פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1258/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1258/03 ע"פ 1613/03 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 1258/03 המשיב בע"פ 1613/03: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 1258/03 המערערת בע"פ 1613/03: מדינת ישראל ערעור על גזר דין בית המשפט המחוזי בנצרת בת.פ. 1060/00 שניתן ביום 19.1.03 על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ, סגן הנשיא ח' גלפז והשופט נ' ממן בשם המערער בע"פ 1258/03 המשיב בע"פ 1613/03: עו"ד אמיר ציון; עו"ד ענת הדד בשם המשיבה בע"פ 1258/03 המערערת בע"פ 1613/03: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופט י' טירקל: פתח דבר 1. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא י' אברמוביץ, סגן הנשיא ח' גלפז והשופט נ' ממן), בהכרעת דינו מיום 23.10.02, הרשיע את המערער בעבירות של ניסיון לבעילה אסורה לפי סעיף 346(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין"); מעשה סדום לפי סעיף 347(א) לחוק העונשין; ומעשה מגונה לפי סעיף 348(ד) לחוק העונשין; וזיכה אותו מעבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. בגזר דינו מיום 19.1.03, גזר עליו מאסר לתקופה של שלוש שנים, מתוכה שנתיים לריצוי בפועל ושנה אחת על תנאי, וכן חייב אותו בתשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. כמו כן פסל אותו מהחזיק רשיון נהיגה למונית לתקופה של שלוש שנים, החל מיום שחרורו מן המאסר. המערער מערער על הרשעתו בדין ועל חומרת עונשו. המדינה הגישה ערעור שכנגד על קולת העונש. רקע 2. בתקופת שנת הלימודים תשנ"ח ובשתי השנים שאחריה (1997- 1999) (להלן – "התקופה הרלוונטית"), עבד המערער - שהוא יליד 1971 - כנהג מונית, ותפקידו היה להסיע תלמידות של הפנימיה הדתית "נתיב אור" בחדרה (להלן – "הפנימיה"): בימי ראשון היה אוסף אותן מבתיהן בישובים שונים באזור צפת ומסיע אותן לראש פינה, ובסופי שבוע היה אוסף אותן מראש פינה ומסיע אותן לבתיהן. המתלוננת - שהיא ילידת 16.4.84 ומתגוררת במושב עלמה - היתה אחת מן התלמידות שהמערער נהג להסיע, ולעתים קרובות נותרה האחרונה במונית. בראשית התקופה הרלוונטית, כאשר נותרו לבדם במונית, היה המערער נוהג להחמיא למתלוננת על גופה המפותח וכן ללטף את רגליה וחזה בניגוד לרצונה. כעבור זמן, היו מעשיו של המערער לחמורים יותר. המערער היה חושף את איבר מינו בפני המתלוננת ומאלץ אותה למצוץ אותו, תוך שהוא דוחף את ראשה לעברו. המתלוננת לא זכרה כמה פעמים עשה המערער מעשים מסוג זה ולא תאריכים או זמנים מדויקים, אולם לגבי שלושה מקרים מסרה פרטים מדויקים יותר. המקרה הראשון אירע בשוק בצפת באחד מימי החופש הגדול של שנת תשנ"ט (1999). בזמן שהמתלוננת הלכה במדרחוב בצפת, ראתה את המערער מתקרב לעברה כשהוא נוהג במונית מסוג מרצדס 212, שרכש ביום 14.7.99 ומכר כחודש וחצי לאחר מכן. לבקשתו, הצטרפה אליו המתלוננת והם נסעו אל השוק בצפת. אז עצר המערער את המונית וביקש מן המתלוננת לבצע בו מין אוראלי, והיא נענתה לו (להלן – "המקרה הראשון"). המקרה השני אירע באזור הכפר גוש חלב, אחרי שתלמידה שגרה במירון ירדה מן המונית והמתלוננת נותרה לבדה עם המערער. המערער פתח את רוכסן מכנסיו ודרש ממנה לבצע בו מין אוראלי תוך כדי נסיעה, והיא עשתה כרצונו (להלן – "המקרה השני"). המקרה השלישי אירע באזור העיר העתיקה בצפת, ביום חמישי לפנות ערב, "אחרי החגים" של שנת תש"ס (ככל הנראה, בין החודשים ספטמבר-נובמבר 1999). המערער אסף את המתלוננת – במונית אחרת מסוג מרצדס ויטו - וכן תלמידות נוספות של הפנימיה מראש פינה. אחרי שהוריד אותן בצפת ונותר לבדו עם המתלוננת, שישבה לידו, נסע לכיוון העיר העתיקה בצפת, החנה את המונית במקום מבודד, וביקש ממנה לעבור לשבת בשורת הספסלים האחרונה שבמונית. המערער הפשיל את חצאיתה, הסיר את תחתוניה וניסה להחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, אולם לא המשיך בכך "עד הסוף", משלא היה ברשותו קונדום. לבקשת המערער, "עזרה" לו בידיה להגיע לסיפוק, עד שפלט את זרעו על רגלה (להלן – "המקרה השלישי"). באותו מעמד ביקשה המתלוננת מן המערער שלא להישאר עוד אחרונה במונית, ומאז לא נותרה עמו לבדה. באחד הימים של חודש ינואר 2000, מששאלה אותה מורתה לפשר מצב רוחה הירוד, סיפרה לה המתלוננת כי נאנסה על ידי חמישה נערים אלמונים שאת שמותיהם בדתה, וכך סיפרה גם לעובדת הסוציאלית של הפנימיה. לדברי