עליוואת יעקוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1247/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1247/04 ע"פ 2387/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער בע"פ 1247/04: המערער בע"פ 2378/04: עליוואת יעקוב פאדי נטשה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק פ"ח 5072/02, מיום 25.12.03, שניתן על ידי כבוד השופטים י' צבן, צ' זילברטל ומ' דרורי תאריך הישיבה: ו' בתשרי התשס"ז (28.09.06) בשם המערער בע"פ 1247/04: בשם המערער בע"פ 2387/04: עו"ד בוקר יניב עו"ד אשרף עדווי בשם המשיבה: תרגום לערבית: עו"ד תמר בורנשטיין כנסי אברהים פסק-דין השופט א' א' לוי: האישום 1. המערערים, פאדי נטשה ויעקוב עליוואת (להלן: "פאדי" ו"יעקוב"), הורשעו בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של רצח ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובדות אשר עמדו בבסיס ההרשעה הן אלו: א) בשנת 2002 ביצעו המערערים, עבודות שיפוץ, בביתו של דוד בוחבוט ז"ל (להלן: "המנוח"). בין המנוח למערערים נתגלעה מחלוקת בשאלת התמורה עבור אותן עבודות, ועל פי גרסת המערערים נותר המנוח חייה להם כ-30 אלף ש"ח. ב) בשלב כלשהו איים המנוח על פאדי בהגשתה של תביעה כספית, ובעקבות כך גמלה בלבם של המערערים ההחלטה להמית אותו אם לא ישלם להם את הסכום לו הם זכאים, לגרסתם. ג) בתאריך 17.9.02, בשעות הבוקר, הציעו המערערים למנוח להילוות אליהם לכפר עזרייה, באמתלא של קניית חומרי בניין לצורך המשך העבודה. יעקוב טילפן לאחיו, מוחמד עליוואת (להלן: "מוחמד"), שיגיע כדי להסיעם לעזרייה ברכבו. ואכן, מוחמד הגיע למעלה אדומים, ומבלי שהמנוח הבחין בכך, הטמינו המערערים בתא המטען של הרכב מעדר באמצעותו התכוונו לבצע את הרצח. ד) בהגיעם לשכונת "אל-אסכאן" בעזרייה, עצרו המערערים את הרכב, וכאשר המנוח ירד ממנו, פנה אליו פאדי ודרש את הכסף, תוך שהוא אומר לו: "או שאתה רוצה להביא לנו את הכסף, או שאתה רוצה למות פה". מיד לאחר מכן הלם יעקוב עם המעדר בראשו של המנוח, ופאדי הצטרף אליו. מכות אלו גרמו לשברים בגולגולת ונזקים למוח, ובעקבות כך נגרם מותו של המנוח. לאחר הרצח גנבו המערערים סכום של 900 ש"ח שהיה ברשות המנוח, ונמלטו. ה) המערערים המשיכו את שגרת יומם כאילו לא קרה דבר, ומספר שעות לאחר הרצח שבו לזירה, ובעזרת חומר דליק שרפו את הגופה מתוך כוונה למנוע את פענוח הרצח. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי 2. בפתח משפטם בפני בית המשפט קמא, הכחישו המערערים כל קשר לרצח. לטענתם, הם אכן פגשו את המנוח באותו יום לצרכי עבודה, אולם לא נסעו עמו לעזרייה, וממילא לא ידוע להם באילו נסיבות הוא מצא את מותו. גרסה זו של המערערים לא תאמה את הגרסה שנרשמה מפיהם ומפיו של מוחמד במהלך החקירה, בה הם אישרו כי מותו של המנוח נגרם מידיהם. את הפער הקוטבי בין הגרסאות, נימקו המערערים בכך שהודאותיהם הוצאו מפיהם תוך שימוש באמצעים פסולים, ועל כן ביקשו לקיים משפט זוטא בשאלת קבילותן. בעקבות כך זימנה המשיבה עדים כדי להוכיח את כשרותן של האמרות, עד שבחודש אוקטובר 2003 החליט בית המשפט