מאג'ד מזערו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1233/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1233/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון המערער: מזערו מאג'ד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא א' פרקש) מיום 4.1.2015 ב-ת"פ 40958-06-14 תאריך הישיבה: י"ג בחשון התשע"ו (26.10.2015) בשם המערער: עו"ד סאני שייקיס בשם המשיבה: עו"ד אייל כהן פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירת שוד במסגרת הסדר טיעון שאליו הגיעו הצדדים. ביום 4.1.2015 גזר בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא א' פרקש) על המערער עונש מאסר בפועל למשך 36 חודשים; ו-12 חודשים מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה מסוג פשע. הערעור שלפנינו נסוב על רכיב עונש המאסר בפועל שבגזר הדין. כתב האישום וגזר הדין 2. נגד המערער, יליד 1980, ואדם נוסף – סמיר בלילאת, אף הוא יליד 1980 (להלן: סמיר) – הוגש כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון שייחס להם עבירה של שוד בחבורה בהתאם לסעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי העובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן, ביום 16.6.2014 קשרו המערער וסמיר קשר לשדוד נשים מבוגרות והתמקמו ברחוב קול 7 שבשכונת רמת בית הכרם בירושלים. בצהרי היום החל המערער לעקוב אחר שתי נשים: המתלוננת, ילידת 1934 (להלן: המתלוננת), שענדה על צווארה שתי שרשראות זהב; וחברתה, ילידת 1943. בהגיען לרחוב – הודיע המערער על כך לסמיר. בהתאם לתוכנית שרקמו השניים, המערער תצפת מקצה הרחוב וזאת במטרה להתריע ככל שיגיע עובר אורח למקום בזמן ביצוע השוד. באותה עת ניגש סמיר אל הנשים ופנה אליהן בשאלת סרק; ותוך שהן השיבו לו, תלש לפתע סמיר בכוח את שתי שרשראות הזהב מצווארה של המתלוננת. לאחר מעשה, נמלטו המערער וסמיר יחדיו מהמקום וחילקו ביניהם את השלל הגנוב, כך שברשות כל אחד מהם נתפסה שרשרת אחת. כתוצאה מהמעשה נגרמה למתלוננת חבלה קלה בצווארה. 3. ביום 20.10.2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער ואת סמיר על פי הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן, וביום 4.1.2015, לאחר שמיעת טיעונים לעונש, גזר את דינם. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם את מעשיהם של המערער וסמיר, עמד בית המשפט המחוזי על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בתוך כך, עמד בית המשפט על החומרה הרבה הטמונה בעבירת השוד, וביתר שאת שעה שביצוע המעשה כרוך היה בשימוש בכוח נגד אישה מבוגרת, כבת 80. עוד הטעים בית המשפט המחוזי כי מעשיהם של המערער ושותפו, שבוצעו לאחר תכנון מוקדם, מהווים הפרה של הסדר החברתי, ויש בהם משום פגיעה בכבודן ובתחושת הביטחון האישי של שתי הנשים. בית המשפט המחוזי ציין כי בנקל עלול היה להיגרם למתלוננת נזק פיזי חמור הרבה יותר, זאת לצד הנזק הנפשי והטראומטי שחוותה, וניתן להניח שהיה גם מנת חלקה של חברתה. אשר לחלקו היחסי של המערער בביצוע העבירה, קבע בית המשפט כי המערער וסמיר היו שותפים שווים. בתפקידו כעוקב וכתצפיתן תרם המערער תרומה נכבדת לשוד, שאינה נופלת ממעשהו של סמיר, שתלש בפועל את שתי השרשראות מצווארה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח מדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות, חומרת המעשה והערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממנו, מתחם הענישה ההולם את מעשיהם של המערער וסמיר נע בין 24 ל- 50 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בתוך מנין השיקולים והנסיבות שלקח בית המשפט בחשבון, ציין כשיקולים לקולא את העובדה שלמערער אין עבר פלילי וכי לא נגרם למתלוננת נזק גוף ממשי. עוד נזקפה לזכותו של המערער, העובדה שבחר להודות במיוחס לו ובכך נחסך מזמנו של בית המשפט ונחסך מהמתלוננת ומחברתה להעיד; וכן את העובדה שהביע חרטה וצער ונתן הבטחתו כי לא ישוב לבצע מעשה דומה בעתיד. סופו של דבר, גזר כאמור בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 36 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי; ויצוין כי על סמיר נגזר עונש זהה. הטענות בערעור 