טארק מג'דוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1229/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1229/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: טארק מג'דוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.2.10 בת"פ 5224/06 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: י"ח בסיון תש"ע (31.5.10) בשם המערער: עו"ד מ' ח'ורי בשם המשיב: עו"ד א' רוזן פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון) אשר הרשיע את המערער בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 וסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל''ז-1977, והפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ''א-1961, וגזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי, פסילת האפשרות לקבל ולהחזיק רישיון למשך שלוש שנים ועוד שנה על תנאי, ותשלום פיצוי למתלונן בסך של 10,000 ש''ח. רקע עובדתי 1. על פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, בין המערער למתלונן היתה הכרות מוקדמת על רקע עסקיהם המשותפים. בתאריך 25.5.2005 ניגש המערער אל עסקו של המתלונן, ולאחר שפרץ ביניהם ויכוח מילולי חריף, יצא המערער מעסקו של המתלונן, כשהמתלונן רץ אחריו. מנקודה זו של האירוע שונה גרסת המאשימה מגרסת המערער. 2. סלע המחלוקת בבית המשפט המחוזי, כמו גם בערעור שבפנינו, נוגעת למקור הפגיעה שנגרמה בסופו של אירוע ברגלו של המתלונן. על-פי כתב האישום, תוך כדי הויכוח בין המערער למתלונן נכנס המערער לרכבו. בעוד המתלונן עומד ליד דלת הנהג ומדבר עמו, נהג המערער את רכבו אחורנית. כתוצאה מכך נפל המתלונן ונפגע ברגלו. מיד לאחר מכן ברח המערער מהמקום למרות שאנשים שנכחו במקום קראו לו לעצור. למתלונן נגרם באירוע שבר בקרסול רגלו השמאלית. התביעה ביססה את האישומים נגד המערער בעיקר על עדויותיהם של המתלונן ועד ראיה בשם ח'יר כנעאן (להלן: חי'ר) אשר העידו שהמערער דרס באמצעות רכבו את המתלונן וברח מזירת האירוע. מנגד טען המערער כי עדויות התביעה מלאות סתירות פנימיות וסתירות בין העדויות השונות. את גרסתו לאירועים ביסס המערער על עדותו ועל עדות חברו מוחמד שאמי (להלן: מוחמד) אשר שהה עימו בעת האירוע. על פי גרסה זו, המתלונן מעד נפל ונפגע בעת שניסה להתקרב למכוניתו של המערער ואילו גרסת המתלונן הינה גרסה שקרית, על רקע חובותיו לגורמים שונים. יתר טענותיו של המערער עסקו במחדלים אשר נפלו לטענתו בעת חקירת המשטרה, ואשר הובילו לטענתו לקיפוחו ולפגיעה ממשית ביכולתו להתגונן. פסק הדין של בית המשפט קמא הכרעת הדין 3. בית המשפט קמא פרס בפסק דינו את מלוא חומר הראיות והעדויות שנשמעו והוצגו בפניו. כך, תיאר בית המשפט באופן מפורט את עדויות העדים המרכזיים בפרשה, ובכללן: המתלונן, ח'יר, המערער ומוחמד חברו. בית המשפט הוסיף ותיאר גם את העדויות הנוספות שנשמעו במהלך הדיון בבית המשפט, לרבות עדויות חוקרי המשטרה, עדות השוטר שהגיע לזירת האירוע, עדותה של סאמייה אבו אלהיג'א (להלן: סאמייה), אשר עבדה בחנות הסמוכה למקום האירוע ועדות הרופא אשר ערך את התעודה הרפואית של פציעת המתלונן. בית המשפט קבע כי ככלל, עדויות התביעה מהימנות יותר מעדויות הגנה, תוך שהוא מדגיש את עדותו של המתלונן שתוארה כעדות מהימנה, סדורה, קוהרנטית ומעוררת אמון ברמת הפירוט שבה ובפשטותה. בית המשפט התרשם מהמתלונן כאדם אמין וישר וייחס לעדותו משקל מלא. בית המשפט דחה את הטענה בדבר קיומן של סתירות בין הודעות המתלונן במשטרה לבין עדותו בבית המשפט, בקבעו כי מדובר באי-התאמות שוליות ומובנות בנסיבות בהן העדות ניתנה רק בחלוף שנתיים ממועד החקירה במשטרה. 