ח'אטר וואסף,ד "ר נ. מדינת ישראל-שר הפנים

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 97 / 1243 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותרים: 1. ח'אטר וואסף, ד"ר 2. אבו סאלח יוסף, ד"ר 3. מפראג' אקעב, ד"ר 4. איברהים סמיר, ד"ר 5. מונדר נאסר, ד"ר 6. ספדי יוסף, ד"ר 7. אלקיש חוסיין, ד"ר 8. אלקיש פארס, ד"ר 9. אבו עואד עלי, ד"ר 10. אלקיש פאוזי, ד"ר 11. אבו סאלח אחמד, ד"ר 12. איברהים עסאם, ד"ר 13. ספיד מג'ד, ד"ר 14. פרחאת סאלח, ד"ר 15. מסעוד זיאד, ד"ר 16. ספדי אחמד, ד"ר 17. ספדי מוחמד, ד"ר 18. ספדי חסאן, ד"ר 19. בטחיש נאיף, ד"ר 20. ספדי נזיה, ד"ר 21. מדאח עאדל, ד"ר 22. זהוה האיל, ד"ר 23. קיש מוחסנה, ד"ר 24. שרף יחיא, ד"ר 25. אבו ג'בל חמד, ד"ר 26. איברהים מוחמד, ד"ר 27. פח'ר אלדין, ד"ר 28. מדאח אחלאס, ד"ר 29. אלקיש חסן, ד"ר 30. אלקיש חכמת, ד"ר 31. אלקיש אימן, ד"ר 32. רבאח בסאם, ד"ר נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ט באדר א' התשנ"ז (26.02.97) בשם העותרים: עו"ד ד"ר אבו סאלח מג'ד בשם המשיבים: עו"ד יהודה שפר פסק-דין הנשיא א' ברק: בסוריה מתקיים בימים אלה כנס רפואי. העותרים פנו (כנראה ב13.2.97- לשר קצב וב16.2.97- למשרד הפנים), בבקשה להתיר להם להשתתף בכנס (המתחיל ב17.2.97-). לעשרה מבין הפונים ניתנה תשובה חיובית והם יצאו לכנס. לעותרים ניתנה תשובה שלילית. המבחן של המשיבים היה, שההיתר ינתן רק למי שיתקיימו בו שני אלה: ראשית, הוא עצמו רופא, שיש לו רשיון לעסוק ברפואה בישראל; שנית, לא נשקפת ממנו סכנה לבטחון המדינה ולסדר הציבורי. העותרים שבקשתם סורבה - פנו אלינו היום (ה24.2.97-). הכנס עצמו - שכאמור כבר החל - מסתיים ב2.3.97-. שמענו טיעוני בא כוח העותרים ותשובת בא כוח המשיבים. בהסכמת בא כוח העותרים, עיינו בחומר הבטחוני שהוגש לנו. קיבלנו הסברים לגביו. טענת המדינה הינה כי העותרים מעורבים בארגון ובהשתתפות בפעילות בלתי חוקית. לדעתה קיים חשש כי בעת שהותם בסוריה יקיימו מגע עם גורמים סורים שאינם קשורים כלל לכנס, ובעצם המפגשים הללו יש סכנה לבטחון המדינה ולסדר הציבורי. בא כוח העותרים מצביע על כך שחלק מהעותרים כבר היו בעבר בסוריה ולא נשקפת מהם כל סכנה. זכותו החוקתית של כל אדם לצאת מישראל לכל מדינה. עם זאת, פקודת הארכת תוקף של תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ט1948-, קובעת (בסעיף 5) כי: "לא יצא אדם לאחת הארצות המפורטות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד- 1954, אלא בהיתר משרד הפנים, ולא יכנס אזרח ישראל או תושב ישראל בכל דרך שהיא לאחת מארצות אלה אלא בהיתר כאמור". דין זה נשמר גם לאחר חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. על פיו, נתון שיקול דעת לשר הפנים ליתן ההיתר או לסרבו. שיקול דעת זה בוודאי אינו מוחלט. עם זאת, הוא רחב יותר משיקול הדעת הנתון לשר הפנים בעניין היתר יציאה לארץ שאינה ארץ אוייב. שיקול דעת זה חייב להיות מופעל, ככל שיקול דעת מינהלי, בסבירות. כאשר הטיעון למניעת היציאה הוא טיעון בטחוני, כי אז בפני שר הפנים צריך להיות מידע, היוצר חשש סביר, כי יציאת המבקש למדינת אוייב - וסוריה הינה מדינת אוייב - עלולה לפגוע בבטחון המדינה (השווה בג"צ 658/80 טאהא נ. שר הפנים פ"ד לה(1) 249). בחנו נתוני העותרים על-פי אמת מידה זו. נחה דעתנו כי בעניין שלפנינו מתקיים חשש סביר לגבי חלק מן העותרים כי אם יורשו לצאת לסוריה יפגע בטחון המדינה. החלטת המשיבים היא סבירה, ואין יסוד להתערבותנו. לגבי יתר העותרים, הטעם לסירוב הוא כי עותרים אלה, אף שקיבלו הכשרה כרופאים, אין להם רשיון לעסוק ברפואה בישראל. בנסיבות המקרה, ובין היתר בהתחשב בשיהוי הניכר בפניית העותרים לבת המשפט, אין אנו רואים יסוד להתערב בהחלטת המשיבים גם לגבי עותרים אלה. העתירה נדחית. ניתן היום, י"ט באדר א' התשנ"ז (26.02.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012430.A03 דז/