עירית גלנטה נ. בית הדין הארצי לעבודה

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 127/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב העותרת: עירית גלנטה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד אורית קורזרץ פסק-דין השופט ח' כבוב: האם ניתן לפרש את ההוראות הקבועות בסעיפים 196-195 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), כך שאישה שבחרה להמשיך לעבוד לאחר שכבר הגיעה לגיל הפרישה (כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לאותו חוק), תהיה זכאית לגמלת נכות עד הגעתה לגיל 67? סוגיה זו התעוררה במסגרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופטות ס' דוידוב-מוטולה ו-ח' אופק גנדלר, ונציגי הציבור מר י' רחמים (עובדים) ומר ע' ליפשיץ (מעסיקים)) בעב"ל 69075-11-22 מיום 27.03.2023, שבגדרו התקבל ערעור המוסד לביטוח לאומי על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופטת י' אנגלברג ונציגי הציבור מר ש' מיכל (עובדים) ומר נ' חיים (מעסיקים)) בב"ל 42684-11-18 מיום 30.10.2022. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נקבע, כי בהתאם לפרשנות הנכונה של הוראות חוק הביטוח הלאומי, העותרת אינה יכולה להיות זכאית לגמלת נכות, מאחר שהיא כבר הגיעה לגיל הפרישה. בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נוציא מלפנינו צווים על-תנאי המופנים למשיבים ומורים להם לנמק, בעיקרו של דבר, מדוע לא יפרשו את הוראות חוק הביטוח הלאומי, כך שאישה שבחרה להמשיך לעבוד עד גיל 67 תהיה זכאית לגמלת נכות; וזאת, באופן שימנע "אפליה פסולה", כלשון העתירה, של נשים, לעומת גברים, בכל הנוגע לזכאותן לקבלת גמלת נכות. רקע והליכים קודמים כעולה מהעתירה ומנספחיה, העותרת, ילידת שנת 1951, הגישה בשלהי שנת 2016 תביעה לקבלת גמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, בהיותה כבת 65 שנים. תביעת העותרת נדחתה מהטעם שבהתאם לגילה באותה עת, חוק הביטוח הלאומי אינו מאפשר להכיר בה כ"מבוטחת" לעניין הזכאות לגמלת נכות, שכן היא כבר הגיעה לגיל הפרישה. העותרת לא השלימה עם החלטת המוסד לביטוח לאומי, והגישה תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (ב"ל 65354-01-17). בתום דיון שהתקיים בבית הדין ביום 15.02.2018 (בפני השופט י' יוספי), נרשמו דברי העותרת לפרוטוקול בזו הלשון: "לאחר שהבנתי שהמניעה קיימת עקב לשון החוק, חוק הביטוח הלאומי, אני מבקשת למחוק את התובענה ואני שומרת על זכותי לעתור לבג"ץ". בא-כוח המוסד לביטוח לאומי הסכים למחיקת התביעה ללא צו להוצאות, ומיד לאחר מכן ניתן פסק דין המאשר את המוסכם, תוך שצוין כי "נרשמו דברי [העותרת] כי היא שומרת על זכותה לעתור לבג"ץ בנושא, וזכות זו כמובן שקיימת לה באופן כללי, דבר שלא נפגע לאור העובדה שהתובענה דנן נמחקה". ביום 13.06.2018 הגישה העותרת בקשה לביטול פסק הדין, שבגדרה נטען כי לשם הגשת עתירה לבג"ץ היא נדרשת לעבור "דרך ערכאות בית הדין", ועל כן, מחיקת התובענה "מהווה מחסום" המונע ממנה להגיש עתירה לבג"ץ בנדון. לאחר שהתקבלה תגובת המוסד לביטוח לאומי, נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין בהחלטה מיום 17.09.2018, תוך שהובהר כי העותרת יכולה להגיש תובענה חדשה לבית הדין האזורי לעבודה. העותרת עשתה כן, וביום 19.11.2018 הגישה תובענה נוספת לבית הדין האזורי לעבודה, היא התובענה שבמוקד