות קבלניות במסגרת פרויקטים שונים, כאשר הפרויקט האחרון בוצע בשנת 1999. 3. ביום 5.8.2003, התקבל בכנסת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל [תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית בשנות הכספים 2003 ו-2004] [מס' 2], התשס"ג – 2003 (להלן: חוק האיחוד), לפיו מוזגה המועצה עם מועצת באקה אל גרביה (להלן: באקה אל גרביה) לרשות מקומית אחת: עיריית באקה-ג'ת' (להלן: העירייה). 4. ביום 3.4.2006, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה נגד המועצה, לתשלום סכום של 4,197,244 ₪ אשר, לטענתו, המועצה נותרה חייבת לו בגין עבודות שביצע עבורה. סכום התביעה מורכב מיתרת חוב בסך 3,218,931 ₪, נכון ליום 26.2.2004 (להלן: יתרת החוב), בצירוף ריבית פיגורים של החשב הכללי עד למועד הגשת התובענה. 5. במסגרת כתב התביעה, נטען, כי טרם שהוגשה התובענה, התנהל משא ומתן בין המערער לבין המועצה בנוגע לסילוק יתרת החוב, אשר בסופו, הגיעו הצדדים לפשרה, שבעקבותיה, מסרה המועצה למערער, ביום 29.2.2004, 25 הוראות תשלום בסך 150,002 ₪ כל אחת, המופנות לבנק הפועלים בע"מ, סניף 666 (להלן: הוראות התשלום), כאשר מועד הפירעון של הוראת התשלום הראשונה חל ביום 20.4.2004, ושל הוראת התשלום האחרונה ביום 20.4.2006. הצדדים הסכימו בנוסף, כך לטענת המערער, כי לאחר פירעון הוראות התשלום, ייערך חשבון סופי של יתרת החוב, אותו התחייבה המועצה לסלק (להלן: הסכם הפשרה). מאחר שאף לא אחת מהוראות התשלום כובדה על-ידי בנק הפועלים בע"מ, הוגשה התובענה מושא הערעור שלפניי. 6. בכתב הגנה שהוגש מטעם המועצה, נטען כי בהינתן חוק האיחוד, הרי שבמועד הגשת התביעה, המועצה חדלה מלהיות אישיות משפטית נפרדת, ומשכך, התבקש בית המשפט המחוזי למחוק את התובענה על הסף, בשל העדר יריבות. לגופו של עניין, טענה המועצה, כי הוראות התשלום לא נחתמו כדין, ולכן אינן מחייבות אותה; וכי המערער אינו זכאי לתשלום נוסף בגין העבודות שביצע עבורה. 7. ביום 15.2.2007, ובהתאם להסכמת הצדדים, הוחלף שמה של הנתבעת בכתב התביעה מ"מועצה מקומית ג'ת" ל"עיריית באקה-ג'ת'", ובכתב ההגנה המתוקן התווספה טענת התיישנות. 8. ביום 29.7.2010, נכנס לתוקפו חוק הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות באקה אל-גרביה וג'ת), התש"ע – 2010 (להלן: חוק הביטול), ולפיו בוטל איחודן של המועצה ושל מועצת באקה אל-גרביה, ובהתאם לכך שבה המועצה להיות בעלת הדין בהליך הנידון בבית המשפט המחוזי. פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי 9. ביום 30.1.2011, דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער, בהגיעו לכלל מסקנה, כי "הוראות התשלום הן חסרות כל תוקף", וזאת, על יסוד שני נימוקים עיקריים: הנימוק הראשון הוא, כי הוראות התשלום אינן ממלאות אחר הנדרש בסעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), הקובע, כי: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין...ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והגזבר...". בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי: "על-פי הראיות לוקות הוראות התשלום במספר פגמים, אשר די בכל אחד מהם כדי לאיין את תוקפן החוקי. ראשית, החותמת שהוטבעה עליהן היא חותמת המועצה ולא חותמת העירייה; שנית, בצד חתימתו של אבו מוך מופיעה עליהן חתימתו של גזבר המועצה, בעוד אשר דרישת הפקודה היא שהמסמכים יהיו חתומים על ידי גזבר העירייה...משום כך, באין חותמת של העירייה ובאין חתימה של גזבר העירייה או של מי שמונה כדין למלא את מקומו, אין מנוס מן המסקנה שהוראות התשלום הן חסרות תוקף חוקי ויש לדחות את תביעת התובע המושתתת עליהן". הנימוק השני נעוץ בהוראת סעיף 18(א) לחוק האיחוד, האוסרת על התקשרויות חדשות. נקבע, לעניין זה, כי: "משניתנו לתובע הוראות התשלום על טפסים של המועצה, הוטבעה עליהן חותמת של המועצה וחתמו עליהן מי שהיה ראש המועצה והגזבר, הרי שלאור הוראת סעיף 18(א) של חוק האיחוד אין להן כל תוקף חוקי והתובע אינו יכול להצליח בתביעתו גם אם זו הייתה מוגשת נגד המועצה" בהמשך, ובבחינת למעלה מן הנדרש, התייחס בית משפט קמא, בקצרה, למכלול העדויות והראיות שהובא בפניו, וקבע, כי: "עולה מחומר הראיות, כי תביעתו של התובע איננה לתשלום סכומים המגיעים עבור ביצוע העבודות, שכן מרביתם המכרעת של סכומים אלה שולמה זמן רב קודם לכן. הסכומים שצוינו בהוראות התשלום הם סכומים המשקפים תשלומי ריבית אשר לא ברור כלל ועיקר באיזה אופן הם חושבו, מהו הבסיס החוקי שמכוחו זכאי התובע לריבית כזו ובאיזה אופן התקבלה ההחלטה לשלם לו סכומים אלה". לנוכח האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי יש לדחות את התובענה, תוך חיובו של המערער בתשלום הוצאות המועצה בסכום של 40,000 ₪ (להלן: פסק הדין הראשון). המערער לא השלים עם פסק דינו הראשון של בית משפט קמא, והגיש, ביום 20.3.2011, ערעור לבית משפט זה (ע"א 2232/11) (להלן: הערעור הראשון). פסק הדין בערעור הראשון 10. ביום 1.5.2013, התקיים דיון בערעור הראשון בפני הרכב הנשיא א' גרוניס, והשופטים נ' הנדל; ו-ע' פוגלמן, ובו ביום, ניתן פסק דין בערעור זה. במסגרת פסק הדין, הורה בית המשפט על החזרת התיק לערכאה הדיונית, לצורך בירור הסוגיות הבאות: א. האם סעיף 18(א) לחוק האיחוד חל בעניין. זאת הן לעניין לשונו של הסעיף, והן לגבי הטענה שעילתו של המערער אינה מבוססת אך על הוראות התשלום אלא גם על יסוד הסכמי הקבלנות המקוריים שנחתמו בין המערער לבין המשיבה (להלן: ההסכמים המקוריים). בהנחה שהסעיף חל יש אף לדון בשאלת הנפקות. ב. האם אכן נותר חוב המגיע למערער. ג. טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה, זאת במיוחד ככל שהעילה מבוססת על ההסכמים המקוריים (בנבדל מהוראות התשלום). ד. ככל שהעילה מבוססת על הוראות התשלום, האם אין לחייב את המשיבה למצער לפרוע את שתי הוראות התשלום שמועדן קדם ל-31.5.2004, המועד הנזכר בסעיף 18(א) לחוק האיחוד. נוסף על כך, הורה בית משפט זה לערכאה הדיונית לשמוע טיעונים נוספים בין בכתב ובין בעל-פה, ולהחליט, על-פי שיקול