רבאח אדהם נ. רבאח רביע

פסק-דין בתיק ע"א 1249/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1249/04 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער (המשיב שכנגד): רבאח אדהם נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. רבאח רביע (משיב פורמאלי) 2. סהר חברה לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק א' 1671/00 שניתן ביום 25.12.03 על-ידי השופט (כתארו אז) ש' ברלינר תאריך הישיבה: י"ג באלול תשס"ו (6.9.06) בשם המערער: עו"ד עילית איסק-פארי; עו"ד זייד מנסור בשם המשיבה 2: עו"ד מיכל רוזנברג פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט – כתארו אז – ש' ברלינר) מיום 25.12.03 בת"א 1671/00, בגדרו נדון שיעור הפיצויים המגיע למערער (המשיב בערעור שכנגד; להלן המערער) מהמשיבה 2 (המערערת שכנגד; להלן המשיבה) בגין תאונת דרכים בה היה מעורב המערער. ב. (1) המערער, תושב מג'דל-שאמס, יליד 1973, נפגע קשות בתאונת דרכים. התאונה התרחשה ביום 17.10.00, שעה שנסע המערער ברכב ג'יפ ממג'דל-שאמס לכיוון הישוב מַסְעָדֶה; ברכב נהג המשיב 1, אחיו של המערער. במהלך הנסיעה סטה רכב אחר לנתיב הנסיעה של המערער ואחיו. על מנת שלא להתנגש ברכב האחר, הסיט משיב 1 את רכבו ממסלול נסיעתו. כתוצאה מסטייה זו התנגש הרכב בו נסע המערער בסלע, והידרדר לתעלה בצידי הדרך. המערער נזרק מהרכב, ונחבל קשות בגופו. בעקבות התאונה נזקק המערער ל - 156 ימי אשפוז. לאחר מכן יצא לאוקראינה, שם נותח בגבו. ביום 26.12.00 הגיש המערער תביעה, בה עתר לחייב את המשיבה לפצותו בגין נזקיו בתאונה האמורה כתאונת דרכים. המשיבה טענה כי המדובר בתאונה שהיתה גם תאונת עבודה. (2) את המערער בדקו שני מומחים רפואיים שמונו מטעם בית המשפט. האורתופד ד"ר וולפין קבע, כי בעקבות התאונה נותרה למערער נכות בשיעור 100% בגין פרה-פלגיה מלאה (שיתוק מלא של שתי רגליים, הנגרם בגלל מחלה או פגיעה בחוט השדרה, מלווה בדרך כלל באבדן תחושה באזור שמתחת לפגיעה ובהפרעה בתפקוד שלפוחית השתן), וכן נכות בשיעור 10% בגין הגבלות בתנועות קרסוליו. ד"ר פרבר, מומחית בתחום השיקום, קבעה, כי התאונה גרמה לקיצור תוחלת חייו של המערער בשיעור 10%. עוד ציינה ד"ר פרבר, כי נכותו של המערער אכן עומדת על 100%, וכי לדעתה אין צורך בקביעת אחוזי נכות נפרדים בגין ההגבלה בקרסוליים. כן נדרשה חוות דעתה של ד"ר פרבר לצרכיו המיוחדים של המערער. פסק הדין קמא ג. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבה, לפיה היתה התאונה תאונת עבודה. נכותו התפקודית של המערער נקבעה בשיעור 80%, וכושר השתכרותו הממוצע נקבע לסכום של 5,000 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה. על פי נתונים אלה חושבו הפסדי השתכרותו. סך כל הפסדיו בעבר (עד מתן פסק הדין) חושב לפי אבדן מלא של כושר ההשתכרות, ונקבע בסך 195,000 ₪, ואילו הפסד כושר השתכרותו בעתיד נקבע בסכום של 1,022,312 ₪; בראש הנזק של עזרה לזולת נפסקו למערער פיצויים בסך 6,000 ₪ לחודש. לפיכך, נפסקו למערער בראש נזק זה 204,000 ₪ בגין הפסדי העבר, וסכום של 1,718,154 ₪ בגין ההפסד העתידי; באשר להוצאות הניידות נקבע, כי היקף נסיעותיו של המערער בחודש הוא 1,500 ק"מ, מתוכם יש להפחית 500 ק"מ, אותם היה נוסע המערער גם אלמלא התאונה. הפיצוי בגין 1,000 ק"מ לחודש הוא 2,224 ₪ לחודש, ועל כן נפסקו למערער 51,000 ₪ בגין הוצאות ניידות בעבר ו - 636,862 ₪ בעבור הוצאות ניידות בעתיד; עוד בחן בית המשפט את צרכי הדיור של המערער, וקבע, כי הסכום הסביר להתאמת מגוריו הוא 135,000 ₪, נוסף על 75,000 ₪ שנפסקו לו לצורך רכישת זחליל (מתקן נייד להעלאת אדם בכסא גלגלים ממפלס למפלס על גבי מדרגות). לעניין מגורי הארעי, להם נזקק המערער – מגורים בבית הוריו על ההתאמות הכרוכות בכך – נפסק למערער סכום של 41,600 ₪. סך הכל נפסק למערער בראש נזק זה סך 251,600 ₪; סכומים נוספים שנפסקו: 30,000 ₪ לצורך כביסה וייבוש; 200,000 ₪ בגין אביזרי שיקום וטיטולים; 70,000 ₪ בעבור טיפול נפשי וטיפול לשיקום מיני ובעבור השתתפות בתרופות; 60,000 ₪ עבור תרופת הויאגרה; 30,000 ₪ לצורך פעילות ספורט ושחיה; בגין הנזק הלא ממוני חושב