העתירה דנא. במסגרת ההליך (בו הייתה העותרת מיוצגת על-ידי עורכת דין מן הסיוע המשפטי) הוגש כתב הגנה, נשמעו הוכחות והוגשו סיכומים, ולאחריהם התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה. בתמצית, על הפרק עמדה השאלה אם ניתן לפרש את הוראות חוק הביטוח הלאומי כך שאישה שהמשיכה לעבוד לאחר שהגיעה לגיל הפרישה (לפי חלק א' בלוח א'1 לחוק) תוכל להיחשב כמבוטחת ולקבל גמלת נכות עד הגעתה לגיל 67, בדומה לדין החל לגבי גבר. העותרת סברה כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב, ואילו המוסד לביטוח לאומי השיב על שאלה זו בשלילה. למען בהירות הדברים, נפנה מבטנו, כבר בשלב זה, להוראות החוק הניצבות בלב המחלוקת הפרשנית שנתגלעה בין הצדדים. פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי עוסק בביטוח נכות. סעיף 196 לחוק מגדיר את תנאי הזכאות לגמלת נכות, והוא קובע כי נכה זכאי לגמלת נכות בהתקיים תנאים מסוימים. המונח "נכה" מוגדר בסעיף 195 לאותו חוק כ"מבוטח, למעט עקרת בית" שמתקיימים לגביו מספר תנאים; ואילו המונח "מבוטח" מוגדר בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, ככולל את מי שהוא "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה". סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את המונח "גיל הפרישה", כדלהלן: "(1) לגבי גבר – הגיל הקבוע לו בהתאם לחודש לידתו בחלק א' בלוח א'1; (2) לגבי אישה – הגיל הקבוע לה בהתאם לחודש לידתה לפי חלק א' בלוח א'1, ואם היא נולדה בשנת 1956 ואילך – הגיל הקבוע לה בהתאם לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004." למען לא תימצא התמונה חסרה יצוין כבר עתה, כי בהתאם לחלק א' בלוח א'1, גיל הפרישה עבור מי שנולדה בין חודש מאי 1947 ועד חודש דצמבר 1955 (כדוגמת העותרת דנן), עומד על 62 שנים. אם כן, המוסד לביטוח לאומי טען כי העותרת, שבעת הרלוונטית לתביעתה הייתה בת כ-65 שנים, אינה זכאית לגמלת נכות, מאחר שהיא כבר הגיעה לגיל הפרישה כאשר הייתה בת 62 (לפי חלק א' בלוח א'1 לחוק הביטוח הלאומי). מנגד, העותרת טענה כי אין מקום לפרשנות שלפיה גמלת הנכות תישלל ממנה רק בשל היותה אישה, כאשר גבר עובד בן גילה היה זכאי לקבל גמלת נכות. משכך, לגישתה, נדרש לפרש את המונח "גיל הפרישה" כך שתיכלל במסגרתו גם אישה שבחרה להמשיך לעבוד מעבר לגיל הקבוע בחלק א' בלוח א'1, וזאת עד להגעתה לגיל 67, בדומה למצב הנוהג ביחס לגבר. ובחזרה לענייננו. כאמור לעיל, בטרם ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אשר תמך בפרשנות המוסד לביטוח לאומי. בתמצית, היועץ הבהיר כי לשון החוק אינה סובלת את הפרשנות שהוצעה על-ידי העותרת, שכן המחוקק בחר באופן מודע להגדיר את גיל הפרישה של גבר ושל אישה באופן שונה. היועץ הוסיף כי ההסדר שבו עסקינן הוא חלק ממכלול שלם של הסדרים, שהוסדרו בחקיקה ראשית, אשר משפיעים על מארג שלם של זכויות שניתנו לנשים. כך למשל, היועץ ציין כי נשים זכאיות לפרוש מעבודתן בגיל צעיר יותר ולקבל פנסיה בשלב מוקדם יותר מגברים; הן זכאיות לקבל גמלת אזרח ותיק בגיל צעיר יותר מגברים; והן פטורות מתשלום ביטוח לאומי בגיל צעיר יותר מהגיל שבו גברים פטורים מתשלום זה. לפיכך, לעמדת היועץ, אין כל דרך פרשנית שיכולה להביא לתוצאה המבוקשת על-ידי העותרת. בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה התקבלה עמדת העותרת. בית הדין האזורי קבע