דעתה, האם להתיר הבאת ראיות נוספות. פסק הדין המשלים של בית משפט קמא, מיום 5.1.2015 11. בהתאם לפסק הדין שניתן בערעור הראשון, הוחזר ההליך בעניינו של המערער, לפתחו של בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 10.7.2013, התקיים דיון בבית משפט קמא במעמד הצדדים, במסגרתו דחה בית משפט קמא את בקשת המערער להגיש חוות-דעת חשבונאית נגדית כראיה נוספת מטעמו, אולם התיר למערער לחקור את רו"ח רמי עטווה (להלן: רו"ח עטווה) – אשר חוות-דעתו החשבונאית הוגשה כראיה מטעם המועצה, בשלב הקודם של ההליך (נ/5) – בחקירה נגדית משלימה. כמו כן, ביום 15.12.2013, התיר בית משפט קמא למערער להגיש אישור זכויות חתימה של המועצה ושל העירייה, אשר הונפק ביום 2.11.2006, על-ידי משרד הפנים (להלן: אישור זכויות החתימה). לאחר שהושלמו חקירתו הנגדית של רו"ח עטווה, וחקירתו הנגדית של התובע באשר לאישור זכויות החתימה – ניתן פסק הדין המשלים מושא ערעור זה. 12. בפתח פסק דינו המשלים, דחה בית משפט קמא את טענת המועצה, לפיה עילת התביעה מושתתת על ההסכמים המקוריים, וקבע, כי עילת התביעה מבוססת על הוראות התשלום, אשר נמסרו למערער מכוח הסכם הפשרה. את הטעמים שעמדו ביסוד קביעתו זו, פירט בית משפט קמא בזו הלשון: "ראשית, מפני שבכתב ההגנה המתוקן שהגישה המועצה בשלב הראשון של הדיון לא נטען דבר בעניין זה, וגם בגדר הראיות שהובאו מטעם המועצה, הן בשלב הראשון של הדיון והן בשלב שלאחר פסק הדין בערעור, לא הובאה ראיה המאפשרת את המסקנה שמקורו של החיוב הנטען בתביעה הוא בהתקשרויות חוזיות כאלה או אחרות שעניינן ביצוע עבודות קבלנות. לא הובאו העתקי החוזים עצמם, ולא ראיות הנוגעות לחשבונות שהוגשו בקשר עם ביצוע העבודות ולתשלומים שנעשו, ומכאן שגם אם היה מקום לאפשר העלאת טענה כזאת, היה צורך לדחותה. שנית, גם בסיכומיה בשלב הראשון של הדיון טענה העירייה שתביעת התובע מבוססת על הוראות התשלום, ואלה אינן מחייבות מחמת שלא נחתמו כנדרש על פי סעיף 203 לפקודה. טעם נוסף לדחיית טענות המועצה הוא הרושם שקיבלתי שהן נועדו אך ורק כדי לבסס טענת התיישנות שהעלתה העירייה (שכזכור, נכנסה בנעלי המועצה כנתבעת בהליך זה)..." 13. לאחר מכן, בחן בית משפט קמא את טענת ההתיישנות שהעלתה המועצה, ודחה אותה, בקובעו כי "לא יכולה להיות מחלוקת שאם עילת התביעה היא כנטען על ידי התובע, היינו הסכם פשרה שנעשה ביום 26.2.2004 שבקשר אליו ניתנו הוראות התשלום, אז התביעה שהוגשה בשנת 2006 לא התיישנה". גם לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא, כי טענות המועצה בדבר התיישנות התביעה "הן סתמיות ואינן מבוססות", שכן המועצה לא עמדה בנטל להוכיח אימתי נולדה עילת התביעה, כנדרש בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ומשכך אין מנוס אלא לדחות את הטענה. 14. מכאן עבר בית משפט קמא להכריע בשאלה האם נותר חוב המגיע למערער מן המועצה. לצורך הכרעה בסוגיה זו, עמד בית משפט קמא, בהרחבה, על מכלול העדויות והראיות אשר הונח בפניו. להלן אתייחס לעיקרי הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא, ולהתרשמותו מראיות אלו. 15. מטעם המערער העידו המערער עצמו; ונביה שרקייה – אשר שימש כמנהל חשבונות ראשי של המועצה, משנת 1980 עד לשנת 2002, וכגזבר המועצה, משנת 2002 עד לשנת 2007 (להלן: שרקייה). מתצהירו של המערער עולה, כי במשך שנים, הוא ביצע עבור המועצה עבודות קבלניות במסגרת פרויקטים שונים, כאשר בגין כל פרויקט, נחתם בין הצדדים הסכם קבלנות נפרד. המערער העיד, כי בשנת 1999, הוא ביצע עבור המשיבה עבודות במסגרת פרויקט שיקום גרעין הכפר (שלב ג') (להלן: הפרויקט האחרון), אשר בסיומו נותרה המועצה חייבת לו כספים, הן בגין הפרויקט האחרון, והן בגין פרויקטים קודמים. לדברי המערער, על רקע מאמציו לגבות את יתרת החוב מן המועצה, התנהל משא ומתן בינו לבין נציגי המועצה, אשר בסופו הסכים המערער לפריסת יתרת החוב לעשרים וחמישה תשלומים שווים. המערער צירף לתצהירו את הוראות התשלום, ואת כרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה מיום 30.3.2006, ממנה עולה כי נותרה כלפיו יתרת חוב בסכום של 4,197,244 ₪ (להלן: הכרטסת). 16. בית משפט קמא קיבל את טענת המערער, כי בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (9.5.2011) (להלן: עניין סאג'ור), הוראות התשלום מקימות ראיה לכאורה לקיומו של חוב, ומשכך עובר נטל ההוכחה אל המועצה על מנת להראות, כי על אף שנמסרו למערער הוראות התשלום, לא נותרה כלפיו יתרת חוב. נקבע, לעניין זה, כי "ההלכה שנפסקה בעניין סאג'ור מעבירה למועצה את הנטל להוכיח שעל אף האמור בהוראות התשלום לא נותר חוב. משקבעתי, על יסוד טענת התובע, שהתביעה מבוססת על ההתחייבות בהסכם הפשרה, שלצורך ביצועו ניתנו לתובע הוראות התשלום, די בכך כדי לקבוע שהתובע עמד בנטל הראשוני להראות קיומו של החוב". עם זאת, הדגיש בית משפט קמא, כי במהלך חקירתו הנגדית נמנע המערער מלספק פרטים או מידע על אופן היווצרות החוב לו הוא טוען, ותשובותיו מלמדות, כי מדובר בחוב שמקורו בהצטברות של חיובי ריבית. את התרשמותו מעדות המערער, סיכם בית משפט קמא במילים הבאות: "דברים אלה של התובע, כמו גם תשובות אחרות שלו, משקפים לדעתי דרך בלתי ראויה למסירת עדות, ואם היה עליי להכריע רק על יסוד עדותו של התובע, לא מן הנמנע שהייתי מגיע למסקנה שלא ניתן לתת בה אמון. הרושם שקיבלתי מתשובותיו הוא שבעודו מגלה טפח הוא מסתיר טפחיים, וכי גם אם יש בידו מידע ומסמכים מעבר לאלה שהוצגו, הוא בחר שלא להציגם כחלק ממסכם ראיותיו... ... התובע העיד גם בשלב השני של הדיון, ומקצת דבריו תומך בהתרשמות שנתתי לה ביטוי לעיל, שהתובע בחר לנהל את עניינו תוך הימנעות מכוונת מחשיפת כל המידע והמסמכים שברשותו..." 