הפיצוי ונקבע לסכום של 161,193 ₪. בסך הכל נקבע סכום נזקיו של המערער בסך 4,663,753 ₪. מסכום זה נוכו התשלומים התכופים שקיבל המערער בסך 338,880 ₪ וכן תגמולי הביטוח הלאומי בסך 2,099,054 ₪. טענת המערער, לפיה יש לחייב את המשיבה במימון הניתוח שעבר באוקראינה בסך 17,000 דולר של ארה"ב – נדחתה. טענות המערער והמשיב שכנגד ד. (1) טענותיו של המערער בערעור דנן נסבות על שאלת שיעור הקיצור בתוחלת החיים ועל סכומי הפיצוי שנפסקו לו בראשי הנזק השונים. (2) לטענת המערער, היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לו פיצוי בגין מימון הניתוח באוקראינה, שכן הניתוח בוצע שם בלית ברירה. (3) עוד נטען, כי נוכח העובדה, שהמערער היה פעיל בתחומי ספורט שונים, לא היה מקום לקבוע, כי נתקצרה תוחלת חייו בעקבות התאונה. בהקשר זה נטען, כי שגה בית המשפט קמא בהסתמכו על חוות דעתה של ד"ר פרבר, שהתבססה על נתונים סטטיסטיים, מבלי להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער. (4) באשר לכושר ההשתכרות; נטען, כי מחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט המחוזי עולה, כי השכר הממוצע של המערער עובר לתאונה עמד על 8,500 ₪ לחודש. לדברי המערער, בחודשים שקדמו לתאונה היו לו הכנסות שונות, שלא דווחו לרשויות המס. עוד נטען לגבי ראש נזק זה, כי היה על בית המשפט לקבוע שהמערער איבד לחלוטין את פוטנציאל השתכרותו, שכן אין סיכוי למציאת עבודה במגבלותיו הגופניות. (5) בנוסף נטען, כי בסכום שנפסק לטובת המערער היה מקום ליתן משקל לעובדה, כי המערער מגדל לבדו את בתו. (6) לטענת המערער, בית המשפט המחוזי קיפח אותו עת פסק לו פיצוי חודשי בסך 6,000 ₪ בעבור עזרת צד שלישי. נוכח הנסיבות המיוחדות המלוות את המקרה דנא, כך נטען, צריך סכום זה לעמוד על סך 15,750 ₪. (7) אשר לפיצוי בגין הניידות; נטען, כי בית המשפט העריך את היקף נסיעותיו של המערער ב – 1,500 ק"מ בחודש, בעוד ממוצע נסיעותיו נע בין 2,000 ל – 2,500 ק"מ בחודש. כן נטען, כי בית המשפט קבע, שהמערער זכאי לרכישת רכב מותאם, אולם זכרו של רכב זה לא בא בסכום הכולל שנפסק לו. (8) אשר לדיור; לדברי המערער, היה על בית המשפט לקבוע, כי המערער משלם להוריו דמי שכירות בגין התקופה בה הוא גר בביתם ולפצותו בהתאם. עוד נטען, כי עלויות התאמת ביתו ובית הוריו גבוהות באופן ניכר מהסכום שפסק לו בית המשפט המחוזי. (9) לבסוף טוען המערער, כי יש מקום לפסוק לו פיצויים בגין התקנת מיזוג אויר ומחשב ובגין אבדן שירותים חברתיים, וכי הסכומים שנפסקו לו בגין הוצאות טיטולים, עלויות ציוד ואביזרים, עלויות ספורט ושחיה ובגין הוצאות טיפול רפואי ותרופות - נמוכים מהעלויות בפועל. טענות המשיבה והמערערת שכנגד ה. (1) ראשית חוזרת המשיבה על טענתה בבית המשפט המחוזי, לפיה עסקינן בתאונת עבודה ולא – כפי שנקבע – בתאונת דרכים, שכן במועד התרחשות התאונה היה המערער בדרכו לעבודה. נטען, כי קביעת בית המשפט קמא עומדת בניגוד לדבריו, לפיהם "ניתן למצוא נתונים שונים העשויים לתמוך במסקנתה של הנתבעת". (2) לדברי המשיבה אכן יש להתערב בקביעת בית המשפט קמא בדבר קיצור תוחלת חייו של המערער. לשיטתה, היה על בית המשפט לקבוע, כי שיעור הקיצור בתוחלת חיי המערער הוא 20%. נטען, כי הדבר אף עולה מהמחקרים, עליהם התבססה חוות דעתה של ד"ר פרבר. (3) לעניין הפסד ההשתכרות נטען, כי משכורתו של המערער עובר לתאונה היתה 3,775 ₪ לחודש. עוד נטען, כי נוכח חוות דעתה של ד"ר פרבר בדבר יכולתו של המערער להשתלב בעבודה, טעה בית המשפט עת העמיד את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות על 80%, והיה מקום להעמידו על שיעור נמוך יותר. (4) עוד משיגה המשיבה על הסכום שנפסק למערער בגין עלות העזרה. לטענתה, משנקבע בחוות הדעת הרפואית, כי המערער זקוק לעזרה בעבודות משק הבית בלבד, היה מקום להעמיד את היקף העזרה על שלוש שעות ביום ואת עלותה על סך 3,000 ₪ בחודש. (5) אשר לניידות; נטען, כי בראש נזק זה שגה בית המשפט קמא פעמיים: ראשית, בקביעה בדבר היקף נסיעותיו של המערער, שבה הופרז לשיטת המשיבה, ושנית בעלות האחזקה החודשית ביחס למרחק זה. כן נטען, כי יש להפחית מסכום הפיצוי שנפסק בגין הוצאות