פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1275/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1275/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.10.2008 ועל גזר דינו מיום 24.12.2008 בתפ"ח 1088/06 שניתנו על ידי כבוד סגנית הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וי' שנלר. תאריך הישיבה: י"ז בתמוז התשס"ט (9.7.2009) בשם המערער: עו"ד יעקובי ישר בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן שינדל פסק-דין השופט י' דנציגר: לפניינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ס. הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וי' שנלר) בתפ"ח 1088/06. הכרעת הדין ניתנה ביום 29.10.2008 וגזר הדין ניתן ביום 24.12.2008. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מחמת הספק ברוב דעות מעבירת הבאת אדם לשם עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 202 בנסיבות 203(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ומעבירת סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 199(א)(2) בנסיבות סעיף 199(ב) לחוק העונשין. ואולם, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער פה אחד בתקיפת בן זוג – עבירה לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, בסחיטה בכוח – עבירה לפי סעיף 427 לחוק העונשין, באיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, בכליאת שווא – עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין והטרדה באמצעות מתקן בזק – עבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. אשר על כן השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש מאסר של חמש שנים, מתוכן 40 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו והיתרה על תנאי כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת אלימות, איומים, סחיטה בכוח או כליאת שווא. עוד חויב המערער בפיצויה של המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח. העובדות לפי כתב האישום 1. לאחר כ-14 שנות נישואין הודיע המערער למתלוננת, בחודש ספטמבר 2005, כי הוא מעוניין להתגרש ממנה והמתלוננת התוודתה בפניו כי בגדה בו במהלך חיי נישואיהם. מאז וידויה של המתלוננת, החל המערער לנקוט כלפיה אלימות פיסית חוזרת ונשנית על מנת להניעה למסור לו את פרטיהם של הגברים עימם התרועעה. אלימותו הפיסית של המערער כלפי המתלוננת, שנמשכה מספר חודשים, התבטאה בכך שסטר לה, הכה בגופה באגרופיו, השליך מזון בפניה, קרע את בגדיה ונעליה באמצעות סכין, הטיח את ראשה בקיר, הטיח את המתלוננת על המיטה, ניסה לגזור את שערותיה באמצעות מספריים ובעט בה. בנוסף לכך נקט המערער כלפי המתלוננת באלימות מילולית ואיים עליה מספר פעמים בכך שאמר לה, בין היתר, כי יעשה ממנה "בשר טחון", ישבור את ידיה, יחתוך את פניה, ירצח את הוריה שהתגוררו באוקראינה, ישליך אותה מהחלון והיא תשב בכסא גלגלים. המערער אף דרש מהמתלוננת שלא תתייצב לעבודתה החדשה (להלן – מקום העבודה השני), ואיים עליה כי אם תלך למקום עבודתה הוא יגרום לפיטוריה ו"יעשה לה בושות" בכך שיאמר כי היא זונה. המערער אף מנע מהמתלוננת לצאת מהבית בכך שכלא אותה פעמיים בדירה בה התגוררו. בחודש ינואר 2006 או בסמוך לכך אמר המערער למתלוננת כי היא אינה משתכרת די וכי עליה לעבוד בזנות. המערער סיפק למתלוננת עיתונים על מנת שתתקשר למכוני ליווי המספקים שירות מין, וכמו כן מסר לה מספרי טלפונים של מכונים וכפה עליה להתקשר אליהם ולהציע את שירותיה. החל מחודש פברואר ועד חודש יוני 2006, עבדה המתלוננת במכון ליווי המספק שירותי מין ומסרה חלק מכספי האתנן למערער על פי דרישתו. המערער אף איים על המתלוננת כי אם לא תתקשר להוריה באוקראינה ותבקש מהם כסף הוא יתקשר אליהם ויספר להם כי "הבת שלהם זונה". ההליכים בבית המשפט המחוזי גרסת המתלוננת 2. המערער והמתלוננת נישאו באוקראינה בשנת 1992 ועלו לישראל בשנת 1997. הורי המתלוננת נשארו באוקראינה. המתלוננת למדה לימודי מחשב במשך כשנתיים במכללה למינהל, אותם סיימה בהצטיינות. במאי 2001 החלה לעבוד במקום עבודתה הראשון כמסדרת תשדירי פרסומת, זאת עד לאוקטובר 2005 עת הופסקה פעילותו. בנובמבר 2005 החלה המתלוננת לעבוד במקום העבודה השני. המתלוננת העידה כי היחסים בין בני הזוג לא היו טובים וניכרו בהם נקודות שפל ובקיעים כבר בשנת 2001 ואף לפני כן. המתלוננת העידה כי המערער כעס עליה שאינה נושאת יחד עמו בעול הכלכלי. על רקע היחסים הזוגיים המעורערים כמו גם בשל הקושי הכלכלי, התפטר המערער בקיץ של שנת 2001 מעבודתו בחברת רב-בריח ועבר להתגורר בגפו באילת, שם עבד בעבודות שונות. למרות הפירוד בין בני הזוג, המתלוננת ביקרה את המערער מספר פעמים באילת, או אז גילתה כי הוא מקיים קשרים אינטימיים עם נשים אחרות. בדצמבר 2001 חזר המערער לאיזור המרכז והתגורר עם המתלוננת בגבעתיים, יחד עם שותפתה לדירה השכורה. בתקופה זו בה התגורר המערער עם המתלוננת תחת קורת גג אחת הגיעה לבקרו אישה שהכיר באילת (להלן – ו'), אשר אף שהתה לפרקים בדירה בה התגוררו בני הזוג ונותרה ביחידות עם המערער בשעות בהן יצאה המתלוננת לעבודתה. במרץ 2002 חזר המערער בגפו לאילת. המתלוננת המשיכה לבקרו באילת, על אף שהמערער לא הסתיר ממנה כי הוא מקיים קשרים אינטימיים עם ו' ועם נשים אחרות. 3. בנובמבר 2002 חזר המערער בפעם השנייה מאילת לאיזור המרכז. באותה עת שב להתגורר עם המתלוננת ושותפתה בדירה השכורה בגבעתיים. בתקופה זו יחסיהם של בני הזוג התדרדרו והם הפסיקו לקיים יחסי אישות שכן המערער לא חפץ עוד במתלוננת. המתלוננת ידעה שהמערער מקיים קשרים אינטימיים עם ו' ועם נשים נוספות והמערער אף לא הסתיר זאת ממנה, מצב דברים שלא היה קל עבורה. יחד עם זאת המשיכו בני הזוג להתגורר תחת אותה קורת גג בשל הנוחות הכלכלית שבהשתתפות בהוצאות המחייה. 4. בקיץ 2003 עברו בני הזוג להתגורר לבדם בדירה ברמת-גן. גם אז המערער לא חפץ בניהול תא משפחתי עם המתלוננת והמשיך להתרועע עם נשים אחרות. בתקופה זו הגיעה ו' במהלך מספר סופי שבוע לדירתם של בני הזוג, והמתלוננת אף נדרשה לעזוב את הדירה למשך כל סוף השבוע. בשל בדידותה חידשה המתלוננת את הקשר שהיה לה עם גבר אחר. המערער חש כי המתלוננת בוגדת בו ובעקבות זאת החל לדון עמה בגירושין. המערער התעניין בזהות הגברים עמם התרועעה המתלוננת ועל רקע זה החל לתקוף אותה ולנקוט כלפיה אלימות כמתואר בכתב האישום. המערער ניסה למנוע מהמתלוננת להתייצב במקום העבודה השני ואיים כי "יספר במקום עבודתה שהיא זונה", ולכן מוטב לה שלא תלך כלל לעבודה. המתלוננת תיארה בפירוט כיצד המערער נקט כלפיה פעמים חוזרות ונשנות באלימות פיסית, וכיצד הטיח בפניה כי היא הרסה את חייו, בגדה בו ולכן היא לא מתאימה לעבוד בעבודה נורמטיבית אלא דינה לעסוק בזנות. עוד תיארה המתלוננת כיצד דרש ממנה המערער שתתקשר להוריה באוקראינה ותבקש מהם שימכרו את דירתם וישלחו לה כספים. 