17. במסגרת עדותו בבית המשפט, אישר שרקייה את חתימתו על הוראות התשלום מתוקף תפקידו כגזבר המועצה בתקופה הרלוונטית (עמ' 3 לפרו', שורה 1), ותיאר את הנסיבות שבהן נחתמו הוראות התשלום כדלקמן: "הקבלן בא למועצה המקומית ג'ת ישב עם מר עקל ותד, מ"מ ראש העיר המאוחדת, ביקש ממנו לא להגיש תביעה נגד המועצה, והציע לו שהמועצה המקומית ג'ת, הלא מאוחדת, שאני בדרך לאישור איחוד תיקים למועצה המקומית ג'ת ומכניסים את החוב הזה לתיק האיחוד, בזמנו הקבלן לא הסכים ואז הוצאנו את הכרטסת של הקבלן ופרסנו את החוב ל-24 תשלומים ללא ריבית והצמדה" (עמ' 3 לפרו', שורות 10-6). שרקייה העיד בנוסף, כי החישוב של יתרת החוב מתבסס על הנתונים בכרטסת; כי את הריבית נהגו לחשב לפי ריבית פיגורים של החשב הכללי, על-פי הסכמים שנחתמו על-ידי המועצה; וכי יתרת החוב המופיעה בכרטסת נוצרה מחשבונות מאושרים שהיו למערער (עמ' 3 לפרו', שורות 20-11). עוד העיד שרקייה, כי החשבונות, אשר הגיש המערער למועצה, אושרו על-ידי מפקח הפרויקט, ולאחר מכן נבדקו על-ידי גזבר המועצה דאז "מר אבו סמא ז"ל", אשר הלך בינתיים לעולמו (עמ' 4 לפרו', שורות 8-3). בחקירתו הנגדית הבהיר שרקייה, כי גזבר המועצה דאז הוא אשר חישב, והזין את נתוני הריבית לכרטסת (עמ' 6 לפרו', שורות 6-1). לדברי שרקייה, המועצה מסרה הוראות תשלום למערער ולא המחאות רגילות, משום שחשבון הבנק של המועצה היה מוגבל באותה עת (עמ' 6 לפרו', שורות 26-24). 18. מטעם העירייה העידו דניאל בוסטין – חשב מלווה של העירייה; רו"ח מג'די אבו מוך – גזבר העירייה (להלן: מג'די) ; רו"ח עאטף קעדאן – תקציבן העירייה; כיאם קעדאן – מנכ"ל העירייה (להלן: קעדאן); מוחמד אבו נאסר – סגן מהנדס העירייה, אשר שימש קודם לכן כמהנדס במחלקת ההנדסה של המועצה; ושלמה רייך – חשב מלווה מטעם משרד הפנים. נוסף על כך, הגישה המועצה חוות-דעת חשבונאית שנערכה על-ידי רו"ח עטווה. בפתח הדברים, הקדים בית משפט קמא וציין, כי זולת מוחמד אבו נאסר, אשר עבד במועצה בתקופה הרלוונטית, "אף לא אחד מן העדים האחרים הכיר את העובדות הרלוונטיות למחלוקת, וידיעותיהם בעניינים אלה היו מוגבלות או לא קיימות כלל". בהמשך, הדגיש בית משפט קמא, כי העירייה לא הביאה "עדויות שיש בהן לסתור במידה הדרושה את ראיות התובע...העירייה בחרה לנהל את הבירור המשפטי על בסיס הטענה שהוראות התשלום אינן מחייבות אותה, ותוכן עדותם של מרבית עדיה כוון לכך". כך למשל, ציין בית משפט קמא, כי עדויותיהם של דניאל בוסטין, ושל שלמה רייך נוגעות לשאלת תקינות הוראות התשלום, ואין בהן כדי לתמוך בטענת המועצה, כי לא נותרה יתרת חוב המגיעה למערער. גם באשר לעדותו של מג'די, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לבסס על יסודה את טענת המועצה, שכן "לא הייתה לו (למג'די – א.ש.) ידיעה בלתי אמצעית של העובדות, וככלל הוא הרבה להסתמך על פעולות של רישום חיובים בספרי העירייה ומחיקתם...". 19. מחוות-דעתו של רו"ח עטווה, אשר התבססה על כרטסת הנהלת חשבונות של המועצה משנת 1998 עד שנת 2006, עולה כי כל החשבונות שהגיש המערער שולמו במלואם; כי המערער קיבל תשלומי יתר; וכי מקור יתרת הזכות הנקובה בכרטסת, בסך 4,197,244 ₪, הינו בחישובי ריבית שגויים שערך המערער. לאחר שבית משפט קמא עמד, באריכות, על תוכן חוות-הדעת ועל חקירותיו הנגדיות (הראשונה והמשלימה) של רו"ח עטווה, הוא הגיע למסקנה, כי חוות-דעתו של רו"ח עטווה נגועה בפגמים, שיש בהם "כדי להשמיט את הקרקע מתחת לחוות הדעת כבסיס לטענה שלא נותרה יתרת חוב", ומשכך לא ניתן לייחס לחוות-הדעת משקל ראייתי של ממש. בית משפט קמא הבהיר, בין היתר, כי חוות הדעת אינה מתייחסת לכל הנתונים הרלוונטיים, ובנוסף, חישובים המופיעים בה נעשו לפי ריבית שנתית רגילה של החשב הכללי ולא לפי ריבית חריגה של בנק לאומי לישראל, כפי שהיה צריך לעשות. 20. בהתייחסו להתנהלותה הדיונית של המשיבה, ציין בית משפט קמא, כי "מסיבה כלשהי" נמנעה המועצה מלנקוט באמצעים דיוניים אשר עמדו לרשותה, על מנת להביא לגילוי המידע והמסמכים, והצגתם בפני בית המשפט. בית משפט קמא קבע, בהקשר לכך, כי: "בעוד שהתובע אישר במפורש את קיומם של מסמכים רלוונטיים המצויים ברשותו, הייתה זו העירייה שמטעם כלשהו נמנעה מלאכוף עליו את גילוים והצגתם... העירייה יכלה לנקוט בהליכים שסדר הדין האזרחי מאפשר – גילוי מסמכים ועיון בהם והצגת שאלונים, ומן הסתם אם היו ננקטים הליכים כאלה ייתכן, גם אם אין בכך ודאות, שהיה בידי העירייה לסתור את החזקה הלכאורית לקיום חוב הנוצרת מעצם הוראות התשלום, כפי שנפסק בעניין סאג'ור". 21. בהינתן כל האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי: "טענתו (של התובע – א.ש.) בדבר קיום יתרת חוב המשתקפת בהוראות התשלום הוכחה במידה הדרושה, ומסקנה זו נתמכת בעובדה שהעירייה (בשלב הקודם של הדיון) והמועצה (בשלב הנוכחי) לא הביאה ראיות מספיקות כדי לסתור את טענת התובע בעניין זה. אציין שבמסקנתי זו אין משום דחייה של טענת העירייה (בשלב הקודם), שאותה ראיתי לקבל בפסק הדין הקודם, שככל שניתן להסיק מן הראיות והעדויות, מקורו של סכום יתרת החוב הוא חיובי ריבית בגין איחורים בתשלומים. לא הוכח, לא בשלב הקודם ולא עתה, שבמועד שנעשה הסכם הפשרה, היינו ביום 26.2.2004, הייתה יתרת חוב שמקורה בסכומי קרן שלא שולמו. אלא שלדעתי אין לכך חשיבות, מפני שהשאלה שעמדה להכרעה, הן בשלב הקודם והן על פי הנחיות בית המשפט העליון, היא אם הייתה יתרת חוב, ועל כך כאמור אני רואה לנכון להשיב בחיוב" 22. בהמשך פסק הדין המשלים, נבחנה השאלה האם הוראת סעיף 18(א) לחוק האיחוד חלה בעניינו של המערער. על רקע המסקנה, כי עילתו של המערער מבוססת על הסכם הפשרה ועל הוראות התשלום ולא על ההסכמים המקוריים; בהסתמך על לשון הסעיף; ולנוכח הסכמת המועצה למסור למערער את הוראות התשלום, לאחר כניסתו לתוקף של חוק האיחוד – קבע בית משפט קמא, כי "הסכם הפשרה שלקיומו טען התובע וההתחייבות הכלולה בהוראות התשלום הם בבחינת התקשרות חדשה, ולכן ניתן לחייב את המועצה רק באותן הוראות תשלום שחלותן היא במועדים הקודמים ליום 31.5.2004, ובמילים אחרות – רק בשתי הוראות תשלום שתאריכי התשלום על פיהן הם 20.4.04 ו-20.5.04". 23. נקבע בנוסף, ובניגוד לקביעתו של בית משפט קמא בפסק הדין הראשון, כי "הוראות התשלום נחתמו כדין", זאת משום ש"ההוראה הרלוונטית מצויה בסעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות, התשי"א – 1950, ומי שחתם בשעתו על הוראות התשלום הם ממלאי תפקידים במועצה כנדרש לפי סעיף 193(א)". 