עיריית רהט נ. עלי אלהוזייל

החלטה בתיק ער"ם 1239/08 ;;;;; בבית המשפט העליון ער"ם 1239/08 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: עיריית רהט נ ג ד המשיב: עלי אלהוזייל ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת עובדי הרשויות המקומיות בתיק משמעת 4/07 שניתן ביום 5.2.08 על-ידי עו"ד ישראלי, הגב' סבן והגב' ויינשטין תאריך הישיבה: י"ט באדר ב' תשס"ח (26.3.08) בשם המערערת: עו"ד חן אביטן, עו"ד אורית פרץ בשם המשיב: עו"ד עבדאללה דכוואר פסק דין א. ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (עו"ד ישראלי, הגב' סבן והגב' ויינשטין) מיום 5.2.08 בתיק משמעת 4/07 בו זוכה המשיב מן העבירות בהן הואשם, בנסיבות שיפורטו להלן. רקע ב. ביום 31.1.07 הגישה המערערת תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות בגין עבירות משמעת שיוחסו למשיב. התיק נקבע להקראה ביום 5.11.07, אך המשיב לא נכח בדיון עקב נסיבות אישיות מצערות, והתיק נקבע מחדש להקראה ולדיון הוכחות ביום 31.1.08; ואולם המערערת לא זימנה את עדיה לאותו יום באמצעות בית הדין. ביום הדיון התייצב בבית הדין רק אחד מתוך עשרים עדי התביעה, גזבר העיריה המערערת, וגם הוא ביקש על דוכן העדים שיתאפשר לו לא להעיד כיחיד. בית הדין הודיע לבאת כוח המערערת כי לא ייקבע מועד נוסף לדיון, ואיפשר לה שהות לשקול את המשך צעדיה. לאחר שהובהר לבאת כוח המערערת כי העד שהגיע אינו מוכן להעיד כעד יחיד, הודיעה כי היא מוותרת על עדותו. בנסיבות אלו טען בא כוחו של המשיב כי "אין להשיב לאשמה". ובית הדין ציין בפסק דינו כי הוא רואה בחומרה את התנהלות התביעה בתיק, החליט לזכות את המשיב, וחייב את המערערת בהוצאותיו של המשיב בסך 2,564 ₪ בתוספת מע"מ. כנגד פסק דין זה הוגש הערעור דנא. ג. לטענת המערערת, שגה בית הדין קמא כשהחליט, במסגרת הליך מעין פלילי, שלא להיעתר לבקשת התביעה לקיים דיון נוסף תוך התייחסות למצוקת העד, שהוא עמיתו של המשיב לעבודה, ובשעה שישנם עשרים עדי תביעה, אשר ניתן להניח כי העדתם תתפרס ממילא על פני למעלה מיום דיונים אחד. זאת, גם אם כשלה התביעה באי זימון העדים. לטענתה, זיכויו של המשיב משבעה סעיפי אישום ופסיקת הוצאות לטובתו פוגעים באופן קשה באינטרס הציבורי ובהרתעה, אשר עומדים בבסיסו של הדין המשמעתי. פורטו סעיפי האישום ותשובת המשיב. ד. (1) בפנינו טען בא כוח המערערת כי המדובר בנסיבות מיוחדות של מערך היחסים הפנימי בעיריה המערערת שבשלהן לא העיד העד, אך הסנקציה של זיכוי חמורה מדי נוכח כתב אישום רב פריטים. סכום החיוב בהוצאות שנקבע היה די בו – אם בכלל – לעניין אותו כשל, ולא היה מקום לביטול התובענה. (2) בא כוח המשיב טען, כי היה זמן די והותר מאז נובמבר 2007 לזימון העדים, ועל כן לא נפל פגם בהחלטת הזיכוי, מה גם שהאישומים עניינם בחלקם חופש ביטוי; על משמעותו המיוחדת. הכרעה ה. (1) לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, החלטתי לקבל את הערעור, ולהחזיר את התיק לדיון בבית הדין קמא. אכן, אוכל להבין לליבו של בית הדין, שהביע מורת רוח מוצדקת מהתנהלות המערערת. אולם מסופקני כשלעצמי אם עוצמת המחדל הכשל שהמערערים מודים בו בנסיבות מגיעה לדרגה שבה לא יתברר כל עיקר כתב האישום, כמובן מבלי שאביע כל דעה שהיא באשר לתוצאות. בע"פ 834/79 נוף נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 141 ציין בית משפט זה (בעמ' 143) מפי השופט – כתארו אז – יצחק כהן, "שכאשר מדובר במשפט פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית, ביטול ההאשמה מבלי לברר אותה לגופה בגלל אי התיצבות התובע, גורם עיוות דין לציבור. לעומת זה, אף זה אינטרס ציבורי, שזמנו של בית המשפט לא יבוזבז לריק, שלא יגרם ללא סיבה מצדיקה עינוי דין לנאשם, שלא יבוזבז זמנם של עדים שמוזמנים לבית המשפט ושהפרקליטות תפעל ביעילות ולא תתרשל במילוי תפקידיה. לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה הוא העדיף, וההכרעה שהיתה בהכרח מושפעת על-ידי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, וביניהן סיבת אי ההתיצבות, חומרת העבירה, והשתלשלות ההליכים עד קרות התקלה". ראו גם ע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז, פ"ד מב(4) 385, 389-388 (המשנה לנשיא אלון); בער"מ 5/81 הלוי נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לו(1) 673 ציין השופט (כתארו אז) שמגר (בעמ' 681) את ההקבלה הרעיונית שבין הליכים