4. חיזוק לגרסת המתלונן מצא בית המשפט בעדותו של ח'יר אשר תיאר את מהלך האירוע בדומה לתיאורו של המתלונן. בית המשפט הדגיש כי אי מסירת פרטים מדויקים על ידי ח'יר לגבי מקום הפגיעה במתלונן מחזקת דווקא את מהימנותו של ח'יר, אשר מסר רק את הפרטים שהוא ראה וקלט מהמקרה. חיזוק נוסף לעדותו ולמהימנותו של ח'יר נמצא בכך שמיד לאחר אירוע הדריסה נסע ח'יר בעקבות המערער, צילם את רכבו והתקשר למשטרה לדווח על המקרה. בית המשפט קבע כי אין סתירה בין העדויות של המתלונן וח'יר וציין כי האירוע נמשך שניות ספורות, ועל כן סביר והגיוני שח'יר לא יזכור את האירוע לפרטי פרטים. יתרה מכך, אי הדיוקים בין עדויותיהם של השניים מעידים על כך שלא תיאמו גרסאות. גרסתו של המתלונן נתמכה גם בעדותו של הרופא שבדק את המתלונן אחרי האירוע ובתעודה הרפואית שערך, מהן עלה כי המתלונן סבל מנפיחות ומרגישות באזור הקרסול וכי בצילום קרסול רגל שמאל של המתלונן התגלה שבר סגור של הפטישון החיצוני. טענת המערער כי גרסתו נתמכת בעדות הרופא נדחתה, בפרט לאחר שהמערער נמנע מלחקור את הרופא בחקירה נגדית וכן לא הביא מומחה רפואי מטעמו. 5. מנגד דחה בית המשפט את גרסתו של המערער וקבע כי היא איננה מתיישבת עם יתר הראיות והעדויות. נקבע כי יש שוני של ממש בין שתי ההודעות שמסר המערער במשטרה. יתרה מכך, בעדותו במשפט שינה המערער את גרסתו פעם נוספת, ומסר כי המתלונן מעד על מדרגה בפתח חנותו, ללא כל הסבר משכנע. כל אלה, נקבע, החלישו את גרסתו של המערער ופגעו במהימנותה. עוד קבע בית המשפט כי העדויות הנוספות מטעם ההגנה החלישו את גרסתו של המערער: כך צוין כי עדותה של סאמייה תואמת דווקא את גרסת המתלונן בחלקים שבהם היא נכחה במקום האירוע, ואילו עדותו של מוחמד סותרת את גרסת המערער בנקודות מהותיות ותומכת בראיות התביעה. עוד נקבע כי לאחר שהמתלונן נפגע ונפל על הקרקע כתוצאה מאירוע הדריסה, קראו המתלונן ואחרים למערער לעצור, אך זה לא שעה לקריאתם וברח מהמקום. בית המשפט מצא כי מחדלי החקירה אינם משמעותיים ואין די בהם להביא לזיכוי המערער. 6. לאור האמור קבע בית המשפט כי המערער נהג ברכבו בפזיזות ומתוך חוסר אכפתיות לאפשרות שהמתלונן יפגע מאופן נהיגתו, תוך שהוא משתמש ברכב כבנשק קר, ובעשותו כך גרם למתלונן חבלה חמורה בקרסול רגלו השמאלית. כמו כן, נקבע שבבריחתו ממקום אירוע הדריסה ובאי – הגשת עזרה למתלונן, הפקיר המערער את המתלונן. לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. גזר הדין 7. בית המשפט קבע כי למרות שהעברות שבהן הורשע המערער הן חמורות ומצדיקות עונש הולם, במיוחד נוכח עברו הפלילי של המערער, אין למצות עימו את הדין בשל הזמן הרב שחלף מאז מועד ביצוע העבירה בשנת 2005. לפיכך, גזר על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי, פסילת אפשרות לקבל ולהחזיק רישיון