אם הבית של הפנימיה סיפרה לה המתלוננת, כי המערער אנס אותה בחורשה במכות ובאיומים. במוצאי שבת אחת, שתאריכה אינו ידוע, סיפרה המתלוננת לאם הבית על מעשיו של המערער ועל מעשי אינוס ומעשי סדום שביצע בה הדוד שלה בערך באותה תקופה. ביום 27.1.00 התייצבה המתלוננת במשטרת חדרה וביקשה להתלונן על המעשים שעשו בה המערער והדוד. ההודעה שנגבתה ממנה התייחסה רק לדוד, משום שהחוקרת לא רצתה להתעמק בתלונות על מעשים שאירעו בגליל העליון על ידי תושבי המקום. החקירה הועברה, אפוא, למשטרת צפת, שגבתה הודעות מן המתלוננת. יצוין, כי סמוך אחרי הגשת התלונה במשטרת חדרה, הודיעה הנהלת הפנימיה למעסיקו של המערער כי המערער חשוד בכך שאנס את המתלוננת והלה הודיע למערער כי הוא מפוטר בשל כך. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קבע, כי עדותה של המתלוננת "ראויה לאמון בכל מרכיביה" - למרות ש"דיברה בהתרגשות, בעברית קלוקלת-משהו ולעיתים באופן שלא ניתן לפענח את דבריה אלא על ידי חקירה ודרישה" - ומצא חיזוקים לעדותה. את החיזוק הראשון מצא בעדותה של המתלוננת על המקרה הראשון, שהיתה "מדוייקת מאוד": "סוג המונית שמסרה מתאים למונית שהיתה לנאשם [המערער – י' ט'] באותה תקופה והתעקשותה שהיה זה בחופש הגדול, תואמים במדוייק את הנתונים שבידי הנאשם בנוגע למועד רכישת המונית ומכירתה". את החיזוק השני - שבית המשפט אף ראה בו "ראיה מסייעת" – מצא בתגובת המערער לדברי המתלוננת בשיחת טלפון שהתקיימה ביניהם במהלך חקירה משטרתית סמויה, שלפיהם המחזור החודשי שלה מתאחר (להלן – "שיחת הטלפון"). בית המשפט ראה ב"תדהמה החוזרת" של המערער - למרות שכבר שמע על דבר התלונה נגדו מפי מעסיקו – ב"אפס המעשה הנמשך" מצדו בלא שינסה לטהר את שמו, ובשוויון הנפש שלו "התנהגות פלילית מובהקת", וקבע כי שתיקתו של המערער למשמע האשמתה של המתלוננת "היא שתיקה רועמת המעידה כי ידע כי אין כל טעם לנסות לברר את העניין שכן הצדק הוא כנראה עימה ולא עימו". בית המשפט גם נימק - "למקרה שיש צורך בהנמקה" - מדוע ניתן להסתפק בעדותה של המתלוננת כעדות יחידה בכך שלא נאחזה בסיפור הבדוי – אונס על ידי נערים אלמונים - שלא ניתן להפריכו, אלא מסרה עדות מלאה על מעשיהם של המערער והדוד ונטלה על עצמה את הסיכון שיפריכו את עדותה; ובכך ש"חרף מצבה הנפשי הקשה היא היתה עקבית ומסרה הודעות הנוגעות לשתי הפרשיות [של המערער ושל הדוד – י' ט'], כשהיא יודעת להפריד בין הפרטים השונים". בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערער "היה מודע למעשיו, למשמעותם ולנסיבות, קרי גילה של המתלוננת ולחוסר הסכמתה"; ולא מצא בטיעוניו דבר היכול להטיל ספק סביר באשמתו. עוד קבע בית המשפט, מחמת הספק, כי המעשים שעשה המערער במתלוננת "החלו כשהייתה בת יותר מ-14 שנה" ולא לפני כן. תמצית ההשגות השגות המערער 4. המערער טוען כי "היקף התהיות העולות מתוך כלל חומר הראיות איננו מותיר ספק בדבר חפותו של המערער". לטענתו, עדותה של המתלוננת היא "עדות יחידה אשר לא נמצאו לה תימוכין" והיא "רצופה סתירות ושקרים לכל אורכה", בין היתר, בענין משך התקופה שבה עשה המערער את המעשים המיוחסים לו; חוסר ההגיון שבתאור המעשה הראשון – "כיצד מעשה אוראלי יכול להתבצע במוניתו של המערער, בשעות העבודה, לאור היום, בעיבורה של עיר כאשר עוברים ושבים חולפים על פניהם?" – ובהתנהגות המתלוננת שנענתה לבקשתו של המערער להצטרף אליו ל"סיבוב בשוק"; "זכרונה הלקוי באשר למועד בו אירע המין האוראלי בגוש חלב" (המקרה השני – י' ט'); גרסותיה השונות בדבר המועד והמקום שבו אירע המקרה השלישי, ובדבר מספר הפעמים שעשתה בו מין אוראלי ושניסה לבעול אותה. עוד טוען הוא, כי המתלוננת אינה ראויה לאמון גם בשל כך שכבשה את תלונתה, בדתה מלבה סיפור על אונס קבוצתי וסיפור נוסף שלפיו המערער אנס אותה בחורשה תוך שימוש במכות ובאיומים, וכן "השליכה" את מעשיו של הדוד על המערער. המערער מוסיף וטוען, כי עדותו "לא נסתרה ולא הופרכה בשום נושא" וכי לא היה מקום לזקוף לחובתו את תגובתו לדברי המתלוננת בשיחת הטלפון, "שהרי בני האדם שונים הם, כל אדם אחר יכול היה להגיב אחרת למשמע בשורות איוב ואין לעשות הכללה". אשר לעונש שנגזר עליו טוען הוא, כי בית המשפט "לא שקל את כל השיקולים לקולא בעניינו" ומטעם זה יש "להתערב במידת העונש על כל מרכיביו". השגות המדינה המדינה טוענת כי העונש שנגזר על המערער אינו הולם את חומרת העבירות שבהן הורשע ואת נסיבות ביצוען: "העובדה שהעבירות בוצעו בסדרה ולא כאירוע בודד--- הפער