משמעתיים להליכים פליליים. נטייתם של בתי המשפט ככלל היא שלא למהר, כך דומה, לזיכוי בשל אי התיצבות עדים; ראו ע"פ 247/87 מדינת ישראל נ' אלנסארה, פ"ד מא(4) 783, וכן ראו ע"פ (ב"ש) 7163/06 מדינת ישראל נ' בוזוב (לא פורסם) (סגן הנשיא הנדל) שם נאמר: "השאיפה היא להכריע במשפטים לגופו של עניין וזיכוי מחמת אי התיצבות אמור להיות בגדר חריג"; עוד ראו גם ע"פ (י-ם) 30763/06 מדינת ישראל נ' בלביסו (לא פורסם) (סגן הנשיא חבש). (2) אכן, לא אחת נחמץ ליבו של בית משפט – או בית דין – על שזמנו היקר נשחת לריק, על שבעלי דין סובלים מרשלנות של האידך גיסא; אולם בסופו של דבר, כאמור בפרשת נוף הנזכרת, יש צורך בשקלול כלל הנסיבות. במקרה דנא המדובר בתובענה משמעתית, ואכן גם אם אין תובענה משמעתית מגיעה לכלל תיק פלילי חמור, אין להקל בה ראש בגדרי האינטרס הציבורי. התובענה דנא כוללת שבעה אישומים, וגם אם אינם שוים במשקלם, וגם אם למשיב טרוניות ומענה, ואיני מביע כמובן דעה על כל אלה – דומה כי בשקלול האינטרס הציבורי, בהנחה של הגינות בהגשת התובענה (לנושא המערכתי הקשור בתובענות רשויות מקומיות אדרש בהמשך), הכף נוטה לכיוון בירורה. (3) בית הדין קמא הטיל על המערערת הוצאות הגנה בסך 2,564 ₪ בהתאם לסעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963; ראו סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) תשל"ח-1978, המחיל את הוראות חוק שירות המדינה (משמעת) לגבי הליכי בית הדין קמא, והשלמת הדבר בתקנות הרשויות המקומיות (סדרי הדין של בתי הדין), תשל"ט-1979. וכן ראו ההיקש שערך בית משפט זה (עש"מ 1404/04 עובד נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם) (השופטת – כתארה אז – ביניש)) לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982, ובעקבותיו פסק בית הדין קמא. בערכאתנו ראיתי להוסיף לאשר פסק בית הדין קמא, שיישאר על כנו חרף התוצאה (ועל כך בעצם אין מחלוקת גם בעקבות תשובת בא כוח המערערת לשאלתי באולם), גם את שכר טרחת בא כוחו של המערער בעבור הדיון בבית משפט זה – בסך 1,800 ₪. אציין כאן, כי המערערת ובאי כוחה ישקלו, כדי שסכומי ההוצאות שנפסקו לא יפלו על קופת הציבור, כיצד יחולקו בנסיבות מיוחדות אלה הסכומים ביניהם. (4) בטרם חתימה אבקש להידרש בקצרה לשאלה שהעליתי גם בדיון בערעור, באשר לשיטת מינוי התובעים בתיקי המשמעת ברשויות המקומיות, בשונה מן הנעשה בבית הדין המשמעתי לעובדי המדינה הפועל לפי חוק שירות המדינה (משמעת). בעוד בהליכי בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה סגל התובעים הוא עורכי דין שהם עובדי נציבות שירות המדינה, שאינם "משויכי משרד" ובודאי לא "משויכי שר", ועל כן נותר המערך התביעתי בתוך השירות המשפטי הציבורי, בפני בית הדין דנא התובעים מתמנים על-ידי ראשי הרשויות המקומיות. סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) קובע, כי "ראש רשות מקומית ימנה אדם לקבלת קובלנות ולהגשת תובענות לבית הדין נגד עובד אותה רשות מקומית הנאשמים בביצוע עבירות משמעת לפי חוק זה (להלן – תובע). המינוי יכול שיהא כללי או לצורך עניין מסוים". בערים הגדולות דומה שהתובע הוא עובד הרשות, אך במקומות קטנים מטבע הדברים, מבלי לפגוע ומבלי להידרש דוקא ובהכרח לתיק דנא, "הפיזור התביעתי" עלול לפתוח פתח לתובענות בעייתיות, הכרוכות במערך יחסים כזה או אחר ברשות המקומית וסביבה. שונה הדבר, במידה מסוימת בודאי, ממינוי תובעים לאכיפתם של חוקי העזר או חוקי התכנון והבניה, שהללו מקבלים את יפויי הכוח שלהם מן היועץ המשפטי לממשלה ונתונים לבקרה ולהנחיות מטעם היועץ המשפטי ועמיתיו. לא כן – כאמור – בנידון דידן, ששיקול הדעת הוא של ראש הרשות, ועל כן נראה לי כי יש מקום שעותק החלטה זו יועבר אל היועץ המשפטי לממשלה לעיונו. במבט רחב, דומני שיש צורך ביצירת פיקוח ובקרה מתאימים בהקשר האמור, אם באשר למינוי התובעים, אם באשר לפעולתם המקצועית. כפי שצוין, דברים אלה נאמרים באופן כללי, שכן לא יהא זה מן המידה כי אדרש ספציפית לעניין זה בתיק זה בלא שכל התמונה הפרטנית פרושה לפני. (5) כאמור, הערעור מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לשמיעה בבית הדין קמא, וישולם שכר טרחתו של בא כוח המשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז באדר ב' התשס"ח (3.4.2008). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08012390_T01.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il