בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1231/97
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערת: זבורוסקי
פאינה
נ
ג ד
המשיבות: 1.
כץ ציפורה
2.
הופמן חיה
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.12.96 בתיק עזבונות 1883/95 שניתן על
ידי כבוד השופט ח' פיזם
בשם
המערערת: עו"ד א' מרגלית
בשם
המשיבות: עו"ד פ' וולר
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. המנוח הרש צוקרמן ז"ל (להלן: המנוח)
נפטר ביום 17.7.95. ביום 3.6.91 ערך המנוח צוואה, על פיה שתי המשיבות, בנותיו, הן
הנהנות מעזבונו (להלן: הצוואה הראשונה). ביום 15.10.93 ערך המנוח צוואה
נוספת, על פיה הנהנית היא המערערת, מי שהיתה "הידועה בציבור" של המנוח
ערב מותו (להלן: הצוואה השניה). בפני בית המשפט המחוזי התקיים דיון בתוקפן
של הצוואות. ברי, שאם הצוואה השניה תקפה, הרי, על פי תוכנה, היא מבטלת את הצוואה
הראשונה (ראו סעיף 36(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה1965-). לעומת זאת, אם צוואה זו
פסולה, יש לקיים את הצוואה הראשונה.
2. בפסק הדין נשוא ערעור זה קיבל בית המשפט את
התנגדותן של המשיבות לקיום הצוואה השניה. על פי קביעתו, צוואה זו הינה פרי השפעה
בלתי הוגנת של המערערת על המנוח. קביעותיו של בית המשפט בעניין זה היו כלהלן:
א. הואיל והיה פגם צורני בצוואה השניה,
אשר היתה צוואה בעדים, עובר נטל ההוכחה אל המערערת להוכיח את אמיתות הצוואה. הפגם
שמצא בית המשפט היה בכך, שהמנוח לא הצהיר בפני שני העדים לצוואה - עורכת דין
איזבלה לבנגרוב (להלן: עורכת הדין) ובעלה רומן לבנגרוב, שהצוואה היא
צוואתו, כדרישת סעיף 20 לחוק הירושה. אך עומדת למבקש לקיים את הצוואה הדרך לשכנע
את בית המשפט באמיתות הצוואה, שאז יוכל לקיימה מכוח סמכותו לפי סעיף 25 לחוק, על
אף הפגם האמור. במסגרת הוכחת אמיתות הצוואה, על המבקש לקיימה להוכיח גם שהיא לא
נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת (ראו ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת בית מדרש
גבוה להוראות ודיינות על שם הרב שלמה מוסיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד
מט(2) 441, 452.
ב. המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שהצוואה
נעשתה על ידי המנוח ללא השפעה בלתי הוגנת שלה עליו.
המשיבות העלו נגד אמיתותה ותוקפה של הצוואה
השניה טענות נוספות, אך אלה נדחו כולן על ידי בית המשפט. ברי מפסק דינו של בית
המשפט המחוזי, כי הסיבה היחידה לכך שלא השתכנע באמיתות הצוואה היתה כי לא שוכנע כי
זו נעשתה ללא השפעה בלתי הוגנת. אכן, השאלה שנותרה לבסוף במחלוקת, וזו גם השאלה
אשר במוקד ערעור זה, היא: האם הצוואה השניה נעשתה על ידי המנוח עקב השפעה בלתי
הוגנת אם לאו. אם יימצא שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת, הרי שאין ספק באמיתותה של
הצוואה, וכי על כן יש לקיימה בהסתמך על הוראות סעיף 25 לחוק הירושה.
3. קודם שאכריע בשאלה אם התקיימה השפעה בלתי
הוגנת, אזכיר בקיצור את מהות יחסי המנוח והמערערת קודם פטירתו.
המערערת והמנוח היו ידועים בציבור כבני זוג,
וגרו ביחד משך כשנתיים קודם שערך המנוח את הצוואה השניה. במהלך תקופה זו נסעה
המערערת לקנדה ושהתה שם משך מספר חודשים, כשברור היה שהיא נוסעת לשם על מנת לחזור.