העצום בגילאי המשיב [המערער – י' ט'] והמתלוננת, העובדה שהמתלוננת נתנה במשיב אמון והיתה תלויה בו - שיסיע אותה בבטחה לביתה וממנו לפנימייה בה למדה, אמון שמן הראוי לתת באדם שהוא נהג בשירות הציבור, שהחברה נתנה בו אמון וראתה בו דמות שניתן לבטוח בה". עוד טוענת היא, כי לא ניתן משקל ראוי "לנזק החמור והבלתי הפיך שנגרם למתלוננת. מתסקיר הקורבן שהוגש לבית המשפט עולה כי המתלוננת לוקה בתסמונת פוסט טראומה חריפה הבאה לידי ביטוי בכל השטחים והרבדים של חייה, וכי סיכוייה להחלמה ולשיקום קלושים ביותר. לאור הנזק החמור שנגרם למתלוננת ראוי היה להחמיר החמרה של ממש בעונשו". כמו כן טוענת היא, כי העונש הקל שנגזר על המערער מחטיא את מטרת הענישה, מן הטעם שאין בו כדי להרתיע עברייני מין בכוח ואין בו כדי לבטא "מסר שיוקיע מעשים מעין אלו". לטענתה, נסיבותיו האישיות של המערער "לא זו בלבד שאינן יוצאות דופן כלל ועיקר, אלא שהן אינן מצדיקות סטייה קיצונית כל כך ממדיניות הענישה הראויה והמצויה בעבירות מן הסוג הזה". הדיון בהשגות הערעור על הממצאים העובדתיים 5. כאמור לעיל, מושתתת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, בעיקרה, על האמון שנתן בית המשפט בעדותה של המתלוננת ועל ראיות שחיזקו אותו במסקנותיו. השגותיו של המערער מכוונות, בעיקרן, נגד אמון זה. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית - וקל וחומר בממצאי מהימנות - אלא במקרים חריגים ונדירים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו, בין היתר: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551; ע"פ 5371,4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(2) 478; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918; ע"פ 1889/01 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(2) 226; י' קדמי על סדר הדין בפלילים (תשנ"ח, חלק שני) 1158 – 1163). שלושה טעמים עומדים ביסודה של הלכה זאת. הטעם הראשון הוא השליטה והבקיאות שיש לערכאה הדיונית בחומר הראיות על כל דקויותיו: "ניתוח עובדתי חייב להיות מבוסס על שליטה מוחלטת ומושלמת בחומר --- בתחום חשוב זה, נמצאת הערכאה הראשונה, בעמדת יתרון על פני ערכאת הערעור, שכן שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של שופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו, כאשר קריאת הפרוטוקול מחיה ומרעננת אצלו את זכרון העדויות שקלט ואל האותיות היבשות מצטרפים המראות והקולות" (מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ד) 407, 412-411). הטעם השני הוא היתרון שיש לערכאה הדיונית, שראתה את העדים, שמעה אותם והתרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי. כך נאמר, בין היתר, כי: "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) - כל אלה, בגדר דק-מן-הדק - עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (דברי השופט מ' זילברג בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז 1065, 1074. עוד ראו: ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי, פ"ד כב(2) 63; ע"פ 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661; ע"פ 9352/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(3) 1841; ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נו(4) 743). עוד נאמר כי: "כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית--- 'ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית- המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד---'" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573). הטעם השלישי הוא הנסיון השיפוטי רב השנים של שופטי הערכאה הדיונית בהערכת מהימנות של עדים (ראו, לדוגמא, ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265). יודגש, כי הלכה זו כוחה יפה גם במקרים שבהם אופי העבירות ונסיבות ביצוען - ובמיוחד אמורים הדברים בעבירות מין - מכתיבים הישענות בעיקר על ממצאי מהימנות לצורך הכרעת הדין (ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(3) 1111). זאת ועוד. כאשר באים לבדוק מהימנות של עד, וקל וחומר של מתלונן או מתלוננת בעבירת מין – ששם מטבע הדברים עומדת גרסה מול גרסה וקיים קושי מובנה לקבוע מהימנות – ניתן להשקיף על העובדות הנטענות משתי זוויות ראייה: האחת, מבט כולל, כביכול מלמעלה, המקיף את כל ההתרחשויות והאירועים; השניה, התבוננות בכל אחת מן ההתרחשויות ובכל אחד מן