פסק-דין בתיק על"ע 1264/03
בבית המשפט העליון
על"ע
1264/03
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
יוסף ליכטנשטיין - עו"ד
נ ג ד
המשיב:
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב
ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מיום
3.1.2003, בתיק בד"א 6/01.
תאריך הישיבה:
כ"ו בתשרי תשס"ד
(22.10.2003)
בשם המערער:
בעצמו
בשם המשיב:
עו"ד עמוס ויצמן
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בקובלנה שהגיש המשיב לבית הדין המשמעתי
המחוזי של לשכת עורכי-הדין (בד"מ 80/97), יוחסו למערער עבירות לפי סעיף 37
לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן – "כללי
האתיקה"), בשילוב עם סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי-הדין (להלן –
"החוק"), וכן עבירות לפי סעיפים 53, 61(1) ו-61(3) לחוק. הרקע העובדתי
לכל אלה היה זה: המערער ייצג את בעלה של גב' זהבה ציפל, מר אריה ציפל (להלן –
"זהבה", ו"אריה") בהליך שהתקיים בבית משפט השלום בתל-אביב.
שכנתם של בני הזוג, גב' עופרה דסה (להלן – "דסה") מסרה לידיה של זהבה
מסמך (להלן – ת/1) העשוי לתמוך בגרסתה לעניין האירועים שבגינם ביקשה שינתן צו הגנה
נגד אריה. מסמך זה נמסר לבית הדין הרבני במהלך הדיון שהתקיים בפניו יום קודם לדיון
בבית המשפט.
ביום 7.8.95 התקיים בבית משפט השלום
בתל-אביב דיון בבקשתה של זהבה לצו הגנה. על פי הנטען, פנה המערער לדסה לפני הדיון
וביקשה לחתום על מסמך נוסף, בו תאשר כי הדברים שכתבה בת/1 אינם נכונים. דסה סירבה
לעשות זאת, והוסיפה שהיא מוכנה להעיד רק בפני השופט. בנוסף, פנתה דסה לזהבה
ולמעבידה וביקשה מהם לומר למערער להניחה לנפשה. על רקע כל אלה טען המשיב בקובלנה
שהגיש לבית הדין המשמעתי המחוזי, כי המערער הטריד את דסה וניסה להחתימה על מסמכים
הנוגדים את גרסתה, בשעה שידע או אמור היה לדעת כי היא תומכת בגרסתה של זהבה, ואף אמורה
להיות מוזמנת מטעמה להעיד בבית המשפט.
ההליכים בפני בית הדין המשמעתי המחוזי
2. המערער הטוען לחפותו, לא הכחיש כי פנה לדסה,
אולם לדבריו, לקוחו, אריה, אמר לו כי דסה אינה אמורה לשמש עדה מטעם צד כלשהו באותו
דיון, ובכלל, דסה הצהירה כי היא אינה מוכנה להעיד בבית המשפט.
גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית הדין
המשמעתי המחוזי, אשר את ממצאיו סיכם כך:
"שוכנענו כי העדה דסה הוזמנה לבוא ולהעיד, כי הנאשם ידע כי עדה
זו אמורה להעיד... ברור היה לנאשם כי מרשו ניסה לשכנע את העדה שתימנע מעדות, וברור
כי ביום הדיון פגש הנאשם את העדה, פעמיים".
מעיניו של בית הדין לא נעלם מסמך שהגיע
לידיו של המערער (המוצג נ/2), ובו כלולה הצהרתה הבאה של דסה: "לא הייתי צריכה
להיות עדה במשפט בין זהבה לאריה ציפל. בגלל שהשופט זימן אותי באתי להעיד".
אולם בית הדין הוסיף, כי "חוסר רצונה של דסה להעיד מטעם זה או אחר, אינו מעלה
ואינו מוריד כהוא זה, מאפיונה של הגב' דסה, כעדה.
בעקבות מסקנות אלו, הורשע המערער בעבירות
אשר יוחסו לו, ובית הדין גזר לו 3 חודשי השעיה על-תנאי לתקופה של שנתיים, והוא
חוייב לשלם את הוצאות ההתדיינות בסכום של 1000 ₪.