על אף שבתקופה זו לא היתה המערערת במחיצתו, התמיד המנוח ביחסו החם אליה וציפה
להמשך חיים משותפים. כך, כרטיס הנסיעה לקנדה מומן על ידי המנוח, אשר גם שלח
למערערת כסף לקנדה. קשריו של המנוח עם המערערת לא היו לרצון המשיבות. לפיכך, אלה
לא ביקרו את אביהן בביתו. רק אחת מנכדותיו של המנוח וחברה ביקרוהו בדירה בה גר עם
המערערת. על אף התנגדות בנותיו, התמיד המנוח ביחסיו עם המערערת ובמגוריו עמה, ועד
למותו ב17.7.95-, לא ביטל או שינה את צוואתו השניה. הוא אף ראה להבהיר למה בחר
לצוות את רכושו למערערת ולא למשיבות, בנותיו. בתצהיר מיום 27.4.94 בפני עורכת
הדין, מציין המנוח את התנהגות שתי המשיבות וכן את התנהגות בנו, אשר הצדיקו לדעתו
שלא יצווה להם מרכושו. עמדה דומה נקט גם בשלב קודם, כשפנה אל עורכת הדין שתערוך את
הצוואה השניה. בפנותו אליה ובשיחתו עמה, הדגיש את התנהגותם הפסולה של ילדיו, לעומת
היחס החם של המערערת כלפיו.
4. על פי סעיף 30(א) לחוק הירושה,
תשכ"ה1965-, "הוראת הצוואה שנעשתה מחמת ... השפעה בלתי הוגנת ... -
בטלה". השאלה מתי מתקיימת השפעה בלתי הוגנת במובן סעיף זה, וכן שאלות הקשורות
בנטלי ודרכי ההוכחה שלה נדונו בהרחבה בע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' רינה
מרום, פ"ד מט(1) 318, וכן, לאחרונה, בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ'
היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם). בדנ"א 1516/95 מצביע השופט מצא על מספר
אבני בוחן בהן ניתן להסתייע על מנת לברר אם היתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה.
באותה פרשה אמרתי:
"...
הראיות לעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת הן, בדרך כלל, ראיות נסיבתיות ... ראיות
נסיבתיות אלה עשויות לבסס את מה שכינה חברי, השופט מצא, 'אבני בוחן' המסייעות לבית
המשפט בהכרעה האם הצוואה בנסיבות מקרה מסויים נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. בין
השאר, מדובר בראיות נסיבתיות אודות מצבו הגופני או הנפשי של המצווה בתקופה בה
נערכה הצוואה, אודות מידת תלותו בזולת, אודות קשריו עם אנשים אחרים, אודות אופי
יחסיו עם הנהנה על פי הצוואה, או בקשר למידת המעורבות של הנהנה בעריכת
הצוואה" (בפיסקה 6 של פסק הדין).
האם על פי אבני בוחן אלה, התקיימה השפעה בלתי
הוגנת מצד המערערת על המשיב? לדעתי, יש להשיב על כך בשלילה, ולהלן אבהיר מסקנתי
זו.
5. א. התמונה המצטיירת מהראיות אשר באו
בפני בית המשפט היא, שהמנוח נקשר בקשרי אהבה אל המערערת. השניים חיו יחד כארבע
שנים עד לפטירת המנוח. הצוואה השניה נחתמה כשנתיים לאחר שהחלו חיים ביחד.
ב. אין כל יסוד לטענה שהמנוח לא היה
בריא פיסית ונפשית, וכי, כאילו, בשל חולשה פיסית או נפשית ערך את הצוואה.
ג. אין כל ראיה שתצביע על כך כי לא
פעל עצמאית ומרצון חופשי בעת שחתם על הצוואה השניה, או כי המערערת שידלה אותו
לערוך את הצוואה. כאמור לעיל, הוא שמר, מיוזמתו שלו, על קשר עם המערערת גם כששהתה
בקנדה והמשיך את קשריו עמה כשחזרה ארצה.
ד. הדרת בנותיו של המנוח מעזבונו
מוסברת על רקע התנהגות בנותיו כלפיו, כפי שמצא הדבר את ביטויו בדברים שאמר לעורכת
הדין ובדברים שכתב בתצהיר שנזכר לעיל. לעומת זאת, רצונו לדאוג למערערת ולהבטיח את
עתידה, אינו אלא המשך להסכמים קודמים שערך עם המערערת, לפני עריכת הצוואה, בהם
הבטיח את זכויותיה למגורים.