כי "קבלת פרשנות המוסד, המביאה הלכה למעשה להפלייה בין גברים עובדים לבין נשים עובדות, מביאה לתוצאה אבסורדית המעודדת נשים שלא להמשיך ולעבוד ובכך למעשה פועלת כנגד עקרון השוויון וכנגד התועלת המצרפית לנשים ולחברה כולה. בהצטרף האמור לעובדה שכל עוד אשה עובדת היא ממשיכה ומשלמת דמי ביטוח כפי ששילמה קודם לכן, לרווחתה ולרווחת הקופה הציבורית, כאשר מנגד היא אינה נופלת לנטל על הציבור שכן אינה מקבלת גמלת אזרח ותיק, הרי שהפגיעה היא כפולה ומכופלת. היינו, קבלת עמדת [העותרת] שלפיה בכל הנוגע לקבוצת הייחוס של נשים עובדות, וכל עוד הן עובדות, יש להשוות את גיל הפרישה בין גברים לנשים, מקדמת את ערכי היסוד, יש בה יותר תועלת ועל החברה לשאוף לכך" (ההדגשות במקור – ח' כ'). אשר על כן נקבע, כי בהתאם לעקרונות היסוד של השיטה ולתכלית האובייקטיבית של החוק, יש לפרש את המונח 'גיל הפרישה' לגבי אישה שממשיכה לעבוד באותו אופן שיש לפרש את המונח הנ"ל לגבי גבר, כך שהעותרת נחשבת כ"מבוטחת" לעניין האפשרות שתהיה זכאית לקבל גמלת נכות. המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, וערעורו התקבל. בית הדין הארצי הדגיש כי העותרת לא ביקשה לתקוף את חוקתיות החוק, אלא רק לפרש אותו "באופן ההולם את תכלית חקיקתו". דא עקא, הוטעם כי גבול הפרשנות הוא גבול הלשון, וכי אין כל דרך "לפרש" את החוק בניגוד ללשונו המפורשת, לפיה למונח "מבוטח" יש משמעות שונה כאשר מדובר בנשים ובגברים בהתאם לגיל הפרישה הקבוע לכל אחד מהם. ולענייננו, בהתאם להגדרה המפורשת של המונח "גיל הפרישה" שבחוק, נקבע כי העותרת כבר הגיעה לגיל הפרישה. בית הדין הארצי הוסיף וציין כי טענות העותרת לגבי ההפליה המגדרית הטמונה בהוראת החוק "שובים את הלב במידה רבה", ואף קרא למחוקק לשקול לתקן את החוק. ברם, כך נקבע, "משלא התבקשה במקרה דנן בחינה חוקתית, ובהעדר עיגון לשוני בהוראות החוק לפרשנות המשיבה, אין מנוס מקבלת הערעור". העתירה מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה נטען, בעיקרו של דבר, כי פרשנות המוסד לביטוח לאומי, שאומצה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, מובילה לאפליה מגדרית פסולה בין גברים לנשים, וכי היא אף פוגעת בתקנת הציבור "שכן, היא יוצרת חסם בפני נשים מלממש את זכות הבחירה שניתנה להן להמשיך לעבוד עד גיל פרישת חובה לפי חוק גיל פרישה, וזאת מאחר שהן נותרות ללא כיסוי ביטוחי לאובדן כושר השתכרות". העותרת סבורה כי פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, עם הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועם עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. לגישת העותרת, "מטרת חוק גיל פרישה, שממנו נלקחה הגדרת גיל פרישה, היא למסגר את זכויות העובדים בעת פרישתם מהעבודה תוך ביטול מדורג של ההטבה שניתנה לנשים לפרוש בגיל מוקדם יותר. אין מטרת חוק גיל פרישה למנוע מנשים עובדות כיסוי ביטוחי לו הן זכאיות בשנות העבודה המקובלות והמותרות להן על פי חוק. ההיגיון מחייב אם כן, כי יש לקונה בחוק הביטוח הלאומי, שהרי לא יעלה על הדעת כי המחוקק התכוון לשלול מנשים עובדות בשנות העבודה המקובלות, כיסוי ביטוחי לאובדן כושר השתכרות – כיסוי הניתן באותן שנים למקביליהן הגברים". העותרת הוסיפה ופירטה בדבר חשיבות ערך השוויון בשיטתנו, ועל הפסול שבהפליה על בסיס מגדרי, וטענה כי "יש לבכר פרשנות מרחיבה להגדרת גיל הפרישה". כן נטען, כי מדובר בסוגיה עקרונית שיש לה חשיבות רבה בכל הנוגע לזכויותיהן של כל הנשים שהמשיכו לעבוד לאחר הגעתן לגיל הקבוע בחלק א' בלוח א'1 לחוק הביטוח הלאומי; וכי הצדק מחייב את ההתערבות השיפוטית לנוכח הפגיעה האמורה בשוויון. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, ולאחר שעיינתי בתיק בית הדין לעבודה באמצעות מערכת 'נט המשפט', מצאתי כי דין העתירה, במתכונת שבה הוגשה, להידחות על הסף. זאת, בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. כידוע, על-פי ההלכה הפסוקה, קיימים שני תנאים מצטברים להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה. תנאים אלו נוסחו לפני קרוב לארבעים שנים בבג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986), בזו הלשון: "לאור העובדה, שהמחוקק ייחד לבתי הדין לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד והפקיד בתי-דין אלו במידה רבה על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, בית המשפט הזה צריך לנהוג בריסון, ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים, שנדונו לפני בית הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית, אלא אם כן מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים: (1) נתגלתה טעות משפטית מהותית, ולעניין זה אין נפקא מינה אם שורשיה בנושאי סמכות או בנושאי מהות; וכן, יחד עם זאת – (2) הצדק מחייב התערבותו של בית-משפט זה, לאור נסיבותיו של העניין." אשר לתנאי שעניינו בטעות משפטית מהותית שנתגלתה בפסק הדין, נקבע כי "עיקרו של דבר, השיקול המנחה מן הראוי שיופנה לאופיה, של הבעיה, היינו, לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה" (שם, בעמוד 694. ראו גם: בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, 637 (1996)). בענייננו, כאמור, העותרת טוענת כי קיימים שיקולי צדק אשר בכוחם להצדיק את ההתערבות המשפטית, במטרה להימנע ממצב שבו נשים אינן זוכות לקבל גמלת נכות בהגיען לגיל מסוים אך ורק מחמת מינן. על פני הדברים, אף מדובר בסוגיה עקרונית שיש לה השפעה על כל אישה הבוחרת להמשיך לעבוד לאחר הגעתה לגיל הפרישה. יחד עם זאת, בהינתן מתכונת הדיון שבה בחרה העותרת לנהל את תביעתה בבית הדין לעבודה, לא ניתן לומר כי נתגלתה בפסק הדין טעות משפטית מהותית; רחוק מכך. כפי שציין בית הדין הארצי לעבודה, העותרת בחרה, באופן מודע, שלא לתקוף את חוקתיות ההסדר הקבוע בחוק הביטוח הלאומי (פסקה 14 לפסק הדין; וראו גם בפסקה 11 לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה). העותרת גם לא טענה דבר ביחס לחוקתיות חוק גיל פרישה, הקובע גיל פרישה שונה לגברים ולנשים. למעשה, טענות העותרת – הן בפני בית הדין האזורי לעבודה, הן בפני בית הדין הארצי לעבודה, הן בפנינו – נסובו על אודות פרשנות התיבות "טרם הגיע לגיל הפרישה" שבחוק הביטוח הלאומי. ובפרט, על אודות השאלה האם ניתן לפרש את המונח "גיל הפרישה" כך שייכללו במסגרתו נשים כדוגמת העותרת, שבחרו להמשיך לעבוד לאחר שהגיעו לגיל הקבוע בחלק א' בלוח א'1 לחוק הביטוח הלאומי. 16. ברם, המילה 'פרשנות' אינה מילת קסם שניתן לנופף בה כל אימת שקיימות טענות נגד חוק מסוים או נגד תוצאותיו. בסופו של יום, ה'פרשנות' המוצעת על-ידי העותרת אינה בגדר פרשנות, אלא היא בגדר כתיבה של החוק מחדש; ולכך לא הוסמכנו (ראו מני רבים: בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, בפסקאות 125-123 ו-135 לחוות דעתה של הנשיאה (בדימ') א' חיות (01.01.2024) והאסמכתאות שם). ואסביר. 