24. על יסוד נימוקים אלו, החליט בית משפט קמא לחייב את המועצה לשלם לתובע את הסכום הנקוב בכל אחת מאותן שתי הוראות התשלום (150,002 ₪), אשר מועד פירעונן קודם ליום ה-31.5.2004, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, ממועד הפירעון ועד למועד התשלום בפועל. נוסף על כך, חייב בית משפט קמא את המועצה לשלם למערער הוצאות משפט בסכום של 11,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪. הן המערער והן המשיבה אינם משלימים עם פסק דינו המשלים של בית משפט קמא, ומכאן הערעורים שלפנינו. ערעור המערער (ע"א 1278/15) 25. בהודעת הערעור על פסק הדין המשלים, מיום 19.2.2015, טען המערער, כי שגה בית משפט קמא, עת קבע כי סעיף 18(א) לחוק האיחוד – אשר אוסר "התקשרויות חדשות" – חל בעניינו. לדידו של המערער, יתרת החוב נובעת מההסכמים המקוריים בין הצדדים, אשר נחתמו עובר לחקיקתו של חוק האיחוד, כאשר במסגרת הסכם הפשרה נפרסה יתרת החוב על-פני 25 תשלומים. נטען, בהקשר זה, כי ההוראה הרלוונטית בעניינו של המערער היא זו הקבועה בסעיף 12(א) לחוק האיחוד, העוסקת ב"התקשרויות קיימות", ולפיה המשיבה הייתה כשירה להתקשר עם המערער בהסכם הפשרה, ולמסור לו את הוראות התשלום. במילים אחרות, טוען המערער, כי בהתאם לקבוע בסעיף 12(א) לחוק האיחוד, רשאית הייתה המשיבה להתחייב על תשלום כספים אף לאחר ה-31.5.2004, שכן הסכם הפשרה אינו מהווה "התקשרות חדשה" אלא הסכמה שעניינה דחיית מועד התשלום, ופריסה של יתרת החוב, באמצעות הוראות התשלום. המערער הוסיף וטען, כי לנוכח ביטולו של חוק האיחוד, "נכון למועד כתיבת ערעור זה (ואף נכון למועד מתן פסק-הדין השני), העילה לפסיקתו של בית-המשפט הנכבד כבר אינה קיימת". לפיכך, סבור המערער, כי אין בהוראת סעיף 18(א) לחוק האיחוד כדי למנוע מן המערער להיפרע ממלוא סכומן של הוראות התשלום, שנמסרו לו על-ידי המשיבה. הערעור שכנגד (ע"א 1330/15) 26. אל מול ערעורו של המערער על פסק הדין המשלים, הגישה המשיבה, ביום 22.2.2015, ערעור שכנגד על פסק דין זה. בפתח דבריה, הדגישה המשיבה, כי עסקינן בתביעה שעילתה הפרת ההסכמים המקוריים, ולא בתביעה שעילתה הפרת הסכם הפשרה. ולכן, לטענת המשיבה, שגה בית משפט קמא כאשר קבע, כי עילת התביעה מבוססת על הוראות התשלום. לתמיכה בטענתה זו, הפנתה המשיבה לדברים שאמר בא-כוחו של המערער, במסגרת דיון אשר התקיים בבית משפט קמא, ביום 1.6.2014: "אני טוען שהוראות התשלום הן ראיה לחוב על פי הסכמים שלמעשה היה צריך לשלם אותם עוד קודם". בנוסף, הפנתה המשיבה לכתב התביעה, במסגרתו טען המערער כי מאחר שהמשיבה הפרה את התחייבותה לפרוע את הוראות התשלום, הוא זכאי להעמיד את כל "יתרת החוב" לפירעון מיידי (סעיף 31 לכתב התביעה); כי זכאותו נובעת "מכוח הסכמי ההתקשרות בין הצדדים" (סעיף 32 לכתב התביעה); וכי הוראות התשלום מהוות הודיה בחוב הנטען (סעיף 35 לכתב התביעה). עוד טוענת המשיבה, כי יש בעובדה, לפיה סכום התביעה אינו תואם את סכומן של הוראות התשלום, כדי ללמד על כך שאין מדובר בתביעה שיסודה בהסכם הפשרה, אשר מכוחו נמסרו למערער הוראות התשלום. 27. המשיבה טענה בנוסף, כי בית משפט קמא טעה כאשר לא דחה את התביעה מחמת התיישנותה. נטען, בהקשר לכך, כי קביעתו של בית משפט קמא – לפיה המשיבה לא ציינה ולא הוכיחה מתי נולדה עילת התביעה, בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות – הינה שגויה. לגישתה של המשיבה, משהועלתה טענת התיישנות, הנטל להראות מתי נולדה עילת התביעה עובר לכתפיו של המערער, ומכל מקום, מאחר שאין חולק כי ההתקשרות האחרונה בינה לבין המערער נעשתה בשנת 1999 – הרי שהתביעה התיישנה. במילים אחרות, נטען על ידי המשיבה, כי "אם לשיטת המשיב (המערער – א.ש.) בשנת 1999 הייתה חבה לו המערערת סכומי כסף, הרי שלשיטת המשיב (המערער – א.ש.) עילת התביעה נוצרה עוד קודם לשנת 1999". 28. המשיבה הוסיפה וטענה, כי בית משפט קמא שגה עת קבע כי על המשיבה לשלם את שתי הוראות התשלום הראשונות, וזאת בשל הטעמים הבאים: הוראות התשלום אינן מהוות עילת תביעה עצמאית, אלא הן חלק בלתי נפרד מעסקת היסוד; שתי הוראות התשלום הראשונות הן חלק מ"התקשרות חדשה", בהתאם להוראת סעיף 18(א) לחוק האיחוד, ומשכך לא ניתן להפרידן מהסכם הפשרה; הוראות התשלום לא נחתמו כדין; ולבסוף, אין לתת משקל ראייתי להוראות התשלום, משום שהמערער נמנע מלהעיד את החותמים עליהן. 29. עוד טוענת המשיבה, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי הנטל להוכיח שלא נותר כל חוב מוטל עליה. צוין, בהקשר זה, כי המערער כשל בניסיונו להצביע על קיומו של חוב, ובכלל זה, לא הביא כל ראיה שיש בה כדי ללמד על קיומו או על שיעורו של החוב הנטען, ולכן לא ניתן לחייב את המשיבה בסכום כלשהו. נוסף על כך נטען, כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי הוראות התשלום מהוות ראיה לכאורה לקיומו של חוב, משום שהוראות התשלום לא נחתמו כדין; ומאחר שהמערער נמנע מלהעיד שניים מתוך שלושת החותמים על הוראות התשלום. 30. עוד השיגה המשיבה על כך שבית משפט קמא חייבה לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪, וטענה, כי מאחר שהתביעה התקבלה רק באופן חלקי (6% מסכום התביעה) – מן הראוי שלא לחייבה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה 31. שלוש שאלות עיקריות עומדות להכרעה במסגרת הערעור והערעור שכנגד. השאלה האחת היא, האם כדין קבע בית משפט קמא, כי עילתו של המערער מבוססת על הוראות התשלום, ולא על ההסכמים המקוריים. השאלה השנייה היא, האם שגה בית משפט קמא במסקנותיו, בנוגע לקיומו של חוב המגיע למערער מן המועצה. והשאלה השלישית נוגעת לתחולתו של סעיף 18(א) לחוק האיחוד בעניינו של המערער. אדון בשאלות אלה כסדרן. 