איילה ברייר סער נ. ועדת הערר המחוזית לענייני תכנון ובניה- תל

6 1 בבית המשפט העליון ער"מ 1276/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערערת: איילה ברייר סער נ ג ד המשיבות: 1. ועדת הערר המחוזית לענייני תכנון ובניה- תל אביב יפו 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב 3. רשות הרישוי- עיריית תל אביב 4. ויתקין 7 (2017) בע"מ ערעור על פסק דינה של הרשמת ש' עבדיאן מיום 15.2.2022 בעע"מ 7714/22 בשם המערערת: עו"ד פז יצחקי-וינברג פסק-דין לפנַי ערעור על פסק דינה של הרשמת ש' עבדיאן מיום 15.2.2022 בעע"מ 7714/21, בו נקבע כי ערעורה של המערערת הוגש באיחור וכי לא קמה הצדקה להארכת המועד להגשתו. הרקע לערעור ביום 11.11.2021 הגישה המערערת ערעור על פסק דינו מיום 23.8.2021 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' יקואל) בעת"מ 34536-07-20. ביום 7.12.2021 קבעה הרשמת מועד לדיון בערעור וכי על המשיבות להגיש את תשובותיהן לערעור בתוך 60 ימים. ביום 16.1.2022 הגישה משיבה 4 בקשה למחיקת הערעור על הסף. נטען כי בהתאם לתקנה 33 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים או התקנות) היה על המערערת להגיש את ערעורה בתוך 45 ימים ממועד המצאת פסק הדין, אולם הערעור הוגש רק לאחר 56 ימים. המערערת מצדה טענה כי עם כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א), נקבע מועד אחיד בן 60 ימים להגשת ערעורים על החלטות ופסקי דין, לרבות בהליכים מינהליים. אמנם, במקרים מסוימים המחוקק קבע מפורשות כי המועד הקבוע בתקנות סד"א לא יחול, אולם תקנה 33 לתקנות אינה כוללת החרגה מפורשת ומשכך המועד להגשת הערעור הוא בתוך 60 ימים ממועד המצאת פסק הדין. לחלופין טענה המערערת כי יש ליתן לה הארכת מועד להגשת הערעור, הואיל ופסק הדין ניתן במהלך פגרת בתי המשפט עת היה משרדו של בא-כוחה סגור, ובעיצומו של גל תחלואה בעקבות נגיף הקורונה, במסגרתו חלתה גם בתו של בא-כוח המערערת. המערערת הוסיפה כי בקשת משיבה 4 הוגשה בשיהוי ודינה להידחות גם מטעם זה. ביום 15.2.2022 נעתרה הרשמת לבקשת משיבה 4 והורתה על מחיקת הערעור. נקבע כי בהתאם לתקנה 33 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, היה על המערערת להגיש את ערעורה בתוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין. בתוך כך נקבע, בהתחשב בעובדה שתקנה 33 לתקנות האמורות מסדירה מפורשות את המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים, כי אין מקום להחיל את המועד הקבוע בתקנות סד"א. עוד נקבע כי לא מתקיימים בענייננו טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת מועד להגשת הערעור, בין היתר מפני שהאיחור נבע בעיקרו מטעות בהבנת הדין וטעות מעין זו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הליך ערעורי. לבסוף קבעה הרשמת כי לא מצאה שנפל שיהוי בהגשת בקשת משיבה 4 למחיקת הערעור. מכאן הערעור שלפנַי. בערעורה חזרה המערערת על טענתה לפיה עמדו לרשותה 60 ימים להגשת הערעור, והוסיפה כי אף אם ייקבע שהמועד להגשת הערעור הוא 45 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיה, חוסר הבהירות בלשון התקנות מצדיק את הארכת המועד בדיעבד. עוד הדגישה המערערת כי בא-כוחה הגיש תצהיר המעיד על הנסיבות האישיות שהצדיקו את מתן הארכה, הנוגעות למצבה הרפואי של בתו, שגם בהן לבדן היה כדי להצדיק את הארכת המועד. לבסוף טענה המערערת כי היה מקום לקבל את טענת השיהוי, בין היתר מהטעם שמשיבה 4 לא נימקה מדוע הגישה את בקשתה לסילוק הערעור על הסף רק כחודש וחצי לאחר המועד שהומצאה לה החלטת הרשמת בדבר המועד להגשת תשובתה לערעור. דיון והכרעה דין הערעור להידחות. פרק ו' לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, העוסק בהגשת ערעור לבית משפט זה, קובע כך: פרק ו' – ערעור לבית המשפט העליון 33. (א) המועד להגשת ערעור בזכות על פסק דין של בית המשפט הוא ארבעים וחמישה ימים. (ב) המועד