למשך שלוש שנים ועוד שנה על תנאי וכן תשלום פיצוי למתלונן בסך של 10,000 ש''ח. הטענות בערעור 8. המערער טוען כי לא היה מקום להרשיעו ומבקש לקבוע כי החבלה ברגלו של המתלונן לא נגרמה על-ידי רכבו. ראשית, טוען המערער כי קיימות סתירות מהותיות בין העדויות שעליהן מתבססת הרשעתו. במיוחד מדגיש המערער את הסתירות בין עדותו של המתלונן אל מול הודעתו במשטרה, ואל מול הממצאים הראייתים החיצוניים, כמו התעודה הרפואית. בנוסף, טוען המערער כי קיימות סתירות בין עדותו של המתלונן אל מול עדויותיהם של סאמייה וח'יר. המערער סבור כי העובדה שהגיע מיוזמתו לחנות המתלונן ובקשתו של המתלונן ממנו לחזור אליו בשבת מחזקות את המסקנה שהמערער לא היה חייב כלל כסף למתלונן. לדבריו, פציעתו של המתלונן – שבר בעצם הפנימית של כף הרגל – איננה מתיישבת עם גרסתו לאירוע, לפיה צריכה הייתה להיגרם לו פגיעה בעצם החיצונית של כף הרגל, ואף פגיעה בגוף. המערער טוען כי למתלונן מניע להעליל עליו בעקבות הדברים הפוגעניים שאמר לו ביום המקרה. לבסוף מלין המערער על כי למרות שבית המשפט התרשם לרעה מעדותו של המתלונן ואף שקל בשלב מסוים להפסיק את עדותו, לא ניתן לעניין זה המשקל הראוי בהכרעת הדין. עוד הוא סבור כי העובדה שהמתלונן העיד על עצמו כאדם שמתרגז בקלות ושהוא יצא אחרי המערער מהחנות ואף נשען על רכבו של המערער מלמדת כי הוא איננו מעורב תמים. המערער יוצא גם נגד עדותו של ח'יר. לטענתו, קיימות סתירות בין עדותו של ח'יר לפיה המתלונן נפגע בגופו מהרכב ואז לאחר ששכב על הבטן דרס אותו הרכב, לבין עדות המתלונן לפיה הדריסה אירעה בזמן שהוא עמד על רגליו. בנוסף טוען המערער כי בעדותו ח'יר לא זכר מספר רב של פרטים מהותיים בנוגע לאירוע הדריסה, דוגמת: על איזה רגל עלה רכבו של המערער והאם הפגיעה הייתה ברגל אחת או בשתיהן, מה לבש המתלונן וכמה אנשים ורכבים היו בזירה. נטען גם כי העובדה שח'יר הוסיף בעדותו בבית המשפט פרטים אשר לא ציינם כלל בהודעתו במשטרה, מלמדת כי עדותו שקרית ומוטה לטובת המתלונן בגלל יחסיו הטובים של ח'יר עימו. 9. המערער סבור כי יש לקבל את עדותו שלו שהייתה, לטעמו, עקבית, עניינית, קוהרנטית ואמינה, ואף התיישבה עם עדויותיהם האמינות של מוחמד וסאמייה. הוא מדגיש כי עדויותיהם של סאמייה ושל מוחמד מאששות נקודות שונות בגרסתו. לדידו, הסתירות בין גרסתו לבין גרסתו של מוחמד הן שוליות ונבעו מחלוף הזמן מאז התרחשות האירוע. הוא מטעים כי הפרטים שנוספו בהודעתו השנייה במשטרה נבעו מכך שלא הקפיד לכתחילה, בתום לב, למסור בפרוטרוט את כל אשר התרחש, כיוון שלא שיער שהדברים יתפתחו עד כדי הגשת כתב אישום נגדו. 10. המערער טוען כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירות בהן הורשע אינו מתקיים בעניינו, שכן לא הוכח מעל לכל ספק סביר שהוא היה מודע למעשה הדריסה או שהוא היה פזיז ביחס להתרחשות החבלה שנגרמה כתוצאה מאירוע הדריסה. לביסוס טענתו זו מפנה המערער לעדות המתלונן, לפיה הוא לא יודע אם המערער הסתכל אחורנית או הסתכל במראה, עת נהג את רכבו אחורנית. 