יואל לידני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון רע"פ 1274/99 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י. טירקל כבוד השופט ע.ר. זועבי המערער: יואל לידני נגד המשיבה: מדינת ישראל בשם המערער: עו"ד צבי רפפורט בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן אור פסק-דין המשנה לנשיא ש' לוין: 1. המבקש זוכה על ידי בית המשפט השלום (תעבורה) בתל אביב (ת.פ. 5-460849-2 ; כב' השופטת ר' כצמן) מעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיפים 304 לחוק העונשין התשל"ז1977-, 64 ו - 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א1961-. המשיבה ערערה על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וערעורה נתקבל (ע"פ 1659/95 ; כב' השופטים א' סטרשנוב, ד"ר ע. מודריק וש. טימן). בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לבית משפט השלום למתן גזר דין. בשלב זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 4059), ולאחר קבלת תגובת המדינה החלטתי כי הבקשה הוגשה טרם זמנה, וכי לאחר שיגזר דינו של המבקש בבית המשפט המחוזי יוכל הוא לערער בזכות על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ורק לאחר מכן יוכל לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. כך אכן נעשה. לפנינו, איפוא, בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שניתן בתיק ע"פ 4456/98 לפיו נדחה בעיקרו ערעור המבקש על חומרת העונש, וכן על החלטת בית המשפט המחוזי בתיק ע"פ 1659/95 לפיה התקבל ערעורה של המשיבה על זיכויו של המבקש מעבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית. החלטנו לקבל את הבקשה ולדון בה כערעור. 2. וזהו הרקע העובדתי לערעור: בתאריך 8.8.94 בשעה 23:30, או בסמוך לכך, ארעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אוטובוס בו נהג המערער והולך רגל, אדם בן 64, אשר נפטר כתוצאה מתאונה זו. המערער נהג באוטובוס ברחוב שלום עליכם בתל אביב, ופנה ימינה במהירות 15-20 קמ"ש לרחוב בן יהודה כאשר אור ירוק דולק ברמזור בכיוון נסיעתו. לגירסת המערער, הוא שמע צליל של מכה בחזית האוטובוס ועצר אותו. עד לאותו שלב לא הבחין המערער בהולך הרגל. 3. העדות היחידה על נסיבות התאונה היתה זו של המערער, והיא נתקבלה כמהימנה על ידי שתי הערכאות שלפנינו. אין חולק על כך כי לפני בית המשפט לא הוכח קיומם של נתונים כלשהם על התנהגות הולך הרגל עובר לתאונה: אין אנו יודעים מאיזה כיוון חצה הוא את הכביש, באיזו מהירות הלך ומה היה מקום החציה. גם לא הוכח מקום הפגיעה של האוטובוס במנוח. לא זו אף זאת: בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא קבע בית משפט השלום ממצא כלשהו בנוגע לשאלה האם חצה המנוח את הכביש עת דלק אור ירוק ברמזור להולכי רגל במקום, והוא אף לא היה יכול לקבוע דבר בעניין זה, שכן על פי הראיות שהוצגו לפניו (מוצג ת14/, הוא תוכנית הרמזורים במקום, אשר הוגשה באמצעות עד התביעה מס' 1, בוחן התאונות המשטרתי, וחוות דעתו של המומחה מטעם המערער, המוצג נ1/), מופיע האור הירוק להולכי הרגל ברמזור במקום שניה אחת אחרי התחלת האור הירוק לנהג, ומסתיים חמש שניות לפני שמסתיים האור הירוק לנהג. לאור דברי עדותו של הבוחן המשטרתי כי אין הוא יכול לקבוע באיזה שלב של האור הירוק לנהג אירעה התאונה, הרי שאין כל דרך לדעת אם במועד התאונה דלק אור ירוק או אור אדום ברמזור להולכי הרגל. 4. על המדרכה הצמודה למעבר החציה מימין כיוון נסיעת המערער היו פיגומים, גזע עץ וארגז מתכת. המערער אישר בעדותו כי הוא מכיר את הצומת, את פעולת הרמזורים, את הפיגומים, את העץ ואת ארגז המתכת. התאורה במקום היתה תקינה. בית משפט השלום קבע כממצא כי היה למערער שדה ראיה שכלל את כל אזור המעבר והמדרכה הסמוכה לו מימין לכיוון הנסיעה. עם זאת זיכה בית משפט השלום את המערער מעבירת גרימת המוות ברשלנות בנימוק שבהעדר נתונים על תנועתו של הולך הרגל לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר שהמערער יכול היה למנוע את התאונה לו ראה אותו. 5. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על הזיכוי והרשיע את המערער. הוא נימק זאת בכך, שיהא אשר יהא הכיוון בו חצה המנוח את הכביש (לשיטתו, באור ירוק, ור' לעיל), "חובת ההתבוננות וההבחנה המוקדמת מוטלת על הנהג באשר למלוא רוחב הכביש וצדדיו". עוד קבע כי "הרשלנות הבסיסית של המשיב היא שלא הבחין בו כלל ועיקר... משהוכחה התרשלות הבסיסית של נהג שבעקבותיה התרחשה תאונה שעל פי טבע הדברים (בהבדל מצרוף נסיבות מיוחד ולא שכיח) היתה עשויה להימנע אלמלא ההתרשלות - קמה בכך, לכאורה, אחריות הנהג לתאונה. עליו לסתור אותה, לא בהיפותיזות של מתארי התרחשות דמיוניים, אלא בהצגת ראשית ראיה לקשר בין ההיפותיזה והמציאות" (הדגשה במקור). בית המשפט המחוזי הוסיף כי גישתו האמורה, יפה, מקל וחומר, לנסיבות של תאונה במעבר חציה, "בודאי במעבר חציה שהיה מוכר למשיב היטב". 6. דין הערעור להתקבל. גם בהנחה - אותה נבחן מיד - שהוכח כי המערער התרשל בכך שלא הבחין במנוח עת זה חצה את הכביש, מוטל הנטל להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המערער לבין התוצאה הקטלנית על המשיבה. בהעדר ראיות המצביעות על קשר סיבתי זה יש להנות את הנאשם מן הספק לגבי קיומו. בענייננו לא מדובר בתרחיש דמיוני בלבד לפיו אין קשר סיבתי כאמור, ואף לא ניתן בהכרח להגיד כי תרחיש שכזה הינו "בלתי שכיח", כפי שהגדירו בית המשפט המחוזי (ר' לעיל). כפי שיובהר להלן אין אנו מסכימים עם בית המשפט שבמקרה דנן נוצרה חזקה עובדתית של רשלנות שעל המערער היה לסתרה: הנתונים שהיו לפני הערכאות שקדמו לנו היו שהמהירות בה נהג המערער בעת התאונה היתה איטית, אין לשלול כי המנוח רץ לכביש, ואין אנו יודעים איזה מרחק הספיק המנוח לעבור בטרם נפגע ואיזה חלק של האוטובוס פגע בו. בנסיבות אלה אין כל אפשרות לקבוע שאילו נהג המערער אחרת מכפי שנהג היתה התאונה נמנעת, ונוצר ספק באשר ליכולתו של המערער למנוע את ההתרחשות. מספק זה יש להנותו. 7. שקלנו אם יש מקום להרשיע את המערער בעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש וברשלנות, לפי ס' 62 לפקודת התעבורה ולפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, והגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לעשות כן. השאלה היא אם ניתן לקבוע כי המערער התרשל בכך שלא ראה את המנוח בטרם פגע בו. התשובה היא, שאפילו נאמר כי שדה הראיה של המערער בפנותו ימינה היה מלא, הרי שצרוף הנתונים בדבר היות מעבר החציה ממוקם סמוך לפניה, בדבר היות נתיב הנסיעה פניה בתשעים מעלות, שבו מצופה מן הנהג - כפי שאכן עשה המערער - להסתכל לכל הכיוונים אפילו דולק ברמזור לנהג אור ירוק, ובדבר העדר נתון כלשהו על האופן בו ירד המנוח לכביש, מוביל למסקנה כי לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי שהמערער התרשל בכך שלא ראה את המנוח כשחצה את הכביש. בכך שונה המקרה שלפנינו מהמקרה שנדון בתיק בר"ע 308/83 יצחק בראון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נקבע ממצא לפיו הסיח הנהג את דעתו לרגע מכיוון הנסיעה, בהביטו ימינה לעבר אחת החנויות שברחוב אלנבי, ובאותה שעה ארעה הפגיעה במנוחה. באותו ענין נפסק כי בהעדר הוכחה בדבר קיום קשר סיבתי בין התרשלות הנהג - שהוכחה מעבר לכל ספק סביר - לבין מותה של הנפגעת, יש לזכותו מעבירה של גרימת מוות תוך נהיגה רשלנית, אך הוא הורשע בעבירה של נהיגה בקלות ראש וברשלנות. בכך שונה המקרה שלפנינו גם מהמקרים שנדונו בפסיקה אשר הובאו על ידי המשיבה כדוגמאות להפעלת כלל של חזקת רשלנות: בכל המקרים הללו נקבע על סמך הממצאים שהנהג נהג שלא כדין - לא נתן זכות קדימה במקום בו היה צריך לעשות כן (ר' ע"פ 333/66 רומם נ' מדינת ישראל פ"ד כ (4) 85), נהג תוך קריאת דפים (ר' רע"פ 7218/98 מנואל כץ נ' מדינת ישראל תקדין-עליון כרך 98 (3), עמ' 34), עלה על המדרכה במהלך הנסיעה (רע"פ 6849/94 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), חצה את הכביש לתוך הנתיב השמאלי (רע"פ 1713/93 משה בוקובזה נ' מדינת ישראל תקדין-עליון כרך 93 (2), עמ' 1368) וכו'. במקרה שלפנינו, למרות התוצאה הטרגית של מות המנוח, לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי כי הנהג נהג שלא כדין. התוצאה היא שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את הרשעתו של המערער ומזכים אותו מן העבירה בה הורשע. המשנה לנשיא השופט י. טירקל: אני מסכים ש ו פ ט השופט ע.ר. זועבי: אני מסכים ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום יא באלול תשנ"ט (23.8.99). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99012740.B05