4. לטענת המערער, מתחם הענישה והעונש שנגזר במסגרתו חורגים מן המקובל במקרים דומים ומצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. טענתו המרכזית של המערער היא כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע בעניינו מתחם ענישה הזהה לזה של שותפו סמיר, ללא שהבחין ביניהם לנוכח חלקו של כל אחד מהם בביצוע מעשה השוד. על פי הנטען, חלקו היחסי של המערער בביצוע העבירה פחוּת באופן משמעותי מחלקו של סמיר: המערער אך עמד ותצפת מקצה הרחוב וכלל לא בא במגע עם המתלוננת, בניגוד לשותפו. המערער טוען כי בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, סוג העונש ומידתו המוטלים על נאשם צריכים להלום את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם. יישום נכון של עקרון ההלימה, לשיטת המערער, היה מוביל את בית המשפט המחוזי להתחשב בתרומתו המינורית והזניחה לביצוע העבירה ולקבוע מתחם ענישה נמוך יותר, הנע בין 12 ל-24 חודשי מאסר. עוד טוען המערער כי גם אם בית משפט זה לא יתערב במתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי, יש מקום להתערב בעונש שנגזר ולקבוע כי זה יהיה בגבול התחתון של מתחם הענישה; וזאת, כאמור, לנוכח חלקו הפחוּת של המערער במעשה. הן בהודעת הערעור והן בטיעוניה במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, הפנתה באת-כוח המערער לפסקי דין של בית משפט זה, שבמסגרתם הורשעו בעבירה של שוד בצוותא שני שותפים, כאשר על השותף שחלקו באירוע היה קטן יותר – הושת עונש קל מזה שהושת על השותף האחר, אף ששניהם נכחו בזירת האירוע (ראו למשל: ע"פ 212/14 יעקב נ' מדינת ישראל (11.8.2014); להלן: עניין יעקב). המערער הוסיף וטען כי שגה בית המשפט בגזר דינו שעה שלא נתן משקל מספיק להודאתו של המערער מיד בסמוך למעצרו; אף לא לשיתוף הפעולה ולחיסכון הניכר בזמן שיפוטי יקר. וביתר שאת, מוסיף המערער, שגה בית המשפט משלא התחשב דיו בעובדה כי המערער נעדר עבר פלילי וכן בנסיבות חייו הקשות. המערער הינו כבן 34, וזו לו מעידה חד-פעמית הנובעת מתוך מצוקה כלכלית שבה היה שרוי. לדבריו, מאחר שהוא המפרנס העיקרי של אשתו ושני ילדיו – תקופת מאסר ממושכת תקשה על בני המשפחה כולם, שכבר עתה מתקיימים בדוחק. במצב דברים זה, סבור כאמור המערער כי יש להתערב בגזר הדין שקבע בית המשפט המחוזי במובן זה שיש לקבוע מתחם ענישה נמוך מזה שנקבע, כמוצע על ידו, ולגזור את עונשו ברף הנמוך של המתחם. 5. המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות. לגישתה, העבירה בוצעה בצוותא חדא – כאשר למערער ולשותפו סמיר נודע חלק שווה. תרומתו של המערער לביצוע השוד היא מהותית, שהרי אלמלא תצפת על המתרחש לא היה מצליח שותפו סמיר להוציא לפועל את מעשה השוד. השותפות בין השניים נמשכה גם לאחר שנמלטו יחדיו מהמקום, כאשר חלקו ביניהם באופן שווה את שלל השוד. לשיטת המשיבה, כל האמור מוביל למסקנה כי בדין גזר בית המשפט המחוזי גזרה שווה על המערער וסמיר והשית עליהם עונש זהה. בהקשר זה מבהירה המשיבה כי אין בעניין יעקב שאליו הפנה המערער כדי לסייע בידו: אמנם גם שם ביצעו שני המערערים את העבירה בצוותא, ואף על פי כן על אחד מהם הושת עונש חמור יותר – ואולם כך נפסק רק משום שהלה הפעיל אלימות קשה כלפי המתלונן, וזאת בניגוד לחברו. במילים אחרות, מקום בו מתקיים שוני רלוונטי בנסיבות – יש בסיס מוצדק להבחנה בעונשם של מבצעים בצוותא. בעניינו, טוענת המשיבה, לא מתקיים שוני כגון דא. בדיון שהתקיים לפנינו, הוסיף בא-כוח המשיבה כי העונש שהוטל על המערער עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה, וגזר הדין אינו מגלה עילה להתערבות (בית המשפט הופנה, בין היתר, ל-ע"פ 1044/13 זידאן נ' מדינת ישראל (29.10.2013), להלן: עניין זידאן; ול-ע"פ 5535/12 כאברי נ' מדינת ישראל (1.5.2013)). דיון והכרעה 6. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית; הלכה זו נותרה על מכונה גם לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 113 (ע"פ 5117/13 וימר נ' מדינת ישראל (11.11.2014); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). נסיבות המקרה שלפנינו אינן מגלות טעם המצדיק התערבות בגזר הדין שהשית בית המשפט המחוזי על המערער. ואבאר. 