ההליכים בפני בית הדין הארצי
3. בפסק-דינו של בית הדין הארצי, בפניו נדון
ערעורו של המערער, נחלקו הדעות. שניים מחברי בית הדין (עו"ד רות [בלום] דוד,
ועו"ד רם הורוביץ) סברו כי דינו של הערעור להידחות, הן לעניין ההרשעה והן
לעניין העונש. מנגד סבר עו"ד יוסף גרוס, בדעת מיעוט, כי נכון לזכות את המערער
מחמת הספק. עו"ד גרוס שהפנה לגרסתה של דסה בנ/2, תמה: "ברי כי באם דסה
לא ידעה כי היא הולכת להעיד, הכיצד היה על המערער לדעת כי היא הולכת להעיד?",
ועו"ד גרוס הוסיף: "דסה מעולם לא התלוננה על המערער. ומדוע לא עשתה כן?
ברי לכל בר-בי-רב כי לו היה המערער פונה אליה ומטרידה ולו באופן הקל ביותר, אזי
פתוחה היתה בפניה הדרך להתלונן על כך, ומשלא עשתה כן עולה כי אף יסוד ההטרדה לא
הוכח".
נימוקי הערעור
4. המערער, שלא השלים עם הרשעתו, הגיש את
הערעור שבפנינו, ולהלן תמצית נימוקיו:
א. הוא טען כי לא ידע על קיומו של מכתבה של דסה
לבית הדין הרבני (ת/1) בעת שפנה אליה. לחלופין, גם אם ידע על קיומו של המכתב, הוא
לא ידע שדסה עתידה להעיד בבית המשפט מטעם זהבה.
ב. המפגש עם דסה היה בלתי צפוי במדרגות בית
המשפט, והוא התקיים לאחר שאריה הודיע למערער שדסה לא מתכוונת להעיד כלל. את העובדה
האחרונה אישרה דסה בעדותה בפני בית הדין המשמעתי ובמסמך נ/2.
מנגד, סבור בא-כוח המשיב כי בפסקי הדין
של הערכאות המשמעתיות לא נפל פגם, ומכאן עתירתו לדחות את הערעור.
דיון
5. ההכרעה בעניינו של המערער היתה בעיקרה
הכרעה עובדתית, וכידוע בממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. כך אציע
לחברי לנהוג גם הפעם, ולא רק מכוח מצוותה של ההלכה הפסוקה, אלא גם בעקבות בחינתה
של מסכת הראיות, באשר זו מובילה למסקנה כי הרשעת המערער ניצבת על בסיס איתן:
א) בעדותה בפני בית הדין המשמעתי המחוזי, תארה דסה בתשובה
לשאלות המערער, את מפגשו עמו כך: "אתה אמרת לי משהו על לחתום... אמרת לי כדאי
שתחתמי למה שלא יעלו אותך לשופט", ועל כך הגיב המערער באומרו
"נכון". במהלך חקירתו הנגדית של המערער בפני בית הדין המשמעתי המחוזי,
הוא אישר בתשובה לשאלה שהציג לו בא-כוח המשיב, כי הוא אכן "נסחף" אחרי
אריה, וכאשר זה ביקש מדסה לחתום על המסמך הנוסף, גם המערער "עזר" לו
לשכנע אותה.
ב) במצב זה השאלה הנוספת אשר חייבה תשובה, היא אם בעת
פנייתו לעדה כבר ידע המערער על קיומו של המכתב ת/1 התומך בגרסתה של זהבה, ואשר
נמסר ביום הקודם לבית הדין הרבני. על כך השיב המערער בשלילה. דא עקא, בפני בית
הדין העידה גם באת-כוחה של זהבה, אשר טענה כי לכתבי הטענות שהגישה לבית המשפט
צירפה עותק מת/1, ומכאן שמסמך זה היה לכאורה לנגד עיניו של המערער בעת שנערך עם
מרשו לקראת הדיון בבית המשפט. חרף זאת, נותר המערער איתן בדעתו שאת ת/1 הוא לא ראה
עד ליום הדיון, ואף הדגיש: "הגעתי לדיון, חוץ מאשר קלטת שהוא [אריה] הביא לי,
לא היה שום חומר". המערער הוסיף וטען, שאת ייצוגו של אריה הוא נטל על עצמו 3
ימים לפני הדיון בבית משפט השלום, ומפגשו הבא עם לקוחו התקיים ביום הדיון עצמו.
