פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1234/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1234/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"פ 5005/06 מיום 15.1.2008 שניתן על ידי כבוד השופט כאמל סעב תאריך הישיבה: ב' באייר התשס"ח (7.5.2008) בשם המערער: עו"ד יהושע רזניק; עו"ד אשרת חנוך בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת מ' נאור: המערער הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) הטיל עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בנוסף, חויב המערער לפצות את משפחת הקורבן בסכום של 25,000 ש"ח. נקבע כי התשלום יהיה בעשרה תשלומים שווים וכי התשלום הראשון ישולם ביום 15.3.2008. הערעור מופנה כנגד עונש המאסר לריצוי בפועל. מלכתחילה הופנה הערעור גם כנגד מספר התשלומים שנקבעו לצורך תשלום הפיצויים ומועד תשלומם, אולם ב"כ המערער לא צרף את משפחת הקורבן כצד לערעור ואין מקום להידרש לעניין זה. 1. כנגד המערער הוגש תחילה כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). ואולם במהלך המשפט, לאחר פרשת התביעה, לאחר עדות המערער ובטרם סיימה ההגנה להביא את כל עדיה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון. במסגרת הסדר הטיעון תוקן כתב האישום והומר סעיף האישום מהריגה לגרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. כמו כן הושמטה מכתב האישום הטענה לפיה ירה המערער לעבר בני משפחת כבהא. 2. ואלה עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המערער ועל פיהן הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות: "א. העובדות: 1. בני משפחת כבהא ובני משפחת הנאשם מתגוררים באום אלקוטוף. בין שתי המשפחות שררה מתיחות על רקע רצונם של בני משפחת כבהא, כי בני משפחת הנאשם יעזבו את הכפר. 2. בערב ה-15.12.05, בסמוך לבתיהם של בני משפחת הנאשם, התפתחה קטטה בין בני שתי המשפחות. במקום התאספו רבים מבני משפחת כבהא, וביניהם אף פהמי חוסין כבהא ז"ל ת.ז. 056917354, יליד 1962 (להלן: "המנוח"). במהלך הקטטה הושלכו אבנים. 3. בשלב מסוים במהלך הקטטה, ירה הנאשם מספר יריות מאקדחו מסוג BUL מספר סידורי 08058KP. אחד הקליעים שירה הנאשם פגע במנוח וגרם למותו. המנוח נפטר מנזק חמור לריאה הימנית עם איבוד דם נרחב, בעקבות מעבר קליע דרך בית החזה. 4. במעשהו המפורט לעיל גרם הנאשם ברשלנות למותו של אדם." 3. ב"כ המשיבה ציינה בטענותיה לעונש כי הסיבות אשר גרמו לה לשנות את סעיף האישום היו סתירות בעדויות, ביניהן עדותו של נואף כבהא לפיה מותו של המנוח נגרם לאחר שהמערער כיוון את נשקו לעבר קבוצת אנשים מבני משפחת כבהא וירה לעברם. לפי צילומי המסוק המשטרתי, לא כך היו הדברים. סיבה נוספת לשינוי סעיף האישום היתה המצב הטופוגראפי בשטח ממנו עולה כי המערער עמד במקום נמוך, והמנוח ובני משפחתו עמדו במקום גבוה יותר. כן ציינה המשיבה כי נמצאו ראיות שהושלכו אבנים על ידי בני משפחת כבהא לעבר משפחת המערער. בהקשר זה העיר בית המשפט בגזר הדין כי נימוקי המשיבה להסדר הטיעון התאימו גם לשלב בו היא סיימה להביא את ראיותיה והיה ניתן לצפות ממנה כי תודיע כבר בשלב סיום הבאת הראיות מטעמה, כי לדעתה לא הצליחה להביא ראיות מספיקות שיש