ניידות בעבר. (6) לעניין הפיצוי בגין התאמת דיור טוענת המשיבה, כי היה מקום לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמה בסוגיה, ולהעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסכומים שנמסרו בחוות דעת זו. (7) כן טוענת המשיבה, כי יש להתערב בקביעת בית המשפט קמא בדבר הוצאות טיטולים ועלויות ציוד ואביזרים. לעומת זאת, כך לדברי המשיבה, יש להותיר על כנן את קביעת בית המשפט בעניין אי פסיקת פיצוי בגין מיזוג אויר, רכישת מחשב וביחס לאי פסיקת פיצוי בגין שירותים חברתיים; וכן בעניין עלויות השחייה, עלויות הטיפול הרפואי ואי פסיקת פיצוי בגין הניתוח שעבר המערער באוקראינה. הבקשה להתיר הבאת ראיות חדשות בערעור ו. המערער הגיש בגדרי הערעור בקשה להבאת ראיות חדשות, ובה עתר המערער לצרף את אלה: (1) הסכם הגירושין של המערער מיום 2.12.03 שאושר בבית הדין הדתי הדרוזי במַסְעָדֶה. (2) מכתב מהמוסד לביטוח לאומי, המאשר כי עקב גירושיו של המערער הופחתה קצבת הנכות הכללית ושירותים מיוחדים בשיעור של 943 ₪ לחודש. (3) לטענת באת כוח המערער נודעו לה עובדות אלו ביום 23.2.04. נטען, כי הפחתת הקצבה מהווה שינוי מהותי בנוגע לניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי. כזכור, מסכום הפיצוי נוכו קצבאות המוסד לביטוח לאומי בשיעורם המקורי, בעוד שלאחר ההפחתה, ברור שמדובר בניכוי ביֶתֶר. הוטעם, כי הראיה הנוספת נושאת עימה חשיבות לקבלת פיצוי מדויק. (4) המשיבה התנגדה להוספת ראיות. לטענתה, הראיה הנוספת עליה מבקש להסתמך המערער היא עובדה שהיתה בידיעתו בטרם ניתן פסק הדין בבית המשפט קמא, ועל כן לא נמצאה הצדקה להתיר את הגשתה בשלב זה. הכרעה בבקשה לצרוף ראיות ז. (1) תקנה 457(א) רישא לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת, כי ככלל אין בעלי הדין בערעור זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה. על הטעם לכלל האמור עמד מכבר מ"מ הנשיא זילברג בע"א 507/64 בטאן נ' זאבי, פ"ד יט(4) 337, בעמ' 339: "כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה" (הדגשה במקור – א"ר). עם זאת, הסיפא לתקנה 457(א) הנזכרת מאפשר, כחריג, את הגשתן של ראיות נוספות בשלב הערעור. ככל שהמדובר בעובדות שקדמו למתן פסק הדין, ניתן להתיר את הגשתן אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה ובהנחה שנהג בתום לב (ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 141 (השופט מלץ); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 8, 2005) 616 - 617). דבר זה מעוגן בשכל הישר. אציין כי גם במשפט העברי, בו נקוט הכלל "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" (משנה, סנהדרין, ג' ח'; רמב"ם, סנהדרין, ז', ו'), נהוגה למעשה שיטה מאוזנת, לפיה לאחר שהודיע בעל דין שסיים להביא את ראיותיו, יכול הוא להביא ראיות נוספות רק אם בצידן הסבר משכנע. זאת – הגם שביסוד הדברים עומדת גישה המתירה, לשם דין אמת, הבאת ראיה נוספת (א' שוחטמן סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, 315). מהו ההסבר המשכנע? – כגון "זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא היו מצויים אצלי... וכל זמן שיכול לטעון ולומר: מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה, והיה ממש בדבריו... וסותר" (שולחן ערוך, חושן משפט, כ', א'); "כדי לסתור את הדין, יש צורך אפוא, שהצד המבקש זאת יוכיח שהראיות החדשות לא היו מצויות ברשותו, ושלא ידע על קיומן" (שוחטמן, סדר הדין, בעמ' 432; ראו גם 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3) 337, 343; רע"א 5285/03 כהן נ' בונה, פ"ד נט(1) 39, 47). (2) בענייננו, אין חולק כי פסק דינו של בית הדין הדתי הדרוזי ניתן והומצא למבקש בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו דומני, כי לא ניתן לראות ראיה זו כ"ראיה שנולדה לאחר מתן פסק הדין"; שכן, לא זו בלבד שהמערער יכול היה להשיג ראיה זו בשקידה ראויה, אלא שהוא ידע עליה בפועל. (3) אשר למכתב הביטוח הלאומי בדבר הפחתת הקצבאות; לאחר שהומצא פסק הדין של בית הדין הדרוזי למערער, היה עליו לברר את המשמעויות והנפקויות של גירושיו. מהבקשה