5. בנוסף לכך העידה המתלוננת כי כשהחלה בעבודתה במקום העבודה השני, למרות איומיו של המערער, האחרון היה מתקשר אליה עשרות פעמים ביום ומטריד אותה כדי לבדוק עם מי היא נמצאת ולאן היא הולכת תוך שהוא מגדף אותה, זאת מלבד האלימות שנקט כלפיה פעם אחר פעם. במשך שישה ימים, החל מיום 7.12.2005, נעדרה המתלוננת מעבודתה שכן שהתה במקלט לנשים מוכות בחדרה, ועל רקע היעדרותה וחוסר יכולתה להתרכז בעבודה, בשל ההטרדות החוזרות ונשנות מצד המערער בטלפון, נאלצה לעזוב את מקום עבודתה. לאחר שהמתלוננת עזבה את המקלט ושבה לדירתם של בני הזוג, המשיך המערער בהתנהגותו האלימה כלפיה ואף איים כי יפגע במשפחתה באוקראינה. בתקופה בה נאלצה לעבוד במכון הליווי עקב דרישתו של המערער, היחסים בין בני הזוג המשיכו להתדרדר. המערער המשיך להכותה תוך שהוא מכריח אותה מדי בוקר לשוב לעבודתה במכון הליווי, שם עבדה משעה עשר בבוקר ועד תשע בלילה. בתקופה זו המערער עקב אחר תנועותיה וכן אסר עליה להתרועע עם אחרים. בנוסף אסר עליה להיפגש עם חברותיה שלא תחת פיקוחו. כך תיארה המתלוננת כי באחד הימים נפגשה עם חברתה י.ק. ביחידות וזו הביאה לה נעליים במתנה. לאחר שהמערער גילה זאת הוא הכה את המתלוננת וקרע את בגדיה ואת הנעליים שנתנה לה י.ק.. המתלוננת העידה כי רצתה לשוב למשפחתה באוקראינה, אולם חששה לעשות כן בשל איומיו של המערער שטרח להזכיר לה כי חבריו וקרובי משפחתו מתגוררים בסמוך להוריה ואין לדעת מה יכול להתרחש. 6. בהמשך עדותה העידה המתלוננת כי לאחר שגילתה למערער כי בגדה בו ועל רקע קנאותו לה, הוא לא התיר לה להמשיך בעבודתה או בעבודה נורמטיבית אחרת, דרש כי תעבוד דווקא בזנות ואיים כי אם לא תעשה כן ישלח אותה חזרה לאוקראינה. לבסוף, המתלוננת התקשרה לאחד מן הטלפונים שהופיעו במודעות העיתון שהמערער הביא לה, בהן הוצעה, לטענתו, עבודה במכון ליווי "במסאג' ללא מין" ובשל פחדה מהמערער לאור איומיו והאלימות שנקט כלפיה החלה לעבוד במכון ליווי כאמור, שם נדרשה לספק שירותי מין. בתשובה לשאלה מדוע לא עזבה את המערער במשך תקופה ארוכה של חמישה חודשים בהם הכריח אותה לעבוד במכון ליווי, השיבה המתלוננת כי היא פחדה מהמערער שינקום בה ובמשפחתה. 7. המתלוננת העידה כי בשל ההתדרדרות במצבה פנתה למקלט לנשים מוכות בו שהתה בעבר. היא הגיעה למקלט ושוחחה שם עם עובדת סוציאלית שאמרה לה כי היא צריכה לגשת לבית החולים על מנת לתעד את "כל הסימנים" ו"כי צריך לעשות משהו בנדון". המתלוננת סירבה משום שחששה מתגובתו של המערער כלפיה וכלפי משפחתה באוקראינה. בהמשך העידה המתלוננת כי בערב יום ה-19.7.2006 חוותה תקיפה קשה בידי המערער. אירוע זה גרם לה להבין כי אם לא תפעל חייה נתונים בסכנה, לפיכך בבוקר יום 20.7.2006 הגישה תלונה כנגד המערער במשטרה. גרסת המערער 8. במאי 2001 סיפרה המתלוננת למערער כי היא בגדה בו גם בעת שהתגוררו בישראל ובעקבות זאת עזב את דירתם באשדוד ועבר להתגורר ולעבוד באילת. המתלוננת התקשרה אליו מספר פעמים כשהיא בוכה והיסטרית וניסתה לשכנעו לשוב ולהתגורר עמה, אך הוא דחה את הצעתה. המתלוננת הגיעה לבקרו באילת, גם לאחר שהבהיר לה כי כל אחד מהם יחיה את חייו בנפרד. בנובמבר 2001 עבר המערער להתגורר עם המתלוננת בגבעתיים משום שרצה להשתתף בקורס ספרוּת, ועבורו היה מדובר בחסכון כלכלי בגין הוצאות מגורים. בסוף פברואר 2002 חזר המערער להתגורר באילת אך שמר על קשר טלפוני עם המערערת שהגיעה לבקרו מספר פעמים. בשלב זה שקל המערער האם לשוב למתלוננת והם דיברו על כך, אך מבירור שערך בעקבות פלט השיחות שהוציא גילה שהיא ממשיכה להתרועע עם גברים אחרים. המערער נשאר להתגורר עם המתלוננת בדירה שכורה ברמת-גן אך ורק מתוך נוחות כלכלית ולא התקיימו ביניהם יחסי אישות. המערער עבד אותה עת במספרה ברמת-גן, ולאחר מכן פתח מספרה משלו, כאשר באותה תקופה התהדקה מערכת היחסים בינו לבין ו'. המערער הודיע למתלוננת בספטמבר 2005 שהוא מעוניין להתגרש ממנה והראה לה את טבעת הנישואין שקנה ל-ו'. המתלוננת קיבלה את הדברים באופן קשה מאוד, צעקה ואיימה להתאבד. המערער הדגיש כי מעולם לא איים על המתלוננת ולא התעניין בחייה גם כאשר דרש ממנה להתגרש. המערער הכחיש כי איים על חיי משפחתה של המתלוננת או כי נקט כלפיה באלימות. המערער הדגיש כי כל טענותיה של המתלוננת הן בגדר עלילה שאותה היא רקמה במטרה לנקום בו על שהחליט לעזוב אותה ולהינשא לאחרת. המערער טען כי המתלוננת אחוזה ברגשי נקם המהווים מניע לטענות השווא שהעלתה כלפיו, ולפיכך לא ניתן לתת בה אימון. 9. המערער הכחיש כי ידע שהמתלוננת עבדה במכון ליווי וסבר שעסקה ב"מסאג'ים" בלבד. לטענתו המתלוננת סיפרה לו כי עזבה את מקום העבודה השני ומצאה עבודה אחרת "במסאג'ים". לטענת המערער, מאחר ולא התעניין בחייה לא היה לו איכפת במה המתלוננת עובדת, וחשוב היה לו כי תמצא עבודה מכניסה על מנת שתעזוב אותו בהקדם האפשרי וכך יוכל לפתוח דף חדש בחייו. המערער הכחיש כי שלח את המתלוננת לעבוד בזנות או כי אמר לה שהעבודה היחידה שמתאימה לה היא בזנות, וטען כי אם עבדה בזנות כי אז זה היה מרצונה ובעקבות המצוקה הכלכלית בה הייתה נתונה לאור רצונה להמשיך ולתמוך כלכלית במשפחתה שנותרה באוקראינה. עדויות נוספות מטעם המאשימה 10. ש.ס., מנהלת במקום העבודה השני, העידה על שיחות טלפון רבות שהתקבלו אצל המתלוננת במהלך העבודה ועל חוסר ריכוז מצד המתלוננת במהלך עבודתה. לדבריה, מצבה הנפשי של המתלוננת היה קשה והיא בכתה כמה פעמים. באחת הפעמים שבכתה המתלוננת בעבודתה לא ניתן היה להרגיעה ובהמשך סיפרה לה המתלוננת שהמערער נועל אותה בבית, אינו מסכים שתעבוד במקום העבודה השני אלא בזנות ואיים עליה כי יפגע בהוריה או ישלח אותה חזרה לאוקראינה. כבר בתחילת עבודתה התקשרה אליה המתלוננת בבכי וביקשה לדחות את תחילת עבודתה הואיל והמערער לא רוצה שתעבוד שם. העדה סיפרה כי באחד מהימים וללא הכנה מוקדמת אמרה לה המתלוננת שהיא צריכה להתפטר וכי המערער ממתין לה. עוד סיפרה העדה כי היא מבינה את השפה הרוסית, ובאחת הפעמים שהמתלוננת הלכה לשירותים והותירה את הפלאפון על שולחנה, החל הפלאפון לצלצל ללא הפסקה. כשהמתלוננת חזרה מהשירותים היא ענתה לשיחה הנכנסת והחלה להתנצל בפני בן השיחה מעברו השני של הקו ברוסית, בהסבירה שהיא הלכה לשירותים ובפעם הבאה היא תיקח איתה את הפלאפון. כמו כן סיפרה העדה כי באחת הפעמים ביקשה המתלוננת לצלם את היושבים במשרד בהסבירה שהמערער לא בוטח בה שהיא נמצאת בעבודה והוא צריך לראות היכן ועם מי היא נמצאת. 11. י.