ה. בתקופת חייו המשותפים עם המערערת לא
היה המנוח מנותק מסביבתו, ואין להסיק מנסיבות המקרה כי היה נתון להשפעת המערערת עד
כי נגרע מרצונו החופשי.
סיכומו של האמור לעיל הוא, שלכאורה, היחסים
הקרובים בין המערערת למנוח, אשר חיו כבעל ואשה, הם שהביאו לעריכת הצוואה השניה.
לכאורה, עריכת הצוואה השניה אין בה חריגה מהתנהגות רגילה ומקובלת בין בני זוג.
אכן, מערכת הראיות הנסיבתיות עליהן עמדתי לעיל, שוללת לכאורה את ההנחה לקיום השפעה
בלתי הוגנת של המערערת על המנוח. על יסוד מה, אם כן, קבע בית המשפט, שהצוואה השניה
נערכה על יסוד השפעה בלתי הוגנת?
6. בית המשפט ציין שורה של ראיות, על פיהן,
לדעתו, מתקבל על הדעת להסיק שהיתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח לעשות את הצוואה
לטובת המערערת. להלן אתייחס לראיות אלה, ואבהיר על שום מה, לדעתי, אין בראיות אלה
להביא למסקנה אליה הגיע בית המשפט.
א. בעת שהמנוח הלך אל עורכת הדין לצורך
החתימה על הצוואה, הוא לווה על ידי המערערת. אך בעת החתימה על הצוואה המתינה לו
המערערת מחוץ למשרד. לא ברור במה יש בעובדות אלה, כשלעצמן, ללמד על השפעה בלתי
הוגנת.
ב. בית המשפט המחוזי מציין, שצוואות
קודמות שעשה המנוח נערכו על ידי עורך דין וולר, בא כוחן של המשיבות. הצוואה השניה
נערכה על ידי עורכת הדין, ללא ידיעת עורך דין וולר. גם עובדה זו אין בה להתמיה.
עורך דין וולר היה עורך הדין של המשפחה. אין להוציא מכלל אפשרות סבירה, שלמנוח לא
היה נוח כלפיו לבטל את הצוואה לטובת בנותיו. יתכן וגם היה לו חשש שאם עורך דין
וולר יערוך את הצוואה, ייוודע הדבר לבנותיו, והוא לא היה מעוניין בכך.
חשוב עוד להדגיש בעניין זה, שהמערערת לא דיברה
עם עורכת הדין קודם שהמנוח הגיע עמה לראשונה אל עורכת הדין, ואין מדובר בעורכת דין
שנבחרה על ידי המערערת כדי שזו תערוך צוואה לטובתה.
ג. בשיחה טלפונית בין אחת המשיבות
לעורכת הדין, סיפרה האחרונה שעובר לעריכת הצוואה בכה המנוח. בית המשפט היה ער לכך
שאין בעובדה זו כדי ללמד על כך שהצוואה לא נעשתה מרצונו של המנוח, ויתכנו הסברים
אחרים לבכי. עם זאת, העדיף בית המשפט לקבוע שהבכי היה אות לאי שביעות רצונו של
המנוח ממעשה הצוואה השניה וכאילו לא פעל מרצון.
לא ברור לי על סמך מה נקבע ממצא זה. הבכי
והעצב של המנוח במעמד זה יכול להיות מוסבר במסקנה אליה הגיע המנוח, שילדיו אינם
עומדים לצידו. דבר זה מתיישב גם עם עדות עורכת הדין, שהמנוח הסביר לה קודם עריכת
הצוואה את התנהגותם של ילדיו כנימוק לכך שאין הם ראויים שיצווה להם מרכושו. על רקע
דברים מפורשים אלה, לא ברור מדוע בחר בית המשפט לייחס לבכיו של המנוח את המובן
האמור.
ד. בית המשפט מתאר את התפתחות ההטבות
שנתן המנוח למערערת. בהסכם ראשון, מיום 1.8.91, לחיים משותפים אשר נחתם בין
השניים, נקבע שהמערערת תהיה זכאית להשאר בדירתו במשך חודשיים בלבד לאחר פטירתו.
בהסכם נוסף שנחתם זמן קצר לפני עריכת הצוואה השניה, העניק המנוח למערערת את הזכות
לגור בדירה, לאחר מותו, עד סוף חייה. על הסכם נוסף זה מביע בית המשפט את תמיהתו, שכן
הוא נעשה מבלי שעולה מן המסמך מהי התמורה הנוספת שקיבל המנוח. לאחר זאת נעשתה
הצוואה השניה, בה ציווה את כל זכויותיו למערערת. אומר על כך בית המשפט:
"'סיפוח'
זוחל זה של נכסי המנוח, לטובת המבקשת, בלי שניתן לו הסבר רציני, מראה, לכאורה,
שבמידה זו או אחרת היה המנוח נתון לשליטתה".
גם כאן לא מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט
המחוזי. מעשיו של המנוח לטובת המערערת היו פרי החיים המשותפים של השניים, היחסים
ביניהם כידועים כבני זוג, והיחס החם שגילה המנוח כלפי המערערת. לא ברור מדוע הכרחי
שתמצא תמורה מוגדרת מצד המערערת לכל הטבה שביקש המנוח להיטיב עמה. גם לא ברור מהו
"ההסבר הרציני" ל"סיפוח הזוחל" אותו ציפה בית המשפט לקבל וממי
ביקש לקבלו. המנוח אינו בין החיים כדי להסביר את מעשיו. וגם זאת: מערכת יחסיו של
המנוח עם המערערת אשר התפתחה והתמסדה, די בה, לדעתי, לספק הסבר מניח את הדעת
לרצונו לצוות למערערת את נכסיו. ובפרט, שהיתה לו סיבה, כמוסבר לעיל, לכעוס על
ילדיו ולהדירם מעזבונו.
ה. ראוי בהקשר זה להזכיר, שבצוואתו
השניה מציין המנוח מפורשות את נימוקיו לאמור בצוואתו השניה, בה הוא מצווה את רכושו
למערערת. וכך הוא מסביר:
"בתודה
עבור מסירותה ונאמנותה במשך כל השנים שזכיתי לחיות יחד עמה".
בית המשפט מתייחס לאמירה זו בצוואה ורואה בה
ניסוח מפליג אשר לא יכול להיות פרי רצונו החופשי של המנוח. שהרי, בעת שנחתמה
הצוואה השניים חיו רק שנתיים, ולא שנים, ביחד. עורכת הדין מסבירה בעדותה, שהמנוח
ביקש שבצוואה יימצא נימוק לגבי רצונו להוריש את עזבונו למערערת וכי הוא מודה לה על
היחס החם. על רקע משאלתו זו, מצאה לנכון להוסיף את הקטע המצוטט לעיל, אשר היה
מקובל על המנוח, על אף שהוא סיפר לה, והיא ידעה, שהוא חי עם המערערת עד אז שנתיים
בלבד.
בית המשפט חיווה דעתו, כי עדות עורכת הדין כי
כך נכתב בצוואה על פי המלצת המנוח, איננה מתקבלת על הדעת. כשלעצמי, לא ברור לי מה
לא סביר בכך, ועל יסוד מה היה מקום לייחס לעורכת הדין שלא פעלה על פי הנחיית
המנוח.
7. הנה כי כן, כל אותם נימוקים ששימשו את בית
המשפט להגיע למסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת של המערערת על המנוח אינם עומדים בפני
הביקורת. לפיכך, ועל רקע, מצד אחד, של החיים ביחד עם המערערת, ומצד שני של כעסו של
המנוח על ילדיו, ובהתחשב בכל נסיבות המקרה כמבואר לעיל, לא היה מקום לפסול את
הצוואה השניה על יסוד הטענה של השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוח על ידי המערערת.
על רקע כל עובדות המקרה, מסתברת יותר המסקנה שהצוואה השניה הינה פרי רצונו החופשי
של המנוח, ולא תוצאתה של השפעה בלתי הוגנת של המערערת.
התוצאה היא שהערעור מתקבל, במובן זה שאנו
מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחליטים לקיים את הצוואה השניה.
המשיבות ישאו בהוצאות המערערת בשתי הערכאות
וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, ד' באב התשנ"ח (27.7.98).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
עכב/
97012310.E02