הנוכחית עולה, כי פנייתה של באת כוח המערער לביטוח הלאומי נענתה בתוך שלושה ימים. הדעת נותנת, כי אילו פנה המערער לביטוח הלאומי מיד לאחר שנודע לו על פסק הדין בבית הדין, היה מתוודע לקיצוץ בקצבה המשולמת לו בטרם מתן פסק הדין. משלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. נוכח האמור, אין מקום איפוא להיעתר לבקשה להוספת ראיות. (4) על מנת להפיס את דעת המערער אוסיף, כי גם בהנחה שהראיות האמורות הן ראיות שנולדו לאחר מתן פסק הדין, לא היה מקום להיעתר לבקשה לגופה. אסביר בקצרה במה דברים אמורים. אם בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוטה לאשר הבאתן של ראיות חדשות, נטיה זו תגבר כאשר עסקינן במקרים, בהם הנתונים שהובאו לפני ערכאת הערעור אינם יציבים, והם מועדים לשינויים עתידיים. כך הוא הדבר בדרך כלל בתביעות לפיצוי בגין נזקי גוף, נוכח אופיו הספקולטיבי של הפיצוי, ונוכח העובדה שלאחר מועד פסק הדין שעליו מוגש הערעור עלולים לבוא שינויים עובדתיים בכיוון ההפוך (ע"א 545/88 שגב נ' שגב (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אור); ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בנייה בע"מ נ' דמארי (טרם פורסם); א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) 923 - 924). על החריגים לכלל זה נאמר, כי "בית המשפט שלערעור ייטה להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור משפטי נזיקין ... במקרה שבו חל ... 'שינוי נסיבות קיצוני', שינוי בלתי צפוי אשר משמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערך בערכאה הראשונה" (ע"א 597/89 טויטו נ' כמאל ואח' פ"ד מז(2) 874, 879 (השופט - כתארו אז - אור)), אם נרצה, כשעלול להיגרם אי צדק בולט. במקרה אחד דחה בית המשפט בקשה להבאת ראיות חדשות בדבר שינוי בגובה גמלאות הביטוח הלאומי, המוענקות לניזוק. זאת, חרף העובדה כי שינוי זה התרחש לאחר מתן פסק הדין בערכאה הראשונה (ע"א 125/68 מחסני החמצן בע"מ נ' עזבון המנוח פנחס בורנשטיין, פ"ד כב(2) 914 (השופט קיסטר)). באותו עניין נאמר: "אין אפילו יסוד לחשוב שאם נרשה הוכחות נוספות על גובה הגמלאות כפי שהוגדלו אחרי מתן פסק הדין נתקרב לקביעה מהו הנזק האמיתי שנגרם לשאירים..." (שם, בעמ' 921; ראו גם ע"א 6996/98 שבשוביץ נ' תורג'מן, פ"ד נד(3) 757, 768 (השופט - כתארו אז - ריבלין)). דברים אלה יפים גם לענייננו. הרי אין להוציא מכלל חשבון שהמערער, אדם צעיר, וחרף נכותו, ישוב ויבנה את חייו על-ידי נישואין, ואם כן עשוי הגלגל לשוב ולהתהפך. אין איפוא מקום לשנות מן הגישה המקובלת בכגון דא בפסיקה שהובאה מעלה. הכרעה בערעור הערות מקדמיות ח. (1) שיקול הדעת המסור לבית המשפט בקביעת שיעור הפיצויים רחב ביותר, ועל כן לא תמהר ערכאת הערעור לשים עצמה בנעליה של הערכאה הדיונית. הכלל הוא שבית משפט זה לא ימיר את הערכתה של הערכאה הדיונית בהערכתו, אלא אם כן סכומי הפיצויים שנפסקו בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק ... ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הנו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת" (ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (טרם פורסם) (השופט גרוניס); ראו גם ע"א 971/03 בגא נ' מלול (טרם פורסם) (השופטת חיות); ע"א 10842/02 ביטוח חקלאי – אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' סייג (טרם פורסם) (השופט - כתארו אז - ריבלין)). דומה, כי בעלי הדין שלפנינו, שלא הותירו אבן שלא נהפכה, בחרו להתעלם מהכלל האמור ולטעון ולהשיג "על כל צעד ושעל" (כלשונו של השופט - כתארו אז - ריבלין בע"א 8022/00 רז נ' צור (לא פורסם)) בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הגישה שבחרה הפסיקה, להתמקד בסכום הכולל בטעויות בולטות, מעוגנת בשכל הישר, בניסיון החיים ובמדיניות שיפוטית המבקשת לייעל בתנאי עומס קשים. (2) לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת מומחים במרבית הסוגיות שעמדו להכרעתו – הן בשאלות שברפואה והן בתחומים אחרים. חלק ניכר מטענותיהם של בעלי הדין בערעור שלפנינו מופנה כנגד מסקנות וממצאים שנקבעו בחוות דעת אלה. אזכיר את