7. מטבע הדברים, במעשי שוד טמונה חומרה יתרה. עבירה זו כורכת בתוכה איום ממשי על הסדר החברתי, היא מערערת את הביטחון האישי בקרב הציבור בכללותו, ופוגעת בשלומם ובשלוותם של הקורבנות (ע"פ 6339/12 פלוני נ' מדינת ישראל (21.4.2013)). בהיותה עבירה "קלה לביצוע" שכמעט אינה דורשת תכנון מקדים, טמון בה איום המופנה כלפי הכלל, במובן זה שכל אדם, ובפרט אדם הנתפס כחלש ובלתי מוגן – מהווה "מטרה" לפגיעה. ואכן, בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירת השוד חמורה שבעתיים בעת שהיא מבוצעת נגד חסר הישע או הקשיש, שמידת פגיעותו גדולה ויכולתו להתגונן מוגבלת (ע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (3.9.2008); ע"פ 5213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 (9.5.2007)). במקרה שלפנינו, נקל לשוות לנגד עינינו את חוסר האונים והחרדה שחשו המתלוננת וחברתה, נשים בשנות ה-80 וה-70 לחייהן בהתאמה, שעה שנפלו קורבן למעשיהם של המערער ושותפו. אך מקרה הוא שתוצאות השוד לא היו חמורות מאלה שנגרמו למתלוננת בפועל, וספק אם יש בעובדה זו משום שיקול לקולא, כפי שנאמר בגזר הדין של בית המשפט המחוזי (השוו: עניין זידאן, בפסקה 23). על אוכלוסיה מבוגרת שעימה נמנות המתלוננת וחברתה, כמו גם על קורבנות חלשים וחסרי ישע שהם "טרף קל" לעבריינים חסרי לב, מצווה החברה להגן (ע"פ 1864/11 דוידוב נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 לפסק דינו של השופט י' עמית (7.11.2012)). על בית המשפט להוקיע אלימות ממין זה – באמצעות גינוי וענישה מרתיעה של אלו המנצלים בבריונות את יתרונם הפיזי אל מול מי שנקרה בדרכם ונתפס על ידם כקורבן זמין ונוח שבנקל יוכלו לו (ע"פ 517/08 בינייב נ' מדינת ישראל, בפסקה 18 (29.6.2009); ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, בפסקה ו' (12.12.2005)). 8. טענת המערער שלפיה עונשו צריך להיות כפי חלקו בעבירה, ועל כן פחוּת משל שותפו – דינה להידחות. עקרון אחידות הענישה מורה את בית המשפט להשית עונשים דומים על נאשמים באותה פרשה, זאת ככל שאין שוני משמעותי ומהותי בחלקם במסכת העבריינית ובנסיבותיהם האישיות (ע"פ 9322/12 עלקם נ' מדינת ישראל (23.10.2013), בפסקה 14 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (23.10.2013); ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (28.3.2012)). בענייננו, המערער וסמיר חברו יחדיו לביצוע המזימה שרקמו. הם ביצעו את העבירה בצוותא חדא – מראשית ההתרחשות ועד תומה, ובשום שלב לא ביקש המערער לסגת מן התכנון ומן המעשה. לכתחילה תכננו השניים את המעשה ואת חלקו של כל אחד מהם בביצועו, והיו תלויים האחד באחר לצורך השלמת המזימה. אלמלא מילא המערער את התפקיד שיועד לו – ספק אם שותפו היה "יוצא לדרך". אף לאחר מעשה המשיכו השניים בצוותא – תוך שנמלטו בזריזות מהמקום וחילקו ביניהם את השלל. משנתפסו המערער וסמיר, שניהם גם יחד הודו בעבירה והביעו חרטה, ובהתאם גם נגזר עליהם דין אחד (השוו: ע"פ 2817/15 דהן נ' מדינת ישראל (1.7.2015); ע"פ 1620/12 מוסטובוי נ' מדינת ישראל (11.9.2012)). כך נכון וכך הולם בנסיבות המקרה. עונשו של המערער ראוי ומתאים בנסיבות העניין, ומתיישב עם מידת הענישה הנוהגת באירועי שוד בנסיבות דומות (השוו: עניין זידאן, עניין דביר). לא מצאנו כי נפלה טעות כלשהי במלאכת גזירת העונש על ידי בית המשפט המחוזי; העונש שהושת על המערער מאזן באופן ראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין, ואין מקום להתערב בו. כפי שכבר צוין, בית המשפט המחוזי הביא בחשבון כשיקולים לקולא, בין היתר, את הודאתו של המערער בסמוך לאחר מעצרו, את העובדה שהוא נעדר עבר פלילי וכן שנטל אחריות על מעשיו. אכן, נסיבות חייו של המערער אינן פשוטות וניתן לשער כי השמתו מאחורי סורג ובריח תקשה על בני משפחתו. ואולם, הענישה לעולם נושאת עמה תוצאות "הנלוות" לה, ונדמה כי זו מנת חלקו של כל מי שהורשע בדין. 9. בהינתן כל האמור, מצאנו כי יש לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את העונש שהושת על המערער. ניתן היום, ‏ט' בשבט התשע"ו (‏19.1.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15012330_G01.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il