אולם נראה כי בעניין זה (ולא רק בו) לא
דייק המערער. ראשית, מעדותו של אריה בפני בית הדין הארצי עולה (ראו עמ' 25), כי לא
את הקלטת בלבד הוא מסר למערער, אלא גם כתבי טענות נוספים. שנית, מתצהיר עליו חתם אריה
עולה, כי תצהיר זה נחתם בפני המערער ערב הדיון בבית המשפט, ומכאן אתה למד שבין
השניים התקיימו שני מפגשים לפחות. לעניין זה, אף שהוא נראה שולי, נודעת חשיבות,
הואיל ואריה טען כי את ת/1 צילם בעקבות הדיון שנערך בבית הדין הרבני, וכזכור,
התקיים דיון זה יממה לפני הדיון בבית המשפט. לפיכך, ההיגיון מחייב כי תצלומו של
ת/1 נמסר למערער לפחות ערב הדיון בבית המשפט כאשר חתם אריה על התצהיר. כך או כך, מעדותו
של אריה עולה, כי לפחות בעת שפנה המערער לדסה, כבר ידע על קיומו של ת/1 ותוכנו, ואותה
פניה לא נועדה לזמן את דסה להעיד בבית המשפט, אלא לשכנעה לאשר בכתב כי ת/1 הנו
מסמך מזויף (ראו עדות אריה בעמוד 44).
6. סעיף 37(ב) לכללי האתיקה קובע:
"לא יבוא עורך דין בדברים עם אדם העומד, לפי ידיעתו, להעיד מטעם
הצד שכנגד, בענין הקשור לעדותו, אלא בהסכמת הצד שכנגד, ואם הוא מיוצג – בהסכמת בא
כוחו".
מטרתו של סעיף זה היא למנוע את הטרדתו של
עד או מי שעומד לשמש עד מטעם הצד שכנגד, ולעניין זה טען המערער בהפנותו לדבריה של
דסה בעדותה, כי היא לא היתה אמורה להעיד בהליך שהתקיים בפני בית משפט השלום, ומכל
מקום, הוא, המערער, לא ידע ולא אמור היה לדעת שהיא תיקרא להעיד מטעם הצד שכנגד. את
הטענה הזו דחו הערכאות קמא, ולהשקפתי, בדין נהגו כך.
התמונה המצטיירת מהראיות שהיו בפני בית
המשפט היא, שדסה אמנם לא זומנה לעדות באמצעות בית המשפט, אולם הדבר נעשה באמצעות זהבה,
שכנתה. עם זאת גם ברור כי דסה לא היתה נלהבת להעיד, והדבר מצא ביטוי בתשובותיה
במהלך חקירתה הנגדית בבית הדין המחוזי, לאמור: "לא הייתי צריכה להיות
עדה", "רק שהשופט זימן אותי אני הלכתי" (ראו עמוד 5), ו"[זהבה]
רצתה ... שאני אעיד ואני אמרתי שאני לא מוכנה להעיד, אני לא רוצה להעיד ואחר כך
אתם נכנסתם למשפט והשופט זימן אותי..." (ראו עמוד 3).
סירובה של דסה להעיד, אינו מוביל בהכרח
למסקנה שהמערער לא ידע כי היא עומדת להעיד בבית המשפט מטעמה של זהבה. כאמור, הגיע
העתקו של המסמך ת/1 לידי המערער לפחות יממה לפני הדיון בבית המשפט. במסמך זה תארה
דסה אירועים להם היתה עדה, ואלה רחוקים מלדבר בשבח התנהגותו של אריה, וזאת בלשון
המעטה. לפיכך, מותר היה להניח, כי המערער ושולחו היו ערים לפוטנציאל הגלום בת/1
כראייה המחזקת את גרסתה של זהבה, ומגבירה את סיכוייה לזכות בסעד של צו-הגנה. מפגשם
של המערער ואריה עם דסה בבית המשפט, עורר ככל הנראה את חששם שאותו פוטנציאל הגלום
בת/1 עומד להתממש, ורק על רקע זה ניתן להבין את ניסיונותיהם לשכנע את דסה למסור
לידיהם מסמך אשר יאזן את ת/1, וייטול ממנו את עוקצו. זהו בדיוק התרחיש אותו נועד
סעיף 37(ב) לכללי האתיקה למנוע, ובו חטא המערער.
לנוכח כל האמור, אני סבור כי הרשעת
המערער בדין יסודה, ולפיכך, הייתי דוחה את הערעור.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.
ניתן היום, ט"ו בכסלו תשס"ד
(10.12.2003).
ש ו פ ט
ת ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03012640_O03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il