שנאמר פעמים רבות, כי התערבות ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על סמך חוות דעת של מומחים מקצועיים תהא נדירה (ראו למשל ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים מאיר, פ"ד נא(4) 687, 695 (השופטת שטרסברג כהן); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). גם דבר זה מושתת על ההיגיון. (3) ער אני לכך שחלק ניכר מן הקביעות בפסק הדין קמא, כמקובל מעשה יום יום בערכאות הדיוניות העוסקות בנזיקין, הוא אומדן. המשפט הישראלי מקבל זאת בגדרי השכל הישר וניסיון החיים. אין לעולם דרך לאמוד את הנזק בדיוק מלא, ולכך אין צורך להביא ראיות הרבה. תוחלת החיים היא אולי הדוגמה המתקרבת יותר לאומדן שאיננו מדויק, אך גם בנושאים כמו הפסד שכר, ניידות ואחרים נאמד הנזק על-פי אמות מידה מקובלות, ניסיון מצטבר, וכיוצא באלה. כך גם במשפט העברי. בדיני הנזיקין קביעת הנזק נעשית הלכתית על-פי אומדן (ראו בבלי בבא קמא, צ"א, א'; רמב"ם נזיקין, חובל ומזיק, ב', ט'-ט"ו; ש' אלבק, פשר דיני הנזיקין בתלמוד (ירושלים, תשכ"ה) 90-86). הנוסחה התלמודית לחישוב הנזק קובעת: "נזק כיצד? שאם קטע יד חבירו או רגלו, רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת" (רמב"ם, שם, א', ב'). ומוסיף רבנו יהונתן "כפי מה שיש בו מחכמת האומנות, כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה עכשיו, שהרי הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו כעבד עברי" (מובא בשיטה מקובצת לרבי בצלאל אשכנזי, מצרים, המאה הט"ז, בבא קמא, פ"ג, ב'; ראו גם טור, חושן משפט, ת"כ). נוסחה זו מעידה על שאיפה להגיע לשומה אובייקטיבית (בהתאם ל"מחיר שוק"), אך כמובן שמדובר באומדנא בלבד (ראו מחלוקת רש"י (בבא קמא, פ"ג, ב', דיבור המתחיל "וכמה הוא יפה") והרא"ש – רבנו אשר, אשכנז-ספרד, המאה הי"ג-הי"ד (פרק שמיני, סימן א')). בוודאי כך הדברים ביחס לראשי נזק שאינו ממוני: כך למשל, צער (כאב וסבל דהאידנא) נמדד על-פי הניזק (שם, ט'); הצער על אבדן אבר נאמד על-פי השאלה כמה ישלם אדם שנגזרה עליו קטיעה מאת המלך בעבור אופן פחות אכזרי לקטיעה (שם, י'). פסיקת הנזק בדיני הנזיקין מונחית על ידי נוסחאות ברורות, אך יישומן למקרה קונקרטי מחייב אחוז מסוים, ומשתנה לפי הנסיבות, של אומד (לשימוש באומדנא ככלי להכרעה בספקות, ראו מאמרו של הרב אברהם דוד כ"ץ "האומדן בדיני הראיות", משפטי ארץ ב' (טענות וראיות), הרב ירון אונגר והרב עדו רכניץ עורכים, 107; ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' עו"ד יוסף רוזנבוים (טרם פורסם)). אזכיר כי מושג אחר לאומדן הוא "שודא דדייני" (כתובות, פ"ה, ב'). המושג משמש בעיקר בדיני ירושה, ומבואר על-ידי רש"י במקום: "הטלת הדיינים לפי מה שיראו דיינים שהיה דרכו של מת (המדובר בעזבון – א"ר) לקרב את זה יותר מזה או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה, שיש לומר, בו נתכוון המת לזכות"; ובמקום אחר (כתובות, צ"ד, א'): "לפי ראות עיני הדיינים יטילו הזכות והחובה". נוכח האמור, אפנה לדון בטענותיהם השונות של הצדדים. תאונת עבודה? ט. בין הצדדים נתגלעה כאמור מחלוקת בדבר סיווגה של התאונה. המשיבה, שלשיטתה ראויה התאונה לבוא בגדרי תאונת עבודה, נסמכת לעניין זה על אישור העסקת עובד ושכר עבודה, שהגיש מעסיקו של המערער, מר סלאח בעראר (נ/1). באישור זה צוין, כי מועד הפסקת עבודתו של המערער הוא 17.10.00, קרי יום התרחשות התאונה. מנגד, העיד המערער בבית המשפט קמא בדיון בבקשתו לתשלום תכוף, כי "משך יומיים שלושה לפני כן לא הייתי בעבודה, וגם באותו היום לא הלכתי לעבודה" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 11). על דברים אלה חזר המערער גם בחקירתו הנגדית: "נסעת (צ"ל נסעתי - א"ר) בג'יפ סופה פתוח אני ואחי רביע, יצאנו סתם לטייל לכיוון מסעדה" (עמ' 62 לפרוטוקול שורה 25); "הפסקנו את העבודה לפני כן (לפני מועד התאונה - א"ר) ביומיים או שלושה" (עמ' 63 שורות 15 - 16). בעראר מסר בתצהירו, כי "למיטב ידיעתי וזכרוני, התובע (המערער דהכא - א"ר) לא עבד יומיים שלושה לפני התאונה וגם לא הטלתי עליו כל עבודה הקשורה בעסקי" (התצהיר סומן ת/20). בעדותו בבית המשפט