17. כפי שניתן לראות בבירור מסקירת הוראות החוק הרלוונטיות בפסקה 6 לעיל, חוק הביטוח הלאומי, בהתאם להגדרות המפורשות בו, קובע כי הזכאות לגמלת נכות מותנית בתנאים הבאים: נדרש שתובע הגמלה יהא תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים (סעיף 195 לחוק; או "עובד קטין", כהגדרתו שם); שטרם הגיע לגיל הפרישה; שהתקיימו לגביו התנאים המצטברים הקבועים לגבי נכה בסעיף 195 לחוק; ושהתקיימו לגביו יתר התנאים הקבועים בסעיף 196 לחוק. כאשר מצרפים לכך את הגדרת המונח "גיל הפרישה" הקבועה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי (יחד עם חלק א' בלוח א'1), יוצא כי המחוקק קבע בלשון ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים, כי גיל הפרישה יהיה שונה לגבר ולאישה, וכתוצאה מכך, הזכאות לגמלת נכות תהיה שונה כאשר מדובר בגבר לעומת אישה. ולענייננו, כאשר עסקינן באישה שהיא ילידת חודש מאי 1947 עד חודש דצמבר 1955 (כדוגמת העותרת דנן), נדרש שהיא לא תחצה את גיל 62 כדי שהיא תיחשב כמבוטחת לעניין הזכאות לגמלת נכות. 18. ניתן כמובן לתהות מהי ההצדקה להבחנה בין גברים לנשים לעניין קביעת גיל הפרישה. ניתן אף להבין ללבה של העותרת, הסבורה כי אין כל טעם רלוונטי המצדיק את ההבחנה בין גברים ובין נשים לעניין קביעת גיל פרישה שונה, וכי הבחנה מעין זו מהווה הפליה אסורה. לא זו אף זו, אילו הייתה נתקפת חוקתיות ההבחנה בין גברים לנשים ביחס לגיל הפרישה – הדבר היה מחייב, על פני הדברים, התייחסות מעמיקה לתכליות ההבחנה האמורה בין גברים ובין נשים (ראו למשל: בג"ץ 6845/00 ניב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663 (2002)). אחרי הכול, כפי שציין גם בית הדין הארצי לעבודה, מדובר בסוגיה ציבורית נכבדה, אשר ראוי כי המחוקק ייתן עליה את דעתו. 19. ברם, כאמור, העותרת לא תקפה את חוקתיות ההבחנה שערך המחוקק בין גברים לבין נשים לעניין גיל הפרישה. מה שנטען על-ידה הוא כי חרף ההבחנה שערך המחוקק יש 'לפרש' את הוראות החוק כך שלא תהיה הבחנה מסוג זה. ואולם, לא ניתן להגיע לתוצאה מעין זו בדרך של פרשנות. כפי שניתן לראות מהוראות החוק שהוזכרו לעיל, המחוקק גילה דעתו באופן ברור כי קיימת שונות רלוונטית בין גברים לבין נשים לעניין גיל הפרישה, וכי שונות זו מצדיקה את קביעת גיל הפרישה באופן שונה לגברים ולנשים. בהקשר זה יצוין, כי כבר נקבע כי גמלת נכות נועדה להוות תחליף לשכר "במהלך שנות ההשתכרות המקובלות", ולא להבטיח תחליף לשכרו של אדם בכל גיל שבו הוא נעשה נכה (בג"ץ 1662/05 לוי נ' ממשלת ישראל, פסקה 36 (03.03.2009)). 20. ומזווית מעט אחרת: קיימים שני טעמים נוספים שבגינם לא ניתן לקבל את הטענה לקיומה של הפליה פסולה בין גברים לנשים כבסיס לפרשנות המוצעת להוראות החוק, להבדיל מטענה ביחס לחוקתיותו. ואפרט. 