לדחות את טענות הפסלות, וקבע כי האמרות נמסרו מרצון טוב וחופשי והן מגלמות את גרסתו של כל אחד מהמערערים בחקירתם. בית המשפט הוסיף וקבע כי ההנמקה המפורטת להחלטתו תינתן במסגרת הכרעת הדין. במהלך עדותם בבית המשפט לא הכחישו עוד המערערים כי היו מעורבים בהמתתו של המנוח, וכתוצאה מכך הודיעו הסנגורים כי התייתר הצורך בהנמקה לעניין קבילות האמרות. לגרסתם, הם אכן הסיעו את המנוח לעזרייה, וכאשר עצרו את הרכב באמתלא שארע תקר, דרשו ממנו לפרוע את חובו. הם טענו עוד, כי כוונתם היתה רק להפחיד את המנוח, אולם משניסה להימלט הכה אותו יעקוב בטורייה, ובהמשך הונחתו עליו מכות נוספות שגרמו למותו. דבריהם אלה של המערערים צמצמו במידה רבה את חזית המחלוקת, ובסופו של יום החליט בית משפט קמא להכריע את הכף לחובתם, בהתבסס על ממצאיה של בדיקת גופת המנוח, אמרות המערערים ועדותם בבית המשפט, וכן דברים שמסר מוחמד בחקירתו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי המערערים פעלו בצוותא-חדא, ומכאן ועד להרשעה בעבירות רצח ושיבוש מהלכי משפט, היתה הדרך קצרה. בעקבות ההרשעה נדונו שני המערערים למאסר עולם. נימוקי הערעור 3. המערערים, שלא השלימו עם הרשעתם, הביאו את השגותיהם בפנינו. פאדי טען באמצעות בא-כוחו המלומד, עו"ד א' עדווי, כי אף שנקבע כי אמרותיו כשרות לשמש כראיות, נכון היה לבחון את תוכנן בהתחשב בנסיבות החקירה הקשות, שבמהלכן אפשר שנעשה שימוש באמצעים פסולים: איומים, אלימות והבטחות שווא בדבר גיבושו של הסכם טיעון. נקדים ונאמר, שאת הטיעון הזה של עו"ד עדווי, לו הקדיש עמודים רבים וניתוח פרטני בעיקרי הטיעון מטעמו, אין בידינו לקבל. הטעם לכך פשוט, באשר הוא נסמך על הודעתם של מי שהיו אז באי-כוח המערערים, מיום 23.10.03, בפני בית משפט קמא, בה הבהירו כי שוב אין צורך במתן הנמקה לדחיית טענות שולחיהם במשפט הזוטא. במצב זה, ובהעדר הכרעה בשאלות של מהימנות העדים שנשמעו בגדרו של משפט הזוטא, לא ניתן לקיים את הברור בדבר "האמצעים הפסולים" בערכאת הערעור. לפיכך, נקודת המוצא לפסק-דיננו תהיה שאמרות המערערים משקפות נאמנה את דבריהם בחקירתם, מבלי שנלווה לכך שימוש באמצעי חקירה פסולים. פאדי הוסיף וטען, כי הרשעתו בעבירת רצח שגויה מכל הטעמים להלן וכולם יחד: לא הוכח יסוד "ההכנה" מאחר ולא הובאה ראייה בפני בית המשפט לפיה הוא הניח את המעדר בתא המטען ברכבו של מוחמד; לא הוכח קיומו של קשר לרצח, אדרבא, זו לא היתה הפעם הראשונה שהמנוח נסע עמם לרכוש חומרי בניה מעזרייה; לא הוכח כי פאדי הלם בראשו של המנוח לאחר שהוא הוכה על ידי יעקוב; אפילו הכה פאדי את קורבנו, אפשר שאותה שעה כבר לא היה המנוח בחיים. 4. בא-כוחו המלומד של יעקוב, עו"ד י' בוקר, טען, כי השימוש שעשה בית המשפט המחוזי באמרותיו של פאדי כנגד שולחו, היה שגוי, הואיל ואף שאותן אמרות הוגשו מטעם המשיבה, היא לא הודיעה כי היא עתידה לעתור להעדפתן על פני עדותו של פאדי בבית המשפט. נוכח זאת, סבור עו"ד בוקר, כי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות. מכך ביקש בא-כוחו של יעקוב להסיק, כי לא הוכחה כוונת שולחו להמית את המנוח, באשר לעניין זה לא היה