מסר, כי המערער עבד אצלו עד מועד התאונה (עמ' 46 שורות 24 - 26), אולם אחר כך טען כי "באוקטובר סיימנו את הקטיף עשינו על האש והוא הלך לנוח" (עמ' 48 שורה 1); "סיימנו את הקטיף לפני התאונה. זכור לי כי עשינו מסיבה והפסקנו לעבוד" (עמ' 48 שורה 22). בית המשפט המחוזי קבע כי בנקודה זו הוא מאמין לעדותו של המערער (עמ' 3 לפסק הדין). בידוע הוא, כי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו בערכאה הדיונית, תהא במקרים נדירים וחריגים (ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (לא פורסם) (השופט טירקל); ע"א 11968/04 ראובן פלד עבודות בנין בע"מ נ' בית הארחה - מעלה החמישה (טרם פורסם) (השופטת חיות); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, 1995) 856 - 857). לא מצאתי, כי המקרה דנן נמנה על אותם חריגים, ועל כן, חרף גבוליות מסוימת שגם בית המשפט קמא היה ער לה, אין להתערב בקביעתו בסוגיה זו, בה האמין למערער. קיצור תוחלת חיים י. העדות היחידה שעמדה לפני בית המשפט המחוזי בנושא קיצור תוחלת חיים היתה זו של ד"ר פרבר, אשר מונתה על ידי בית המשפט כמומחית רפואית בתחום השיקום. דעתה היתה כי עקב התאונה קוצרה תוחלת חייו של המערער ב - 10%. בפסק דינו אימץ בית המשפט המחוזי את דעתה. עיון בחוות דעתה של ד"ר פרבר, בתשובות שנתנה לשאלות ההבהרה של באת כוח המערער, ובעדותה בבית המשפט, מגלה כי עמדתה בדבר קיצור תוחלת חייו של המערער חד משמעית היא. כפי שהסבירה ד"ר פרבר, הדעה לפיה קיצור תוחלת החיים של פרפלג הוא בשיעור 20% אינה הדעה המקובלת, וכך גם הדעה לפיה תוחלת החיים היא נורמלית (ראו עדותה בעמ' 76 - 77 לפרוטוקול; תשובתה לשאלת הבהרה 6 של באת כוח המערער (מכתב מיום 3.12.02); מכתבה של ד"ר פרבר מיום 29.1.03). יצוין, כי הדעה בדבר קיצור תוחלת חייו של פרפלג בשיעור 10% מצאה את ביטויה בפסיקות בתי המשפט (ראו למשל ע"א 11183/04 דלאל נ' קינן (טרם פורסם) (השופט - כתארו אז - ריבלין); ת"א (י-ם) 1405/96 רזיאל כהן נ' הפול חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) (השופטת הכט)). נוכח האמור, לא מצאתי נימוק אשר יצדיק התערבות בחוות דעתה של ד"ר פרבר. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף אם בית המשפט היטיב במקצת עם המערער, היה זה בהסתמך על חוות דעת מומחה שנחקר כדבעי. בנסיבות אלה, וכאשר בהסתברויות סטטיסטיות עסקינן – ובית המשפט פשיטא שאינו חותם חיים לכל חי – אין מקום להתערבות בקביעה (ראו ע"א 9534/00 הרץ נ' מנטל (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אור)). כושר ההשתכרות ובסיס השכר י"א. (1) בחוות דעתה של ד"ר פרבר נאמר, כי "(המערער) מסוגל לעבוד בישיבה במשרה חלקית בתנאים מותאמים. יש לאפשר לו לימודי מקצוע המתאים לכישוריו ולמגבלותיו. מר רבאח עצמו מעוניין ללמוד מחשבים ויש לעודד ולעזור לו בכך". גם המערער עצמו העיד, כי הוא מעוניין למצוא עבודה (עמ' 61 - 62 לפרוטוקול; ראו גם עדותו של פאיז סעיד אחמד (סוכן ביטוח ובן כפרו של המערער) בעמ' 46 לפרוטוקול שורות 10 - 12). נוכח דברים אלה סבורני, כי לא נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי עת העמיד את הגריעה בכושר השתכרותו של המערער על 80%. אוסיף, כי כעניין שבעיקרון סבורני, שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות; פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט – כאמור – למקרים שבהם אין כל מנוס מכך; ראו גם ת"א (ירושלים) 653/94 ארבל נ' שערי צדק (לא פורסם). בית המשפט לא החמיר עם המערער בעניין זה, ואדרבה, אך גם איני סבור שטעה באורח המצדיק התערבות שמנגד. (2) הוא הדין באשר לקביעת גובה שכרו של המערער לפני התאונה. בית המשפט הסתמך על תלושי המשכורת של המערער (נספחים יב-יג לתצהירו של המערער) ועל עדותו (עמ' 57 - 59 לפרוטוקול). לאחר שנתן בית המשפט ליבו לאלה ובהיעדר תשתית ראייתית לטענת המערער, לפיה הכנסותיו היו גבוהות מההכנסות שדווחו לשלטונות המס, נקבע, כי המשכורת הממוצעת שלו בשנה שקדמה לתאונה היא 4,010 ₪ לחודש. קביעה זו מעוגנת בחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט (ראו גם עדותו של איסמעיל פח'ר