והיב סיף נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 1230/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1230/10 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר העותר: והיב סיף נ ג ד המשיב: שר הפנים התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשע"א (15.09.2010) בשם העותר: עו"ד דרור חטר-ישי; עו"ד אהוד חטר-ישי בשם המשיב: עו"ד ליאורה וייס-בנסקי פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה על ביטול החלטת שר הפנים (להלן: המשיב) המעבירה אותו מתפקידו בעקבות אי-אישורו של תקציב המועצה המקומית ינוח-ג'ת לשנת 2009, החלטה שנתקבלה על יסוד הפעלת סמכותו של שר הפנים על פי סעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות (להלן: הסעיף או סעיף 206). רקע עובדתי 1. מר והיב סיף (להלן: העותר, או ראש המועצה) זכה בנובמבר 2008 בבחירות המקומיות לראשות מועצת ינוח-ג'ת. לצידו, נבחרו למועצה ארבעה נציגים מסיעתו, וחמישה נציגים מסיעת האופוזיציה. לפיכך התפלגו הקולות במועצה באופן שווה בין עשרת חברי המועצה – תשעת החברים וראש המועצה – בין הסיעות היריבות. חוק התקציב השנתי לשנת הכספים 2009 אושר בכנסת ביום 15.7.2009, ולפיכך על פי הסעיף היה על הרשויות המקומיות לאשר את תקציבן השנתי לשנה זו עד ליום 15.10.2009, שאם לא כן על פי הוראות הסעיף מסתיימת כהונת המועצה ועל פי החלטת השר ניתן לסיים גם את כהונת ראש המועצה. ארבע ישיבות מועצה התקיימו עד למועד הקובע, אך התקציב השנתי לא אושר. בהתאם לסמכותו על פי סעיף 206(ב1) סיפא לפקודת העיריות, האריך שר הפנים את התקופה לאישור התקציב, עד ליום 11.11.2009. ביום 9.11.2009 ערך הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים שימוע לחברי המועצה ולראש המועצה, על מנת לנסות ולפתור את המשבר, ולצורך קביעת מידת אחריותם של הגורמים הנוגעים בדבר לאי אישור התקציב. חברי המועצה טענו בשימוע כי אינם מתנגדים למסגרת התקציב, אלא לסדר העדיפויות בחלוקתו, והסבירו כי בקשותיהם והצעותיהם לא קיבלו ביטוי בתקציב שהוצע על ידי ראש המועצה. הממונה על המחוז המליץ לצדדים לנסות ולהידבר פעם נוספת, על מנת לגבש הסכמה לאישור התקציב. עם זאת קבע הממונה על המחוז במקביל, כי אין מקום לתת למועצה ארכה נוספת לאישור התקציב, משום שסבר כי הסיכוי שאכן יאושר התקציב אינו גדול. באשר לתוצאות אי אישור התקציב הצפוי, המליץ הממונה על המחוז כי המועצה תפוזר ותמונה מועצה ממונה אשר תפעל לצד העותר. הממונה על המחוז סבר כי העותר פעל באופן סביר לאישור התקציב, אך ציין כי בהחלטה על המשך כהונתו יש לקחת בחשבון את מצבה הכספי הגירעוני של המועצה המקומית, ואת כישלונו של העותר לעמוד בייעדי הגביה שקבע הוא עצמו בהצעת התקציב מטעמו. לאחר השימוע אצל הממונה על המחוז נערכה ישיבת מועצה נוספת לאישור התקציב, אך גם בה הושג שוויון קולות בלבד ולא ניתן היה לאשר את התקציב. משרד הפנים האריך פעם נוספת את תקופת האישור, עד ליום 6.12.2009, אך