ק., חברתה של המתלוננת, העידה כי המתלוננת סיפרה לה על כך שהתוודתה בפני המערער כי בגדה בו ובעקבות זאת האחרון פיתח כלפיה אובססיביות. כך סיפרה לה המתלוננת על שיחות הטלפון התכופות במסגרתן עקב המערער אחר תנועותיה של המתלוננת, ואיומיו כי לא יתיר לה לצאת לעבודה. בהמשך, כשפגשה את המתלוננת, סיפרה לה כי המערער אילץ אותה לעזוב את מקום העבודה השני וכי היא עובדת ב"מכון מסאג'ים" לפי דרישתו של המערער. ביחס לאלימות הנטענת, אישרה העדה שלא ראתה על גופה של המתלוננת סימני אלימות, בהסבירה שהמתלוננת הייתה הולכת תמיד עם שרוולים ארוכים ולא משנה מה היה טיבו של מזג האוויר. המערער אסר על המתלוננת להיפגש עמה, אלא תחת פיקוחו. עוד סיפרה העדה כי יומיים לאחר שנתנה למתלוננת נעליים במתנה, התקשר אליה המערער וביקש לשלם תמורתם, כששאלה את המתלוננת מדוע, ענתה לה כי המערער קרע אותן. העדה סיפרה אודות מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בתקופה הרלוונטית ועל העובדה כי בכתה הן כשפגשה בה והן בשיחות הטלפון שקיימה עמה תוך שהיא מתארת את פחדיה מהמערער בשל איומיו. העדה תיארה כי בתקופה הרלוונטית הייתה המתלוננת מסתובבת כשהיא מוזנחת ובאותו הג'ינס באופן שאינו מתיישב עם נוהגי הלבוש והטיפוח שלה, וכששאלה העדה את המתלוננת לפשר הדברים השיבה לה כי המערער קרע את מרבית בגדיה. 12. ק.כ., מנהלת במקום העבודה הראשון, העידה כי לקראת סיום עבודתה של המתלוננת שם, הבחינה שזו ירדה במשקל בצורה קיצונית. יום אחד המתלוננת לא הגיעה לעבודה ללא הודעה מוקדמת, דבר שאינו אופייני להתנהלותה. העדה התקשרה אל המתלוננת והמערער הוא שענה כי המתלוננת אינה מרגישה טוב ובפעם השנייה ענה כי המתלוננת תחזור אליה. המתלוננת חזרה אליה לבסוף ו"נשמעה לא טוב". ביום ראשון לאחר מכן הגיעה המתלוננת לעבודתה ללא משקפיה, וכשנשאלה מדוע ענתה כי המערער הכה אותה ושבר לה את המשקפיים. כן סיפרה כי המתלוננת מיהרה תמיד לחזור לביתה בהסבירה כי בעלה מחכה לה והוא לא מאמין לה שהיא בעבודה. כמו כן תיארה העדה את מצבה הנפשי של המתלוננת וציינה כי התרשמה שהייתה נסערת ומוטרדת מאוד מהטלפונים שקיבלה ולאחריהם טרחה לשאול באיזה שעה תסתיים העבודה שכן לטענתה הייתה חייבת לדווח על כך למערער. 13. ס.א., סמנכ"לית שיווק במקום העבודה השני, העידה כי המתלוננת סיפרה לה שהמערער קנאי לה וכי הוא נעל אותה מספר פעמים בבית ומנע ממנה קשר עם חברות. עוד סיפרה העדה כי כבר בפגישה הראשונה ביניהן, במסגרת ראיון הקבלה למקום העבודה השני, ביקשה ממנה המתלוננת להצטלם באמצעות הפלאפון והסבירה כי בעלה מקנא בה והיא צריכה להראות לו כי היא נפגשת עם אישה. העדה ציינה כי הדבר עורר את חשדה וכי היא ראתה בכך אקט תמוה. העדה יעצה למתלוננת לפנות למשטרה משהבינה כי מדובר גם באלימות פיסית, אולם המתלוננת סירבה לעשות כן בטענה שהמערער איים כי חבריו שנותרו באוקראינה יפגעו במשפחתה. עוד העידה על הטלפונים התכופים שקיבלה המתלוננת במהלך העבודה. בנוסף לכך תיארה העדה מקרים בהם ראתה את המתלוננת דומעת וכששאלה לפשר הדברים שמעה מפיה על ההתעללות הפיסית שנקט כלפיה המערער ועל פחדיה ממנו. עוד ציינה העדה כי המתלוננת הראתה לה סימן אלימות לא גדול בצד השמאלי של הגב. 14. נ.ק., חברתה של המתלוננת לעבודה, העידה כי המתלוננת אמרה לה שהמערער מביא נשים לדירתם ומאיים עליה שאם תלך למישהו או תספר על האלימות הוא יגרום שהוריה באוקראינה יפגעו. עוד סיפרה העדה כי הבחינה שהמתלוננת ירדה במשקל באופן דרסטי והחלה להתלבש בצורה מוזנחת. לדבריה, המתלוננת סיפרה לה בסערת נפש כי המערער מכה אותה, לא מסכים שהיא תמשיך לעבוד במקום העבודה השני ומאיים שיחזיר אותה לאוקראינה. בעקבות זאת פנתה העדה למנהלת ויחד הן פנו טלפונית למרכז למניעת אלימות במשפחה. לאחר מכן נסעה העדה עם המתלוננת למקלט לנשים מוכות. העדה אישרה שדבריה לגבי האלימות והאיומים מבוססים על מה שהמתלוננת סיפרה לה וכי היא לא ראתה בעיניה או שמעה באוזניה את הדברים. לבסוף, סיפרה העדה כי לאחר שהגיעו למקלט לנשים מוכות והמתינו לשיחה עם עובד סוציאלי, התקבלו במכשיר הפלאפון של המתלוננת לפחות 80 שיחות מהמערער, וכי היה צריך לשכנע את המתלוננת לכבות את הפלאפון. עוד סיפרה העדה כי כל שיחת טלפון שקיבלה המתלוננת מהמערער הייתה גורמת לה להגיב בסערת נפש והיה ניכר שהמתלוננת נמצאת בלחץ, ובלשונה – "ממש התקף אפילפטי". בעקבות הפגישה שוכנעה המתלוננת לעבור למקלט לנשים מוכות. בנוסף לכך ציינה העדה כי שמה לב לירידה הדרסטית במשקלה של המתלוננת בפרק הזמן הרלוונטי, תוך שהופעתה החיצונית הפכה למרושלת ואף מוזנחת באופן שאינו תואם את סגנונה. 15. ח.ש., עובדת סוציאלית שפגשה במתלוננת במקלט לנשים מוכות בפעם הראשונה, העידה כי המתלוננת הגיעה אליה במצב נפשי קשה וניכר בה שהייתה מלאת פחד. המתלוננת תיארה בפניה כי היא חוששת מהמערער ומאיומיו כי ידרדר אותה לזנות, ימכור אותה בשטחים או יחזיר אותה לאוקראינה. עוד סיפרה העדה כי המתלוננת תיארה בפניה את האלימות הפיסית והנפשית שהמערער נוקט כלפיה. הכרעת הדין 16. בית המשפט המחוזי קבע כי למרות שניכרו סתירות רבות בעדותה של המתלוננת, שלרגעים אף נשמעה הזויה, הרי ש"גרעין האמת" נמצא בבסיסם של חלקים לא מעטים מעדותה וחלקים אלו מהימנים עליו. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער, לפיה כל סיפור האלימות, האיומים והשליטה במתלוננת הינו בגדר עלילה שהתגבשה על רקע תגובתה הקיצונית של המתלוננת לדרישתו של המערער להתגרש ממנה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי גם בעת מתן עדותה של המתלוננת ניתן היה להבחין בפחד שחשה מפני המערער ובכנות דבריה אודות ההתעללות שחוותה תחת ידיו של המערער. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי אם אכן מדובר בעלילה, המשמעות הינה כי המתלוננת בתחכום ובמודע, במשך כשנה, בנתה מערך עלילתי כנגד המערער על מנת שביום פקודה תוכל להביא את המערער אחר סורג ובריח. 17. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתה של המתלוננת זוכה לחיזוק חיצוני באמצעות עדויות חברותיה לעבודה והממונות עליה ואף מעדותה של העובדת הסוציאלית שפגשה במתלוננת בפעם הראשונה במקלט לנשים מוכות והתרשמה בהתאם לניסיונה המקצועי כי המתלוננת אכן מאוימת. כך קבע בית המשפט המחוזי כי ראיות חיצוניות אלה משתלבות היטב בגרסתה של המתלוננת בדבר האיומים והאלימות שנקט כלפיה המערער. בית המשפט המחוזי הטעים כי יש בכך להוכיח את גרסתה של המתלוננת, לפיה המערער פיקח עליה, דרש ממנה לקבל מידע אודות מקום המצאה וכי המערער לא הסתפק בכך אלא אף נקט באיומים ובאלימות כלפיה כמתואר בכתב האישום. הגם שאין עדי ראיה לסימני האלימות עצמם, פרט לס.א שראתה סימן בצד שמאל על גבה של המתלוננת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בכך לפטור את המערער מאחריות שכן די בעצם ההתרשמות הישירה מהמתלוננת כי אכן חוותה את אותה אלימות נטענת, לרבות לאור התיאורים שמסרה. בנוסף לכך קבע בית המשפט המחוזי כי אחריותו של המערער למעשי האלימות נלמדת אף מהדברים שאמרה המתלוננת לחברותיה ולממונות עליה בעבודה בסמוך לביצוע אותם מעשים, אשר מתיישבים גם עם אותם מקרים בהם נעדרה מהעבודה והפניות הטלפוניות אליה בעקבותיהם. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הסכמתה של המתלוננת לפנות למקלט לנשים מוכות מהווה חיזוק לכך שהמתלוננת חשה מאוימת מהמערער. 