להגשת בקשת רשות לערער על פסק דין ועל החלטה אחרת של בית המשפט הוא שלושים ימים. (ג) ניתנה רשות לערער, יוגש הערעור בתוך שלושים ימים. 34. הוראות פרק י"ז לחלק ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, למעט תקנות 134(א)(3) ו-140(א)(1), יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחויבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה (ההדגשות הוספו). פשוטו של מקרא מורה כי לרשותו של בעל דין המעוניין להגיש ערעור בזכות על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים, עומדים 45 ימים. כך קובעת תקנה 33 מפורשות. אמנם, תקנה 34 מחילה את פרק י"ז לחלק ב' לתקנות סד"א, העוסק בערעור, על ערעורים בעניינים מינהליים המוגשים לבית משפט זה; ואמנם, בתקנה 137(א) לתקנות סד"א המצויה בפרק י"ז האמור נקבע כי המועד להגשת ערעור הוא 60 ימים מיום המצאת פסק הדין; אך הואיל ובתקנה 34 נקבע מפורשות כי הוראות פרק י"ז לתקנות סד"א יחולו בשינויים המחויבים ובהיעדר הוראה סותרת בתקנות, אין כל מקום לספק כי המועד הקובע להגשת הערעור הוא זה הקבוע בתקנה 33 לתקנות, היינו 45 ימים. חרף האמור, המערערת טוענת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא 60 ימים מיום המצאתו וזאת בהתאם לתקנה 137 לתקנות סד"א. טענה זו מבוססת בעיקרה על פרק ה' לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. פרק זה, העוסק בערעור על החלטת רשם, קובע כך: פרק ה' – ערעור על החלטת רשם 31. המועד להגשת ערעור על החלטה של רשם הוא עשרים ימים. 32. הוראות פרק י"ז לחלק ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, למעט סעיפים 134(א)(3), 135, 137 ו-140(א)(1) לתקנות, יחולו על ערעור כאמור, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה. המערערת מדגישה כי בשונה מתקנה 32 לתקנות המחריגה מפורשות את תקנה 137 לתקנות סד"א, תקנה 34 לתקנות אינה כוללת החרגה מפורשת דומה. לעמדתה, עובדה זו מלמדת כי כוונת מתקין התקנות הייתה להחיל את המועד הקבוע בתקנה 137 לתקנות סד"א (היינו 60 יום) גם על ערעורים לבית משפט זה על פסקי דין של בית המשפט לעניינים מינהליים. היינו מכלל לאו, אתה שומע את ההן. דין הטענה להידחות. ראשית, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם לשונה הברורה והמפורשת של תקנה 34 לתקנות, כפי שהובהר לעיל. שנית, הטענה אף אינה עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה. כך, עיון בדברי ההסבר לתיקון שנערך בתקנות בשנת 2020 (תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) (תיקון), התשפ"ב-2021 (להלן: התיקון)), בו עוגנה ההפניה לתקנות סד"א, מעלה כי מתקין התקנות אכן התכוון שלא להחיל את המועדים להגשת ערעור הקבועים בתקנות סד"א גם על ערעורים לפי תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים. וכך נאמרו הדברים: "בשנת 2018 הותקנו תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן – התקנות החדשות) אשר עתידות להחליף את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות הישנות). [...] תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן – התקנות), מסדירות את סדרי הדין לפני בתי משפט לענינים מינהליים הפועלים מכוח סעיף 3 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. התקנות מפנות ומתייחסות, בין היתר, להוראות שונות שבתקנות הישנות. לפיכך, לקראת תחילתן של התקנות החדשות ובמטרה להתאים את התקנות לרפורמה בדין האזרחי, נערך תיקון זה. יצוין, כי בשלב זה הוחלט לא להחיל את המועדים המעודכנים ואת ההוראות בדבר הגבלת עמודים אשר נקבעו בתקנות החדשות על כתבי בי-דין המוגשים לפי התקנות. עניין זה ייבחן במסגרת עבודת מטה נפרדת אשר תחל במקביל להחלת התיקון המוצע" (טיוטת תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), (תיקון מס' 2), התשפ"א-2020; ההדגשה הוספה). כמו כן, עיון בנוסח התקנות