בהן כדי לבסס את אשמתו של המערער בעבירה של הריגה, ולא להמתין עד לשמיעת חלק ניכר מעדויות המערער. בית המשפט ציין בגזר הדין כי לא יתערב בשיקול דעתה של המשיבה ובבחירתה לשנות את העבירה המיוחסת למערער, ואולם ציין כי אין באפשרותו להתעלם מהראיות שהוצגו עד אותו שלב ושחלקן היוו תשתית לאישום המקורי שיוחס למערער. בית המשפט ציין עוד, כי מהעדויות שנשמעו, לכאורה, לא ניתן לומר שיסודות העבירה המקורית שיוחסה למערער, הופרכו לחלוטין ומיסודן. ואולם נוכח התיקון בכתב האישום נדרש בית המשפט אך ורק לסוגית העונש ההולם בנסיבות המקרה. אף על פי כן, ציין בית המשפט כי כאשר מוגש הסדר טיעון המתייחס למהות העבירה, במהלך שמיעת הראיות, רשאי בית המשפט, אם הונחו בפניו הראיות הנדרשות, להרשיע אדם בעבירה שונה מזו שבכתב האישום המתוקן, ובלבד שלא יוטל עונש חמור מזה שבצד העבירה שבכתב האישום המתוקן. בטיעוניה לעונש הדגישה ב"כ המשיבה כי השימוש בנשק חם, ואופן ביצוע הירי, שלא כוון בדיוק כירי באוויר, מלמד כי הירי שבוצע היה "נמהר ופזיז". הדבר אף נלמד מהימצאותו של המערער במדרון, והימצאותם של המנוח ובני משפחתו על הגבעה. במצב דברים זה, כך נטען, חייב היה המערער לנקוט משנה זהירות ולוודא את כיוון הירי כלפי מעלה. נטען כי על אף יידוי האבנים על ביתו של המערער, עמדו בפניו דרכים אחרות שבהן יכול היה לנקוט, בטרם עשה שימוש בנשק חם. עוד נטען, כי נקודת המוצא בעבירה בה הורשע המערער היא מאסר בפועל. לפיכך ביקשה ב"כ המשיבה להטיל על המערער עונש מאסר בפועל וכן עונש מאסר על תנאי. ב"כ המערער בטיעונים לעונש, הודתה בתחילת דבריה על התיאור המדויק וההוגן של השתלשלות האירועים על ידי ב"כ המשיבה. בטיעוניה לעונש ביקשה ב"כ המערער מבית המשפט להתחשב בתרומתו הרבה של המערער לחברה ובנסיבותיו האישיות, המצדיקים בעניינו של המערער סטיה מדרך הענישה המקובלת, בעיקר מאחר ומדובר בעבירת רשלנות. נטען, כי למערער ולבני משפחתו נשקפה סכנת חיים, וכי הירי באוויר נועד להרגיע את הרוחות עד שתגיע המשטרה. ב"כ המערער ציינה כי המערער הביע צער על התאונה בה נהרג המנוח, ומהתסקיר בעניינו עולה כי לדעת שירות המבחן העבירה בה הורשע המערער אינה בעלת אופי עברייני מובהק. לדעת שירות המבחן עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, עשוי לשרת את האינטרס העונשי וההרתעתי. בנוסף התייחס התסקיר לפועלו של המערער ותרומתו החשובה למדינה. בהקשר זה, נשמעה בנוסף, בדלתיים סגורות, עדות אופי מטעם ההגנה, אשר נרשמה בפרוטוקול ונשמרה בכספת בית המשפט מטעמי ביטחון. המדינה העבירה את העדות לעיוננו ועיינו. בית המשפט המחוזי קבע כי מהעדות עולה כי תרומתו של המערער למדינה אכן היתה רבה והעד, שהכיר את המערער, הציגו כאדם נורמטיבי ושומר חוק. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי, כי הפרשי הגובה בין ביתו של המערער לגבעה, העובדה שידע שעל הגבעה נמצאים אנשים, והעובדה שהמערער הינו אדם המיומן בשימוש בנשק, כל אלה חייבו את המערער לדעת להעריך כי כיוון וירי בנשק לעבר הגבעה, עלול להביא לפגיעה קטלנית, כפי שאכן קרה. נקבע כי העובדה שהגבעה מרוחקת מביתו ומבתיהם של בני משפחתו מעידה כי לא נשקפה למערער ולבני משפחתו, באותו שלב, סכנה שהצדיקה את הירי ולפיכך