18. המערער טען למחדלי חקירה וביניהם חקירתו בעברית ולא ברוסית והעובדה שלא קרא את הודעתו טרם חתם עליה. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי תחילת החקירה אכן הייתה בעברית אולם המשכה התנהל ברוסית, ומכל מקום לא ניתן לקבוע כי המערער אינו דובר עברית. מעבר לכך קבע בית המשפט המחוזי כי המערער אישר כי קרא את ההודעה בטרם חתם עליה. בנוסף לכך טען המערער כי אם אכן גזר את הנעליים שקיבלה המתלוננת מי.ק., המשטרה הייתה צריכה לאתר אותם. באשר לנקודה זו קבע בית המשפט המחוזי כי אין לכך נפקות לאור הודאתו של המערער במסגרתה ציין כי גזר את הנעליים. עוד טען המערער כי אם המשטרה הייתה נוטלת מהדירה את הכדורים באמצעותם ניסתה להתאבד הרי שזה היה עשוי להצביע על מצבה הנפשי וכך לשלול את מעורבותו בפרשה. באשר לסוגיה זו קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם היו נמצאים בדירה כדורים הרי שאין בכך להיטיב את מצבו של המערער שכן מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת עשוי היה להיגרם כתוצאה מאלימותו ומאיומיו כלפיה, שבגללם יתכן שצרכה כדורים. מעבר לכך טען המערער כי ניתן היה ליטול מהדירה מסמכים שיעידו על המצוקה הכלכלית שבה הייתה מצויה המתלוננת דבר אשר השפיע על מצבה הנפשי, אולם בית המשפט המחוזי קבע שאין זה מעלה או מוריד מהסוגיות המרכזיות שעומדות על הפרק. 19. בית המשפט המחוזי התייחס לשני מחדלי חקירה נוספים שנטענו על ידי המערער: הראשון, היעדר ראיה חפצית או עדות של מאן דהוא שראה את סימני האלימות על המתלוננת; והשני, המשטרה לא איתרה את מכון הליווי בו טענה המתלוננת כי עבדה. באשר למחדל הראשון, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בו כדי למנוע את הרשעתו של המערער בעבירות האלימות, האיומים והסחיטה, זאת בשל ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מעדותה של המתלוננת, אשר הותירה רושם כי קיים בה גרעין אמת מהימן אשר נתמך בתיאורים שמסרה בזמן אמת לחברותיה לעבודה ולממונות עליה ולעובדת הסוציאלית במקלט לנשים מוכות. באשר למחדל השני, קבע בית המשפט המחוזי כי אכן יש בו להשליך על היעדר תשתית ראייתית מספיקה לשם הרשעתו של המערער בסרסרות ובהבאת אדם לעיסוק בזנות. 20. בית המשפט המחוזי קבע כי על מנת להרשיע נאשם בהבאת אדם לעיסוק בזנות אין די בהוכחת השידול אלא יש צורך שמעשה הזנות ייעשה בפועל. בית המשפט קבע ברוב דעות כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירה זו מהטעמים שלהלן: ראשית, המתלוננת עצמה מסרה גרסאות סותרות ולפי אחת מהן המערער לא האמין כי היא עוסקת בזנות אלא סבר שהיא עובדת ב"מכון מסאג'". שנית, באשר לדרך בה הגיעה המתלוננת לעבוד במכון, בגרסה אחת אמרה שהיא טלפנה לפי מודעות שהביא לה המערער אולם ללא נוכחותו, אך בגרסה אחרת טענה כי הכל נעשה בנוכחותו. שלישית, המתלוננת טענה כי המערער ידע במה היא עוסקת היות שהסתכל בחלון המכון וראה היכן היא יושבת ומה היא עושה, כשברור שגרסה זאת אינה אפשרית מן הפן המעשי, מה גם שהמתלוננת העידה כי מדובר במקום סגור ללא חלון. 21. בית המשפט המחוזי קבע כי בעוד שלגבי האובססיביות והאלימות של המערער כלפי המתלוננת הוא שוכנע כי מדובר בדפוס התנהגות, הרי שקיים קושי בהוכחת אחריותו של המערער להבאת המערערת לעסוק בזנות, בעיקר משום שמיקומו של מכון הליווי לא אותר ובשל כך שהמשטרה לא בדקה האם המתלוננת אכן עבדה בו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לא הוכח כלל ועיקר שהמתלוננת אכן עסקה בזנות, כפי שלא הוכח כי המערער ידע מהו עיסוקה. בית המשפט המחוזי ציין כי לא נעלמה מעיניו עדותה של י.ק. אשר העידה שהמערער אמר לה מפורשות כי המתלוננת "עובדת עד מאוחר כזונה ועל כן כדאי שתיזהר ממחלות" וכי המתלוננת סיפרה לה שהמערער הסיע אותה מדי פעם לעבוד במכון הליווי. ואולם, בית המשפט המחוזי הטעים כי לעדות זו יש להתייחס בזהירות לאור מערכת היחסים הקרובה בין י.ק. לבין המתלוננת. מעבר לכך קבע בית המשפט המחוזי כי י.ק. לא יכלה להצביע על מיקום המכון על אף שהעידה כי הסיעה לשם את המתלוננת בעצמה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לעניין עדותה של המתלוננת יש לנהוג על פי עקרון "פלגינן דיבורא", כך שיש ליתן אמון בגרעין האמת המצוי בגרסתה לעניין האובססיביות של המערער כמו גם לגבי האלימות שנקט כלפיה, אולם אין לאמץ את אותו חלק בגרסתה לפיו המערער אילץ אותה לעבוד או גרם לה לעסוק בזנות. גזר הדין 22. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המתלוננת חוותה מסכת אירועים קשה וחמורה, והכל "רק" בשל הודאתה בפני המערער כי אכן בגדה בו. בית המשפט המחוזי הטעים כי כך אין לנהוג בכלל וקל וחומר לא כלפי מי שהייתה אשתו במשך 14 שנים טרם מעצרו. בית המשפט המחוזי קבע כי יש ליתן משקל משמעותי לחומרת ואכזריות מעשיו של המערער והפגיעה הקשה שהסב לגופה ולנפשה של המתלוננת. בית המשפט הוסיף כי מדובר במעשים שהם בגדר התעללות בחסר ישע, שכן למתלוננת לא היה איש בישראל מלבד המערער, עליו היא סמכה ונתנה בו אמון אך הוא פגע בה. 23. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי במסגרת השיקולים לקולא, אין להתעלם מהדינאמיקה החריגה והבלתי מובנת שאפיינה את מערכת היחסים שבין בני הזוג במשך התקופה האמורה. בני הזוג לא קיימו יחסי אישות, אך מנגד גרו זה עם זו בעת שהמערער קיים מערכת יחסים הדוקה עם ו', שאף לנה לעיתים בדירתם של בני הזוג, ואשר לה עמד המערער להינשא, הכל בידיעת המתלוננת. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתעלם מהעובדה שהמתלוננת והמערער התגרשו והמשיכו כל אחד בחייו. נסיבה נוספת וחשובה שבית המשפט המחוזי שקל לקולא היא זיכויו של המערער מהעבירות החמורות שיוחסו לו בכתב האישום – סרסרות והבאת אדם לעיסוק בזנות. בנוסף התחשב בית המשפט המחוזי בתקופה בת השנתיים וחצי שבה היה המערער נתון במעצר. אשר על כן הושתו על המערער רכיבי העונש המפורטים לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 24. לטענת המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד יעקובי ישר – לאור העובדה כי בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסתה של המתלוננת בכל הקשור לטענתה כי המערער אילץ אותה לעבוד בזנות, בשל הסתירות שנפלו בעדותה, הרי שלא יכול היה בית המשפט לתת אמון בחלק אחר של גרסתה בקשר לעבירות האלימות והאיומים. עוד טוען המערער כי אחד מנימוקיו של בית המשפט המחוזי לזיכויו מעבירות הסרסרות והבאה לעיסוק בזנות הוא שהמערער בחר עוד לפני ספטמבר 2005 לצאת לדרך חדשה ולעזוב את המתלוננת, ולכן לא הייתה למערער סיבה להסתכן במעורבות בעבירות כה חמורות. לטענת המערער, קביעה זו היה צריך להחיל בית המשפט המחוזי גם על עבירות האלימות, שכן אם ביקש המערער לעזוב את המתלוננת לא הייתה לו כל סיבה להתעניין בקשריה הרומנטיים עם גברים אחרים. בנוסף לכך טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו לאובססיביות של המתלוננת כלפי המערער ואת סירובה לאבדו וניסיונותיה להחזירו אליה. לטענתו, גרסתה של המתלוננת היא בגדר עלילה שנרקמה על ידה במטרה לנקום בו משהחליט לעזבה ולשאת אישה אחרת. כך טוען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם מעדותה של המתלוננת עצמה, לפיה היא ניסתה לשכנע את המערער מספר פעמים לחזור אליה, מה שמצביע על כך שהמערער עזב אותה והתנתק ממנה, ומכאן שלמערער לא הייתה כל סיבה לזעום או לכעוס עליה בגין התרועעותה עם גברים אחרים. 