32. בפתח הדברים יש לחזור על ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר יש בידיה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שהופיעו בפניה, ומאופן הופעתם על דוכן העדים, ולבחון לעומק כל ראיה שהוגשה במסגרת ההליך הדיוני. התערבותה של ערכאת הערעור תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או כאשר מתגלים בפסק דינו של בית משפט קמא פגמים מהותיים, היורדים לשורש העניין, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו, לעניין זה, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1108 (מהדורה אחת עשרה, 2013); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ''ד נב(2) 582 (1998); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 807 (2005); ע"א 6534/09 ברג'ות נ' אבו אחמד (2.2.2011); ע"א 580/10 ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים ואח' נ' עיריית הוד השרון (25.7.2013)). עם זאת, היקף התערבותה של ערכאת הערעור במסקנות הערכאה הדיונית יהא רחב יותר, שעה שהדיון בפני הערכאה הדיונית התנהל, בעיקרו של דבר, סביב מסמכים וראיות חפציות אחרות, מבלי לשמוע עדויות, כשאז אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, ולכן קיים פתח רחב יותר להתערבות בממצאים ובמסקנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו, ע"א 4352/04 בן נון נ' עובדיה (10.11.2005); ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה (27.8.2012); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (26.12.2012); ע"א 624/13 מורדכיוב נ' מינץ, (4.8.2014)). 33. לאחר שאמרנו זאת, אפנה לבחון את השאלות העומדות במוקד הערעור והערעור שכנגד. אקדים ואומר, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ואת החומר אשר הוצג מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. זאת שכן, לא נמצא לי טעם מבורר להתערב בפסק דינו המשלים של בית משפט קמא אשר נשען, ברובו, על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידו, על יסוד הראיות שהובאו לפניו. האם עילתו של המערער מושתתת על הוראות התשלום או על הסכמי ההתקשרות המקוריים אשר נחתמו בין המערער למשיבה? 34. לטענת המשיבה, עילת התביעה של המערער מבוססת על ההסכמים המקוריים, ולטעמה שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי עילתו של המערער מבוססת על הוראות התשלום. אין בידי לקבל טענתה זו של המשיבה. בפסק הדין המשלים, בחן בית משפט קמא, לעומק, את הסוגיה שעניינה "עילת התביעה", והבהיר כי עמדות הצדדים בנושא זה, בשלב הקודם של ההליך, "היו ברורות". כך, בכתב התביעה הסתמך המערער על הוראות התשלום, ותבע את יתרת החוב מכוחן של הוראות אלה. בתצהיר עדותו הראשית חזר המערער על טענותיו בדבר הנסיבות שבהן נמסרו לו הוראות התשלום, ונמנע מלטעון כי התביעה מושתתת על ההסכמים המקוריים. יתרה מזאת, המסמכים אשר צורפו לתצהירו של המערער היו הוראות התשלום ולא צורף, ולו מסמך אחד, מההסכמים המקוריים. כך גם, בכתב ההגנה המתוקן, התייחסה המשיבה לטענות המערער הנוגעות להוראות התשלום בלבד; ולא העלתה כל טענה הנוגעת להסכמים המקוריים. בית משפט קמא הוסיף, בהקשר זה, כי: "בקדם משפט שהתקיים ביום 22.11.2007, טען בא-כוח העירייה שיש מקום להתחקות אחר החישובים שביסוד הוראות התשלום, ועל כך השיב בא-כוחו של התובע כי '...לעניות דעתי, היות וההתקשרות בין הצדדים מצאה את ביטויה בכך שהעירייה מסרה לתובע הוראות תשלום בסכומים נקובים ורצופים, אין מקום להידרש עובר להתחייבות הזו של העירייה' (עמ' 6 לפרוטוקול). מעבר לכך, ולא פחות חשוב, בעיקרי הטיעון שהגיש התובע...הוא חזר על הטענה כי תביעתו מבוססת על הוראות התשלום...". עם זאת, הבהיר בית משפט קמא, כי לאחר שניתן פסק הדין בערעור הראשון, בחרו הצדדים, כל אחד מטעמיו הוא, ובעיקר אמורים הדברים במשיבה, לנקוט עמדה שונה. כך, טענה המשיבה כי התביעה מבוססת על ההסכמים המקוריים ולא על הוראות התשלום. לאחר שבית משפט קמא בחן, בקפידה, טענה זו, הוא הגיע למסקנה כי דינה להידחות, בקובעו, כי: המחלוקת הייתה – ונשארה – בשאלה אם התובע זכאי לתשלומים מן המועצה, על יסוד הוראות התשלום שלטענתו ניתנו לו על סמך הסכם פשרה משנת 2004. בשלב הראשון של הדיון לא ראה מי מן הצדדים צורך להביא ראיות הקשורות להתחשבנות הנוגעת להתקשרויות החוזיות, וגם לאחר שהעניין הוחזר בעקבות פסק הדין של הערעור, לא ביקש מי מן הצדדים להביא ראיות בעניינים אלה, ולכן אין לדעתי הצדקה לאפשר למי מהם לטעון בעניין מחלוקת שאיננה נובעת מכתבי הטענות המקוריים" דבריו אלה של בית משפט קמא מקובלים עליי, ואינני מוצא כל הצדקה להתערב בהם. אכן, מעיון בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים, לרבות בתצהירים, עיקרי הטיעון, וכעולה מפרוטוקולי הדיונים שנערכו לפני בית משפט קמא – נראה, כי המערער ביסס את תביעתו על הוראות התשלום בלבד, כאשר המשיבה לא חלקה על כך, בשום שלב של ההליך הקודם. בנוסף, אף אני התרשמתי, כמו בית משפט קמא, כי הסיבה לתפנית בקו הטיעון של המועצה נעוצה ברצונה לבסס את טענת ההתיישנות. לפיכך, הנני סבור כי, בצדק, קבע בית משפט קמא, כי עילתו של המערער מושתתת על הוראות התשלום, אשר נמסרו לו על יסוד הסכם הפשרה. 35. יש לדחות, בהקשר זה, את טענת המשיבה, כי העובדה – לפיה הסכום הנקוב בתובענה אינו תואם את סכומן המצטבר של הוראות התשלום – מלמדת כי עילת תביעתו של המערער מבוססת על ההסכמים המקוריים. יש לזכור, בעניין הנדון, כי בסעיף 21 לכתב התביעה טען המערער, כי במסגרת הפשרה הוסכם כי לאחר פירעון הוראות התשלום, ייערך חשבון סופי בין הצדדים, באשר לסילוק יתרת החוב שנותרה. 36. בהינתן המסקנה, לפיה עילת התביעה מושתתת על הסכם הפשרה והוראות התשלום, הרי שאין מנוס מדחיית טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה, שכן הוראות התשלום נמסרו למערער ביום 29.2.2004, כאשר התובענה הוגשה ביום 3.4.2006. למעלה מן הצורך, אציין, כי אף לוּ נקבע, כי עילתו של המערער מבוססת על ההסכמים המקוריים, הרי שלטעמי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מתי נולדה עילת התביעה. יתרה מזאת, המערער ביצע, אמנם, את הפרויקט האחרון עבור המשיבה בשנת 1999, עם זאת, עולה מחומר הראיות כי גם שנים לאחר מכן נערכו בין הצדדים התחשבנויות כספיות שונות, לרבות מסירת הוראות התשלום, כך שניתן, לכאורה, לראות בהתנהלותה של המועצה משום הודאה בקיום החוב כלפי המערער, המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות, כקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. האם נותר חוב המגיע למערער מן המועצה? 