הירי אכן היה נמהר ופזיז. נעשה לדברי בית המשפט, חסד עם המערער כאשר עבירת ההריגה הוחלפה בעבירה של גרם מוות ברשלנות. בית המשפט היה ער לנסיבותיו המיוחדות של המערער, לעדות האופי שנשמעה בעניינו ולהודאתו (למרות שבאה לקראת סיום שמיעת הראיות). ואולם, נקבע כי מידת העונש מושפעת מדרגת הרשלנות, ובנסיבות העניין ניתן לומר שמדובר ברשלנות בדרגה גבוהה מאוד. העבירה גרמה לקיפוח חיי אדם, כאשר ערך קדושת החיים הוא ערך עליון שעל בית המשפט לתת לו ביטוי בענישה. בית המשפט הפנה בהחלטתו לרע"פ 106/08 מולטו צקול נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.1.2008). באותה פרשה שלף מולטו אקדח, דרך אותו וכיוונו לראש המתלונן. על מולטו נגזר עונש של 8 חודשי מאסר בפועל. נקבע כי מולטו יצר סכנה ממשית לחיי אדם וכי העונש שהוטל עליו אינו חמור. לפיכך, סבר בית המשפט כי בעניינו של המערער, על דרך ההיקש, מתבקשת המסקנה כי רף הענישה חייב להיות גבוה יותר, שכן הסכנה הממשית לחיי אדם התממשה. אשר על כן, בהתחשב במכלול השיקולים ובנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי על המערער יושת עונש של שנתיים מאסר בפועל וכן שנת מאסר על תנאי. בנוסף נקבע כי נוכח התוצאה הטראגית של המקרה, בו קופחו חייו של אדם, אשר הותיר אחריו אלמנה ויתומים, ועל אף שבית המשפט לא התבקש לעשות כן על ידי המשיבה, על המערער לפצות את משפחת הקורבן. המערער חויב לשלם לעיזבון המנוח פיצוי בסך 25,000 ש"ח, בעשרה תשלומים, החל מיום 15.3.2008. 4. הערעור מופנה כנגד עונש המאסר בפועל. בהסכמת המשיבה החליט בית המשפט ביום 8.2.2008 (השופט א' א' לוי) על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעור. 5. בתסקיר בעניינו של המערער ציין שירות המבחן כי המערער אינו אדם עם דפוס התנהגות עברייני וכי המערער שב והביע צער על אובדן חייו של המנוח. עוד עולה מהתסקיר כי למערער תפקיד מרכזי במשפחה ולהערכת שירות המבחן לתקופת המאסר הממושכת עלולה להיות השפעה קשה על תפקוד ויציבות התא המשפחתי ואולי אף על מצבו הבריאותי של המערער. 6. בהודעת הערעור טען ב"כ המערער כי למרות שכתב האישום אינו מפרט את הרקע לסכסוך שנתגלע בין שתי המשפחות בכפר אום אל קוטוף, עובדות אלה הוצגו בפני בית המשפט המחוזי אך לא הוזכרו בגזר הדין. לאור חשיבותם (הנטענת) של האירועים שקדמו לירי, הם פורטו על ידי ב"כ המערער בהודעת הערעור. על פי הנטען המערער ובני משפחתו הינם סייענים של שירות הביטחון הכללי. בשנת 1994 הועברו המערער ובני משפחתו הנרחבת לתחומי מדינת ישראל ויושבו בכפר אום אל קוטוף, המאוכלס ברובו בבני משפחת כבהא. זמן קצר לאחר יישובה של משפחת המערער בכפר, נוצרה מתיחות שהלכה וגברה בין שתי המשפחות בשל רצונם של בני משפחת כבהא לסלק מתחומי הכפר את משתפי הפעולה עם שירות הביטחון הכללי. בני משפחת כבהא התנכלו לבני משפחתו של המערער, בין היתר, על ידי: הפצת כרוזים המסיתים נגדם בכפר; יידוי אבנים; קיום הפגנות, בהן דובר בגנות משתפי פעולה; וגיבוש ועד פעולה שנועד להביא להוצאתם מהכפר. עוד נטען כי במהלך כל התקופה הזו דיווחו בני משפחתו של המערער למפעיליהם בשירות הביטחון הכללי על המתקפות נגדם ואף התלוננו על כך בפני משטרת ישראל, אולם דבר לא נעשה לשם הרגעת הרוחות. בערב