25. מעבר לכך טוען המערער כי לפי גרסתה של המתלוננת עצמה יחסיהם של בני הזוג משלהי שנת 2002 היו של שותפים לדירה ונסמכו על נוחות כלכלית בלבד, ולכן אין כל היגיון בקביעה שהמערער קינא למתלוננת והיה אובססיבי כלפיה. לטענת המערער אין סיבה שיתקשר לעבודתה של המתלוננת ויבדוק היכן ועם מי היא נמצאת אם הוא לא היה מעוניין בקיום יחסי אישות עמה. מוסיף המערער לטעון כי אין כל תיעוד לקיומן של חבלות פרט לעדותה של המתלוננת. עוד טוען המערער כי העדויות החיצוניות לכאורה שעליהן נסמך בית המשפט המחוזי אינן מהוות חיזוק היות שכולן גוללו פרטים שהמתלוננת סיפרה אודותם לעדים. לטענתו, תוכן העדויות החיצוניות כביכול לא נסמך על התרשמותם הישירה של העדים לגילויי או סימני אלימות על גופה של המתלוננת. למתלוננת היו שפע של הזדמנויות לעזוב את המערער ולברוח מאלימותו הנטענת, ולמרות זאת היא לא עשתה כן למרות הקלות בה יכלה להפסיק את "הסיוט" בו הייתה נתונה, מה שמצביע על מופרכות גרסתה. 26. מכל הנימוקים שלעיל מבקש המערער כי בית משפט זה יבטל את הרשעתו. לחילופין, מבקש המערער כי יופחת עונשו תוך הסתפקות בתקופת המאסר שריצה עד כה. 27. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מיטל בוכמן שינדל – הרשעתו של המערער מבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מהמתלוננת ומהעדים, ועל כן אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים. עוד טוענת המשיבה כי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי התבססה לא רק על גרסתה של המתלוננת כי אם גם על חיזוקים שונים ורבים שנמצאו בחומר הראיות. בנוסף לכך טוענת המשיבה כי גם אם בית המשפט המחוזי לא קיבל את גרסתה של המתלוננת לפיה המערער אילץ אותה לעבוד בזנות, אין הכרח כי בית המשפט יפסול בשל כך את כל עדותה, שכן בית המשפט המחוזי מורשה לברור את גרעין האמת מתוך דבריו של עד אם הוא מוצא כי הוא מהימן עליו. בהמשך לכך טוענת המשיבה כי התנהלותו האובססיבית של המערער כלפי המתלוננת נתמכת בעדויותיהן של חברותיה לעבודה והממונות עליה. עדוֹת אלה אף תיארו את מצבה הנפשי הנסער של המתלוננת לאחר שיחות הטלפון שקיבלה מהמערער. בהמשך לכך טוענת המשיבה כי התוודותה של המתלוננת בפני העדוֹת אודות האלימות והאיומים שנקט כלפיה המערער מהווה אף היא ראיית חיזוק. עוד טוענת המשיבה כי אין ממש בטענתו של המערער כי המתלוננת רקמה כנגדו עלילה במטרה להתנקם בו על שבחר להינשא לאחרת, שכן משמעות הדבר שהמתלוננת תכננה את הדברים לפחות שנה מראש. מעבר לכך טוענת המשיבה כי טענת העלילה שהעלה המערער נסתרת מעדויותיהן של חברותיה של המתלוננת לעבודה ושל הממונות עליה שניסו לשכנעה להגיש תלונה במשטרה אך המתלוננת סירבה לעשות כן במשך זמן רב. באשר לטענתו של המערער לגבי היעדר ראיות חיצוניות לקיומה של אלימות, טוענת המשיבה כי פני הדברים אינם כפי שהמערער טוען להם, שכן העדה ס.א. תיארה בבית המשפט המחוזי את סימן האלימות שהראתה לה המתלוננת בצד שמאל של גבה. לטענת המשיבה קיימות ראיות חיצונית נוספות לאלימות בה נקט המערער: חולצתה הקרועה של המתלוננת והנעליים שנתנה י.ק. למתלוננת במתנה אותן גזר המערער. המבקשת מוסיפה לטעון כי הובאו בפני בית המשפט המחוזי עדויות רבות על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בסמוך לאחר מעשי האלימות שנקט כלפיה המערער, לרבות עדותה של העובדת הסוציאלית ח.ש. מהמקלט לנשים מוכות, אשר אף הן מהוות ראיות חיזוק משמעותיות. 28. באשר לעונש, טוענת המשיבה כי העונש שהושת על המערער הולם את חומרת מעשיו, במסגרתם רמס והשפיל את המתלוננת תוך איום על חייה ופגיעה חוזרת ונשנית בנפשה ובגופה עד כדי העמדת חייה בסיכון. עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים הנוגעים לעניין ועל כן אין מקום להתערב בעונש שהושת על המערער. דיון והכרעה 29. דין הערעור להידחות. עיקר הערעור מופנה כנגד ממצאי המהימנות וקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר החליט לאמץ את גרסתה של המתלוננת ולדחות את הכחשתו הגורפת של המערער. השאלה שניצבת בבסיס ערעור זה היא האם היה מקום לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדותה של המתלוננת, הנשענת על חיזוקים חיצוניים, ולהעדיפה על פני גרסתו של המערער. ממצאי עובדה ומהימנות בעבירות אלימות בתוך המשפחה 30. הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)]. 31. לצד ההלכה האמורה נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08)]. לעניין החריגים להלכה בדבר אי התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ראו: ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.7.2008); ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009). פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת רובו ככולו על ממצאי עובדה ומהימנות תוך העדפת גרסתה של המתלוננת והתרשמות בלתי אמצעית מקיומו של גרעין אמת בגרסתה, הנתמך בחיזוקים שמצאו ביטוי בגרסאותיהם של עדי המאשימה. איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם חריגים המצדיקים סטייה מן הכלל בדבר אי התערבות כאמור בשל הטעמים שיבוארו להלן. 32. יישומה של הלכת אי ההתערבות תְקפה אף ביתר שאת דווקא בנסיבותיו של המקרה דנן. העבירות בהן עסקינן הן עבירות אלימות בתוך המשפחה. כשמן כן הן, עבירות המתבצעות בדרך כלל במישור הסמוי מהעין, שכן הן נעברות בדלת אמותיו של התא המשפחתי. עבירות אלה מתבצעות במרבית המקרים בצנעה, ללא עדים נוספים, זולת מבצע העבירה הנטענת והקורבן, ולכן לבית המשפט אשר נדרש לקבוע את אשמתו של הנאשם אין אלא להעדיף את גרסתו של אחד הצדדים. בשאלת אימוץ גרסתו של צד זה או אחר, כאשר אין בנמצא ראיות חיצוניות, ישנה חשיבות יתרה להתרשמות הבלתי אמצעית מאותות האמת ושפת הגוף של הקורבן, של הנאשם ושל העדים ולכן יש להימנע מהתערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית בשל אותו יתרון מובנה הנגזר ממהות תפקידה של הערכאה המבררת. בית משפט זה הדגיש לא אחת כי כאשר עסקינן בעבירות המתבצעות בצנעה, בסביבה מבודדת וללא עדים – מאפיינים טיפוסיים כאמור למקרים של אלימות בתוך המשפחה – הרי שבמקרים רבים העדות היחידה למעשים הינה עדותו של הקורבן, ולכן יש חשיבות מוגברת ליתרון שערכאת הערעור אינה נהנית ממנו – התרשמות בלתי אמצעית מהעדים [ראו למשל: סעיף 6 