בסופו של יום, ולאחר שהתקציב לא אושר גם לאחר תקופת ההארכה שניתנה פעמיים, פוזרה מועצת ינוח-ג'ת ביום 6.12.2009, בהתאם לסעיף 206 הנזכר לעיל (החל על המועצה המקומית מכוח סעיף 34א לפקודת המועצות המקומיות). לאחר פיזור המועצה, נערך לעותר ביום 16.12.2009 שימוע בפני מנהל המינהל לשלטון מקומי (להלן: מנהל המינהל). השימוע היה מפורט והתקיים בנוכחות הממונה על המחוז, נציג אגף התקציבים במשרד הפנים, ויועצים משפטיים של משרד הפנים. העותר הופיע בלוויית היועץ המשפטי של המועצה, נשאל שאלות רבות וניתנה לו הזדמנות מלאה להבהיר את הנסיבות שבגינן לא אושר התקציב. בתום השימוע הביע מנהל המינהל את דעתו, כי ראש המועצה לא עשה די כדי להתייחס לרצונותיהם של חברי האופוזיציה ולא ניסה לתת ביטוי לסדרי העדיפויות שלהם ביחס להקצאות מהתקציב המוצע. לדעתו ניתן היה לבצע את מרבית בקשות האופוזיציה הן מבחינה ניהולית והן מבחינה חוקית, אך העותר שאף להימנע מביצוען והעמיד את המועצה בפני מעשה גמור כאשר דחה את הדיונים בתקציב ל"רגע האחרון". לפיכך הגיע מנהל המינהל למסקנה, כי לעותר אחריות לאי אישור התקציב ברמה שאינה פחותה מזו של חברי המועצה שהצביעו נגד אישורו. מהטעם האמור המליץ מנהל המינהל לשר לסיים גם את כהונת ראש המועצה. ביום 31.1.2010 התקבלה אצל המשיב ההחלטה לסיים גם את כהונתו של העותר. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו. 2. יוער, כי לאחר הגשת העתירה וטרם קבלת תגובת המשיב, נערכה ביום 9.3.2010 ישיבה בוועדה לביקורת המדינה בכנסת (להלן: הוועדה). בוועדה הובעה התרשמות כי תהליך הדחת ראש המועצה היה בלתי תקין, נוכח הימצאותם של כלים נוספים לטיפול בבעיית התקציב. במסגרת הדיון פנתה הוועדה לשר הפנים והציעה לקיים התייעצות פנים משרדית ולאחריה לשמוע את ראש המועצה המודח, וכן פנתה לעותר בבקשה להסיר את העתירה, על מנת לאפשר את הקמתה של וועדת בדיקה ואת חזרתו של ראש המועצה לתפקידו לתקופת מעבר של שלושה חודשים לפחות. בעקבות פניית הוועדה בחן שר הפנים מחדש את ההחלטה, אך גם לאחר הבחינה המחודשת לא השתנתה החלטתו, והפסקת הכהונה של העותר נותרה על כנה. בשולי הדברים יצוין, כי עוד בתחילת דרכו, כחודשיים בלבד לאחר הרכבת המועצה, ביום 28.1.2009, פנה העותר למשיב בבקשה שיעשה שימוש בסמכותו וימנה חבר מועצה נוסף על מנת לשבור את הקיפאון שבו הייתה מצויה המועצה עקב ההרכב הלעומתי וכדי לאפשר לה קבלת החלטות. שר הפנים סירב להיענות לבקשה והבהיר לעותר, כי היותה של המועצה "מועצה לעומתית" שבה שווה כוח האופוזיציה לכוחה של הקואליציה אינו כשלעצמו סיבה מספיקה לפגוע ברצון הבוחרים ולשנות את מאזן הכוחות במועצה באופן מלאכותי. טענות הצדדים 3. העותר טוען, כי החלטתו של המשיב להעבירו מתפקידו אינה סבירה, וכי התקבלה ללא שניתנה הדעת למכלול הנתונים, ותוך התעלמות מנתונים רלוונטיים מהותיים. לטענת העותר, האשמה לאי העברת התקציב מוטלת על כתפי האופוזיציה, שסירבה להעביר את התקציב בטרם יענו דרישותיה – אותן הגדיר העותר "פופוליסטיות ובלתי סבירות", ואשר לא היה להן – כך לטענתו – מקור תקציבי ריאלי. לטענתו, כל מאמצי השכנוע שלו לא צלחו, והאופוזיציה סירבה להתגמש, זאת בדומה, כך לטענתו, להתנהלותה במקרים אחרים במהלך השנה, שבהם נאלץ הוא לוותר על עמדתו ולהיכנע לדרישות האופוזיציה על מנת לקבל החלטה כלשהיא. היות והתקציב שהוצע אושר על ידי החשב המלווה של המועצה, סבור העותר כי על האופוזיציה הייתה מוטלת החובה לאשרו ומשכשלה במילוי חובתה זו הרי שיש לפזרה, ואין להטיל גם על העותר את האחריות לאי העברת התקציב. יתרה מכך, העותר מציג את הישגיו במסגרת שנת תפקודו, ובהם ייצוב המערכת הפיננסית וסיום השנה באיזון תקציבי, הגברת הגבייה, קיצוץ משרות וכדומה. 4. המשיב טוען כי דין העתירה להידחות משום שהחלטתו הייתה סבירה ומוצדקת בנסיבות העניין. לטענתו, לכל אורך שנת כהונתו לא פעל העותר מתוך הבנה כי אישור התקציב היא משימתה החשובה ביותר של המועצה. הוא התייחס אמנם להוראות החשב המלווה ותיקן את הצעת התקציב בהתאם להן, אך התעלם מהצעות האופוזיציה באופן גורף וחזר והציע את אותו התקציב בכל הישיבות שנקבעו לאישור התקציב לאורך השנה. בכך מנע העותר מתן ביטוי לשאיפותיהם של המייצגים מחצית מתושבי המועצה, והפר את מערך האיזונים במועצת הרשות המקומית. זאת, אף שעל פי חוק אין בהנחיות משרד הפנים באמצעות החשב המלווה כדי להחליף את שיקול הדעת של המועצה הנבחרת בהחלטה על סדרי עדיפויות בחלוקת התקציב. כל שנועדו ההנחיות לקבוע היא מסגרת לתקציב והוצאות שבחובה, והעותר יכול היה בהחלט לפנות לחשב המלווה לאישור תקציב אחר, שהיה מבטא את סדרי העדיפויות תוך הבאה בחשבון של עמדת חברי האופוזיציה. בשל עקשנותו של העותר שלא לפעול כך, לפי הטענה, רואה המשיב את חלקו באי העברת התקציב פגם משמעותי המצדיק העברתו מתפקידו. עוד טוען המשיב כי החלטתו התקבלה על סמך בחינת כלל החומר הרלוונטי, ובכלל זה המלצתו המפורטת של מנהל המינהל, שהתקבלה לאחר השימוע שנערך כאמור לעיל; הפרוטוקולים של ישיבות המועצה; המלצתו המנומקת של הממונה על מחוז הצפון לאחר השימוע שנערך לעותר ולחברי המועצה; ומכתב וחומר רב שהועבר למשיב על ידי העותר עצמו. 5. ביום 29.4.2010 התקיים דיון בעתירה זו וניתן בה צו על תנאי. ביום 13.06.2010 הגיש המשיב תשובתו לצו על תנאי, ובה שב וטען כי ההחלטה להפסיק את כהונת העותר הייתה סבירה ומוצדקת בנסיבות העניין. זאת, כך הסביר, משום שהתנהלותו של העותר משקפת שתי הנחות יסוד מוטעות: האחת, כי קבלתן של דרישות האופוזיציה הייתה מובילה לתקציב גירעוני והשנייה, כי קבלת דרישות אלה מנוגדת להנחיית החשב המלווה. בשתי הנחות אלה החזיק העותר בעוד שהגורמים המקצועיים במשרד הפנים סברו וממשיכים לסבור כי ניתן היה לקבל לפחות את חלקן של הדרישות והכל במסגרת התקציב שהוצע בלא לחרוג ממנו ובלא להופכו לגירעוני. כך גם סבר מנהל מינהל השלטון המקומי וסברה זו היא שעמדה בבסיס קביעתו כי ראש המועצה לא עשה די כדי לתת ביטוי לרצונותיהם של חברי האופוזיציה. לטענת המשיב, סעיף 