פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב

פסק-דין בתיק בג"ץ 1247/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1247/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד שמואל גרוס בשם המשיבים 1-2: עו"ד שמעון יעקובי בשם המשיבה 3: עו"ד משה פרל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נבטל את החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 3.1.2012 שניתנה בתיק מספר 813486/1, וכן את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 26.6.2005. ואלו הן, בקצרה, העובדות הצריכות לעניין: ביום 26.5.2005 ניתן בעניינם של הצדדים פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו. שני הצדדים ערערו על פסק הדין בפני בית הדין הרבני הגדול. במסגרת הדיון בבית הדין הרבני הגדול, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, במסגרתה הסמיכו את בית המשפט "לפסוק בכל הנושאים שבערעור לפי שיקול דעת רחב ...המשמעות המשפטית של שיקול דעת רחב היא, פסיקה לפי מיטב שיפוטינו והרגשתנו, מבלי להיות כפופים להלכה או לחוק" (החלטה מיום 14.11.2006). עוד נקבע באותה הסכמה, כי תחילה יוסדר הגט בין הצדדים ורק לאחר מכן יינתן פסק הדין בשאר הסוגיות. ביום 12.3.2009 נתן בית הדין הרבני הגדול החלטה, שבמסגרתה פסק בשאלת זכויותיה הקניינות של המשיבה 3 (להלן: המשיבה) וזאת בלי שסודר נושא הגט קודם לכן. בעקבות זאת, הגיש העותר עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 5288/09). ביום 19.1.2010, בעקבות דיון בעל-פה, קבע בית המשפט כי אכן נפלה תקלה בכך שהחלטת בית הדין הרבני הגדול ניתנה בטרם סודר נושא הגט. בעקבות זאת, הורה בית המשפט על החזרת התיק לבית הדין הרבני הגדול לצורך מתן הגט ולשם קיום דיון שבו תישמענה כל טענות העותר לעניין ההחלטה שניתנה. בסיום ההחלטה נכתב כי "יש בהצעה כדי להגשים את ההסכמה המקורית שהושגה בין הצדדים, תוך שמירת זכויות כל הצדדים". ואכן, התיק הוחזר לבית הדין הרבני הגדול, אשר לאחר שמיעת טענות הצדדים נתן את ההחלטה נושא עתירה זו. כבר בדיון שהתקיים לפניו, הבהיר בית הדין הרבני לצדדים כי יפסוק בשאלות הדרושות הכרעה לפי שיקול דעתו, בהתאם להסכמת הצדדים בעניין זה. לאחר סקירת העובדות בתיק, קבע בית הדין כי העותר יעביר לרשות המשיבה את הדירה בחולון וכן ישלם לה סך של 50,000 דולר. נגד קביעות אלה מלין העותר בעתירה שלפנינו. לטענתו, שגה בית הדין הרבני בכך שלא התייחס לחלק מטענותיו וביניהן חוסר הסמכות של בית הדין האזורי לדון בחלוקת הרכוש, פסלות ההליך בפני בית הדין האזורי בשל חילופי דיינים וכן סמכותו של בית הדין הרבני הגדול לדון ברכוש של צד שלישי. עוד טוען העותר כי שגה בית הדין הרבני הגדול בכך שנתן למשיבה יותר ממה שביקשה ויותר ממה שפסק לזכותה בית הדין האזורי. עוד טוען העותר, בין היתר, כי שגה בית הדין הרבני הגדול בכך שלא פסק למשיבה מחצית מהרכוש המשותף וזאת מבלי לברר את מצבו הכלכלי. לבסוף, טוען העותר כי שגה בית הדין הרבני הגדול בכך שפסק לפי שיקול דעתו שכן ההסכמה בין הצדדים עליה ביסס בית הדין את סמכותו לעשות כן, בוטלה משלא קוים ההסכם ומשהוחזר התיק לבית הדין לאחר הדיון בבית משפט זה. מנגד, טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות. ראשית, מעלה המשיבה טענות סף וביניהן טענת שיהוי וטענה של חוסר ניקיון כפיים. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות. ראשית, טוענת המשיבה כי העותר נוהג בחוסר תום לב בכך שהוא מתכחש כעת להסכמת הצדדים לפיה בית הדין הרבני הגדול יפסוק לפי שיקול דעתו הרחב. לטענתה, הסכמה זו עדיין תקפה וצדק בית הדין בכך שנהג לפיה. עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות לגופם של דברים את כל הטענות שמעלה העותר. כך, טוענת המשיבה כי בית הדין הרבני דן בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני האזורי לדון בסוגיית הרכוש והכריע בה, כמו גם בטענה לעניין סמכותו לדון ברכוש השייך לצד שלישי. כמו כן, טוענת המשיבה כי העותר מושתק מלטעון כעת בנוגע לקביעותיו של בית הדין הרבני הגדול בעניין חלוקת הרכוש, שכן הסכים להעניק לו שיקול דעת רחב לעניין זה. לבסוף, טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות משיקולי צדק. בתגובתו לתגובת המשיבה, טוען העותר כי תגובתה רצופה ב"אי הדיוקים" כלשונו, וחוזר על הטענות שהעלה בעתירתו. לאחר שעיינו בעתירה, בתגובה לה, בתגובת העותר לתגובת המשיבה ובפסקי הדין ובהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני שכן מדובר ברשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותה. התערבותו של בית משפט זה בהחלטות כאמור "מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259 (2006)). כך למשל, יתערב בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטת בית דין רבני אשר פוגעת בזכויות יסוד של האדם או בעקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל (ראו למשל: בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נה (1) 453 (1998)). לא כך המצב בענייננו. כאמור, הצדדים הסמיכו את בין הדין הרבני הגדול, עוד בשנת 2006, לפסוק בכל הנושאים שבערעור שהובא בפניו לפי שיקול דעת רחב. אכן, בעתירה שהובאה לבית משפט זה בבג"ץ 5288/09, נטען, ואף הוסכם על כל הצדדים, כי בית הדין הרבני הגדול לא פעל לפי הסכמה זו בכך שנתן את החלטתו בטרם הוסדר נושא הגט. לפיכך, בעקבות ההחלטה שניתנה במסגרת אותה עתירה, הוחזר הדיון לבית הדין הרבני הגדול. אלא, שאין בכך כדי לרמוז לעניין ביטול ההסכמה המקורית בין הצדדים, לפיה בית הדין הרבני הגדול יפסוק לפי שיקול דעתו הרחב, ואף נכתב באותה החלטה כי יש בה "כדי להגשים את ההסכמה המקורית שהושגה בין הצדדים". לפיכך, אין בידי לקבל את טענת העותר לפיה שגה בית הדין הרבני הגדול בכך שפסק לפי שיקול דעתו. אף ביתר טענותיו של העותר לא מצאתי ממש ובוודאי שאין בהן כדי להצביע על עיוות דין או פגיעה בזכויות יסוד באופן שיצדיק את התערבותו של בית משפט זה. אשר על כן, דין העתירה להדחות על הסף. ניתן היום, כ"ח בתמוז התשע"ב (18.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12012470_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il