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007); סעיף ז'(1) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 487/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008) סעיף 33 לפסק הדין בע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.04.2009)]. בתיקי "גרסה מול גרסה", כפי שקורה לא אחת במקרי אלימות בתוך המשפחה, הכרעת הדין מבוססת במקרים רבים על התרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות העדים שעמדו לפניה [סעיף 4 לפסק דינו של השופט א' גרוניס בע"פ 7396/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.2009)]. בשל כך, ההתערבות בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בתיקים מסוג זה תהיה, כאמור, במקרים חריגים בלבד. 33. בנוסף לכך, כאשר מעשי האלימות והשלטת הטירור כלפי הקורבן מבוצעים על ידי בן משפחה המטיל אימתו על בן משפחה אחר, עשויים לחבור גורמים שונים המקשים במידה ניכרת על יכולתו של קורבן העבירה לספר סיפור מפורט ומדויק שיש לו תימוכין בראיות חיצוניות. קשיים אלו ראוי שיילקחו בחשבון בעת בחינת העדות ועמם ההכרה בכך שדווקא בתיקים אלו יש חשיבות יתרה להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים [סעיף 33 לפסק הדין בע"פ 1385/06 הנ"ל]. "פערי הכוחות" הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג ולכן, במקרים של אלימות במשפחה, נגישותם של קורבנות העבירה למערכת המשטרתית או למערכות הסיוע האחרות היא עניין הטעון רגשות חזקים, פחד ואימה. הבושה והרצון לשמור על שלמות המשפחה מקשים לא אחת על עצם הגשתה של התלונה. כבר נפסק כי מערכת היחסים המורכבת בתוך המשפחה ושיקולים אישיים, חברתיים וקהילתיים הכרוכים בכך מקשים על הגשת תלונות [סעיף ה' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.2005)]. לא אחת, קיימת תלות כלכלית ורגשית של בן הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו גם היא מקשה על חשיפת הפגיעה [סעיף 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2007)]. קורבן העבירה מבקש מצד אחד שהעבריין יבוא על עונשו באופן שלא יחזור ויאיים עליו בנוכחותו, אך מצד אחר נלחץ הוא לשמור ולקיים את שלמות התא המשפחתי [סעיף 11 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' אלון בע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, 87 (1993)]. בע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.7.2007), התייחס השופט א' רובינשטיין לתסמונת "האישה המוכה", לפיה נשים אשר חוו התעללות פיסית ונפשית מצד בני זוגן, נשארות בחיקם ואינן מתלוננות או פונות לעזרה, אם בשל החשש המכונן בליבן כתוצאה ממשטר טירור ואיומים שמופעל כלפיהן, אם בשל רגשות אשם שבשמם נוטלות הן את האחריות לאלימות על עצמן ואם בשל רצונן להאמין כי שיקום התא המשפחתי אפשרי גם כאשר מדובר בציפייה שאין לה אחיזה במציאות [ראו: שם, בסעיפים כ' ו-כב' לפסק הדין]. 34. קווים ייחודיים אלו לנסיבות ביצוען של עבירות אלימות בתוך המשפחה ולדפוס התנהגותו של הקורבן בעבירות אלה, מונעים בדרך כלל את התגבשותן של ראיות חיצוניות אשר עשויות לתמוך בגרסתו של הקורבן, שכן גורמי החקירה והרווחה כמו גם הסביבה המקיפה את התא המשפחתי בדרך כלל אינם נחשפים למסכת האלימות וההתעללות בבן המשפחה, ולכן הרשעתו או זיכויו של נאשם תלויים באימוצה או דחייתה של גרסת הקורבן. דווקא משום כך יש משנה תוקף להתרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים, מהקורבן ומהנאשם, ובשל כך תמנע ערכאת הערעור מלהתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, פרט לחריגים מצומצמים כאמור. הרשעתו של המערער בהסתמך על עדותה של המתלוננת וראיות חיזוק 35. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובחנתי את עדויותיהם של המתלוננת, של הנאשם ושל יתר העדים הגעתי לכלל מסקנה כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות האלימות, הסחיטה והאיומים כמו גם בעבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק וכליאת שווא. כידוע, על מנת לבסס הרשעה בפלילים על פי עדות יחידה של קורבן העבירה על השופט היושב לדין "להזהיר עצמו" ולדקדק בבחינת העדות. הדרישה לתוספת ראייתית לעדות יחידה ­הפכה לנחלתם של חריגים הקבועים באופן מפורש בחוק ואינה חלה על עבירות אלימות בתוך המשפחה. יצויין כי גם במסגרתם של חריגים אלו המגמה הברורה היא להגמשתה של הדרישה [ראו: סעיף 6 לפסק דינו של השופט י' קדמי בע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.1994)]. כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי למרות הזהירות שיש לנקוט בעת הרשעה על בסיס עדות יחידה, מוסמך השופט היושב לדין לתת אמון בעדות יחידה ולהרשיע על פיה גם בהיעדר תוספת ראייתית (ראו: סעיף 4 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר בע"פ 2780/90 קצירו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.1990)]. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בעדותה היחידה של המתלוננת אלא מצא חיזוקים חיצוניים התומכים בה. בית המשפט המחוזי הזהיר את עצמו באופן מפורש בטרם הרשיע את המערער על פי עדותה היחידה של המתלוננת, בהסתמך על מגוון ראיות חיזוק, ולא התעלם מן הסתירות ומן הפגמים שנפלו בה. בית המשפט המחוזי לא נמנע מלומר כי עדותה של המתלוננת "נשמעה לפרקים הזויה", אך קבע כי עולה ממנה גרעין אמת הנתמך במגוון ראיות חיזוק אשר מאמתות את גרסתה והמספיק לשם הרשעתו של המערער. בית המשפט אף הדגיש כי מודע הוא לכך שאין ראיה חפצית או עדים ישירים למעשי האלימות והאיומים הנטענים, אך כיוון שזהו טבע הדברים בעבירות אלימות בתוך המשפחה, קבע כי די בגרעין האמת בגרסת המתלוננת כמו גם בחיזוקים החיצוניים לה כדי לבסס את הרשעתו של המערער. לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך דין הערעור להידחות. 36. בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי עדותה של המתלוננת נתמכת במגוון ראיות חיזוק. כך קבע בית המשפט המחוזי כי למרות שחברותיה לעבודה של המתלוננת והממונות עליה לא היו עדות ישירות למעשי האלימות והאיומים, הרי שהתוודותה של המתלוננת בפניהן אודות אלימותו של המערער, כמו גם התרשמותן ממצבה הנפשי כפי שנקלט בחושיהן בעת שסיפרה להן על מסכת האלימות, מהוות ראיות חיזוק. המערער טוען כנגד קביעה זו כי אין מדובר בראיות חיזוק היות שחברותיה של המתלוננת והממונות עליה העידו אודות הגרסה שהיא סיפרה להן ולא אודות ממצאים שקלטו בחושיהן. ואולם, יש לדחות טענה זו שכן העדוֹת האמורות העידו לא רק על כך שהמתלוננת סיפרה להן על מעשי האלימות והאיומים שנקט כלפיה המערער אלא גם אודות התרשמותן ממצבה הנפשי של המתלוננת, סערת הנפש שאפיינה אותה בתקופה הרלוונטית, חוסר מסוגלותה להתרכז בעבודה, במיוחד לאחר הטלפונים המטרידים שקיבלה מהמערער, והבכי שלה בשעה שסיפרה להן אודות האלימות הננקטת כלפיה, עד אשר לאור התרשמותן מחומרת מצבה נאלצו להובילה למקלט לנשים מוכות. 