רשאי בית המשפט להסתמך על דברים שנרשמו מפיו של פאדי. ועוד נטען, כי גם אם אמרותיו של פאדי כשרות לשמש ראיות נגד יעקוב, מתוכנן עולה כי הם כוללים דברי שקר רבים. וכך לדוגמה, מסר פאדי, כי הרצח בוצע על רקע חוב שהיה חייב המנוח לשני המערערים, בעוד שבפועל הועסק יעקוב כשכיר אצל פאדי (ולא היה שותפו), ועל כן פאדי היה נושהו היחיד של המנוח. מכך ביקש עו"ד בוקר להסיק מסקנה נוספת, לאמור ליעקוב לא היה מניע, וממילא גם לא סיבה להקדים ולהתכונן להמתתו של המנוח, ועל כן לא התקיים בו יסוד ה"הכנה". בא-כוחו של יעקוב הוסיף וטען, כי שולחו אמנם הכה את המנוח מכה אחת, אולם מכה זו היתה במסגרת מה שהוגדר כ"כוונתו להפחיד/לאיים על המנוח". באשר להצתת גופתו של המנוח נטען, כי אף ממנה לא ניתן ללמוד על כוונה להמית, אלא רק על רצון להשמיד ראיות. עו"ד בוקר סבור, כי נכון היה לדחות גם את התרחיש החלופי שהוצע על ידי המשיבה – רצח תוך ביצועה של עבירת חטיפה בתחבולה, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. לבסוף, עתר עורך-הדין בוקר, כי אם יוחלט להרשיע את שולחו על פי החלופה השלישית של סעיף 300(א) הנ"ל, כי אז נכון יהיה לגזור לו עונש מופחת, מכוח סעיף 34א(ב) לחוק העונשין. לעניין סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 5. התנאים לקבילותה של אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט הם שלושה: מתן האמרה הוכח במשפט; נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו; העדות שונה, לדעת בית המשפט, בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תוכנה (סעיף 10א(א)(1)(2)(3) לפקודה). מקום שנקבע שאמרה קבילה, רשאי בית המשפט לסמוך עליה או על חלקה את ממצאיו, והוא רשאי להעדיפה על פני עדותו של העד. שימוש בסמכות זו הותנה, בסעיף 10א(ג), ב"נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט". הנה כי כן, הדרישה כי התביעה תקדים ותודיע שהיא עתידה לעתור להעדפת אמרתו של עד על פני עדותו, אינה נמנית על תנאיו של סעיף 10א(ג), אף שכפרקטיקה רצויה נוהגת התביעה למסור הודעה ברוח זו. השקפה זו התקבלה גם בפסיקה, ובלשונו של השופט א' גולדברג בע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 731, 735: "גם בלעדי אזהרה מוקדמת מצד התביעה, על סנגורו של נאשם לדעת ולהיות ערוך לכך, כי אמרה של נאשם אחר שהעיד, שהוגשה לבית המשפט, עלולה אם נתקיימו התנאים לכך – לשמש ראייה נגד מרשו ... אין האמרה נושאת עליה את המגבלה, כי היא תשמש ראיה כנגד נותנה בלבד, ובעצם הגשתה יש משום אזהרה מספקת, כי אם יתקיימו התנאים לכך, עלולה היא לשמש ראייה גם נגד נאשם אחר" (וכן ראו ע"פ 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 523, 526; ננקיאשווילי נ' מדינת ישראל, לא פורסם). "ההחלטה להמית" 6. כידוע, היסוד הנפשי של ה"החלטה להמית" מורכב משניים: מודעות של המבצע לתוצאה הקטלנית העלולה להיגרם כתוצאה ממעשיו ורצון ושאיפה להתגשמותה (ע"פ 2316/98 יריב סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 797, 814; ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, 335). ובלשון