37. לגישתה של המשיבה, המערער לא עמד בנטל המוטל עליו, כתובע בהליך אזרחי, להוכיח כי המועצה חייבת לו כספים בגין עבודות שביצע עבורה, ולכן לא ניתן לחייבה בתשלום סכום כלשהו. המשיבה טוענת, בהקשר זה, כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי הוראות התשלום מהוות ראיה לכאורה לקיומו של חוב; ובקביעתו, לפיה הנטל היה על המועצה להראות שלא נותר כל חוב. טרם שאדון בהשגותיה של המשיבה בעניין זה, אבהיר כי בעל דין המעוניין להוכיח את טענתו במסגרת הליך אזרחי נדרש לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות: נטל השכנוע וחובת הבאת הראיה. נטל השכנוע עניינו בחובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי הצד השני, על פי מאזן ההסתברויות. בדרך כלל, נותר נטל השכנוע כשהוא קבוע, מתחילת ההליך ועד תומו. בשונה מכך, חובת הבאת הראיה הינה חובה נלווית לנטל השכנוע, לפיה נדרש בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. מדובר בחובה דינאמית, אשר עשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו (ראו: ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ג'מאל ח'יר, פסקה 23 (24.9.2015); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 11 (5.10.2006); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1722-1719 (מהדורה מעודכנת ומשולבת, 2009) (להלן: קדמי)). יפים, בהקשר זה, דבריו של חברי, השופט י' דנציגר, בעניין סאג'ור: "בהליך האזרחי, כמו גם בהליך הפלילי, יש להבחין בין נטל השכנוע לבין חובת הראיה. נטל השכנוע מגלם את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בנטל זה יוביל לדחיית טענותיו. חובת הראיה היא חובה נלווית ומשנית לנטל השכנוע. משמעה של חובה זו הינה כי על בעל הדין האחד חלה חובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע, ועל בעל הדין השני חלה חובה להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו, וזאת כאשר אין ביכולתו לעשות כן באמצעות הראיות שהביא בעל הדין האחד. כמו כן, הכלל הבסיסי הוא כי 'המוציא מחברו - עליו הראיה', ולכן נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו על ידי הרמת נטל הוכחת התביעה בשיעור העולה על 50%. יחד עם זאת, אם מעלה הנתבע טענות הגנה מצידו, עליו לשאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיהם העובדתיים של טענות אלה, ובמקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, יפעל הספק לחובת התובע... משכך, ככלל אין הנתבע נושא בנטל השכנוע וחובת הראיה. ואולם, משסיים התובע להביא את ראיותיו, על הנתבע להחליט אם ברצונו להביא לפני בית המשפט את ראיותיו אם לאו. עבור הנתבע מדובר בהחלטה הרת גורל, שכן אם יחליט שלא להביא את ראיותיו עשוי בית המשפט לקבוע כי בהיעדר ראיות שיסתרו את ראיות התובע, הוכיח האחרון את עילתו וביסס את תביעתו. למעשה, נתבע אשר מחליט להימנע באופן גורף מהבאת ראיות נוטל את הסיכון שבית המשפט יפסוק לחובתו על בסיס ראיות התובע בלבד, כאשר בהעדרן של ראיות שכנגד יהיה קשה יותר לערער את אמינותן ולהחליש את חוזקן הראייתי...". (שם, בפסקה 23) כידוע, בהליך האזרחי אין התובע נדרש להוכיח את תביעתו מעבר לספק סביר אלא להוכיח כי גרסתו, העולה מן העובדות אותן הציג, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הנתבע. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות, בית המשפט אינו מנוע מלקבוע כי בעל דין פלוני עמד בנטל השכנוע, במידה הדרושה להוכחת טענתו. יתרה מכך, הנושא בנטל השכנוע יכול לעמוד בנטל זה גם אם הביא רק ראיות לכאורה, וזאת כאשר יריבו לא הביא ראיות להפריך ולאזן את מאזן ההסתברויות (ראו: אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 193-187, 214-212 (הדפסה שביעית, 1987); קדמי חלק שלישי 1551-1543; עניין סאג'ור, בפסקה 24; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257-256 (1984); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 232 (2002); ע"א 127/58 צ'יפרוט נ' גרושקא, פ"ד יג(1) 678 ,679 (1959)). 38. ובחזרה לענייננו. כפי שאבהיר להלן, אין בידי לקבל את טענותיה של המשיבה, המבקשות לשכנענו כי לא נותרה יתרת חוב המגיעה למערער מן המועצה. יש לציין, תחילה, כי הן המערער והן המשיבה נמנעו מלפרוס בפני בית משפט קמא את התמונה הראייתית המלאה, והרושם שהתקבל הוא כי הצדדים ניסו לטשטש, במכוון או שלא במכוון, את מלוא העובדות כהוויתן. זולת הצגת הוראות התשלום והכרטסת, נמנע המערער מלספק פרטים או מידע על אופן היווצרות החוב. המשיבה, מצדה, נמנעה מלהביא ראיות העשויות לשפוך אור על טענתה, כי לא נותר כל חוב כלפי המערער; נמנעה מליתן הסבר המניח את הדעת לגבי עריכתן של הוראות התשלום, ומסירתן למערער; ואף לא נקטה באמצעים דיוניים על מנת לחשוף את המידע הרלוונטי, למרות שניתנה לה אפשרות להגיש בקשה מתאימה לגילוי מסמכים, במסגרת דיון שהתקיים בבית משפט קמא, ביום 30.3.2008. 39. בהסתמך על פסק הדין שניתן בעניין סאג'ור, קבע בית משפט קמא, כי הוראות התשלום מהוות ראיה לכאורה לקיומו של חוב, ובשל כך, עובר הנטל לסתור את החזקה בדבר קיומו של חוב, כפועל יוצא ממסירת הוראות התשלום למערער, לכתפי המועצה. לטענת המועצה שגה בית משפט קמא בקביעתו זו, שכן ההלכה שנקבעה בעניין סאג'ור אינה חלה במקרה דנא. לגישתי, דין טענה זו של המשיבה, להידחות. בעניין סאג'ור, ובדומה לעובדות שהתבררו בענייננו, מסרה המועצה המקומית סאג'ור לחברת סונול ישראל בע"מ אחת עשרה הוראות תשלום, המורות לבנק אוצר השלטון המקומי לשלם לחברת סונול ישראל בע"מ את הסכומים הנקובים בהן. יש לציין, כי גם שם לא הונחה בפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית מספקת מטעם המועצה המקומית, התומכת בטענתה כי היא מעולם לא התחייבה לשלם לחברת סונול ישראל בע"מ, סכום כלשהו. בית משפט זה אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי – לפיה הוראות התשלום "מהוות ראיה להסכמת המערערת לשלם את הסכומים הנקובים בהן למשיבה" – והדגיש, כי מאחר שלא עלה בידי המועצה המקומית סאג'ור לסתור את האמור בהוראות התשלום "בצדק נקבע כי עלה בידי המשיבה להוכיח את תביעתה ברמת הוכחה הנדרשת בהליך האזרחי". סבורני, כי גם במקרה שלפנינו הוראות התשלום מהוות ראיה לכאורה לכך שהמועצה הסכימה לשלם את הסכומים הנקובים בהן למערער, כפי שקבע בית משפט קמא. משכך, עולה עתה השאלה האם המועצה עמדה בנטל המוטל עליה לסתור את התחייבויותיה, המשתקפות מהוראות התשלום. 