מוחמד עלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1262/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1262/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מוחמד עלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ת"פ 32306-03-11 מיום 27.12.2011, שניתן על-ידי כב' השופט א' אליקים תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשע"ב (10.9.2012) בשם המערער: עו"ד איילה צבן בשם המשיבה: עו"ד נילי פינקלשטיין בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' אליקים) מיום 27.12.2011 (ת"פ 32306-03-11). המערער הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון שלא כולל הסכמה לעניין העונש, בביצוע עבירות של היזק בזדון עבירה לפי סעיף 452 + סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה במזיד עבירה לפי סעיף 413ה + סעיף 29 לחוק העונשין; עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 335 ו-333 לחוק העונשין. המתלונן הינו אחיו של המערער ודודם של הנאשמים 2-3 (להלן: הבנים) וכולם מתגוררים באותו בניין בכאוכב אבו אל היג'א. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 5.3.2011 על רקע סכסוך בקשר לירושת המשפחה, הגיעו המערער ושני בניו הצעירים, הנאשמים 2 ו-3, לחניית הבית, ובאמצעות אלות שברו מצלמות אבטחה שהתקין המתלונן מסביב לבית ושברו שמשות של רכבים שהיו בחנייה. כשיצא המתלונן מביתו לשמע הרעשים, התנפל עליו המערער וחבל בו חבלה חמורה בכך שהיכה אותו באמצעות אלה בראשו ובפניו, כאשר הבנים מאפשרים למערער לחבול במתלונן ומאבטחים אותו. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלונן פגיעות שונות: שבר כפול בלסתו השמאלית התחתונה, המטומה ברצפת הפה, חתך כ- 3 ס"מ באונה הפרונטאלית, נפיחות בפנים מצד שמאל, פגיעות שחייבו אשפוזו בבית חולים במשך 5 ימים, במהלכו עבר בהרדמה כללית רדוקציה פתוחה של שברים בלסת התחתונה בעזרת פלטות וברגים וקיבוע הלסתות. על בסיס הרשעה זו, גזר בית המשפט המחוזי על המערער מאסר בפועל לתקופה של 28 חודשים בניכוי הימים בהם היה עצור; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מבית הסוהר והתנאי יחול במקרה בו יורשע המערער בעבירת אלימות שהיא עוון וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מבית הסוהר והתנאי יחול במקרה בו יורשע המערער בעבירת אלימות שהיא פשע. לעומתו, בית המשפט נמנע מלהרשיע את הבנים הגם שנקבע כי הם ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום המתוקן. על הבנים הוטל צו מבחן למשך שנה וכן צו שירות לפיו יבצע כל אחד מהם בשעות הפנאי וללא שכר שירות לתועלת הציבור למשך שנה בהיקף של 100 שעות. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי על שורה של שיקולים הנוגעים לעניין העונש. בית המשפט אבחן בין המערער לבין בניו והדגיש את הבדל הגילאים ביניהם ושיקולי הענישה בהתאם לגיל; הדגיש את העובדה שהמערער גרר אחריו לביצוע המעשים הפליליים את בניו; העובדה שהמערער הורשע גם בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בעוד שבניו לא פעלו באלימות כלפי המתלונן וחלקם בנושא זה היה בסיוע בלבד ולבסוף גם את העובדה, כי למערער עבר פלילי בתחום האלימות בעוד בניו מעולם לא היו מעורבים בפלילים. אשר להסכם הסולחה, קבע בית המשפט המחוזי, כי: "כוונה להשגת סולחה הייתה, אך למרות שההסכם נחתם, השלום והשקט עדיין לא הושגו ולא אוכל לקבוע עמדת מי מהצדדים עדיפה. באולם הדיונים הנאשם 1 [המערער] שב והדגיש כי הוא רצה ורוצה בסולחה, בעוד המתלונן סרב בנוקשות לכל הצעה ואפילו סרב ללחוץ את ידיהם של אחייניו, נאשמים 2-3. בנסיבות אלו, נושא הסולחה לא יהווה שיקול לחובה או לזכות...". על גזר דין זה ערער המערער בפנינו. במסגרת הערעור, טוען המערער, כי העונש שנגזר עליו חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובעקרון אחידות הענישה. לטענתו, טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי אין נפקות להסכם הסולחה מאחר והנושא הועלה בשלב הטיעונים לעונש. לטעמו, בית המשפט לא היה רשאי להתנער מחובתו להכריע במחלוקת העובדתית בעניין הסכם הסולחה שהתגלע בשלב הטיעונים לעונש. לטענתו, הסכם הסולחה צריך להוות שיקול לקולה בגזר הדין. עוד טוען המערער, כי עקרון אחידות הענישה מהווה אחד מהשיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון שעה שהוא ניגש לגזור את הדין על מספר נאשמים באותה פרשה. לטעמו, בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה בעונשו בהתחשב בעונשיהם של הבנים. קיים פער ניכר בין העונש שהוטל על המערער, 28 חודשי מאסר בפועל, לבין התוצאה של שירות לתועלת הציבור ומבחן ללא הרשעה לשני בניו הקטינים. המערער מסכים כי מוצדק לאבחן את עניינו מעניין בניו, אולם טוען הוא כי הפער הניכר בין עונשו לבין עונשם המקל אינו מידתי. עוד טוען המערער, כי הינו נשוי ואב לארבעה בנים וכי משפחתו הגרעינית נורמטיבית וחיובית. הוא המפרנס היחיד של משפחתו, המונה 6 נפשות. כמו כן מציין המערער, כי על אף עברו הפלילי הלא מכביד, מדובר במאסר הראשון שהוא מרצה מאחורי סורג ובריח, הוא לקח אחריות על מעשיו ושיכנע את ילדיו להודות ולהגיע להסדר הטיעון, דבר שחסך זמן שיפוטי ניכר. מנגד, תומכת המשיבה בגזר הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, יש הבדל בין עונשו של המערער לעונש בניו והדבר נובע מהנסיבות והמעשים. לעניין הסולחה, טוענת המשיבה, כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין זה המקום לקבוע קביעות מהימנות וקבע כי הסולחה לא תילקח כשיקול - לא לזכות ולא לחובה. עם זאת טוענת המשיבה, כי ניתן לחוש שקיימת אווירת מתח וסכסוך בתוך המשפחה ולכן צריך להעביר מסר מרתיע. בנסיבות אלה, ענישת המערער מגשימה את המסר ואין מקום להתערב בעונש. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור ולאחר ששמענו את הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, פסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. המערער ביצע מעשים חמורים. הוא פעל באלימות קשה כנגד אחיו כדרך לפתרון סכסוך משפחתי, תוך כדי פגיעה בגופו וגרימת נזק לרכוש. בכך לא תמו מעשיו. הוא עירב בסכסוך אלים זה את בניו הקטינים באופן אקטיבי. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי הכולל הרשעות בעבירות אלימות. אשר לאחידות הענישה – עקרון השוויון בין נאשמים בפני הדין והאיסור על הפלייה ביניהם – מקום שאין ביניהם הבדלים של ממש – הינם עקרונות מוכרים ועומדים בבסיסו של הליך פלילי תקין שיש בו צדק והגינות (בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 89). עם זאת, עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכוה בכל מקרה, אלא שומה לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם (בש"פ 2649/02 בקייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2002). במקרה שלפנינו, אין עניינם של הבנים כעניינו של המערער וניכר כי יש הבדל של ממש ביניהם. כך קבע, ובצדק, בית המשפט המחוזי. בין הבנים לבין המערער קיים פער גילאים גדול מאוד. המערער בן 46 לעומת בניו שהם קטינים וכל החיים לפניהם. כמו כן המערער הוא שגרר את ילדיו לביצוע העבירות. גם באירוע עצמו, המערער הוא שנהג באלימות כלפי אחיו לעומת הבנים שחלקם היה בסיוע בלבד. ולבסוף, למערער עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות אלימות, לעומת בניו שהם ללא עבר פלילי. גם קצין המבחן לנוער ציין, כי על פי התרשמותו הבנים "הסתבכו עם החוק כתוצאה מנסיבות משפחתיות ולא מתוך דפוסי התנהגות אלימים או עבריינים והתרשמתי שהסיכוי שהם לא יסתבכו שוב עם החוק טובים מאוד". כך גם, המלצתו של קצין המבחן לנוער היתה שלא להרשיע את הבנים. כבר נקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, כי כאשר מדובר בענישת קטינים, יש לשקול שיקולים אינדיבידואליים הנוגעים לקטין ויש לאזן בין שיקולי השיקום לבין שיקולי ההרתעה. ראו ע"פ 8638/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.3.2011). בנסיבות המקרה דנן, אנו סבורים, כי בצדק אימץ בית המשפט המחוזי את המלצות שירות המבחן בנוגע לבנים והחליט שלא להרשיעם הגם שהם ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום המתוקן. נדרשנו לטיעוני המערער, אך לא מצאנו צידוק להתערבות בעונש שנגזר עליו. גזר דינו המנומק של בית המשפט המחוזי עמד על כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין העונש. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ו באלול התשע"ב (13.9.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12012620_H02.doc דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il