האירועים. זווית הראייה הראויה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ובהתרשמות של בית המשפט מן העד או מן המתלונן. בפרשה שלפנינו בדק בית המשפט המחוזי את הפרשה משתי זוויות הראייה. הוא התרשם התרשמות מקיפה וכללית אך גם התרשם מתיאור כל אחד מן האירועים ובחן אותו בנפרד. אחרי שהתרשם מן המתלוננת ומדבריה בחקירה הנגדית שנמשכה על פני שתי ישיבות, היתה מסקנתו כי עדותה "ראויה לאמון על כל מרכיביה", והיא "מהימנה, נתמכת בעדויות מחזקות וניתן להרשיע על פיהן את הנאשם". לכאורה, די בכך כדי לדחות את הערעור; ואף על פי כן סבורני כי אי הדיוקים, הספקות והלבטים העולים מתיאור הפרשה על ידי המתלוננת מצדיקים בדיקה נוספת. הספקות העיקריים הם: כבישת התלונה; חוסר ההגיון שבגרסתה לגבי המקרה הראשון ובהיענותה לבקשתו של המערער להצטרף אליו "לסיבוב בשוק" בצפת למרות מעשיו; הסיפורים שבדתה על הנערים האלמונים שאנסו אותה ועל כך שהמערער אנס אותה במכות ובאיומים; וסמיכות הפרשיות בין מעשי הדוד והמערער. נחזור אפוא ונעיין בתיאורי המעשים לפרטיהם ובראיות שהיו לנגד עיני בית המשפט המחוזי ונבדוק אם יש ממש בספקות. יצוין, כי המערער לא מסר גרסה מפורטת מצדו לגבי כל אחד מהאירועים שייחסה לו המתלוננת אלא גרסה כללית, הכופרת בכל המעשים המיוחסים לו, בלי להיכנס לפרטיהם. מטעם זה לא ניתן היה לבדוק כל מעשה ומעשה מול תיאור סותר מצד המערער. מהימנותה של המתלוננת ואמינות עדותה 6. המבחנים שעל פיהם קובע בית המשפט מהימנות של עדים מעוגנים בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1971 (להלן – "פקודת הראיות"), שקובע כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". כלי המדידה העיקריים המיושמים בעת הפעלתם הם הכושר השיפוטי, נסיון החיים והתבונה האנושית (ע"א 91/51 "מדור", חברה לבנין ולפיננסים בע"מ נ' ביק, פ"ד ה 792; ע"פ 515,475,419,409,406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393; ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 392). הפעלת מבחנים אלה נעשית, בראש ובראשונה, על ידי התרשמות ישירה ובלתי אמצעית של בית המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות, וכן על ידי השוואה של העדות עם ראיות אחרות ועם מכלול הנתונים העובדתיים הנפרשים לפניו (ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 112; ע"פ 2439/93 הנ"ל ; ע"פ 6289/94 דזנשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 175; י' קדמי על הראיות (תשס"ד, חלק שלישי) בע' 1592 – 1598 והאסמכתאות שם). אחד הנתונים שבית המשפט צריך להתחשב בהם הוא הפרופיל האישיותי של העד. למושג "אישיות" בהקשר זה משמעות רחבה והוא כולל את אופיו של העד, מצב בריאותו, עברו וזיקתו לענין נשוא הדיון וכן גורמים נוספים המשפיעים על הערכת מהימנותו (ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62; ע"פ 993/00 הנ"ל; קדמי, בספרו הנ"ל, בע' 1607-1605). ואכן, בפתח הכרעת דינו עמד בית המשפט המחוזי על אישיותה ואופיה של המתלוננת ובחן את השפעתם על עדותה: "בטרם נפרט את עיקרי עדותה של - - - [המתלוננת], עלינו לומר דבר מה בעניין אישיותה ואופייה ככל שעלו מהליך שמיעת המשפט. גביית עדותה בבית המשפט לא הייתה משימה קלה, לה ולבית המשפט. נושא העדות עצמו היה, כמובן, טעון רגשית מבחינתה של העדה. במהלך החקירה הנגדית היא הגיעה עד כדי בכי ואף נטשה בסערת רוחות את דוכן העדים ונעלמה לדקות ארוכות. התבטאותה והגיית המילים בפיה היו לעיתים קרובות קשות להבנה. הערנו לה חזור והער כי עליה לדבר באופן ברור ומדויק על מנת שניתן יהיה להבין את מה שהיא מבקשת לומר. לא תמיד עלה הדבר בידה, מה שגרם אי הבנות בינה ובין הסניגור, עו"ד אמיר שחקר אותה חקירה נגדית ארוכה. לבקשת הסנגור הסרטנו את מהלך החלק השני של החקירה הנגדית--- לאחר שהסנגור טען כי פרוטוקול החלק הראשון מתומצת מדי ואינו משקף את מלוא תשובותיה של העדה ואת פרטי השיג-ושיח שהתנהל בינה ובינו. מי שיבקש לעמוד על אופן התבטאותה של - - - [המתלוננת] יוכל לעשות כן על ידי צפייה בקלטת והאזנה לתשובותיה. ההקלטה שביקש הסניגור לערוך ממחישה יותר מכל את הקשיים שבית המשפט נתקל בהם כשבא לרשום את דבריה בחקירתה הראשונה, ויש בה כדי להסביר מדוע התעורר מעת לעת הצורך להתערב בניסוח התשובות, שאילולי נעשה כן היה מתקבל פרוטוקול בלתי קריא ובלתי מובן. בנסיבותיה האישיות של העדה אין מקום לייחס משמעות מיוחדת לביטויים בהם השתמשה, כגון 'שכב אתי' לעומת 'אנס