וסים סולימאן נ. גיבוי מימון נדל"ן שוצפות מוגבלת בע"מ

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 12779-05-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב המערער: וסים סולימאן נגד המשיבות: 1. גיבוי מימון נדל"ן שותפות מוגבלת בע"מ 2. גיבוי איתן בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד השופט הבכיר י' אברהם) בת"א 41349-06-22 מיום 10.03.2025 בשם המערער: עו"ד ויסאם דלאשה פסק-דין השופט חאלד כבוב: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד השופט הבכיר י' אברהם) בת"א 41349-06-22 מיום 10.03.2025, במסגרתו נמחקה תביעת המערער בשל מחדליו. רקע ביום 27.03.2022 נכרת הסכם הלוואה בין המערער ומשיבה 1 (להלן: חברת גיבוי) במסגרתו האחרונה הלוותה למערער כחמישה מיליון ש"ח לשם מימון תשלום עבור נכס מגורים תוך שנקבעו בטוחות הכוללות, בין השאר, רישום של משכון אצל רשם המשכונות על הנכס וכן הערת אזהרה במרשם המקרקעין. בתביעת המערער בבית משפט קמא נטען, בין השאר, כי חברת גיבוי פעלה בניגוד להסכם ההלוואה במובן זה שחלק מסכום ההלוואה הועבר למשיבה 2 ללא אישורו. לפיכך, המערער עתר לסעד הצהרתי לפיו הסכם ההלוואה, על כל הבטוחות שנכללו בו - בטל. יחד עם התביעה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני, למניעת מימוש הנכס על-ידי חברת גיבוי מכוח המשכון הרשום. לאחר דיון, ניתן צו המניעה – זאת, בכפוף לתנאים, הכוללים בין השאר, הפקדת ערבות מצדו של המערער. [כדי להסביר את משך ההליך יצוין, במאמר מוסגר, כי ביום 05.12.2022 עוכב ההליך מושא הערעור בשל הליכי חדלות פירעון שהתנהלו במקביל נגד המשיבות על רקע מצבן הכלכלי (ראו החלטת כבוד השופט הבכיר ח' ברנר מיום 05.11.2024 במסגרת פר"ק 9467-10-22; פר"ק 14940-10-22; ו-חדל"ת 90307-10-22); וכי משבוטל צו עיכוב ההליכים ביחס להליך מושא ענייננו, זה חודש בהחלטת בית משפט קמא מיום 10.11.2024]. משחודש ההליך, ומשהמשיבות נקטו בהליכי הוצאה לפועל למען מימוש שטר המשכון, פנה המערער בבקשה לחידוש צו המניעה שפקע בתקופה בה ההליך עוכב. לאחר עיון בבקשה ודיון במעמד הצדדים נקבע, במסגרת החלטה מנומקת, כי יש לחדש את צו המניעה בכפוף למתן בטוחות נוספות על הבטוחות שכבר קיימות על הנכס, בסך של חמש מאות אלף ש"ח במוזמן או בערבות בנקאית (החלטה מיום 09.12.2024). ביום 16.01.2025 הגיש המערער "בקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטה מיום 9/12/24", במסגרתה הלין על התנאים שנקבעו. בסופו של דבר בית המשפט קיבל את הבקשה חלקית, בקבעו כי "הערבות הבנקאית תופחת לסך של 200,000 ש"ח וכנגד ההפחתה יומצאו ערבויות צד ג' של 3 ערבים (שאינם תאגידים) ששכרו של כל אחד מהם נטו לחודש אינו פחות מסך של 15,000 ש"ח" (החלטה מיום 22.01.2025). ברם, המערער לא פעל כהוראת בית המשפט, שאף נעתר לבקשת ארכה לשם מו"מ; וזה הורה על ביטול צו המניעה. זאת ועוד, וזה העיקר, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 29.12.2024 היה על המערער להגיש את ראיותיו עד ליום 10.02.2025 – אך המערער לא עשה כן. משכך, קבע בית המשפט כי "ראוי [היה] שתביעה זו תדחה בהיעדר ראיה", אך למרות זאת ניתנה דחיה להגשת חומר הראיות עד ליום 02.03.2025. יצוין, כי לבקשת בא-כוח המערער מיום 03.03.2025 המועד נדחה בשנית עד ליום 09.03.2025. ביום 10.03.2025, קרי בחלוף המועד הנדחה להגשת הראיות, ומשלא הוגשה בקשת ארכה נוספת על-ידי המערער – ניתן פסק דין בזו הלשון: "בהמשך למחדלי התובע המתמשכים ובשל אי הגשת ראיותיו שוב, על