206 בנוסחו הנוכחי נועד לאפשר יצירת מאזן הרתעה הדדי, שיפעיל גם על ראש המועצה לחץ לפעול לאישור התקציב במועדו. בעוד שבנוסחו המקורי, בטרם תוקן, נקבע בסעיף כי אם לא אושר התקציב מועברים מתפקידם באופן אוטומאטי הן המועצה והן ראש המועצה, ובכך איפשר הנוסח הקודם לחברי המועצות לעשות שימוש יתר בכוחן ולמעשה להשתמש באי-אישור התקציב על מנת להעביר את ראש המועצה מתפקידו; הרי נוסחו הנוכחי של הסעיף נועד למנוע משני הצדדים את התחושה כי כדאי להם להימנע מהתגמשות לצורך אישור התקציב. 6. ביום 15.9.10 קיימנו דיון שני בעתירה. במהלך הדיון הצענו למשיב לבחון פתרונות אחרים, שיאפשרו התקדמות בנושא התקציב אך יהוו פגיעה חמורה פחות ברצון הבוחרים ובזכותו של העותר להיבחר ולכהן כראש מועצה. בתום הדיון אף הורינו בהחלטה למשיב לבחון אפשרות שתקופת כהונת הוועדה הקרואה וכהונת יו"ר המועצה הממונה תוגבל והבחירות למועצה ולראשות המועצה יוקדמו בהתאם. ביום 28.10.2010 הגיש המשיב תגובתו להחלטתנו, ובה הודיע כי לא יוכל להסכים לפתרון שכזה, נוכח מטרתו של סעיף 206, שנועד לאפשר הבראת רשויות שתפקודן לקוי. לשיטתו, לא ניתן להביא לשיפור מהותי בתפקוד הרשות בתקופת זמן פחותה משלוש שנים, כפי שגם נקבע בהוראות סעיף 146 לפקודת העיריות, לפיהן ועדה ממונה תכהן עד לבחירות הקרובות לרשויות המקומיות ובלבד שתקופת כהונתה לא תפחת משלוש שנים, ולפיכך אין מקום להקדים את הבחירות למועצה ולראשות המועצה. מעבר לכך גרס המשיב, כי עריכת בחירות במועד מוקדם יותר לראשות המועצה כמו גם למועצה עצמה, יהווה בפועל היענות לשאיפות האופוזיציה, שהצליחה – בסירובה להעביר את התקציב – להקדים את הבחירות לראשות המועצה. גם מסיבה זו מציע המשיב שלא לאפשר מניפולציות וניצול של המערכת וטוען כי יש להותיר את החלטתו על כנה. נוכח תשובתו זו של המשיב, לא נותר לנו אלא להכריע בעתירה לגופה. דיון המסגרת הנורמטיבית 7. סעיף 206(ב1)(1), העומד במרכז העתירה שלפנינו, קובע את הכללים להכנת תקציב הרשות המקומית, ואת השלכות אי אישור התקציב במועד הקבוע: הכנת התקציב ואישורו (תיקון מס' 88) תשס"ד-2004 הוראת שעה תשס"ה-2004 206(ב1)(1) "לא אישרה המועצה את תקציב העירייה בתוך שלושה חודשים מיום קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת, ואם לא חלפו שישה חודשים מיום עריכת הבחירות לראש העירייה – בתוך שישה חודשים מיום קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת, תסתיים כהונת המועצה או כהונת המועצה וראש העירייה, כפי שיורה שר הפנים, והשר ימנה, בתוך 14 ימים מתום התקופה כאמור, ועדה למילוי תפקידי המועצה וראש העירייה או תפקידי המועצה...". המצב הכלכלי הקשה ברשויות המקומיות הביא לחקיקת סעיף זה, לשם ייצוב מצבן של הרשויות, ובנסיבות שנוצרו עקב המשברים הכלכליים והפיננסיים ברשויות בשנים 2002-2004, נעשה שימוש לא מועט בהוראותיו (לסקירת מצבן של הרשויות המקומיות ויחסן עם השלטון המרכזי לאורך השנים ראו ישי בלנק ואיסי רונן-צבי "הצעת חוק העיריות: הווה ללא עבר, רפורמה ללא עתיד" חוקים א 49, 106-112 (2009)). הסעיף נועד לבטא איזון בין מצב קשה זה והפגיעה שנפגעו הרשויות ותושביהן ובין היכולת לממש את זכותם של חברי המועצה (וראש המועצה) להיבחר, והזכות הדמוקרטית של תושבי המועצה לבחור (וראו בג"ץ 7760/05 ברוך אלמקייס – ראש המועצה המקומית ירוחם נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (טרם פורסם, 29.05.2005) (להלן: עניין אלמקייס); בג"ץ 10282/06 מוחמד פאוזי ג'אברין נ' שר הפנים (טרם פורסם, 24.05.2007) (להלן: עניין ג'אברין); בג"ץ 10963/05 עטאף חאג' נ' שר הפנים (טרם פורסם 13.2.2006) (להלן: עניין חאג'); בג"ץ 6827/07 ד"ר מוטי בריל ראש עיריית ערד נ' שר הפנים ואח' (טרם פורסם 2.1.2008) (להלן: עניין בריל)). נוכח השימוש שנעשה בסעיף 206 כאמור, נידונה בפסיקתנו שאלת פרשנות סעיף זה וניתוח אופיו של שיקול הדעת המסור לשר הפנים מכוחו; בהקשר זה, כבר קבענו בפסיקתנו, כי הזכות לבחור ולהיבחר אינה זכות מוחלטת, וכי יש לאזנה עם ערכים ואינטרסים ציבוריים אחרים (בג"ץ 6057/07 חאג' יחיא נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.12.2007) פסקה 7 (להלן: עניין חאג' יחיא)). 8. על תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף, המורה על פיזורה האוטומאטי של המועצה המקומית כתוצאה מאי אישור התקציב ועל הענקת שיקול הדעת לשר הפנים בנוגע להעברתו של ראש המועצה מתפקידו במקרים אלו, כבר נאמר בפסיקתנו: "הוראות סעיף 206 לפקודת העיריות נועדו להביא לכך שאישור התקציב יהיה באחריותם המשותפת של מועצת הרשות וראש הרשות, כך שאם המועצה לא תאשר את התקציב בתוך התקופה שנקבעה לכך תסתיים כהונתה. כאשר מדובר במועצה "לעומתית", האופוזיציה במועצה, שגורמת לאי אישור התקציב, נוטלת על עצמה את הסיכון כי על אף שהמועצה תתפזר מחמת אי אישור התקציב יחליט שר הפנים להותיר את ראש הרשות המקומית בתפקידו, וכך לא תיהנה מפירותיה של הכשלת ראש הרשות באמצעות הימנעות מאישור התקציב." (עניין חאג', פסקה 5 לפסק הדין, וההפניות שם, וכן ראו בג"ץ 9882/06 שביט נ' שר הפנים (טרם פורסם, 15.8.2007), פסקה 6) בהחלטתו האם להעביר את ראש המועצה מתפקידו או להשאירו לצד מועצה ממונה, על שר הפנים לאזן בין היותו של ראש המועצה נציגו הנבחר של הציבור, לבין אחריותו של ראש המועצה לכשלים בהתנהלותה הכלכלית של המועצה, בדגש על אחריותו לאי העברת התקציב. כך, נקבע כי: "במסגרת שיקול דעתו נדרש שר הפנים לבחון את אחריותם של ראש המועצה ושל המועצה לאי אישור התקציב ואת התנהלותם של נושאי התפקידים השונים בכל הנוגע להכנת התקציב ולאישורו. התנהלות הרשות בהיבטים אחרים יכולה להוות תשתית אף היא לבחינת התנהלות המועצה והעומד בראשה בנוגע להליכי אישור התקציב. ישנה חשיבות אף לבחינת מצבה הכלכלי של הרשות המקומית ושל הגירעון הקיים בקופת הרשות" (עניין ג'אברין, פסקה 12). 9. המגמה בפסיקה הינה להכיר בשיקול הדעת הרחב שהעניק הסעיף לשר הפנים ול"שלטון" המרכזי, ולא לראות בסמכות הקבועה בסעיף 206(ב1)(1) סמכות המצומצמת רק למקרים של התנהלות פסולה מצד ראש המועצה וניהול לקוי מצידו (עניין בריל, פסקה 6); או סמכות המוגבלת למקרים בהם התנהל ראש המועצה באופן מושחת (עניין שביט, פסקה 6). החלטתו של שר הפנים גם אינה מהווה קביעה בהכרח, כי אחריותו של ראש המועצה גדולה יותר מאחריותה של המועצה. במקום אחר כבר ציינתי כי: "משכלו ניסיונותיו של העותר להביא להסכמה במועצה בנוגע לאישור התקציב רשאי היה שר הפנים להטיל על העותר לשאת באחריות לתוצאות כישלונו, אף אם לאופוזיציה במועצה הייתה תרומה משמעותית לכישלון זה" (עניין חאג', פסקה 8 לפסק הדין). במשך השנים, נוכח המקרים השונים שבהם לא אושר התקציב והיה על שר הפנים להחליט על הותרתו או העברתו של ראש המועצה מתפקידו, נראה כי התגבשה מדיניות כוללת במשרד הפנים על מנת לאפשר מימוש תכליתו המאזנת של סעיף 206 כפי שפורטה לעיל. מדיניות זו, שבאה לידי ביטוי גם במקרים שנסקרו בעבר על ידי בית משפט זה – גם אם שונים הם זה מזה בנסיבותיהם – יוצאת מההנחה כי כל עוד ניתן להגיע בתוך מסגרת התקציב המאושרת להבנה או להסכמה בין האופוזיציה לסיעתו של ראש המועצה, הרי שעל שני הצדדים מוטלת המשימה לפעול על מנת להגיע להסכמה כזו. חוסר קשב לאופוזיציה במועצה, אי נכונות להתפשר, דיוני סרק או ניסיונות אחרים להתיש את הצד שכנגד הובילו במקרים אלה להחלפתם של שני הצדדים ומינוי מועצה קרואה במקומם. במדיניות זו, המצויה על פי דין בסמכותו של המשיב, לא מצאנו מקום להתערב. כידוע, בג"צ אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המינהלית. כך כבר נאמר למשל בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 836: "בית משפט זה אימץ, לכל רוחב הקשת של הביקורת השיפוטית על פעולותיהן ועל החלטותיהן של הרשויות השלטוניות, כללים שונים, אשר המכנה המשותף להם מבטא ריסון עצמי שיפוטי. עם הכללים האלה ניתן למנות – בלא למצות – את 'מתחם הסבירות', את 'חזקת הכשרות', את 'חזקת החוקתיות', את הכלל שלפיו אין בית-המשפט מחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו שלו ואת עילות הסף של המשפט המינהלי. כללים אלה אינם מן השפה אל החוץ. הם חלק בלתי נפרד והכרחי מן הביקורת השיפוטית". לצד האמור, מצאנו לשוב ולהזכיר – בגדר מושכלות יסוד – את חובתה של הרשות המנהלית לנהוג במידתיות בהחלטותיה. בחינת המידתיות משמשת לא אחת בפסיקתנו עילת ביקורת שיפוטית על המעשה המנהלי. כך, ציין הנשיא א' ברק: "עילת המידתיות קובעת כי האמצעים השלטוניים צריכים להתאים להגשמת המטרה, ולא מעבר למה שנדרש לשם הגשמתה של המטרה. עקרון המידתיות נועד להגן על הפרט מפני השלטון. הוא נועד למנוע פגיעה יתרה בחירותו של היחיד. הוא קובע כי האמצעי השלטוני צריך להיגזר בקפידה כדי להלום את הגשמתה של התכלית. בכך בא לידי ביטוי עקרון שלטון החוק וחוקיות השלטון." (בג"ץ 3477/95 ישראל בן-עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט , מט (5) 1 12). בענייננו יש להדגיש את מבחן המידתיות השני, הקובע כי "החייט המינהלי צריך לתפור את החליפה המינהלית באופן שתהא גזורה בהתאם למטרה המנחה אותו, תוך בחירה באמצעי הפוגע פחות באדם." (שם, בעמ' 12). על הרשות המנהלית – שר הפנים במקרה שלפנינו – לנקוט בזהירות הראויה גם לצורך סמכות ההדחה של ראש מועצה נבחר, הנתונה לו על פי סעיף 206 ועליו לשקול את השימוש באמצעי פוגעני פחות שישיג את מטרת שיקום הרשויות המקומיות ושיפור התנהלותן. יחד עם זאת, עילת המידתיות, כמו עילת הסבירות המשמשות את בתי המשפט לבחינת המעשה המנהלי, אינן מעמידות את בית המשפט בנעלי הרשות, אלא מותירות לה מרחב פעולות שיש ביכולתה לנקוט. 10. בנסיבות העניין, לא מצאנו שביכולתנו לקבוע כי היו בפני המשיב אמצעים פוגעניים פחות שהיו משיגים את מטרתו של סעיף 206(ב1)(1), באופן שעשוי להוביל למסקנה כי בחירתו של המשיב באמצעי שננקט – הפסקת כהונתו של העותר – מצויה מחוץ למתחם המידתיות. לא נעלם מעינינו כי נקבע שבאופן כללי הייתה התנהלותו של ראש המועצה תקינה, ואף נתנו דעתנו לדיון שהתקיים בעניין זה בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת. כפי שהזכרנו לעיל, אין בקבלת החלטת המשיב כדי להעיד בהכרח על התנהלות פגומה של העותר בעניינים אחרים (וראו עניין בריל, פסקה 6). עם זאת, יש להביא בחשבון כי אישור התקציב הינו אחד התפקידים המרכזיים שהמחוקק הטיל על מועצת הרשות וראשה. שיקולי התנהלותו הלבר-תקציבית של העותר אינם רלוונטיים להחלטה על פי סעיף 206, העוסק באישור התקציב כתכלית מרכזית של פעילות הרשות. 11. טיעוניו של העותר באשר להיותה של המועצה "מועצה לעומתית" לא יוכלו לעמוד בבסיס החלטה להתערב בשיקול דעתו של המשיב. במקרים רבים מתמודדים ראשי מועצה עם מועצות לעומתיות (ראו לדוגמא, עניין בריל, שביט, ג'בארין), ועובדה זו אכן הופכת את הליך אישור התקציב לפעולה מורכבת באופן מבני. סדר העדיפויות המוצע על ידי חברי האופוזיציה, המהווים מחצית מחברי המועצה ומייצגים מחצית מציבור הבוחרים, צריך שייבחן וככל האפשר אף ישתקף בתקציב המועצה המאושר, גם אם אינו עולה בקנה אחד עם תפיסותיו של ראש המועצה. תפקידו של ראש המועצה הינו בין היתר להיות קשוב לדרישות האופוזיציה ובוודאי כך כאשר היא מייצגת רוב ברשות אם לא את מחצית הציבור, והכל ובלבד שלא יחרוג מהמסגרת התקציבית היעודה. דווקא נוכח מורכבות המצב במועצות לעומתיות מבקשת מדיניות משרד הפנים להוביל את שני הצדדים להתגמש ולהגיע להסכמות שיאפשרו לאשר את התקציב. לסיכום, לא מצאנו כי המקרה שלפנינו מצדיק התערבות בהחלטתו של המשיב, שהתקבלה במסגרת שיקול דעתו ותוך הפעלת הסמכות שהוקנתה לו בסעיף 206(ב1)(1). לפיכך, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא מצאנו לקבוע צו להוצאות. ה נ ש י א ה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, כ"ד באדר ב' התשע"א (30.03.2011). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10012300_N21.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il