אותי' הפזורים בעדותה או בהודעותיה במשטרה. ביטויים כגון 'המקרה עם ברוך' [המערער – י' ט'] מיועד לתאר את מערכת היחסים המתמשכת שהיתה ביניהם ואילו 'קטע' הוא לא פחות ולא יותר מאשר מעשה של אינוס. אין כל מקום לפקוד את - - - [המתלוננת] על צורת התבטאותה, גם אם היא חריגה. אין לצפות ממנה למסור את דבריה בעברית קולחת ומדוייקת. אולם ברי לכל, כי עצם העובדה שהמתלוננת דיברה בהתרגשות, בעברית קלוקלת-משהו ולעיתים באופן שלא ניתן לפענח את דבריה אלא על ידי חקירה ודרישה, אין פירושה שאיננה ראויה לאמון. החקירה הנגדית בידי הסניגור נמשכה על פני שתי ישיבות תמימות. כל אדם, כל שכן נערה צעירה, עשוי להגיע לכלל איבוד עשתונות ובלבול במהלך חקירה שכזו". 7. אחרי התבוננות זהירה בקלטת הוידיאו שבה הוסרטה חקירתה הנגדית של המתלוננת – שהיתה אז כבת 17 לערך - התרשמתי גם אני כי מדובר בנערה בלתי מתוחכמת, שצורת התבטאותה דלה, שפתה משובשת, הגיית המילים שבפיה אינה ברורה, והזמנים אצלה מעורבבים: היא אינה זוכרת תאריכים, אפילו לא כאלה הרלוונטיים לחייה כמו מועד תחילת שנת הלימודים ומשך החופש הגדול; וכמו כן שאינה מקפידה על דיוק בפרטים. כאשר בוחנים את עדותה על רקע זה מובן שאין לראות את הסתירות ואת אי הדיוקים שבעדות כנובעים מכוונה לשקר או להטעות, ובודאי שאין בהם כדי לקעקע את מהימנותה. נסיון החיים מלמד, כי גם עדות שיש בה אי דיוקים ואף פרכות עשויה להיות אמינה, ובמיוחד כשיש הסבר לאי הדיוקים ולפרכות (דברַי בע"פ 1002/02 שמחון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). זאת ועוד. יש להבחין הבחן היטב בין 'סתירות לכאורה', הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות', המעלות חשש לאמירת שקר. מקובל עלינו, כי רק סתירות מן הסוג האחרון כוחן יפה לכרסם בעדות ולהעמיד בספק את מהימנותו של המוסר אותה (ראו קדמי, בספרו הנ"ל, בע' 1357 והאסמכתאות שם). יפים לענין זה דברי המשנה לנשיא ש"ז חשין: "מטיבו של המין האנושי, שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי --- לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו" (ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1224 ,1218). יתר על כן, דווקא 'זכרון מופלג' של פרטים, אחרי שחלף זמן רב מעת התרחשות האירועים ועד למתן העדות, עלול לפגום במהימנותו של עד (ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561); ודברים אמורים במיוחד בעבירות מין, שבהן נאלצת המתלוננת לשחזר בדיעבד ועל פני תקופה ארוכה של הליכי חקירה ומשפט, חוויה טראומתית: "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"פ 993/00 הנ"ל; ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302). בפרשה שלפנינו, אין בסתירות או באי הדיוקים כדי לעורר ספקות לגבי מהימנותה של המתלוננת, משום שמדובר בקוצר ידו של הזכרון האנושי ובאופיה, אישיותה ואופן התבטאותה החריגים. צדק, אפוא, בית המשפט המחוזי באומרו כי לא ניתן לדרוש או לצפות מן המתלוננת לנהל 'יומן אירועים' על הקורות אותה ולתעד בזמן אמת את חוויותיה הקשות. במיוחד כך כאשר מדובר בנערה צעירה לימים ובפרשה שנמשכה על פני זמן רב מאוד. כפי שציין בית המשפט עמדה המתלוננת בחקירה נגדית קשה ומתישה, המערער "הפך בעדותה והפך בה ולא השאיר בה אבן על אבן" ולמרות זאת, ניכר לאורך כל עדותה "גרעין קשה" של אמת ועקביות ודבקות במעשים שייחסה למערער. מכאן, שהיה יסוד לקביעתו של בית המשפט כי המתלוננת מהימנה וכי יש לתת אמון מלא בעדותה. כבישת התלונה 8. המערער טוען כי המתלוננת איחרה להגיש את תלונתה ולפיכך אין להאמין לה. כבישת תלונות היא תופעה נפוצה ומוכרת בקרב קורבנות של עבירות מין. כיום ידוע כי רבים מקורבנות אלה נוצרים את סודם בלבם ואינם מסגירים אותו לאיש לעולם, ואילו קורבנות אחרים פותחים את סגור לבם, אך רק כעבור זמן רב, ואחרי היסוסים, ספקות ולבטים. דברים אלה נכונים לגבי קורבנות בגירים, ועל אחת כמה וכמה נכונים הם כאשר קורבן העבירה הוא קטין (ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1)541; ע"פ 5612/92 הנ"ל; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249). לפיכך נפסק, כי אין לייחס חשיבות לאיחור בהגשת התלונה אם ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישתה (ע"פ 202/56 פרקש נ' מדינת ישראל, פ"ד יא 667; ע"פ 235,248/79 אוחנה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 544; ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561; ע"פ 5612/92 הנ"ל; ע"פ 4968/98 טובולוב נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(1) 592; ע"פ 6180/98 זאוש נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(3) 264). עמדתי על כך בפרשה אחרת בצייני כי: "אכן, חזון נפרץ הוא שקורבנות של מעשי מין כובשים עדויותיהם זמן רב, ובמיוחד כאשר דברים אמורים בקטינים. לא אחת אין הקטין מבין מיד את משמעותו של המעשה; לפעמים חושש הוא שלא יאמינו לו, או שיאשימו אותו שגרם לכך, או שמשפחתו תפנה לו עורף; או שהוא בוש ונכלם על שמעשה כזה נעשה דווקא בו. כבישת העדות אין בה, אפוא, בהכרח כדי לפגוע באמינות גרסתו --- כאן יש לציין שאין לבחון את הנסיבות המביאות לכבישת העדות לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר אלא לפי תחושתו של הקורבן בזמן אמת" (ע"פ 1002/02 הנ"ל). כך סמך בית המשפט במקרים שונים על תלונות שהוגשו עת רבה אחרי שבוצעו המעשים נשוא התלונה (ראו, לדוגמא, ע"פ 2805/90 אוליאל נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 91(1) 1002, שם כבשה המתלוננת את תלונתה אחרי האינוס הראשון ופנתה למשטרה רק אחרי שנאנסה בשנית; בע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769 לא היה בכבישת התלונה במשך למעלה משנה כדי לפגום בהרשעה; וכך גם בע"פ 2013/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(2) 1469, ששם לא מצא בית המשפט פגם בהרשעה בשל כבישת התלונה במשך כחמש שנים, אחרי שניתן לכך הסבר מתקבל על הדעת). 9. בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה על המניעים וההסברים שמחמתם כבשה המתלוננת את תלונתה במשטרה: "התופעה הנדירה של התנהלות בו זמנית של שתי פרשיות אינוס ממושכות כנגד אישה אחת והגשת תלונות בגין שתיהן באותו יום. מעשה אינוס הנעשה באישה בוגרת עלול לטלטל אותה נפשית ולהסעיר את רוחה, כל שכן שתי פרשיות, ועל אחת כמה וכמה פרשיות מתמשכות, ובמיוחד כאשר מדובר בנערה צעירה מבית דתי, הטוענת כי שני אנשים ניצלו את קרבתם אליה בכדי לעשות בה מעשים אסורים: האחד בעלה של דודתה, והשני נהג המונית עימו נהגה לנסוע ועימו נותרה פעמים רבות ביחידות. נקל להבין כי הקושי לדווח על כל אלה הוא רב. קשה לספר זאת להורים וקשה להסביר את הדבר למורות ולמחנכות; קשה ובלתי נעים להיחקר במשטרה ואחר כך בחקירה נגדית בידי הסנגור. כל אלה כרוכים בסבל נפשי, במועקה, בפחדים וברגשי אשם --- היא נחקרה לעניין זה ואמרה כמה פעמים כי לא בטחה באיש וגם התביישה לספר על כך. יסוד מכריע בגישתה היה כי מאחר שלא התנגדה בכל דרך שהיא למעשיו של הדוד ולמעשיו של הנאשם, מן הסתם יאשימו אותה באחריות למה שקרה, ואולי גם יצא לה שם של 'נותנת'. מחשבה ילדותית שכזו קיננה בליבה של - - - [המתלוננת] במהלך האירועים הללו מבלי שגלתה אוזנו של איש--- אין לך הסבר טוב יותר לכבישת העדות מאשר מצבה הנואש של - - - [המתלוננת] בחודשים שקדמו להגשת התלונה". במצב דברים זה אין באיחור בהגשת תלונתה של המתלוננת כדי לפגום במהימנותה. המקרה הראשון - הספקות 10. כזכור, טוען המערער כי גרסתה של המתלוננת לגבי המקרה הראשון אינה עומדת במבחן ההגיון. בית המשפט המחוזי נתן דעתו על הספקות שהעלה בא כוח המערער – "כיצד יכול מעשה כזה להתרחש בעיבורה של עיר, לאור היום, כאשר אנשים חולפים ועוברים ליד המונית ויכולים להציץ ולראות מה קורה בה?" – ודחה אותם. בית המשפט הסביר, כי החלונות הכהים שבמונית והוילונות שכיסו אותם "מהווים מסתור מפני כל מי שיבקש להציץ לתוכה", וכי "הסיפור מהימן מכל בחינה שהיא וגם מתחזק בראיות אובייקטיביות". לא מצאתי טעם שלא לסמוך ידי על מסקנותיו. 11. עוד טוען המערער, כי התנהגותה של המתלוננת - שנענתה לבקשתו להצטרף אליו ל"סיבוב בשוק" - "אינה מתיישבת עם האישומים אותם טענה". טענה זאת יש לדחות. במקרים רבים התנהגותו של קורבן עבירה – במיוחד עבירת מין – נראית תמוהה, מוזרה ולא הגיונית מבעד לעיניו של המשקיף מן הצד, שהיה נוהג אחרת באותן נסיבות. כך, באחת הפרשות, הסכימה מתלוננת להיפגש עם המערער - למרות שאנס אותה כשבוע קודם לכן - ואפילו הלכה אתו מרצונה ממקום ציבורי הומה אדם למקום מבודד. על כך אמרתי כי: "אכן, יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין (ואולי גם התנהגותו של מתלונן אחר הנתון במצוקה) תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי אף מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם, אין לשכוח שאדם – אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו – עלול להידחף על ידי תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו. עוד אין לשכוח, כי בבואנו להסיק מסקנות מן ההתנהגות, אין אנו עושים זאת בגדר 'ביקורת התבונה' שבה, אלא בגדר ניסיון לקבוע אם נעברה עבירה. לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן, כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות" (ע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). עוד ראו: ע"פ 316/85 הנ"ל; ע"פ 5739/96 אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721). מתוך בחינת פרטי התנהגותה של המתלוננת על רקע נסיבות הפרשה, ובהתחשב בגילה הצעיר במועד שבו אירע המקרה הראשון - כבת 14 שנים לערך - עולה המסקנה, כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר האמין למתלוננת וקבע ממצאים על פי עדותה. הסיפורים שבדתה המתלוננת 12. כאמור לעיל, סיפרה המתלוננת למורתה ולעובדת הסוציאלית של הפנימיה כי נאנסה על ידי חמישה נערים אלמונים, ואילו לאם הבית סיפרה – בתחילה – כי המערער אנס אותה במכות ובאיומים. בית המשפט המחוזי לא התעלם מן הסיפורים שבדתה ואף על פי כן לא מצא שיש בהם כדי להטיל ספק בגרסתה של המתלוננת, שהיתה נאמנה עליו. לדברי בית המשפט המחוזי, בדרך זאת פרקה המתלוננת מה שהיה על לבה, בלי להסגיר פרטים לנשות החינוך בפנימיה, שבהן התקשתה לבטוח. על הסיפור הבדוי שסיפרה המתלוננת לאם הבית, אמר בית המשפט המחוזי כי: "ברור לנו כי תיאור זה איננו נכון. בעדותה בפנינו לא טענה - - - [המתלוננת] כלל וכלל כי הנאשם איים עליה, סטר לה או אנס אותה בחורשה. - - - [המתלוננת] הכחישה כי תיארה כך את הדברים באוזני בן שבת [אם הבית – י' ט']. ייתכן שנפלה אי הבנה בין השתיים או שהעדה העצימה בעיני רוחה את הנסיבות". וכך אמר על הסיפור הבדוי שסיפרה למורתה ולעובדת הסוציאלית: "היא אכן בדתה סיפור כוזב אודות אונס קבוצתי בצפת, אולם הדבר נבע ממצוקה קשה ומחוסר כוח נפשי לשחרר את הפרשה כולה בבת אחת בהיקפה המלא. כי לא הונעה על ידי שום כוונה רעה ניתן ללמוד מעצם העובדה שאת פרשת האונס הקבוצתי לא ייחסה - - - [המתלוננת]לאנשים שניתן לזהותם אלא לנערים אלמוניים. היא לא ביקשה להזיק לאיש; היא בקשה לאותת כי יש לה סיפור שקשה לספרו. הסניגור סבור כי - - - [המתלוננת] היא שקרנית מתוחכמת שבדתה עלילת שווא אודות הנאשם. אנו דוחים גישה זו מכל וכל. אין לייחס לה את התואר שקרנית רק משום שבתחילה סיפרה סיפור בדוי אודות נערים אלמוניים. הנאשם אינו יכול להיבנות ממצוקתה של - - - [המתלוננת] על ידי כך שיטען כי גם הסיפור אודותיו בדוי. ההבדל בין שני הסיפורים אינו רק בכך ש- - - [המתלוננת] הודתה שהראשון בדוי, אלא גם בכך שהיא המירה את האונס בידי נערים אלמוניים באונס ומעשים מגונים בידי אדם שנקבה בשמו. הסיכון שנטלה על עצמה לטפול שקרים על אדם היכול להפריכם הוא כה רב עד כי אין להאמין כי כך היה. אילו מבוקשה של - - - [המתלוננת] היה אך לחזק את סיפורה אודות הדוד על ידי סיפור אונס נוסף, ולשם כך בחרה בנאשם, כפי שסבור הסניגור, הרי היה עדיף לה פי כמה להשאיר בעינו את הסיפור אודות חמשת הנערים האלמוניים שלעולם לא ניתן יהיה להפריכו". עמדנו למעלה על כך, שבית המשפט המחוזי ראה את העובדה שהמתלוננת "לא נאחזה בסיפור הבדוי אודות האונס בידי נערים אלמוניים אלא מסרה עדות מלאה אודות מעשיהם של הדוד והנאשם" וכן את העקביות שבעדותה, כהנמקה מספקת לצורך סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (לדיון בדרישת ההנמקה שבסעיף 54א(ב), שהחליפה את דרישת הסיוע, ראו, בין היתר: ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 49; ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581; ע"פ 6378/95 ברוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 283; ע"פ 993/00 הנ"ל; ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 382; קדמי, בספרו הנ"ל, בע' 192-187 והאסמכתאות שם). כמו כן, מצא בית המשפט, כאמור לעיל, חיזוקים נוספים לעדותה, שאחד מהם אף עולה כדי ראיה מסייעת. גרסתה של המתלוננת משתלבת, אפוא, במערך הכולל של הראיות. פרשת הדוד 13. המערער השווה בין תלונותיה של המתלוננת כלפי הדוד וכלפי המערער ולטענתו "המתלוננת השתמשה באותן ביטויים ובאותן תיאורים וניתן לראות הקבלה בנקודות מהותיות רבות", דבר ה"מעלה חשד כבד כי המתלוננת השליכה את מעשיו של הדוד מעתוק על המערער". בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זאת בהרחבה ובפירוט ובדק אותה היטב. בסופו של עיון סבר כי אין לה יסוד. לדבריו: "אין יסוד לחשש זה. למרות ש- - - [המתלוננת] נחקרה במשטרה בשלוש ההודעות האחרונות גבי שתי הפרשיות במעורב, היא ידעה היטב להפריד בין הפרטים השונים--- היא זכרה היטב כי המקרה ביער ביריה אירע עם הדוד וכי היתה אז בכיתה ח'. אנו מבקשים לדחות את ההשוואה שעשה הסניגור בסיכומים בין תלונותיה של - - - נגד הדוד ונגד הנאשם כאילו השליכה מפרשה אחת על האחרת. מזלה הרע של - - - [המתלוננת] שנקלעה לשתי פרשיות מיניות חמורות בעת ובעונה אחת אולם אין לנו כל סיבה להניח כי אמינותה של העדות הושפעה מכך. לא מצאנו דמיון רב בין שתי הפרשיות מלבד עצם העובדה שבשתיהן ניצל גבר בוגר את תמימותה של נערה ועשה בה מעשים מיניים בהיותה מחוץ לבית. לא עדותה של - - - [המתלוננת] צריכה להיפגע בשל סמיכותן של הפרשיות". דברים אלה מקובלים עלי. יודגש כאן כי אחד מן הנימוקים שהניעו את בית המשפט להסתפק בעדותה של המתלוננת כעדות יחידה לצורך הרשעה, נמצא בכך ש"חרף מצבה הנפשי הקשה היא היתה עקבית ומסרה הודעות הנוגעות לשתי הפרשיות, כשהיא יודעת להפריד בין הפרטים השונים". פרשנות הדוד אינה מחלישה, אפוא, את מהימנותה אלא מחזקת אותה. סיכום ומסקנות 14. חזרתי ועיינתי בהכרעת הדין באספקלריה של טענות המערער וכן צפיתי בעדותה המוסרטת של המתלוננת. שוכנעתי כי הכרעת הדין מושתתת על אדנים מוצקים של ראיות וכי אין אחיזה להשגותיו של המערער. אכן, תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את רשעתו; תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם 'כשר' הוא או 'פסול' ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של ענין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו סבורה היא כי התוצאה שאליה היתה מגיעה, לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהיתה אחרת (ראו, בין היתר, דברי השופט מ' זילברג בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ו 514; דברי השופט י' קדמי בע"פ 4043/93 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 94(3) 1751). פגם כזה לא נמצא ולפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער על ההרשעה. 15. אשר לעונשו של המערער, למותר להכביר מילים על חומרת מעשיו. יצרו של המערער גבר עליו והוא ניצל את תמימותה של ילדה כבת 14, ואת יחסי התלות וההשגחה שהיו ביניהם, עשה בה מה שעשה וגרם לה נזק נפשי חמור. יש מקום לחשש כי הצלקות בנפשה של המתלוננת לא יגלידו שנים רבות. בתסקיר הנפגע שהגיש שירות המבחן לבית המשפט המחוזי נאמר כי: "אנו איבחנו סיפטומים פוסטראומטיים הבאים לידי ביטוי בכל השטחים והרבדים של חייה--- ככל שניתן להעריך היום הפרוגנוזה של א' להחלמה ולשיקום הינה עגומה ביותר--- זאת גם משום שהנזק שנגרם לה הוא מאוד קשה וגם בשל כוחותיה האישיותיים הדלים והעדר רשת תמיכה משפחתית וחברתית חזקה ומספקת". בית המשפט עמד גם על כך שהמערער לא גילה אמפתיה כלפי המתלוננת "ולא נִחם על שעשה בה מעשים מיניים כל כך מרחיקי לכת. אשתו בעדותה, והוא בדברו האחרון דברו אך ורק על הסבל הצפוי להם, כאילו הנערה אינה קיימת". אף על פי כן ראה בית המשפט לטוב לפניו להקל בעונשו של המערער בשל עדויות האופי הטובות, אורח חייו הנורמטיבי ומצבו המשפחתי. סבורני כי הקל עם המערער יתר על המידה ולא מדד לו כמידתו. כידוע, על העונש המוטל על עושי מעשים כאלה לבטא את חומרת המעשים, את תחושת הסלידה והתיעוב שחש הציבור כלפי עושיהם וכן להרתיע עוברי עבירה בכוח ולהרחיק מלבם כל מחשבת אוון וכל הרהור עבירה (ראו, בין היתר, דברי השופט י' קדמי בע"פ 4912/96 רחמימוב נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(2) 971; ודברַי בע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477; בע"פ 599/02 הנ"ל; ובע"פ 6672/03 מרינסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות שם). חומרת מעשיו של המערער מצדיקה הטלת עונש כבד ומרתיע אולם אין דרכה של ערכאת הערעור – כבקשת המדינה בערעורה – למצות את הדין. לפיכך הייתי גוזר על המערער מאסר לתקופה של ארבע שנים לריצוי בפועל, במקום העונש שגזר בית המשפט המחוזי, בצרוף מאסר מותנה לתקופה של שנה, בתנאי שקבע בית המשפט המחוזי. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, ח' באדר תשס"ד (1.3.04). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03012580_M06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il