ע"פ 228/01 יעקב כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376: "הוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה מחייבת בחינה סובייקטיבית המתייחסת לצפייתו של המבצע את התוצאה ולרצונו של המבצע להשיג את התוצאה הצפויה. לשם בחינה כזו נעזרים בתי-המשפט בראיות אובייקטיביות שיש בהן כדי ללמד על קיומה של הכוונה הנדרשת ועל מצבו הנפשי הסובייקטיבי של המבצע. לשם כך גובשה בפסיקה חזקה עובדתית הניתנת לסתירה, ולפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. משמעותה של החזקה היא שבהיעדר ראיות לסתור ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות מוחזק המבצע כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את התוצאה ורצה בה" (וראו ע"פ 357/95 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 577, 584). שימוש בכלי שפגיעתו קטלנית, מספר הפגיעות בקורבן, המקומות אליהן כוונו מהלומות התוקף, אופי התקרית והדברים שהחליפו ביניהם הצדדים עובר לתקיפה – כל אלה הם נתונים אשר עשויים לסייע בידי בית המשפט כדי לקבוע אם התקיימה בעניינו של נאשם פלוני הכוונה להמית. מן הכלל אל הפרט 7. בניתוח גופתו של המנוח אשר בוצעה ביום 18.9.02, במרכז הלאומי לרפואה משפטית, נמצא כי המנוח מצא את מותו כתוצאה מדימומים ברקמות המוח (מתחת לקרום העכבישי), שברים בגולגולת ונוזל דמי בחדרי המוח. באשר לשאלה כיצד נגרמו נזקים אלה, חיווה ד"ר ב' לוי את דעתו כי היו אלה תוצאה של לא-פחות מ"שלוש חבלות קהות בראש" (ראה ת/29). על הכל מקובל כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה ממהלומות בטוריה שהונחתו על ראשו. המערערים אף לא מכחישים כי אותן מהלומות הונחתו על ידם, ולמצער, אחד מהם. ועוד עניין שאינו שנוי במחלוקת - המערערים אישרו כי אכן הציעו למנוח לנסוע עמם לעזרייה כדי לקנות חומרי בנייה, ועתה שוב אין ספק כי זו היתה אמתלא בלבד, שהרי הם הובילוהו למקום מבודד שם ביימו תקר ברכב. מסכת העובדות שתוארה עד כה, די היה בה כדי להציב את גרסת המערערים בעמדה נחותה. ובמילים אחרות, הובלתו של המנוח למקום מבודד, שם הונחתו על ראשו לפחות שלוש מהלומות במעדר, יש בה ללמד כי לא היה זה פרץ של זעם מקרי שתקף את המערערים, אלא מעשה שקדמו לו מחשבה ותכנון. יתר על כן, השימוש בנשק קר מסוג מעדר כדי להכות אדם בראשו, עשוי אף להצביע על כך שלמעשי המערערים נלוותה כוונה להמית את המנוח, הואיל וזו תוצאה טבעית של תקיפה מסוג זה. העובדה הנוספת, שהמערערים לא הזעיקו עזרה רפואית לאחר שהמנוח כרע ונפל, והעדיפו להסתלק משם כשהקורבן נותר מוטל שותת דם, משתלבת היטב עם קיומה של הכוונה להמית, כפי שמשתלבת בה העובדה שלאחר מספר שעות שבו המערערים לזירה והציתו את גופת המנוח. 