11. המערער טוען לקיומם של מספר מחדלים מהותיים בחקירת המשטרה, אשר לשיטתו צריכים היו להוביל לזיכויו. המערער מכוון בטענתו זו לכך שהמשטרה לא עשתה די לטעמו כדי להביא עד ששהה בעת האירוע בחנותו של המתלונן למסור הודעה ואף נמנעה מלזמן לחקירה עדי ראייה לאירוע. לדבריו, השוטר שהגיע לזירה נמנע מלברר האם נכחו במקום האירוע עדי ראייה כלשהם. טענה נוספת היא כי ביום האירוע נמנעה המשטרה מלבדוק את רכבו של המערער בחיפוש אחר סימנים אשר יאששו את גרסתו, חרף בקשת המערער שייעשו כן. המערער טוען כי גביית עדותו במשטרה הייתה פתוחה ללא שאלות מנחות, לא הוטחה בפניו גרסת המערער ולא נערך עימות בינו לבין המתלונן, פעולות אשר היו עוזרות לבירור עובדות המקרה. המערער מוסיף וטוען כי דרך הטיפול של המשטרה בגביית גרסתה של סאמייה באמצעות שיחה טלפונית הייתה לקויה, והובילה לכך שלא התקבלה גרסתה המלאה לאירועים. לטענתו, מחדלים אלו גרמו לו עוול ניכר והותירו אותו לבדו לחפש אחר ראיות המבססות את חפותו. 12. בערעורו על גזר הדין טוען המערער כי יש להקל בעונשו. ראשית, טוען הוא כי הגשת כתב האישום בשיהוי רב, כשנה וחצי לאחר קרות האירוע ומתן גזר הדין כ-5 שנים מיום האירוע, צריכים היו להוביל לכך שלא יוטל עליו עונש מאסר בפועל. עוד טוען הוא כי הרקע הכספי לויכוח ביניהם – חוב של המתלונן לקבוצת הכדורגל שאותה ניהל בעבר המערער – והתנהגותו של המתלונן בויכוח שפרץ ביניהם, לרבות העובדה שאיים על המערער, מלמדים כי המתלונן לא היה קורבן תמים ומסכן. המערער גורס כי הוא לא הפקיר את המתלונן במקום עזוב. מדובר במקום הומה אדם וסביר היה להניח שתוזמן עזרה והמתלונן יזכה בטיפול. הוא סבור גם שיש להתחשב בכך שהוא פנה מיד למשטרה והודיע להם על האירוע. המערער עומד גם על נסיבותיו האישיות: הוא אב לארבעה ילדים, מפרנס יחיד של משפחתו ועברו הפלילי אינו מכביד. טעמים אלה מחייבים לדבריו הקלה בעונשו. 13. המשיבה טוענת כי הערעור תוקף ממצאי עובדה ומהימנות ואין הצדקה להתערב בקביעותיו המפורטות והמנומקות של בית המשפט המחוזי. עוד טוענת המשיבה כי אי-הדיוקים בעדותו של המתלונן נוגעים לנושאים שוליים אשר אינם בשורש המחלוקת. המשיבה מטעימה כי עדותו של המתלונן איננה עומדת לבדה. היא נתמכת בעדותו הקוהרנטית והאמינה של ח'יר אשר היה עד לאירוע ובתעודה הרפואית המלמדת על כך שהמתלונן סבל מרגישות ברגלו. המשיבה מוסיפה ומדגישה כי גרסת המערער בעדותו במשפט שונה מהגרסאות אותן מסר בהודעותיו במשטרה והיא נמצאה בלתי-אמינה על ידי בית המשפט, בעוד שביחס לעדות המתלונן נקבע כי הבעיה בעדותו הייתה קצב דיבורו המהיר בלבד. לבסוף טוענת המשיבה כי גזר הדין מאוזן, ראוי ואין להתערב בו. דיון והכרעה ממצאי מהימנות 14. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מושתתת, בעיקרה, על האמון הרב שנתן בית המשפט בעדותם של המתלונן ושל ח'יר. עיקר טענותיו של המערער מופנות נגד קביעות אלה. כידוע, הלכה פסוקה היא שאין בית המשפט נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, קל וחומר כאשר מדובר בממצאי מהימנות (ע''פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ''ד לד(3) 393, 459 (1980); ע''פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4) 632, 637 (2000)). השופט טירקל עמד על הטעמים העומדים ביסוד הלכה זאת: "שלושה טעמים עומדים ביסודה של הלכה זאת. הטעם הראשון הוא השליטה והבקיאות שיש לערכאה הדיונית בחומר הראיות