האירוע, כך נטען, החלה מתקפה מתוכננת על בתיהם של בני משפחת המערער מתוך רצון לגרשם לאלתר מהכפר. בני משפחתו של המערער התקשרו לשירות הביטחון הכללי ולמשטרה וביקשו עזרה, אך זו לא הגיעה. משכך, כך נטען, נאלץ המערער לירות מספר יריות שנועדו להרחיק את המתפרעים ולהגן על בני המשפחה. אחד הקליעים פגע כאמור במנוח. לביסוס טענותיו אלה, הפנה ב"כ המערער בהודעת הערעור לעדויות של בני משפחת כבהא בפני בית המשפט, מהן עולה כי לא הסתירו כי פעלו לסילוק משתפי הפעולה מהכפר מאחר וראו בהם "בוגדים". בנוסף, מעדותו של עיסאם כבהא עולה מפורשות כי הירי בוצע רק לאחר שההמון החל לזרוק אבנים לעבר בתי משפחת המערער ולנפץ את חלונותיהם. ב"כ המערער אף הפנה לעדויות השוטרים שהגיעו למקום, מהן עולה לטענתו, כי השוטרים חששו לחייהם של בני משפחת המערער ונלחמו לחלצם מההמון שניסה לבצע בהם לינץ'. עוד ציין ב"כ המערער כי לאחר חילוץ משפחת המערער מהכפר, החל ההמון לבזוז את בתיהם ולאחר מכן אף להצית את הבתים וכן את מכוניותיהם של בני המשפחה. נטען כי הדבר מתועד בתמונות שצולמו על ידי מומחה שריפות ממז"פ שנשלח למקום, וכי דברים אלה אף עלו בעדות האופי שניתנה מטעם ההגנה, ותועדה בפרוטוקול שנשמר בכספת בית המשפט המחוזי. הפרוטוקול הועבר, כאמור לעיוננו לאחר הדיון. ב"כ המערער טוען כי חששו הממשי של המערער לחייו ולחיי משפחתו נוכח האירועים שפורטו לעיל והנסיבות הקיצוניות בהן נדרש לפעול ואשר הובילו לתוצאה הטראגית, צריכות היו להביא את בית המשפט המחוזי לקבוע כי במקרה של המערער מדובר ברשלנות בדרג הנמוך ביותר. נטען כי האירועים שפורטו לעיל אינם נזכרים בגזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר בחר להתעלם מן הראיות שהוצגו בפניו ואשר הובילו את המשיבה להחלטה לחזור בה מעבירת ההריגה. עוד נטען כי בית המשפט בחר בגזר הדין להעביר ביקורת נוקבת על הסדר הטיעון, להתעלם מהסדר הטיעון בהחלטתו ולהתייחס למערער כאילו הודה בעבירת הריגה של ירי מכוון ולא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בהקשר זה הפנה ב"כ המערער לקטעים מגזר הדין, בין היתר להתייחסות בית המשפט אל המערער כמי שצריך היה "לדעת ולהעריך כי כיוון הנשק לגבעה עליה עמדו בני אדם וביצוע ירי, עלול להביא לפגיעה קטלנית...". דברים אלה, כך נטען, מנוגדים לעובדות כתב האישום המתוקן ונקבעו מבלי ששמע בית המשפט את כל ראיות ההגנה לעניין כיוון מעוף הקליע ודרך פגיעתו במנוח. לטענת ב"כ המערער הדבר מלמד כי בית המשפט התעלם מכתב האישום המתוקן ונטל לעצמו סמכויות לא לו וחרג מן ההלכה הפסוקה לעניין מימוש הסדרי טיעון. נטען כי הדבר אף חמור יותר נוכח העובדה כי הסדר הטיעון אושר על ידי בית המשפט וכי במעמד תיקון כתב האישום וקבלת הודאת המערער לא הזהיר בית המשפט המחוזי את המערער, כי אין בדעתו לקבל את הסדר הטיעון. נטען, כי משאימץ בית המשפט את הסדר הטיעון היה עליו לבחון את מעשיו של המערער על בסיס הראיות שהוכחו בפניו ולקבוע את מדרג רשלנותו בהתחשב בנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה הספציפי. אולם על פי הנטען, התעלם כאמור, בית המשפט מתיקון כתב האישום והתעלם אף מהראיות שהוצגו בפניו באשר לחששו הסובייקטיבי של המערער לחייו ולחיי משפחתו. גישה