40. לאחר ניתוח העדויות והראיות שהובאו על ידי המועצה, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי אין די בראיות אלו "כדי להרים את הנטל הדרוש להתמודד עם ההנחה הלכאורית בדבר קיומו של חוב, כמסקנה מסתברת מהוראות התשלום". לנוכח כלל אי-ההתערבות בממצאים עובדתיים, אינני סבור כי יש להתערב במסקנתו זו של בית משפט קמא. ראשית, לא ניתן לבסס, על יסוד עדויותיהם של עדי המשיבה, את טענת המועצה, כי לא נותרה יתרת חוב המגיעה למערער, שכן עדים אלה לא עבדו במועצה בתקופה הרלוונטית, ואף לא היו מעורבים בכל ההתרחשויות המתוארות בכתב תביעתו של המערער. שנית, בכל הנוגע לחוות-דעתו של רו"ח עטווה, הרי שאין בה כדי לסייע למשיבה בכדי לסתור את החזקה בדבר קיומו של חוב. בית משפט קמא התרשם באופן ישיר מרו"ח עטווה, ובפסק דינו המשלים, נימק את עמדתו, באופן יסודי, מדוע לא ניתן לייחס לחוות-דעתו "משקל ראייתי מספיק". יש לזכור, כי גם בשאלות הנוגעות להעדפת חוות דעת של מומחים, מידת התערבותו של בית משפט שלערעור תהא מצומצמת למדיי (ראו: ע"א 589/87 משרד השיכון נ' בירנבוים, פ"ד מט(1) 625, 634-633 (1995); ע"א 9248/05 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, בפסקה 26 (22.8.2006); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' אבראהים גדיר ואח' (10.3.2014)). בנסיבות אלה, ולנוכח התשתית הראייתית הכוללת שהונחה בפני בית משפט קמא בנידון דידן, נראה, אפוא, כי המערער עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי גרסתו, באשר לקיומו של חוב, מתקבלת יותר על הדעת מאשר גרסת המשיבה, לפיה אין כל חוב, ובכך הטה המערער את מאזן ההסתברויות לטובתו. 41. כאן המקום להידרש לטענת המועצה, כי הוראות התשלום לא נחתמו כדין. המשיבה סבורה כי שגה בית משפט קמא בהחילו את סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, התשי"א – 1950 (להלן: צו המועצות המקומיות) על הוראות התשלום. זאת בעיקר, משום ש"אלה ניתנו בשם ומטעם העירייה", ואף נחתמו על-ידי יו"ר העירייה, ולכן, לעמדת המשיבה, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית מצויה בסעיף 203 לפקודת העיריות. אינני שותף לעמדתה זו של המשיבה. מכלול הראיות מלמד, בבירור, כי הסכם הפשרה נעשה בין המערער לבין המועצה, וכך גם הוראות התשלום נמסרו למערער על-ידי המועצה. לפיכך, ההוראה הרלוונטית לענייננו קבועה בסעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות, לפיה, "חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה...". מעיון בהוראות התשלום, אשר הופקו על-גבי נייר לוגו של המועצה, נראה כי לצד חותמת המועצה, מופיעות חתימותיהם של: "נביה שרקייה – גזבר המועצה"; "ד"ר זיאד אבו מוך – יו"ר העירייה"; וחתימה נוספת של החשב המלווה. ד"ר זיאד אבו מוך חתום, אמנם, על הוראות התשלום כיו"ר העירייה ולא כיו"ר המועצה, עם זאת, מחומר הראיות, ובפרט מעדותו של קעדאן, עולה כי, החל ממועד האיחוד, ולמשך תקופת ביניים של כשלוש שנים, העירייה התנהלה באמצעות שלושה מנגנונים נפרדים: ג'ת, באקה אל גרביה, ועיריית באקה-ג'ת. לדברי קעדאן, רק בחודש דצמבר 2006, בוצע האיחוד הלכה למעשה, והעירייה תפקדה כרשות מאוחדת. קעדאן אף אישר, כי בתקופת הביניים, התחייבויותיה הכספיות של ג'ת נחתמו על-ידי ד"ר זיאד אבו מוך – יו"ר העירייה, גזבר ג'ת והחשב המלווה, והתחייבויותיה הכספיות של באקה אל גרביה נחתמו על-ידי ד"ר זיאד אבו מוך – יו"ר העירייה, גזבר באקה אל גרביה, והחשב המלווה (עמ' 47 לפרו'). לנוכח התנהלות זו, נראה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה החתומים על הוראות התשלום הם ממלאי תפקידים במועצה, כנדרש בסעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות. 42. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין לייחס להוראות התשלום משקל ראייתי, משום שהמערער נמנע מלהעיד את החותמים עליהן. אין בידי לקבל את טענתה זו של המשיבה, אף בעניין זה. לא זו בלבד שהמשיבה לא הביאה ראיות שיש בהן כדי לסתור את התחייבויותיה המשתקפות מהוראות התשלום, אלא שהיא לא טענה, בשום שלב, כי החתימות על הוראות אלו זויפו. מעבר לכך, יש לזכור, כי שרקייה, אשר חתימתו מתנוססת על-גבי הוראות התשלום, העיד בנושא זה, ואישר את חתימתו עליהן, במסגרת תפקידו כגזבר המועצה דאז. 43. לסיכום הדיון בשאלת קיומו של חוב, הנני סבור, כי בדין קבע בית משפט קמא כי "על המועצה הייתה החובה להוכיח שלא נותר חוב והיא לא עמדה בכך, ולכן יש לקבוע שבזמן הרלוונטי הייתה קיימת יתרת חוב, וזאת גם אם לא עלה בידי התובע להוכיח את הסכום המדויק של יתרת החוב וכיצד הוא נוצר", כך שאינני מוצא טעם ראוי להתערב במסקנתו זו. האם סעיף 18(א) לחוק האיחוד חל בעניינו של המערער? 44. כאמור לעיל, ביום 5.8.2003, התקבל חוק האיחוד. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 29.2.2004, התקשר המערער עם המועצה בהסכם הפשרה. מימושו או ביצועו של הסכם הפשרה נפרס ל-25 תשלומים חודשיים שווים, באמצעות מסירת 25 הוראות תשלום למערער, כאשר מועד הפירעון של הוראת התשלום הראשונה חל ביום 20.4.2004, ושל הוראת התשלום האחרונה ביום 20.4.2006. על-פי סעיף 10(א) לחוק האיחוד, מועד האיחוד של ג'ת עם באקה אל גרביה נקבע ליום 28.10.2003, המוגדר בחוק כ"יום הבחירות". סעיף 12(א) לחוק האיחוד שכותרתו "תקופת מעבר" קובע, כי: "בכפוף להוראות פרק זה, כל אחת מהרשויות המקומיות שאוחדו לרשות המאוחדת תמשיך להיות אישיות משפטית הכשרה לכל חובה, זכות ופעולה משפטית, וזאת לתקופה שיקבע השר, דרך כלל או לסוגים של רשויות מקומיות, ובלבד שלא תעלה על 24 חודשים מיום הבחירות (בפרק זה – תקופת המעבר)". בסעיף 18(א) לחוק האיחוד, שכותרתו "איסור התקשרויות חדשות", נקבע כי: "החל ביום תחילתו של חוק זה לא תתקשר כל אחת מהרשויות המקומיות שאוחדו לרשות המאוחדת, בהתקשרות אשר התקופה למימוש הזכויות או לביצוע החיובים על פיה היא מעבר ליום י"א בסימן התשס"ד (31 במאי 2004), אלא באישור מראש מאת השר". 45. הנה כי כן, בהינתן סעיף 12(א) לחוק האיחוד, רשאית הייתה כל אחת מהרשויות המקומיות שאוחדו להמשיך ולפעול כאישיות משפטית עצמאית ונפרדת, למשך 24 חודשים מיום הבחירות (28.10.2003), וכפועל יוצא מכך, הייתה כשירה להתקשר בהתקשרויות חדשות במהלך תקופה זו. עם זאת, ובהתאם לאמור בסעיף 18(א) לחוק האיחוד, החל מיום תחילתו של חוק האיחוד (5.8.2003), חל איסור על כל אחת מהרשויות המקומיות שאוחדו להתקשר בהתקשרויות חדשות אשר מועד מימושן או ביצוען הוא מעבר ליום 31.5.2004 (להלן: המועד הקובע). 46. ומן הכלל אל הפרט. בשים לב לתקופת המעבר הקבועה בסעיף 12(א) לחוק האיחוד, רשאית הייתה המועצה להתקשר עם המערער בהסכם הפשרה, אלא שבשל האיסור הקבוע בסעיף 18(א) לחוק האיחוד, קיימת נפקות למועד מימושו או ביצועו של הסכם הפשרה. מאחר שהסכם הפשרה נועד להתבצע באמצעות הוראות התשלום, אשר מועדי פירעונן חלים בחלקם לאחר המועד הקובע, הרי שלא ניתן לחייב את המועצה בפירעון הוראות תשלום אלו. במילים אחרות, ניתן לחייב את המועצה לפרוע את הוראות התשלום אשר זמני פירעונן קדם ליום 31.5.2004, קרי: את שתי הוראות התשלום הראשונות. 47. המערער טוען, כי סעיף 18(א) לחוק האיחוד אינו חל בעניינו, שכן לשיטתו, הסכם הפשרה אינו בבחינת "התקשרות חדשה", אלא שמדובר בפריסה של יתרת החוב הנובעת מהסכמים המקוריים אשר קדמו לחקיקת חוק האיחוד, באמצעות הוראות התשלום. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהובהר לעיל, המערער לא טען בבית משפט קמא, בשלב הקודם של ההליך, כי תביעתו מבוססת על ההסכמים המקוריים, אלא הסתמך על הסכם הפשרה, ועל הוראות התשלום שנמסרו לו כאמצעי לתשלום סכום הפשרה. משכך, לא ראיתי להתערב בעמדתו של בית משפט קמא – לפיה עילתו של המערער הושתתה על הסכם הפשרה והוראות התשלום, ולא על ההסכמים המקוריים (ראו: פסקה 34 לעיל). לא למותר הוא לציין, כי הסכם פשרה הוגדר בפסיקתו של בית משפט זה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1) 577, 591-590 (1997); רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי פ"ד נז(3) 49, 59 (2003)). לפיכך, מרגע שנעשה הסכם פשרה, ואין כל מחלוקת בין הצדדים בקשר לתוקפו, הרי שהוא עומד בפני עצמו ומהווה התקשרות חוזית חדשה ונפרדת מההתקשרויות הקודמות לו. נזכיר, כי בית משפט קמא נדרש לטענת המערער, לפיה סעיף 18(א) אינו חל בעניינו, וקבע כי דינה להידחות. במסגרת זו, עמד בית משפט קמא על חוסר עקביותו של המערער, בציינו, כי: "כעת, כאשר הסתמכות על הסכם הפשרה והוראות התשלום עלולה להתברר כמכשול, שינה התובע את טעמו וביקש לראות את מקור התחייבותה של המועצה בהסכמי ההתקשרות לביצוע עבודות קבלניות, שמטבע הדברים לא חלה לגביהם הוראת סעיף 18(א) לחוק האיחוד" בית משפט קמא, הדגיש, בהקשר זה, כי: "הסכמת המועצה להתחייב לשלם לתובע סכום מסוים בעשרים וחמישה תשלומים, אשר מרביתם צריכים להתבצע מעבר ליום 31.5.04, כשלעצמה מעידה על כך שמדובר בהתקשרות חדשה כמשמעה בסעיף 18(א) לחוק האיחוד. יש לזכור שההסכם בין התובע למועצה בעניין הוראות התשלום נעשה ביום 26.2.04, ובאותה עת כבר עמד חוק האיחוד בתוקפו, ועובדה זו מבחינה בין ענייננו לבין מצב שבו הייתה המועצה מתחייבת, קודם לכניסתו לתוקף של חוק האיחוד, לשלם סכום מסוים בפריסה של תשלומים בעתיד, ואפילו מעבר ליום 31.5.04" בסופו של יום, הגיע בית משפט קמא, לכלל מסקנה, כי הסכם הפשרה והוראות התשלום הם בבחינת "התקשרות חדשה", ולכן ניתן לחייב את המועצה לפרוע רק את שתי הוראות התשלום שמועדי פירעונן הם: 20.4.2004, ו-20.5.2004. אינני סבור כי יש מקום להתערב במסקנתו זו של בית משפט קמא, ואף לטעמי, הסכם הפשרה, אשר נעשה לאחר יום תחילתו של חוק האיחוד, הינו בגדר "התקשרות חדשה" כמשמעה בסעיף 18(א) לחוק האיחוד. אשוב ואציין, כי מאחר שהוראות התשלום, מהוות "מימוש הזכויות" או "ביצוע החיובים" על-פי הסכם הפשרה, הרי שניתן לחייב את המועצה לפרוע רק את הוראות התשלום שזמני פירעונן קדמו למועד הקובע. כפועל יוצא מכך, המועצה חייבת לפרוע את שתי הוראות התשלום הראשונות בלבד, ובשל כך, יש לדחות את טענתה של המשיבה, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי עליה לפרוע הוראות אלה. 48. המערער הוסיף וטען, כי לנוכח כניסתו לתוקף של חוק הביטול, סעיף 18(א) לא חל בעניינו. אין בידי לקבל את טענתו של המערער, בהיותה בלתי מבוססת, שכן אין כל הוראה התומכת בטענה זו. 49. אשר לטענת המועצה, כי יש להתערב בסכום שכ"ט עו"ד שנפסק לחובתה בפסק הדין המשלים (50,000 ₪), הרי שדינה להידחות. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיעורי שכר טרחה, אשר נקבעו בידי הערכאה הדיונית, אלא מקום בו נפלה טעות משפטית מהותית או פגם יסודי אחר, המצדיקים התערבות שכזו. במקרה דנא, הנני סבור כי אין כל הצדקה להפחית מן הסכומים שהושתו על המשיבה כהוצאות או כשכ"ט עו"ד על-ידי בית משפט קמא (ראו: ע"א 2408/13 שמחה רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (30.5.2013); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995)). סוף דבר 50. על יסוד כל האמור לעיל, ומשלא נמצאה כל עילה להתערב בפסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, אציע לחבריי לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ו באב התשע"ו (‏30.8.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15012780_I05.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il