עובר לתיקון מבהיר כי ההתייחסות המפורשת לתקנה 137 לתקנות סד"א במסגרת תקנה 32 לתקנות, נובעת מטעמים אחרים. עובר לתיקון, עת המונח "תקנות סדר הדין האזרחי" בתקנות התייחס לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות), תקנות 32 ו-34 לתקנות קבעו כך: 32. הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, למעט סימנים ד' ו-ה', יחולו על ערעור כאמור, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה. 34. הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחויבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה (ההדגשה הוספה). סימנים ד' ו-ה' לתקנות הישנות, אותם ביקש מתקין התקנות להחריג מההוראות החלות על ערעורים על החלטות רשם בהליכים מינהליים (ולא מההוראות החלות על ערעורים לבית משפט זה), עסקו בערובה להוצאות ובערעור שכנגד. כיום, ערובה להוצאות מוסדרת בתקנות סד"א במסגרת תקנה 135. כמו כן, בתקנות סד"א בוטל מוסד הערעור שכנגד, ובמקומו עוגנה בתקנה 137(ב) לתקנות אפשרותו של המשיב בערעור להגיש ערעור עצמאי בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור. דומה אפוא, כי ההימנעות מהחרגת תקנה 137 לתקנות סד"א מתקנה 34 לתקנות, לא נועדה להחיל בערעורים בהליכים מינהליים לבית משפט זה את המועדים להגשת ערעורים בהליכים אזרחיים, אלא לעגן את אפשרותו של המשיב להגיש ערעור מטעמו בתוך 60 ימים מיום הגשת הערעור. סיכומו של דבר, בדין קבעה הרשמת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא 45 ימים. הואיל ואין מחלוקת שערעורה של המערערת הוגש בתוך 56 ימים מיום המצאת פסק הדין, ברי כי הוא הוגש באיחור. ובאשר לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, שהתבקשה למעשה בדיעבד. לא נחדש דבר אם נחזור על ההלכה הידועה כי שיקול דעתו של רשם בית המשפט בעניינים מעין אלו הוא רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו לאחרונה: ער"א 8733/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (22.12.2021); ער"א 5186/21 ‏נורית אגמי בע"מ נ' משאבי אנוש זה אנחנו, פסקה 5 (27.10.2021)). לא מצאתי כי נפל פגם בקביעת הרשמת כי לא מתקיימים בענייננו טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד. הטעות שנפלה בהבנת הדין אינה מגבשת בנסיבות העניין טעם מיוחד להארכת המועד, בפרט בשים לב לפרק הזמן שחלף מאז התקנת תקנות סד"א ותיקון תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (ער"א 8056/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 6 (29.11.2021); ער"א 5485/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (11.8.2021)). גם טענות כלליות בדבר משבר הקורונה אינן מגבשות טעם מיוחד להארכת המועד (רע"א 6922/21 פרימנגר נ' גרוס, פסקה 4 (26.10.2021); ער"א 6187/21 יעקוב נ' ח'טיב, פסקה 5 (24.9.2021)). כמו כן, מצב רפואי של בעל דין או של בא-כוחו יכול אמנם לגבש טעם מיוחד, אולם זאת רק אם הוכח כי המצב הרפואי הוא שמנע את הגשת ההליך במועד (וראו: בש"א 8178/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 5 (3.12.2020); בש"א 7804/20 צוראל נ' וולוך, פסקה 4 (19.11.2020)). אלא שבענייננו, לא זו בלבד שמדובר במצב רפואי של בתו של בא-כוח המערערת ולא של בעל הדין או של בא-כוחו עצמו, אלא שגם לשיטת המערערת האיחור נבע מטעות בהבנת הדין ולא מהמצב הרפואי. משכך, גם בקביעה זו של הרשמת אין כאמור כל עילה להתערבות. ולבסוף, לא מצאתי להתערב בקביעת הרשמת לעניין השיהוי. זאת בין היתר בשים לב למשך האיחור שנפל בהגשת הערעור; לכך שהבקשה הוגשה על ידי משיבה 4 בהזדמנות הראשונה; ולכך שלא הושקעו משאבים משמעותיים על ידי הצדדים או בית המשפט עד להגשת הבקשה לסילוק על הסף. כאמור, הערעור נדחה. ניתן היום, ‏ו' באדר ב התשפ"ב (‏9.3.2022). ש ו פ ט _________________________ 22012760_N01.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1