אף חלוף המועד שנקבע בהחלטות מיום 27.2.25 ומיום 3.3.25, נדחית התובענה בהיעדר ראיה מטעם התובע. התובע ישלם לנתבעות הוצאות ההליך עד כה בסך כולל של 10,000 ש"ח [...]". ביום 12.03.2025, הוגשו לתיק בית המשפט תצהירי העדות הראשית מטעם המערער. לגביהם הוסיף והעיר בית המשפט כי "התצהירים הוגשו לאחר שניתן פסק דין שטרם בוטל, ואני מורה שלא יקובלו. וודאי שלא ניתן לקבל תצהירים בלא נספחיהם ותוך הפניה ל'תיק בית המשפט'. למחוק התצהירים מהתיק האלקטרוני". בהמשך, הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין. המשיבות מצדן גרסו כי דין הבקשה להידחות על הסף, מכיוון שזו הוגשה ללא תצהיר התומך בשלל הטענות העובדתיות שהועלו בה. תחילה נדחתה הבקשה באופן תמציתי, בהחלטה מיום 17.03.2025, עת נקבע כי "אכן, הבקשה כוללת פירוט עובדתי נרחב שכלל אינו נתמך בתצהיר, בניגוד לאמור בתקנות. לאור האמור נדחית הקשה לביטול פסק הדין". אך משהוגשה בקשה נוספת והמשיבות עמדו על עמדתן, בית המשפט דחה את הבקשה בציינו כי: "בשים לב לבקשה, לתגובה וכן למחדלים המתמשכים מצד התובע בניהול התובענה (כעולה מהחלטות בהמ"ש בתיק) וכן בשים לב לכך כי התובענה מתנהלת מזה כ-3 שנים ללא כל התקדמות, כי צו המניעה שניתן בתיק בוטל עקב מחדלי התובע באי העמדת הערובות שנדרש (בינתיים חלה התקדמות בהליכי מימוש הנכס מושא התביעה), וכן בהוראות ובתכלית תקנות סדר הדין כפי שתוקנו בשנת 2020 לניהול דיון יעיל, ממצה וקצר, וכן נוכח האפשרות העומדת לתובע להגשת תביעה חדשה תחת ניהול מסואב של תביעה זו, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בשל מחדל הגשת הראיות ויתר מחדליו בניהול התביעה, תוך שאני מוצא לקבוע שלא נתקיים בפניי דיון לגופן של מחלוקות הצדדים ולא נתקיים מעשה בית דין באופן שהתובע רשאי יהיה להגיש תביעה חדשה ולהמתין לדיון בה בתורם של כל מגישי התביעות, תחת העסקת בית המשפט בהליך זה במחדליו. בכפוף לסייגים לעיל בדבר אי קיומו של מעשה בי-דין, נדחית הבקשה" (החלטה מיום 23.03.2025; ההדגשות הוספו – ח' כ'). לשם שלמות התמונה יצוין, כי בהמשך ביקשו המשיבות שיפסקו לטובתן הוצאות ביחס לבקשה לצו מניעה. בית המשפט קיבל את הבקשה ופסק הוצאות בסך כלל של חמשת אלפים ש"ח לחובת המערער בהקשר זה. טענות המערער אשר למחיקת התביעה נטען, כי בסופו של דבר המערער הגיש את התצהירים לבית המשפט ביום 12.03.2025 – קרי, באיחור של שלושה ימים בלבד מהמועד הדחוי. זאת ועוד, המערער גורס כי בית המשפט "לא לקח בחשבון את סיכויי ההצלחה בתיק שהינם גבוהים [...] לא לחינם נעתר ביהמ"ש קמא לסעד הזמני כבקשת המערער ובין היתר כאשר קבע כי, קיימים [כך במקור – ח' כ'] לזכות המערער ראיות לכאורה". כן נטען, כי מחדלו של המערער נבע מסיבות הקשורות לבא-כוחו, ומכך התעלם בית המשפט. המערער אף הביע תרעומת על ההחלטה במסגרתה הופחתו תנאי הערבות, מכיוון שגם אלה מאיינים את האפשרות לקבל את הסעד הזמני שהתבקש. נטען, כי בית המשפט התעלם ממצבו הכלכלי הרעוע בניגוד להלכה הנוהגת; כי ההחלטה לא איזנה כראוי בין נזקן של המשיבות לנזקו שלו. זאת בייחוד נוכח העובדה שקיים משכון על הנכס ששוויו גבוה מגובהו של החוב הנטען על-ידי המשיבות. זאת ועוד, לדעת המערער נכון היה להורות על החלפת הערובה הכספית כולה לערבות צד ג'. לבסוף, הלין המערער על ההחלטה המאוחרת במסגרתה חויב בתשלום הוצאות בגין הסעד הזמני – לשיטתו, שגה בית המשפט עת חייב אותו בהוצאות כאמור. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובהחלטות ופסק הדין של בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ללא צורך בתשובה. וכך אציע לחבריי כי נורה מתוקף סמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. תקנה 41(א)(3) מסדירה את סמכותו ושיקול דעתו הרחב של בית המשפט למחוק כתב תביעה כאשר "התובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט". יצוין, כי הפסיקה קבעה שנוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, מחיקת תובענה בשל הימנעות מלפעול על פי הוראה או צו של בית המשפט יש לעשות במקרים המתאימים, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר (ראו למשל: ע"א 1533/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (25.05.2021); כן וראו והשוו, בשינויים המחויבים: ע"א 6528/99 בנק לאומי נ' עמנואל, פ"ד נו(4) 817, 823 (2002) (להלן: עניין בנק לאומי); וגם בפסק דיני ברע"א 4398/24 מדינת ישראל נ' סופר אנ.ג'י חברה לחלוקת גז טבעי בע"מ, פסקאות 54-49 (02.07.2025)). בענייננו, סבורני כי לא נפלה שגגה באופן בו יישם בית המשפט המחוזי את סמכותו הקבועה בתקנה 41(א)(3). עינינו הרואות כי התנהלות המערער לאורך ההליך לא הייתה משביעת רצון, וזאת בלשון המעטה. כמפורט לעיל, המערער נמנע באופן שיטתי מלקיים את הוראות בית המשפט, חרף שורה של התראות ברורות שניתנו לו בכמה הזדמנויות ובמספר הקשרים. בסופו של דבר, המערער לא עמד בלוחות הזמנים שנקבעו להגשת ראיותיו, וקשה להלום את הצגת הדברים כאיחור קצר בלבד, כשם שלא עמד במועדים להפקדת ערבויות לשם הבטחת נזקי המשיבים נוכח הסעד הזמני שביקש (זאת, גם לאחר שבית המשפט קיבל את בקשתו להקל בתנאי הערובה). כמו כן, גם לאחר מחיקת התביעה המערער הגיש בקשות ותצהירים באופן שאיננו הולם או משביע רצון, וגם לכך נדרש בית משפט קמא. ייאמר מיד, כי בית המשפט הקפיד ליתן למערער מספר הזדמנויות לתקן את מחדליו, ולא היה נמהר במחיקת התביעה. בתוך כך, בית המשפט אף התיר למערער, לפנים משורת הדין, להגיש את התצהירים במועדים דחויים גם כשהוא לא הגיש כל בקשה בעניין. בנסיבות דנן, אין מנוס מקביעה כי המערער חדל מקיום הוראות בית המשפט וחובותיו הדיוניות לא מחמת טעות, אלא עקב זלזולו השיטתי בבית המשפט. למען הסר ספק יודגש, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי התנהגותו נבעה בשל בא-כוחו, וטענות אלו נטענו בעלמא ולא נתמכו ולו בראשית ראיה. אשר על כן שוכנעתי, כי מחדלי המערער הם-הם שהביאו לכך שלא היה מנוס ממחיקת תביעתו; תוך הותרת פתח להגשתה מחדש וניהולה כדבעי. לא זו אף זו, מתקין התקנות למדנו כי מחיקה, כשלעצמה, אינה כה הרת גורל: "המשמעות של מחיקת כתב תביעה היא חזרה לתחילת התור על ידי הגשת תביעה חדשה תוך נשיאה מחדש באגרה המתחייבת מכך [...] אין במחיקת התביעה כדי לשלול את זכויותיו המהותיות מעיקרן" (דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, בעמוד 21). אציין, כי תוצאה זו משקפת אף את עקרונות היסוד שבתקנות החדשות. אשר לטרוניות המערער בדבר ההוצאות שנפסקו לחובתו. גם טענות אלה הובאו בצורה סתמית – על אף העובדה כי לערכאה הפוסקת נתון שיקול דעת רחב בסוגיית פסיקת הוצאות משפט והיקף ההתערבות של ערכאת מצומצם (ראו למשל: ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 96 (23.08.2015)). כך או כך, בבחינת מכלול נסיבות המקרה מצאתי כי נכון עשה בית המשפט גם בהקשר זה, עת חייב בהוצאות, אך בשיעור נמוך יחסית שחולק בין שתי הנתבעות. הערעור נדחה בזאת, בלי צו להוצאות. ניתן היום, י"ט תמוז תשפ"ה (15 יולי 2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט