פלוני נ. ראש ממשלת ישראל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1256/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון העותרים: 1. פלונית 2. פלונית 3. פלונית 4. פלונית 5. המרכז הרפורמי לדת ומדינה - התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ ג ד המשיבים: 1. ראש ממשלת ישראל 2. השר לביטחון פנים 3. שר החינוך 4. שר הבריאות 5. משטרת ישראל 6. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ' באדר התשפ"א (4.3.2021) בשם העותרים: עו"ד אורלי ארז-לחובסקי; עו"ד מיטל ארבל בשם המשיבים: עו"ד תהילה רוט; עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופט נ' סולברג: עניינה של העתירה, בדרישה כי משטרת ישראל תאכוף את האיסורים וההגבלות שהוטלו מחמת התפשטות תחלואת הקורונה, על מוסדות חינוך חרדיים, באופן שוויוני. נטען, כי מוסדות החינוך החרדיים פעלו בימי הקורונה, כמעט כבימי שגרה, באין מפריע, בעוד שמוסדות החינוך האחרים נדרשו לפעול תחת מגבלות מחמירות, כפי שהורו התקנות וההנחיות שנהגו בעת ההיא. לטענת העותרים, כתוצאה מכך, נפגע אמון הציבור בממשלה ובפעולותיה, ובריאותם וחייהם של תושבי המדינה הועמדו בסכנה. העותרים ביקשו אפוא, כי נורה למשיבים לערוך "בקרה יסודית וסדירה על מנת לוודא עמידת מוסדות חינוך בהוראות חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), תש"ף-2020 ותקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות של מוסדות המקיימים פעילות חינוך), תש"ף-2020"; לפעול "בכל הכלים העומדים לרשותם כנגד מוסדות החינוך המפרים את הוראות החוק והתקנות"; ולנמק "מדוע לא יוציאו צווים לסגירת מוסדות החינוך המפרים [...], מדוע לא יפעלו לביטול רשיונם של מוסדות אלה [...], ומדוע לא יפעלו להפסקת תקצובם בהעדר רישיון". לצד זאת, ביקשו העותרים לקיים דיון דחוף בעתירה, בטענה כי מגפת הקורונה והמגבלות שהוטלו על מערכת החינוך, ישארו עמנו גם בחודשים הקרובים, ועל כן, נדרשת הכרעה דחופה בסוגיה. בהחלטת השופט י' עמית מיום 23.2.2021 נקבע, כי דיון בעתירה יתקיים בהקדם האפשרי, ותגובת המשיבים תוגש עד 48 שעות קודם לכן. תחילה נקבע הדיון ליום 1.3.2021, ובהמשך, לפי בקשת המשיבים נדחה הדיון, והתקיים ביום 4.3.2021. בתגובה שהגישו המשיבים עובר למועד הדיון, נטען כי דין העתירה להידחות. תחילה, פירטו המשיבים על אודות כלי האכיפה הנתונים בידיהם, מכוח חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), התש"ף-2020 (להלן: החוק), ותקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות של מוסדות המקיימים פעילות חינוך), התש"ף-2020 (להלן: התקנות). אחר זאת נטען, כי משטרת ישראל פועלת לאכוף את החוק והתקנות באופן שוויוני, על יסוד שיקולים מקצועיים ומערכתיים, וכי האכיפה נעשית בכל אזורי הארץ, כלפי כלל האוכלוסיות, תוך התחשבות בשיקולים בריאותיים, מבצעיים, וכיוצא באלה. עוד נטען, כי המצע העובדתי שבעתירה חסר, משום שהוא נסמך בעיקרו על כתבות שפורסמו בכלי התקשורת. הישענות על ידיעות עיתונאיות, כך נטען, אינה משקפת את מצב הדברים העובדתי לאשורו, משום שעיקר הדגש ניתן בהן לאותן נקודות שעליהן מבקשים כלי התקשורת להתעכב. לתמיכה בדבריהם, הפנו המשיבים להודעות דוֹברוּת שהוציאה משטרת ישראל במהלך החודשים ינואר-פברואר, שמהן ניתן ללמוד, על פעולות אכיפה שנעשו נוכח הפרת המגבלות על-ידי מוסדות חינוך. עוד מסרו המשיבים נתונים עובדתיים ביחס לפעולות שביצעה המשטרה