37. לא אחת חזר והדגיש בית משפט זה כי מצבו הנפשי של קורבן עבירה כפי שנקלט בחושיהם של אנשים בפניהם התוודה משמש ראיה לחיזוק ולעיתים אף סיוע [ראו למשל: פסקה י"א לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר בע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.06)]. כך גם נקבע כי יש בסערת נפש והתפרצויות בכי בשעת התוודותו של הקורבן בדבר העבירות שבוצעו בו כדי ללמד על הקשר שבין הנאשם והעבירות שביצע לבין מצבו הנפשי של הקורבן (פסקה 7 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש בע"פ 10564/02 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 30.5.2005)]. עוד נקבע כי עצם חשיפת סוד המעשים בפני אחרים סמוך לאחר התרחשותם מהווה אף היא ראיית חיזוק [ע"פ 10049/03 הנ"ל, בעמוד 392]. אכן, דברים אלו נאמרו בהתייחס לקורבן של עבירות מין ולא בהתייחס לקורבן של עבירות אלימות בתוך המשפחה, אולם סבור אני כי לאור המאפיינים המשותפים לשני סוגי העבירות (ואזכיר רק שניים מהם: ביצוע העבירה, במקרים רבים, בצנעה ובאין רואה והחשש מפני הגשת תלונה במשטרה) ניתן לראות במצבה הנפשי של קורבן אלימות בתוך המשפחה כראיית חיזוק. בהקשר להיות ההתרשמות ממצבו הנפשי של הקורבן ראיית חיזוק, כבר נאמר על ידי בית משפט זה כי: "על מצבו הנפשי של הקורבן לאחר מעשה מעיד, בדרך-כלל, אדם שהיה עד לגילוי חיצוני בהתנהגותו של הקורבן, לדוגמה: התפרצות בכי, סערת רגשות, פחד, היסטריה ותגובות אחרות שיש בהן כדי ללמד על המתחולל בנפשו פנימה. ניתן לומר שעדות כזאת היא מעין "צילום רנטגן" של נפש הקורבן, כמו "צילום רנטגן" של גופו, שזה כמו זה קבילים כראיה..." [ע"פ 3416/98 אפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 784 (2000) (ההדגשות במקור – י.ד.)]. 38. עובדה נוספת ממנה למדו העדים על ההידרדרות במצבה של המתלוננת היא הירידה הדרסטית במשקלה, כמו גם המהפך בהופעתה החיצונית עת הפכה למרושלת ואף מוזנחת באופן שאינו אופייני לה. אחת העדות, נ.ק., העידה כי עובר לתקופה בה התרחשו אירועי האלימות, המתלוננת "הייתה שמנמונת" ותמיד דאגה לטפח את עצמה וללבוש פריטים אלגנטיים, אולם בתקופה הרלוונטית ניכר היה כי המתלוננת רזתה באופן משמעותי, הזניחה את המראה החיצוני שלה והתלבשה באופן מרושל שאינו תואם את סגנונה. על סוגיה זו אף העידה חוקרת עבירות המין והאלימות בתוך המשפחה שחקרה את הפרשה, אשר העידה כי כאשר המתלוננת הובילה אותה לדירתם של בני הזוג היא הבחינה בהזנחה ועזובה והתרשמה ממצבה הנפשי הקשה של המתלוננת. כמו כן, החוקרת ציינה במסגרת המוצג ת/3 כי בכל מהלך עדותה של המתלוננת היא בכתה רבות והיה צורך בהפסקות רבות בכדי שתירגע. עוד עולה מהמוצג ת/3 כי המתלוננת אמרה לחוקרת "טוב עזבי אותי, זה הגיע לי", אמירה שמאפיינת את תסמונת האישה המוכה אשר נוטלת את האחריות לאלימות שהופנתה כלפיה על עצמה. התנהגות קורבנית נוספת של אישה מוכה כפי שעולה מהמוצג ת/3 היא בקשתה של המתלוננת מהחוקרת שתמחק את התלונה: "אפשר לומר שהוא לא הרביץ לי", בקשה המאפיינת את המתח והסערה בהם נתון קורבן העבירה שמצד אחד רוצָה להפסיק את ההתעללות בה, אך מצד שני חוששת, כאמור מלהגיש תלונה במשטרה. 39. המערער טוען כי מצבה הנפשי הקשה של המערערת נבע מהמצוקה הכלכלית בה הייתה נתונה, בין היתר, עקב רצונה לתמוך במשפחתה שנשארה באוקראינה ולא בשל מעשי האלימות הנטענים. אולם, אין בטענה זו ממש משום שהמתלוננת תמכה כלכלית במשפחתה עוד לפני האירועים הנטענים, בשעה שעבדה במשרה דומה במקום העבודה הראשון, ולכן אם המצוקה הכלכלית היא שגרמה למצבה הנפשי הקשה הרי שסימפטומים אלו היו צריכים לעלות כבר אז ולא להתגלות רק בתקופה שבה אירעו מעשי האלימות שבנדון. באותו נושא טוען המערער כי מצבה הנפשי של המתלוננת נבע בשל האובססיביות שלה כלפיו ותגובתה הקיצונית להודעתו כי הוא מעוניין להתגרש ממנה. למעשה טוען המערער בהקשר זה כי למתלוננת מניע זר והוא רצונה להתנקם בו על שהחליט לשאת אישה אחרת וכי הכל אינו אלא עלילה. אכן, מניע הוא ראיה נסיבתית שיכולה וצריכה להוות תמרור אזהרה, בדרך לקביעת ממצאי מהימנות [ראו למשל: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 629-630 (1987)]. התעלמות מקיומו של מניע אצל מי מהעדים, במיוחד אם מדובר בעד מרכזי וחשוב, כמו המתלוננת שההרשעה נסמכת על עדותה היחידה, יתכן ותביא להרהור נוסף גם בשלב הערעור חרף האיפוק בו נוהגת ערכאת הערעור בהתערבות בממצאי מהימנות [סעיף 6 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר בע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007)]. ואולם, בדין דחה בית המשפט המחוזי את "טענת העלילה" שהעלה המערער שכן אם המתלוננת הייתה אובססיבית כלפיו כפי שהוא טוען והאשימה אותו בביצועם של מעשי האלימות "כפעולת תגמול" לעזיבתו, הרי כיצד יוכל המערער להסביר את העובדה שהמתלוננת לא טפלה עליו עלילה כבר כשעזב אותה בשנת 2001 או כשעזב אותה בשנית בשנת 2002. אם אכן המתלוננת הייתה אחוזת מניעי נקמנות, מדוע לא עשתה דבר כאשר ידעה שהמערער מתרועע עם נשים אחרות ומערכת היחסים שלו עם ו' מתהדקת. אילו חפצה המתלוננת לרקום עלילת שווא נגד המערער הרי שהייתה פועלת בנדון עוד קודם לכן. לעניין טענה זו של המערער, נאמר כבר כי אין די בהעלאת גירסה תיאורטית בעלמא על מנת לעורר את הספק הסביר הנדרש לשם זיכויו של נאשם מעבירה פלילית וכי על טענת העלילה להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר (עניין נור, בעמוד 237-238). 40. מעבר למצבה הנפשי של המתלוננת כפי שנקלט בחושי העדות, הן גם סיפרו אודות הטלפונים המטרידים והבלתי פוסקים שקיבלה המתלוננת מהמערער. לפי עדויותיהן של חברותיה לעבודה והממונות עליה, מדובר היה בעשרות שיחות שהתקבלו מדי יום בפלאפון של המתלוננת בעודה בעבודה. עוד הדגישו העדות כי המתלוננת הופיעה לעבודתה עם פלאפון מסוג הדור השלישי וצילמה את מי שנמצאו במחיצתה. כשהדבר עורר את חשדן של העדות וכששאלו את המתלוננת לפשר הדברים, הסבירה המתלוננת כי המערער דורש ממנה להוכיח לו שהיא נמצאת בעבודה על מנת שיוכל להשתכנע שאינה מתרועעת עם גברים אחרים. כך אף הדגישה העדה ס.א. שכאשר זימנה את המתלוננת לראיון קבלה למקום העבודה השני, צילמה אותה המתלוננת באמצעות הפלאפון שלה בהסבירה שהיא צריכה לעשות כן כדי להוכיח לבעלה שהיא נמצאת בעבודה. העדה ק.