21. ראשית, כידוע, שאלת קיומה של פגיעה בשוויון נבחנת באמצעות הכרעה בשאלה אם מדובר ביחס שונה לשווים או ביחס שונה לשונים. ככל שמדובר ביחס שונה למי שיש ביניהם שוני רלוונטי, הרי שלא מדובר בהפליה אסורה אלא בהבחנה מותרת, ולעתים אף נדרשת (ראו מני רבים: בג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים, פ"ד נח(2) 358, 365 (2004) והאסמכתאות שם). אם כן, קבלת טענת העותרת כי אין הצדקה להבדיל בין גברים לבין נשים לעניין קביעת גיל הפרישה, מחייבת את המסקנה כי אין הבחנה רלוונטית ביניהם במישור זה. אלא שקבלת טענה מעין זו עומדת בסתירה להנחה העומדת בבסיס החוק, שלפיה ישנו שוני רלוונטי בין גברים לבין נשים, אשר יש בכוחו להצדיק קביעת גיל פרישה שונה. אמנם לא ניתן לשלול את האפשרות שהנחה זו תתערער במסגרת בחינה חוקתית (והשוו: בג"ץ 104/87 ד"ר נעמי נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749 (1990)), אך כל עוד הוראות החוק אינן נתקפות מבחינה חוקתית – לא ניתן להניח את ההיפך מקביעתו של המחוקק, המשליכה על "שנות ההשתכרות המקובלות" לגברים ולנשים. בהקשר זה יוזכר, כי בשל אותה שונות רלוונטית בין גברים לנשים, הקיימת להשקפתו של המחוקק, נקבעו מגוון הסדרים המיטיבים את מצבן של נשים לעומת מצבם של גברים בני אותו גיל. זהו המצב, למשל, ביחס לאפשרותן של נשים לפרוש מוקדם יותר מהעבודה ולקבל פנסיה; ביחס לגיל הפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי (אישה שממשיכה לעבוד לאחר גיל הפרישה אמנם נדרשת לשלם דמי ביטוח לאומי, אך היא פטורה מהרכיב שעניינו בגמלת נכות); וביחס לזכאות לקבלת גמלת אזרח ותיק בגיל צעיר יותר. ויודגש, בדברים אלו אין משום נקיטת כל עמדה ביחס לשאלה אם אכן קיימת שונות רלוונטית המצדיקה את ההסדרים האמורים; אלא הם נועדו להמחיש את העובדה שלא ניתן לקבוע את קיומה של הפליה פסולה בנדון דנן, מבלי לבחון את ההנחה בדבר קיומה של שונות רלוונטית בין גברים לנשים בסוגיית גיל הפרישה, כמכלול. 22. שנית, ככל שהייתה מתקבלת טענת העותרת, שלפיה אין כל תכלית להבחנה בין גברים עובדים לבין נשים עובדות לעניין גיל הפרישה, לכאורה היגיון דומה היה צריך לחול גם ביחס לנשים שאינן עובדות. כך, ניתן לתהות מדוע ייגרע חלקן של נשים שאינן עובדות מגברים שאינם עובדים. הלוא גברים שעומדים בתנאים המנויים בסעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי, זכאים לגמלת נכות גם כאשר הם אינם עובדים, ואם כן, מדוע לא יהא זה מנת חלקן של נשים שאינן עובדות? במילים אחרות, אם הייתה מתקבלת טענת העותרת שלפיה קיימת "לקונה" בחוק ביחס לנשים עובדות כיוון שאין כל הצדקה להבחין בין גברים לנשים לעניין קביעת גיל הפרישה, הרי עדיין הייתה קיימת הפליה, לפי אותה תפיסה, בין גברים שאינם עובדים לבין נשים שאינן עובדות. 23. נמצאנו למדים, כי בהתאם להשקפת המחוקק, קיים שוני רלוונטי בין גברים לנשים אשר יש בכוחו להצדיק נקיטת מדיניות מבחינה ביניהם לעניין קביעת גיל הפרישה. ככל שהשקפה זו אינה נתקפת מהפן החוקתי, אין כל דרך להגיע למסקנה 'פרשנית' שלפיה המחוקק התכוון להשוות בין גברים ובין נשים לעניין קביעת גיל הפרישה. משכך, צדק בית הדין הארצי לעבודה כשקבע כי לא קיימת אפשרות פרשנית להגיע לתוצאה שהתבקשה על-ידי העותרת. 24. מובן כי מצדנו, איננו נוקטים כל עמדה ביחס לשאלת חוקתיות החוק, כאשר לא הועלתה לפנינו כל טענה בנדון. עם זאת, לא נוכל לסיים את פסק דיננו מבלי להצטרף לקריאתו של בית הדין הארצי למחוקק "לשקול את תיקון החוק [...] 'באופן שיעמוד בקנה אחד עם חוקי היסוד, עם ערכי הליבה של השיטה המשפטית ועם תכליתו הסוציאלית של החוק'". 25. העתירה נדחית אפוא בזאת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה בשבט התשפ"ד (‏4.2.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24001270_C01.docx זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1