בימי הסגר השלישי. המשיבים הוסיפו, כי משטרת ישראל לא הסתפקה במתן קנסות ובהוצאת צווי סגירה גרידא. לדבריהם, ניתנו גם אזהרות; פוזרו התקהלויות; בוצעו פעולות הסברה; קוים שיח עם מנהיגי הציבור החרדי; ונעשו פעולות מפעולות שונות, ברוח זו. עוד נטען, כי העתירה הפכה כמעט תיאורטית, נוכח הסרת המגבלות ההדרגתית, כחלק מצעדי היציאה מהסגר השלישי. מלבד זאת נטען, לגופו של עניין, כי דין העתירה להידחות, בהינתן ההלכה הפסוקה שלפיה, ככלל, ימנע בית המשפט מלהתערב בשיקול הדעת המקצועי הנתון למשטרת ישראל, אם ביחס לשימוש שהיא עושה בכלים המסורים לה, ואם בנוגע לסדר העדיפות שנקבע על-ידה, לביצוע פעולות אכיפה ושיטור. כאמור, ביום 4.3.2021 התקיים דיון בעתירה. במסגרתו, שבו ב"כ הצדדים מזה ומזה על טענותיהם. ב"כ העותרים טענה, כי עיון בנתונים שבעתירה, והצלבתם עם אלו שהובאו בתגובה, מלמדים על העדר אכיפה של ממש במוסדות החינוך החרדיים. נטען, כי האכיפה – שולית וזניחה; ואילו ההפרה – רבה ומשמעותית. כמו כן צוין, כי הסעדים המבוקשים יעמידו לפני הרשות מידע רלבנטי על אודות ההפרות, כך שזו תוכל לנקוט סנקציות משמעותיות יותר נגד המוסדות המפרים, אם ימצֵא כי ההפרות אינן בבחינת מעידה חד-פעמית, כי אם הפרה שיטתית; חוזרת ונשנית. אמנם, ציינה ב"כ העותרים, כי להשלמת המהלך ידרֵש תהליך ממושך, אך המגיפה מצויה עמנו מזה כשנה, המציאות עשויה להשתנות מרגע לרגע, ועל כן, על מנת לקדם את פני הבאות, נדרש להוציא צו על-תנאי, ובהמשך להפכו למוחלט. לעומת זאת, טען ב"כ המשיבים, כי הגם שישנן הפרות, בין היתר גם אצל מוסדות חינוך, אין משמעות הדבר כי המשטרה אינה עושה מלאכתה נאמנה, ואוכפת באופן לא-שוויוני, ומפלה בין אוכלוסיות שונות. נטען, כי בעומס העבודה וריבוי המשימות, שלא כבימי שגרה, פועלת המשטרה בדרכים שונות לאכוף את המגבלות, אם בדרכי נועם, אם בדרכים נוספות. משאבים רבים מושקעים באכיפה, ואין לומר כי שיקולים זרים באו במניין שיקוליה של המשטרה. מעבר לכך, נטען כי מיום ליום הופכת העתירה ונעשית תיאורטית, נוכח המשך פתיחת מוסדות החינוך, והסרת המגבלות. לאחר ששמענו את טענות הצדדים, סברנו כי אין די בנתונים שהוצגו בתגובה, וכי נדרשות השלמות עובדתיות מסוימות. בהתאם, בהחלטה שנתנו בתום הדיון, קבענו כך: "הודעת עידכון משלימה לגבי אכיפת מגבלות הקורונה כלפי מוסדות חינוך – בכלל זה התייחסות לנהלי אכיפה כלפי מוסד חינוך שחזר ושנה בעבירה, עליית מדרגה באכיפה, דיווח מהמשטרה למשרד החינוך ופעולות שנעשו מטעם המשרד, פילוח מספר קנסות לפי מוסדות חינוך – תוגש עד יום 8.4.2021". כפי החלטתנו, השלימו המשיבים את תגובתם. תחילה עדכנו המשיבים, כי קיימים נהלי אכיפה של משטרת ישראל ומינהלת האכיפה הארצית, ביחס למוסד שהפר שוב ושוב את מגבלות הקורונה, ואלו צורפו להודעה. עוד ציינו המשיבים, כי עד כה לא התבקשה משטרת ישראל, על-ידי משרד החינוך, למסור נתונים על אודות קנסות שהוטלו על מוסדות חינוך בשל הפרת מגבלות הקורונה, ועל כן, לא נעשה כדבר הזה. יחד עם זאת, הובהר כי בכוונת משרד החינוך להסדיר מנגנון משותף שכזה, שבמסגרתו יועברו נתונים כאמור, באופן עתי, בין שני הגופים. כמו כן צוין, כי בכוונת גורמי משרד החינוך לבחון את הנתונים שמסרה משטרת ישראל בהודעתה-זו (כמפורט להלן), וכן את אלו שיועברו להם בהמשך, באופן עתי, כמתוכנן, ולראות אם ישנם מוסדות המפרים את ההנחיות, באופן חריג, חוזר ונשנה, עד כי קמה הצדקה לבחון את עניינם באופן מיוחד. מעבר לכך, הוסיפו המשיבים והציגו נתונים על אודות הקנסות שהוטלו עד כה, בפילוח מספרי לפי מוסדות חינוך. בהקשר זה נאמר, כי בימים 25.2.2021-17.9.2020 ניתנו כ-274 דוחות, בגין הפעלת מוסד חינוכי בניגוד לחוק ולתקנות. לצד זאת הובהר, כי במערכת הממוחשבת של משטרת ישראל, לא קיים סיווג המאפשר לדעת לאיזה ציבור משוייך המוסד. המשיבים הוסיפו, כי מפילוח שנערך לפי זהות מקבל הקנס עלה, כי במקרה אחד הוטלו 6 קנסות על בעלי מוסד אחד; כי במקרה נוסף הוטלו 5 קנסות על בעלי אותו מוסד; כי ב-6 מקרים הוטלו 3 קנסות על בעלי מוסד אחד; וכי ב-12 מקרים הוטלו 2 קנסות על בעלי אותו מוסד. אחר זאת, הוסיפו המשיבים וציינו, כי לעת הזו, נוכח הירידה המשמעותית בשיעורי התחלואה, לא קיימים עוד ישובים או אזורים ברחבי הארץ המסווגים כ'אדומים', ועל כן, כלל מוסדות החינוך פועלים כעת; חלקם בשגרת לימודים מלאה, וחלקם תחת מגבלות מסוימות (בחלוקה לפי שכבות גיל). מטעם זה, שבו המשיבים וטענו כי העתירה הפכה תיאורטית. עוד הפנו המשיבים, להחלטת ממשלה מס' 908, מיום 18.3.2021, שעניינה "מתווה כניסת ישראלים לישראל מחו"ל", שבה נקבע כי יש "לתעדף את משימת אכיפת הבידוד לחוזרים מחו"ל בעדיפות עליונה". מן העדכון שנמסר, נמצאנו למדים, כי קיימים נהלים המאפשרים החמרת ענישה כלפי מוסדות שנמצאו מפרים פעם אחר פעם את מגבלות הקורונה, עד כדי הוצאת צו סגירה, אם נמצא כי לא ניתן להסתפק בהטלת סנקציות אחרות, שפגיעתן בתלמידים ובציבור – פחותה. עוד למדנו, כי בכוונת משרד החינוך לבחון את הנתונים המצויים ברשות משטרת ישראל, להתעדכן בהם באופן עתי, ולעשות בהם שימוש במידת הצורך, במקרים של הפרות חריגות; כולל גם בנתונים שנאספו עד כה. רשמנו דברים אלו לפנינו. בהינתן זאת, ובשים לב לתמורות המשמעותיות שידענו מאז הגשת העתירה ועד כה – שיפור ניכר במצב התחלואה בישראל, בכל המדדים – סבורני כי יש לדחות את העתירה, מבלי לדון בה לגופה, בהיותה תיאורטית. כדברים האלה אמרתי לאחרונה בבג"ץ 5469/20 אחריות לאומית – ישראל הבית שלי נ' ממשלת ישראל, פסקה 7 (4.4.2021): "מאז חודש דצמבר 2020, וככל שחלף הזמן, נראה אור בקצה המנהרה – חיסון יעיל מבשׂר טוב, משמיע ישועה. מבצע מוצלח, הביא להתחסנות בשיעור גבוה של האוכלוסיה; מדדי התחלואה מלמדים על שיפור ניכר – מקדם ההדבקה בירידה מתמדת, אין עוד ישוב בישראל המסווג כ"אדום"; המשק נפתח כמעט כימים ראשונים; הקלות נוספות נראות באופק; אביב הגיע פסח בא, הגשם חלף הלך לו; בליל הסדר ישבנו מסובים (כמעט) כבני-חורין. על פני הדברים, מה שהיה (עוצמת התחלואה) – לא יהיה; ומה שנעשה (הטלת הגבלות חמורות) – לא יֵעשה". הדברים האמורים שם, נכונים גם ביחס לפתיחת מערכת החינוך לרווחה, כאשר משבוע לשבוע מתבשרים אנו על הקלות נוספות, על ביטול מדידת חום והצהרת בריאות, ועל הוצאת עוד ועוד כיתות ושכבות גיל ממתכונת ה'קפסולות'. במצב דברים זה, דיון בעתירה כיום, משמעו התעסקות בסוגיה תיאורטית, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה והמושרשת, שלפיה ימנע בית המשפט מלדון בשאלות תיאורטיות, גם כשלפנינו עתירה, שבעת הגשתה היתה ראויה לבירור, ובחלוף הזמן, מחמת שינוי נסיבות, הפכה לתיאורטית. הצדקות רבות להלכה זו, ו"בעיקרו של דבר, ההצדקה להימנעות מדיון בעתירות תיאורטיות נובעת מן ההבנה המסורתית שתפקידו של בית המשפט הוא להכריע בסכסוכים. פן אחד שלה הוא מעשי-פרקטי, ונוגע לחיסכון במשאבים. פן אחר שלה קשור לצורך להגן על בית המשפט מפני היקלעות מיותרת למחלוקת ציבורית" (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 391-390 (2017)). משחל שינוי כה משמעותי במצב התחלואה, ומשאיננו נדרשים להכריע בסכסוך קונקרטי, חי, מוחשי, נראה כי עלינו למשוך ידינו מהכרעה מיותרת, אם מטעמים של חיסכון בזמן שיפוטי יקר, ואם בהעדר צורך מהותי להכניס ראשנו למוקד המחלוקת הציבורית, סביב מגבלות הקורונה, הציות להן, ואכיפתן. צו פיוס – צו השעה – מנחה אותנו להימנע במקרה זה מהכרעה לא הכרחית. לפני חתימה ראיתי לשוב על דברים שאמרתי במהלך הדיון שקיימנו בעתירה: ראוי היה לעותרים לברור את מילותיהם בכתב העתירה, ולוותר על ביטויים קשים שבהם נעשה שימוש, אם כלפי גורמי מערכת אכיפת החוק, ואם כלפי הציבור החרדי. המתינות, יפה היא לענייני דין ומשפט: "הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין" (משנה, אבות א, א). המסר נותר ברור וצלול, גם ללא אותה התלהמות מיותרת, ואף יוצא נשכר: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, יז). ולמשיבים נאמר, כי חזקה עליהם שיֵדעו לעשות כן, וכך נחוץ, להפיק לקחים מן העבר, מתקופת הקורונה, לטובת העתיד. אשר על כן, משהפכה העתירה לתיאורטית, בהעדר סכסוך קונקרטי וממשי הדורש הכרעה, דינה להידחות – והיא נדחית בזאת. בנסיבות, לא יֵעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה עם חברי השופט נ' סולברג כי בעת הזו דין העתירה להידחות, מאחר שאינה מכוונת עוד לקבלת סעד בעל משמעות מעשית. וניתן אף להוסיף: הלוואי שלא ניזקק לדון גם בעתיד בסוגיה של אכיפת מגבלות הקורונה כלפי מוסדות חינוך – מתוך תקווה שהתחלואה תלך ותפחת. 2. עם זאת, לא אוכל לסיים מבלי לציין כי על פני הדברים האכיפה בתחום זה עוררה אצלי שאלות. כך למשל, העובדה שלא נעשתה כל פעילות להעברת מידע רלוונטי מהמשטרה למשרד החינוך, אשר אמון על הפעלתם של מוסדות החינוך והפיקוח עליהם, היא מטרידה. אין מדובר אך בשאלה של שמירה על החוק, אלא גם בהגנה על בריאות הציבור. מדינת ישראל הלכה כברת דרך ארוכה כדי למנוע את הפצתו של נגיף הקורונה, גם עד כדי הפעלתם של אמצעי אכיפה אלקטרוניים מתקדמים (בג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת (1.3.2021)). על רקע זה, מתחדדת השאלה: הכיצד לא בוצעו, למשל, פעולות פשוטות של דיווח בין-משרדי? חברי התייחס בכלליות לצורך בהפקת לקחים, ואני מבקשת להוסיף כי ניתן לצפות להפקת לקחים קונקרטית כבר בטווח הקרוב. פתחתי את דברי בהבעת תקווה, אך לא ניתן לסמוך על הנס. ש ו פ ט ת השופטת ע' ברון: זה למעלה משנה שתלמידי ישראל לומדים מרחוק תחת מגבלות וחלוקה ל"קפסולות", לנוכח מגפת הקורונה שהתרגשה על העולם כולו ולא פסחה גם עלינו. רבות דובר והרבה דיו נשפך בשאלה אם הייתה הצדקה לסגירת מוסדות החינוך אם לאו; ומשנסגרו, אם לא היה מקום להקדים את השיבה אליהם. ואולם מחלוקת זו אינה מענייננו בעתירה שלפנינו. מכל מקום, בימים אלה ממש, מערכת החינוך על כלל רבדיה חוזרת לפעילות מלאה. יש לברך על כך ולקוות שעד מהרה שגרת הלימודים תשוב על כנה ושערי בתי הספר יוותרו פתוחים. במצב דברים זה, אני מצטרפת לדעתם של חבריי, השופט נ' סולברג והשופטת ד' ברק-ארז, כי לעת הזאת הפכה העתירה לתיאורטית ואין עוד מקום לבירורה, ומשכך דינה לדחייה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ז' באייר התשפ"א (‏19.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 21012560_O04.docx פ ג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1