כ. העידה כי כאשר ליוותה את המתלוננת למקלט לנשים מוכות, קיבלה האחרונה למעלה משמונים שיחות שלא נענו והיה צורך לשכנעה לסגור את הפלאפון, כאשר בכל פעם שקיבלה המתלוננת שיחה נוספת מהמערער ניכר בה כי הייתה שרויה בסערת רגשות. עדויות חברותיה של המתלוננת לעבודה והממונות עליה מהוות ראיות חיזוק לעדותה של המתלוננת ולפיהן המערער אכן פיקח בלי הרף על תנועותיה והיה אובססיבי כלפיה באופן שגרם לו לאיים על המתלוננת ולנקוט כלפיה אלימות. בהקשר זה טוען המערער כי מאחר ויחסיהם של בני הזוג היו כשל שותפים לדירה ומאחר ולא ניהלו יחסי אישות מזה מספר שנים, הרי שלא היה לו עניין במתלוננת ולכן לא הייתה לו כל סיבה לנקוט כלפיה אלימות על רקע אותה אובססיביות נטענת. המערער והמתלוננת אכן העידו כי לא קיימו יחסי אישות והתגוררו יחדיו רק לשם הנוחות הכלכלית, לכן לכאורה יש טעם מסוים בטענתו של המערער. ואולם, עדותו של המערער עצמו מלמדת על קנאותו למתלוננת ועל האובססיביות שלו כלפיה גם במהלך תקופת הפירוד ביניהם. כך העיד המערער כי למרות הפירוד בין בני הזוג, בשנת 2002 החליט להוציא פלט שיחות של המתלוננת על מנת לבדוק עם מי היא משוחחת. 41. ראיית חיזוק נוספת שמצא בית המשפט היא בהודעתו של המערער במשטרה מיום 20.7.2006 (ת/2), בה הודה כי גזר את הנעליים שאותן נתנה לה י.ק. במתנה. אמנם בהודעתו טען המערער כי הנעליים היו בלויות וממילא היה צורך לזרוק אותן ולכן ביקש לגזור מתוכן את הרוכסן ואת האבזם, ולאחר שקיבל את הסכמתה של המתלוננת לכך עשה כן. ואולם, בית המשפט לא נתן אמון בהסבר זה וראה בהודאתו בדבר גזירת הנעליים כאישוש לטענתה של המתלוננת כי הוא קרע את הנעליים במסגרת דפוס האלימות שנקט כלפיה. בית המשפט המחוזי רשאי היה לטעמי לראות בראיה זו חיזוק לגרסתה של המתלוננת. עוד יצויין כי בישיבה מיום 19.6.2007 הגישה המאשימה לוח צילומים של חולצתה הקרועה של המתלוננת, בצבע ורוד ועליה הכיתוב jeans, חולצה שנלקחה על ידי המשטרה מארון הבגדים של המתלוננת בדירתם של בני הזוג ברמת-גן. אני סבור כי הן הנעליים הקרועות והן החולצה הקרועה מהווים ראיות חיזוק לאלימותו של המערער, אולם גם בלעדיהן קיימות די והותר ראיות חיצוניות התומכות בגרסתה של המתלוננת. 42. ראיית חיזוק נוספת מצא בית המשפט המחוזי בעדותה של עובדת סוציאלית במקלט לנשים מוכות אשר פגשה במתלוננת ונחשפה למצבה הנפשי ולטראומה שחוותה. כאשר מדובר בהתרשמות של עובד סוציאלי ממצבו הנפשי של הקורבן, אין מדובר בדבר של מה בכך, שכן עסקינן בגורם בעל ידע מקצועי וניסיון המאפשרים לו לזהות מצב נפשי של קורבן אלימות [ראו והשוו: סעיפים 40 ו-44 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 9675/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009)] . 43. יצויין כי על פי עדותה של ס.א., המתלוננת הראתה לה סימן אלימות בצד שמאל של הגב. העדה ציינה כי לא מדובר היה בסימן גדול. הגם שהמערער ניסה להמעיט מערכו של הסימן וטען כי מדובר בסימן לא גדול שיכול היה להיגרם מסיבות אחרות, אני סבור כי ניתן לראות גם בסימן זה חיזוק לעדותה של המתלוננת בדבר האלימות שהמערער נקט כלפיה. בנוסף לכך מצא בית המשפט חיזוק אף בהיעדרותה של המתלוננת מהעבודה במספר הזדמנויות ללא הודעה מוקדמת, דבר שעל פי עדות הממונות עליה בעבודה לא היה אופייני להתנהלותה וחריצותה בתקופה הקודמת לאירועי האלימות, מה גם שקיימת התאמה בין המועדים בהם נעדרה המתלוננת ללא הודעה מוקדמת מעבודתה לבין המועדים בהם טענה כי המתלונן כלא אותה בביתם. 44. המערער טוען כנגד השימוש שעשה בית המשפט המחוזי בעקרון "פלגינן דיבורא", שכן לטענתו מקום בו חלק אחד מגרסתה של המתלוננת נמצא בלתי אמין בשל סתירות קשות, הרי שלא ניתן לאמץ חלק אחר מעדותה. ואולם, אין בידי לקבל טענה זו שכן בית משפט זה הדגיש לא אחת כי אין לראות עדות בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת אשר יש לקבלה באופן גורף או לדחותה באופן כולל. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור בין האמת לשקר, וזאת על-ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות או על פי מבחני ההיגיון והשכל הישר. בית המשפט מודרך בסוגיה זו על ידי הוראותיו של סעיף 53 לפקודת הראיות המפנות, הלכה למעשה, לניסיון החיים, להיגיון ולטביעת העין השיפוטית [ראו: ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 185-186 (1991)]. בנסותו לחלץ את "גרעין האמת" מן העדות, בית המשפט רשאי לבצע אבחנה בין מספר רבדים או חלקים של אותה העדות ובלבד שיעשה זאת בזהירות וינמק מה הביאו לקבלת חלקה האחד של העדות ודחיית חלקה האחר [ראו: סעיף 4 להחלטתו של השופט א' לוי ברע"פ 8953/08 סריקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2008)]. לא מצאתי פגם בכך שבית המשפט המחוזי נקט בכלל האמור, שכן עשה זאת בזהירות ותוך הנמקה. בעוד שלגבי אותו חלק בעדותה של המתלוננת המתייחס לאלימותו של המערער ניכר כי התגלו בו אותות אמת אשר זכו לחיזוקים חיצוניים, הרי שלגבי אותו חלק של העדות בו טענה המתלוננת כי המערער אילץ אותה לעבוד בזנות, ניכר שלא הייתה בו תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתה זו של המתלוננת שכן גרסתה של המתלוננת בסוגיה זו לא הייתה קוהרנטית, נתגלו בה סתירות מהותיות ואף לא נמצא לה חיזוק חיצוני, בין היתר מאחר שהמשטרה לא איתרה את מיקומו של המכון בו טענה המתלוננת כי הועסקה בזנות. 45. עוד ניסה המערער לכרסם במהימנותה של המתלוננת באמצעות הטיעון לפיו אם אכן נקט כלפיה באלימות כה קשה מדוע לא עזבה אותו קודם לכן. ואולם, אין בטענה זו מאומה, שכן כפי שציין השופט רובינשטיין בע"פ 11847/05 הנ"ל, נטייה מוכרת בקרב מרבית בנות הזוג אשר חוות התעללות מצד בני זוגן היא לא לעזוב את הבית. במרבית המקרים בנות הזוג אף נמנעות מלהגיש תלונה במשטרה, אם בשל החשש לחייהן או אם בשל חששן לחיי יתר בני משפחתן או בשל תקוות שווא לשיקום התא המשפחתי. במקרה הנדון נתנה המתלוננת הסבר מניח את הדעת לפיו היא חששה לעזוב את המערער בשל איומיו כי יפגע בה ובמשפחתה, הסבר שזכה לחיזוק בעדויות הנוספות שהציגה המאשימה. לפיכך, אין ממש בטענתו האחרונה של המערער. 46. באשר לערעור על חומרת העונש, כלל מנחה הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בלבד בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: סעיף 11 לפסק הדין בע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)]. איני סבור כי המקרה שלפניי נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי נימק את גזר דינו ומשתקף ממנו כי נעשה איזון ראוי בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין, לרבות חומרת העבירות שאותן ביצע המערער אל מול נסיבותיו האישיות [לעניין שיקולי הענישה בעבירות אלימות בתוך המשפחה ראו והשוו: ענת פירסט ומיכל אגמון-גונן "הענישה בעבירות אלימות נגד בנות זוג" עיונים במשפט מגדר ופמיניזם 545 (בעריכת דפנה ברק-ארז, 2007)]. למותר לציין כי לא ניתן להיעתר לבקשת המערער להפחתת הפיצוי שנגזר עליו לשלם למתלוננת, בין היתר, משום שהמתלוננת לא צורפה על ידו כצד לערעור. 47. אשר על כן אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובישנטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ב באלול התשס"ט (1.9.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09012750_W04.doc צמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il