8. כדי לנסות לתהות אחר הלך נפשם של המערערים, מתוך כוונה לבדוק אם התקיים בהם היסוד הנפשי בעבירת רצח, נדמה כי אין צורך להפליג למחוזות רחוקים, ודי לעיין באמרות שנרשמו מפיו של כל אחד מהם, אמרות שכאמור, שוב אין ספק כי היו כשרות לשמש כראיות במשפטם. אפתח תחילה בציטוטים אחדים מתוך דבריו של פאדי: א) כאמור, נטען כי כוונת הנסיעה לעזרייה היתה תמימה - לקנות חומרי בניה. בהודעה שנרשמה מפיו של פאדי ביום 18.9.02 (ראה ת/48), הוא מסר כי הכין ביחד עם המנוח רשימה של החומרים אותם יש לקנות לצורך המשך העבודה. ברם, למנוח לא היה די כסף לקניית החומרים, ועובדה זו נלמדת מפיו של פאדי-עצמו, ובלשון המקור (בעמ' 2 של ההודעה): "אני שאלתי אותו [את המנוח], אם יש לו מספיק כסף כדי לקנות את החומרים ... דוד אמר לי שאין לו מספיק כסף והוא רוצה לעשות הלוואה מבעל החנות ... אני אמרתי לדוד שהם לא יתנו לו כסף זאת אומרת הלוואה, והם רק יעשו לו בושות. דוד אמר לי זה בסדר הוא יארגן מהעיר כסף ... כאשר דוד ירד אלי למטה שאלתי אותו אם הוא השיג כסף, והוא אמר לי שיש לו ארבע מאות שקל בערך. אני אמרתי לו שזה לא מספיק וצריך לפחות אלף שקל". הנה כי כן, נקודת המוצא לה היו ערים המערערים, היתה שהמנוח נשא עמו מאות בודדות של שקלים, וממילא ידעו כי אין בידו לפרוע את חובו, שכאמור הוערך בעשרות אלפי שקלים. והרי עניין זה לבדו יש בו כדי להצביע על כך שכבר בתחילת הדרך גמלה בלבם של המערערים ההחלטה להמית את המנוח, שהרי גביית החוב היתה למעשה בלתי אפשרית. ב) המרצע יצא מן השק בהודעה נוספת שנרשמה מפיו של פאדי (ראו ת/51). הפעם הוא חזר על הגרסה בדבר חובו של המנוח, וכן טען כי המנוח איים להגיש נגדו תביעה, הואיל ולא השלים את העבודה. בעקבות כך נאלץ פאדי להשלים את העבודות, אולם המנוח לא מיהר לשלם לו את שכרו. את המשך הדברים אביא בלשונו של פאדי (ראה עמ' 1 של ההודעה): "אז חשבתי לרצוח אותו אם הוא לא יביא לי את הכסף. ואז אתמול הסכמנו אני ויעקוב שאם הוא לא ייתן לנו את הכסף שמגיע לנו אנחנו נרצח אותו ... הוא לא הביא את הכסף. התקשרנו למוחמד שיבוא ניקח אותו לעזרייה ונרצח אותו, ואז רצחנו אותו בעזרייה, השארנו אותו זרוק על הרצפה". בהמשך, נשאל פאדי מתי החליט לרצוח את המנוח, ועל כך השיב (ראו עמ' 2): "לפני שבועיים ימים. אבל נתנו לו עוד קצת זמן להביא את הכסף, אולי לא נעשה את זה". פאדי מסר כי יעקוב היה שותף לתכנון הרצח, ולצורך ביצוע זממם הם החליטו "לדפוק לו משהו בראש ולהעלים אותו" (עמ' 3). על אשר התרחש בזירה מסר פאדי, כי לאחר שהמנוח ירד מהמכונית הוא שאלו "אתה רוצה להביא את הכסף או שאתה רוצה למות פה", והמנוח "התחיל להתחנן, התרגזתי עליו אבל לא היתה לנו ברירה, כבר הגענו לשם, פתאום יעקוב דפק אותו במגרפה מכה אחת בראש שלו מאחורה, שנשכב על הרצפה הוא נתן לו עוד שתי מכות על הפנים". פאדי אישר כי לפני שהחלה הנסיעה ממעלה אדומים הניח יעקוב את המעדר בתא המטען של הרכב, מבלי שהמנוח ומוחמד הבחינו בכך. כאן המקום להוסיף, כי פאדי חזר על גרסתו המפלילה ביום 19.9.02, במהלך שיחזור האירועים בזירה (ראה ת/17). 