אל דין לעניין משך העבודה הממוצע באתר החרמון, עמ' 34 לפרוטוקול שורות 12 - 13; עדותו של סאלח בעראר לעניין תקופת העסקתו של המערער בחקלאות, עמ' 46 - 47 לפרוטוקול), ולפיכך לא נמצאה עילה להתערב בה. בית המשפט הוסיף, כי היה ביכולתו של המערער להתקדם מעט בשכרו, והעמיד את כושר השתכרותו הממוצע של המערער על 5,000 ₪ בחודש. אכן, "הדרך הנכונה לחשב את צעדיו של אדם לאור התנהגותו בעבר" (ע"א 470/64 גוזלן נ' שמש, פ"ד כ(1) 458, 463 (השופט קיסטר)), אולם ניסיון החיים מלמד, כי ניסיון וותק בעבודה גורמים במקרים רבים לקידום בתפקוד ובהכנסה (ראו ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אור); ראו גם ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה 5, 2003) 99 - 103 והאסמכתאות דשם). נוכח גילו הצעיר של המערער בעת התאונה ונוכח היותו אדם נמרץ, שעסק בשתי עבודות, יהיה זה לא נכון להתעלם מהסיכוי שהכנסתו היתה גדלה עם השנים, וצדק בית המשפט המחוזי עת שיקף סיכוי זה, במידה מסוימת ולא מופרזת, בחישוב משכורתו העתידית. פיצוי בגין עזרת צד ג' י"ב. המערער סובל מפרפלגיה אך אינו סובל ממגבלות נפשיות או קוגנטיביות כלשהן. בחוות דעתה של ד"ר פרבר, המומחית לשיקום, נקבע, כי המערער עצמאי בכל התפקודים היומיומיים בתנאים מותאמים, וכי יזדקק לעזרה בעבודות משק הבית כגון ניקיון, קניות ותחזוקת הבית. על דברים אלה חזרה ד"ר פרבר בעדותה בבית המשפט (עמ' 74 שורות 14 - 18; עמ' 79 שורות 1 - 18; עמ' 80 שורות 7 - 8). כאמור, בית המשפט פסק בראש נזק זה פיצוי של 6,000 ₪ לחודש. במקרה דומה, בו נזקק פרפלג לסיעוד חלקי, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין עזרה לזולת על 6,500 ₪ לחודש (ע"א 7771/02 רינגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד נט(1) 842 (השופט - כתארו אז - ריבלין)). במקרה אחר, בו סבל המערער מפרפלגיה ומנכות פסיכיאטרית בשיעור 10%, נפסקו לו פיצויים בגין עזרה לזולת בסך 8,000 ₪ לחודש. באותו מקרה נזקק המערער לעזרת הזולת ולהשגחה במשך כל שעות היום (ע"א 2445/03 שמעון ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם) (השופט - כתארו אז - ריבלין)). הסכום שנפסק למערער אינו חורג, לא למעלה ולא למטה, מהקוים המנחים לעניין הפיצויים המשתלמים בגין עזרת הזולת לנכים כפי שנקבעו בפרשת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח, פ"ד נד(4) 450 (השופט - כתארו אז - אור)), בודאי לא באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לעומת זאת, הסכום אותו תבע המערער (15,750 ₪; סעיף 15 לסיכומיו) סוטה במידה ניכרת מאמות המידה שנקבעו בעניין אקסלרד הנזכר. בית המשפט המחוזי אף קבע, כי "עדויותיו של התובע והעדים מטעמו על התשלומים שהוא שילם או התחייב לשלם למטפלים בו (בני משפחה וחברים), אינן מהימנות". נוכח האמור, אין מקום להתערבות אף בסוגיה זו. הוצאות ניידות י"ג. על יסוד אישור המוסד לביטוח לאומי (ראו הודעותיו מיום 26.6.02 שסומנו כנספח כ"ד ל - ת/21) ועל יסוד חוות דעתו של המומחה מטעם המערער (סומנה כ - ת/7) קבע בית המשפט, כי המערער זכאי לרכב מסוג שברולט סוואנה בשווי 131,080 ₪. ברם, בית המשפט לא הוסיף סכום זה לסך הפיצוי שנפסק למערער. עוד נקבע, כי היקף הנסיעות הממוצע של המערער עומד על 1,500 ק"מ לחודש, ממנו יש לנכות 500 ק"מ, אותם היה נוסע המערער גם אלמלא התאונה. נקבע אם כן, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם המערער (ראו ת/7), כי למערער הוצאה חודשית בסך 2,224 ₪. סבורני, כי בעניין זה פסק בית המשפט קמא על הצד הנמוך, וכי בהתחשב בעובדה, שהרכב משמש למערער כרגליים, וגם נוכח מקום מגוריו המרוחק של המערער ממרכזי האוכלוסיה, יש מקום להגדיל במידה מסוימת בראש נזק זה. אקבע אם כן, כי היקף הנסיעות הממוצע של המערער עומד על 2,000 ק"מ לחודש. מאומדן זה יש לנכות 500 ק"מ, דהיינו יש לפצותו על 1,500 ק"מ לחודש. על פי נתון זה, ההוצאה בסך החודשית עולה כדי 2,605 בחודש. נוסף על כך, יש להוסיף לסכום שנפסק למערער בראש נזק זה סך 131,080 ₪ עבור רכישת הרכב. הדעת נותנת, כי המערער היה רוכש רכב גם אלמלא התאונה (ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' שבודי, פ"ד נב(3) 817, 831 - 832 (השופט - כתארו אז - אור); ראו גם קציר, בעמ' 761), ועל כן ינוכה מסכום זה סך 40,000 ₪. הערעור מתקבל איפוא בראש נזק זה. התאמות דיור י"ד. (1) בחוות דעתו של המומחה מטעם המערער (ת/8) נמסר, כי העלויות להתאמות בית הוריו של המערער למצבו כיום מסתכמות בסך 141,871 ₪. העלויות להתאמת בית המגורים הקבוע של המערער למצבו מסתכמות ב - 294,127 ₪. בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה (נ/3) נמסר, כי עלות ההתאמות בבית הורים היא 10,000 ₪, ואילו עלות ההתאמות בבית המערער היא 85,000 ₪. נדמה, כי גם בראש נזק זה פסק בית המשפט על הצד הנמוך, באופן המחמיר עם המערער יתר על המידה. לפיכך, יש להעמיד את הפיצוי בגין ההתאמות בבית הוריו של המערער על סך 50,000 ₪. בגין ההתאמות בבניית ביתו יעמוד הפיצוי על סך 180,000 ₪ נוסף על הסכום שנפסק לצורך רכישת הזחליל. הערעור מתקבל איפוא גם בראש נזק זה. (2) עד אשר ישלים את בניית ביתו פסק בית המשפט המחוזי למערער סכום של 21,600 ₪ בעבור שכר דירה למשך שנתיים ימים. בסעיף 10 לחוות דעתו של המומחה מטעם המערער (ת/8) נמסר, כי גובה דמי השכירות הראויים לחלק השכור בידי המערער בבית הוריו הוא 1,200 ₪. חוות הדעת הנגדית שהובאה מטעם המשיבה לא כללה התייחסות לנתון זה, וכך גם חקירתו הנגדית של המומחה מטעם המערער. יוצא אם כן, שהסכום שנפסק למערער סוטה מהאמור בחוות הדעת בשיעור של 25%. נוכח האמור, הייתי מעמיד את הסכום על סך 1,200 ₪ לחודש ובסך הכל על 28,800 ₪. "שירותים חברתיים" ט"ו. (1) בית המשפט קמא פסק למערער פיצוי בעבור טיפול במרפאה לשיקום מיני וכן פיצוי בעבור רכישתה של תרופת הויאגרה. המערער טוען, כי היה על בית המשפט לפסוק לו פיצוי בגין היזקקות לשירותי ליווי, ובלשונו של המערער - "אבדן שירותים חברתיים". מנגד טוענת המשיבה, כי אין מקום לפסוק למערער פיצוי בראש נזק זה, שכן אין ראיה רפואית לצורך בו. (2) אף מלכתחילה סברתי כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שלא נעתר לטענה זו של המערער. מסקנה זו נתמכת עתה בדבריו של המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 11152/04 פרדו נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 16.10.06), לפיהם "ספק אם ניתן לסווג את ההיזקקות לשירותי-ליווי כסעד-מתקן העומד אל מול ההפסד הכרוך באובדן היכולת לקיים יחסי-מין. אין דין מפגש מיני עם נערת-ליווי כדין תרופה או פגישה עם הפסיכולוג … כללי הפיצוי המקובלים אינם תומכים, אפוא, בפסיקת פיצוי המתייחד לתכלית של מימון שירותי-ליווי". נוכח האמור, אין בידי לקבל את טענת המערער בסוגיה זו, זאת בשונה מן הסכומים שנפסקו לשם טיפול רפואי ותרופתי. נושאים אחרים ט"ז. איני רואה מקום להתערב בשאר קביעותיו של בית המשפט המחוזי, המעוגנות היטב בחומר הראיות שעמד לפניו. כך למשל, בעניין הניתוח שעבר המערער באוקראינה גורס ד"ר וולפין, כי "את הניתוח שבוצע באוקראינה ... ניתן לבצע בכל בית חולים בארץ ... אין לי שום מושג מדוע בוצע הניתוח באוקראינה" (מכתבו מיום 8.12.02). גם המערער בעדותו לא הראה טעם מדוע היה הניתוח צריך להיעשות בחוץ לארץ (עמ' 60 שורה 11 - עמ' 61 שורה 1); לעניין המזגן בביתו של המערער ציינה ד"ר פרבר, כי "אין הכרח רפואי בחימום ו/או קירור הסביבה בגלל הפגיעה. תנאי מזג האויר במקום מגוריו קובעים את הצורך בחימום, כמו לכל תושב אחר באזור" (מכתב לבאת כוח המערער מיום 3.12.02). בסופו של יום, וזה העיקר, הסכום שנפסק למערער בראשי הנזק הנותרים אינו חורג מהסכום ההולם את כלל הנסיבות, ואינו מצדיק התערבותנו. סיכום י"ז. התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו כאמור בסעיפים יג ו - יד דלעיל. לא נוכל להיעתר לערעור שכנגד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יתוקן בהתאם לאמור, לרבות שכר טרחת עורכי הדין. המשיבה תשא בהוצאות המערער בערכאה זו ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ז בחשון תשס"ז (8.11.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04012490_T06.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il