מוטעית זו, כך נטען, הביאה את בית המשפט להתעלם בגזר דינו מן הפסיקה שהוצגה על ידי המערער באשר לרמת הענישה הראויה במקרים דומים, ואף הובילה את בית המשפט לגזור על המערער עונש הכפול במידותיו מזה שנתבקש על ידי המשיבה באמצעות הפסיקה שהובאה על ידה בטיעונים לעונש, ואשר כלל לא דמתה בנסיבותיה, לנסיבות הקיצוניות של המקרה דנן. עוד מוסיף ב"כ המערער כי עניין מולטו אליו הפנה בית המשפט המחוזי בהחלטתו אינו קשור לנסיבותיו המיוחדות של המערער ולא ניתן לערוך הקבלה בין שני המקרים ולקבוע כי עניינו של המערער חמור יותר. ב"כ המערער טוען כי טעה בית המשפט משלא נתן דעתו לתסקיר שירות המבחן לפיו הומלץ כי המערער ירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט שלא נתן משקל לטראומה הנפשית שנגרמה למערער ולבני משפחתו בעקבות האירועים נשוא כתב האישום, וכן לתקופה הממושכת בה שוהה המערער במעצר בית במקום יישובו החסוי, בין היתר בשל הסכנה לחייו, עקב החשש לנקמת דם. לבסוף מציין ב"כ המערער, כי המערער תרם תרומה משמעותית לחברה הישראלית. המערער נעדר עבר פלילי והנסיבות החריגות הן אלה אשר הובילו אותו לשימוש רשלני בנשקו. בכל אלה יש כדי לגבור על חומרת העבירה ועל הצורך בתגמול והרתעה ולפיכך נטען כי במקרה של המערער יש מקום להסתפק בעונש מאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות. 7. צורה זו של הבאת הרקע לאירועים בגזר הדין עצמו אך גם בהודעת הערעור, ובטיעונים לעונש, יש בה כדי ליצור אי בהירות לגבי העובדות. משנקבע מה שנקבע בהסדר הטיעון, אין מקום להתייחס לראיות אחרות אלא בהסכמה ברורה ומפורשת. אין לנו לחזור ולהזכיר את הכלל: "הודאה מוסכמת בין הצדדים, המתקבלת על-ידי בית המשפט, ובתנאי שהיא מתקבלת כאמור, היא בגדר סוף פסוק מבחינת יתר הראיות, שהושמעו לפני שהוסכם על נוסח ממצה של הודאה בעובדות, והוא, אם הצדדים לא הסכימו על הבאת תיאור רקע מלא יותר בעת הסיכומים לעונש." (ע"פ 264/81 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 659, 662 (1981) וראו גם ע"פ 2909/04 סדון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.2005); ע"פ 1604/08 אוספוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.4.2008)). 8. אין לקבל גם, כחלק מהטיעון לעונש, טענות שבעובדה החותרות נגד ההרשעה המוסכמת, כגון טענת הגנה עצמית. 9. המערער פגע בערך המקודש מכל, הערך של חיי אדם. לא ניתן שלא להטיל עליו עונש של מאסר בפועל, ועם כל זאת סברנו שיש להקל במידת מה מעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. קשה שלא להתרשם ממכלול גזר הדין, כי בית המשפט קמא נתן משקל בגזר דינו לראיות שהובאו לפניו לפני עסקת הטיעון, אף שלא כל ראיות ההגנה נשמעו, כך שלא ניתן היה לקבוע ממצאים שבעובדה. לדעתנו יש מקום ליתן יותר משקל לעדות שנשמעה בדלתיים סגורות, עדות שלא נוכל להרחיב לגבי תוכנה, ולתסקיר שירות המבחן עליו עמדנו. 10. בנסיבות אלה החלטנו להעמיד את עונש המאסר בפועל על 18 חודשים במקום התקופה שנקבעה. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ז אייר, תשס"ח (22.5.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08012340_C06.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il