9. יעקוב נחקר אף הוא בתאריך 18.9.02 (ראה ת/9א), וסיפר על חובו של המנוח והחלטתם, שלו של פאדי והמנוח, לנסוע לעזרייה כדי לרכוש חומרי בנייה. במהלך הנסיעה התפתח ויכוח בשאלת החוב, כאשר גרסת המנוח היתה שלא זו בלבד שהוא אינו חייב כסף, אלא שהמערערים חייבים לו. בסופו של דבר הגיעה החבורה במכוניתו של מוחמד לשכונת אל-אסכאן, ושם (בלשון המערער) בעמ' 2 להודעה: "איימנו עליו שנינו כדי שישלם את הכסף, אני ופאדי, אולם לא הסכים לשלם, ופאדי אמר לו אם לא תשלם כסף תמות, וזה היה רק על מנת להפחידו, אולם הוא לא הסכים ואמר לנו: אישתי וטכנאי מקררים יודעים שאני נמצא כאן. ואמרנו לו אף אחד לא יודע עליו. אולם דוד ניסה לברוח ואז אני ופאדי הכינו אותו בראש עד שמת. ולשאלתך כיצד הכינו אותו, אני אומר לך, אנחנו הכינו אותו במגרפה/טוריה שאיתה מערבבים הבטון, ואני ופאדי הכינו על הראש עד המוות". לשאלת החוקר מי תכנן את הרצח ומתי, השיב יעקוב (ראה עמ' 3): "אני ופאדי תיכננו את כל האירוע, וזאת שעה לפני המקרה, והסיבה שדוד לא רצה לשלם לנו כסף. יעקוב טען עוד, כי התכנון נעשה כשהיו בביתו של המנוח, קודם לנסיעה לכוון עזרייה, "ואף אחד לא ידע על זה". יעקוב מסר, כי הוא ופאדי הלמו בראשו של המנוח 4 עד 5 פעמים, ולטענתו (ראו עמ' 4): "לא רצינו לרצוח אותו, אנחנו לא אנשי רצח, וזה יצא כך, לא בכוונה". דא עקא, קשה היה לייחס לדברים אלה משקל, שהרי התכנון המוקדם, בין אם היה זה כשבועיים קודם (כגרסת פאדי) או כשעה קודם (כגרסת יעקוב) אינו יכול להשתלב בתיאור הרצח כמקרה שהתרחש "לא בכוונה" וכתגובה ספונטאנית להשתלשלות האירועים. גם יעקוב חזר על גרסתו המפלילה בעת ששחזר את האירועים בזירה (ראה ת/43). 10. נדמה כי די היה בדבריהם של כל אחד מהמערערים במהלך חקירתו, בנוסף לממצאים מהזירה והעובדות שלא היו שנויות במחלוקת, כדי לקיים את כל יסודותיה של עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. ואם נותר ספק כלשהו, יש בדברים שמסר מוחמד בחקירתו, כדי להשלים את החסר. וכך נרשם מפיו בהודעה ת/2 (ראו עמ' 4): "עצרתי את הרכב, פאדי אמר פנצ'ר, הוא הוציא את יעקב, פתח את הבגז'. עכשיו דוד ברח אולי עשר מטר, תפס אותו פאדי. יעקוב נתן לו מכה על הראש והוא נפל על הרצפה על האדמה, ואחר כך פאדי תפס את הטוריה ונתן לו עוד שתי מכות". מחמוד הוסיף ומסר, כי כאשר ניסה המנוח לנוס על נפשו, פאדי דלק אחריו והדביקו, ושעה שאחז בו הלם יעקוב עם הטוריה בראשו. 11. סיכום האמור הוא, שהמערערים נדברו ביניהם לדרוש את החוב מהמנוח, ובלבם גמלה מראש ההחלטה שאם לא ייענה להם, הם ירצחו אותו. ברם, אינני סבור כי יש ממש בטענה לפיה ההחלטה להמית גמלה בלבם של המערערים רק בזירה. כאמור, מדבריו של פאדי בהודעה ת/48, ברור עתה כי עוד בטרם החלו בנסיעה לכיוון עזרייה היה ידוע למערערים כי המנוח אינו נושא עמו אלא מאות בודדות של שקלים, וממילא לא היה צפוי כי יוכל לפרוע חוב של 30 אלף ש"ח. מכאן השקפתי, כי ההחלטה להמית את המנוח נפלה עוד בעת שהמערערים שהו בביתו של קורבנם או במועד מוקדם יותר, ובכך תומכת העובדה שהם נטלו עמם את המעדר ושכלל לא הגיעו לחנות לחומרי בנייה, אלא בחרו לעצור במקום מבודד באמתלא כוזבת. נוכח כל אלה סבורני כי הרשעתם של המערערים בדין יסודה, ומכאן המלצתי לחברי לדחות את הערעורים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט א' א' לוי. ניתן היום, ד' בחשון תשס"ז (26.10.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04012470_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il