על כל דקויותיו... הטעם השני הוא היתרון שיש לערכאה הדיונית, שראתה את העדים, שמעה אותם והתרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי... הטעם השלישי הוא הניסיון השיפוטי רב השנים של שופטי הערכאה הדיונית בהערכת מהימנות של עדים." (ע''פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(6) 625, 632-634 (2004)). בין החריגים שהוכרו להלכה זו ניתן למנות את המצב בו הערכאה הדיונית ביצעה היסק לוגי בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניה, שאז אין עומד לה היתרון של התרשמות ישירה מהעדים (ע''פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ''ד לב(2) 682, 688 (1978)). חריג נוסף חל מקום שבו המסכת העובדתית שנקבעה אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע''פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ''ד לז(1) 225, 236 (1983); ע''פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ''ד מז(2) 690, 693 (1993)). 15. ואולם, לא אלה הם פני הדברים בענייננו. הכרעת הדין התבססה באופן מלא וישיר על עדויות עדי התביעה, אשר הציגו גרסה עובדתית מלאה והגיונית לאירוע הדריסה. בית המשפט התרשם מעדי התביעה ומצא אותם אמינים, תוך שהוא מפרט ומנמק את קביעותיו ואף נדרש לטענות בדבר סתירות בעדויות אלה. בית המשפט ציין במפורש כי התרשמותו הכללית מהמתלונן הייתה של אדם אמין וישר. ההערה שהופנתה אל המתלונן במהלך עדותו הייתה בנוגע לקצב דיבורו בלבד ואין היא נוגעת לתוכן העדות. איני רואה סיבה להתערב בקביעות אלה. בית המשפט הסתמך בקביעותיו, בנוסף לעדותו של המתלונן, גם על עדותו של ח'יר, שהיה כאמור עד לאירוע ונמצא תומך באופן מלא בגרסתו של המתלונן. ח'יר גילה תושייה ונסע מיד לאחר אירוע הדריסה אחרי רכבו של המערער, צילם את רכבו, התקשר למשטרה ודיווח על שאירע. אמנם, עדותו חסרה פרטים מסויימים של האירוע, אך היא פורסת תמונה כללית ברורה על שאירע תוך שהיא תומכת בבירור בגרסתו של המתלונן וסותרת את גרסתו של המערער. אוסיף כי אי-מסירת הפרטים המלאים על-ידי עד ראיה ניתנת להסבר שעה שמדובר על אירוע לא צפוי, מפתיע וקשה דוגמת דריסה, אשר נמשך שניות ספורות בלבד. בנוסף, מקובלת עלי קביעת בית המשפט כי הסתירות בין הודעת המתלונן ועדותו בבית המשפט שוליות ואינן נוגעות בלב המחלוקת העובדתית. סתירות אלו אף מובנות לאור הזמן הרב שחלף בין מועד מסירת ההודעה ומועד מתן העדות. כמו כן, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט כי אין סתירה ממשית בין עדותו של המתלונן לבין עדותו של ח'יר, שכן גם לפי גרסתו של המתלונן הוא עמד תחילה זקוף ליד רכבו של המערער ורק לאחר מכן התכופף לעברו. אשר לטענת המערער כי הפגיעה ברגלו של המתלונן אינה תואמת את גרסתו, המערער לא הראה כיצד היעדרם לכאורה של שפשופים ברגלו של המתלונן מחזק את גרסתו שלו ושולל את הממצאים שישנם, קל וחומר שלא הוכיח שהדבר סותר את גרסתו של המתלונן. לעניין זה יש לציין כי טענת המערער הועלתה בעלמא – הוא לא חקר את הרופא חקירה נגדית, ולא הביא מומחה מטעמו אשר יאשש את טענתו. בדין נדחתה אפוא טענתו בעניין זה. 16. לא מצאתי מקום להתערב גם במסקנת בית המשפט לפיה יש לדחות את גרסת המערער, אשר אינה מתיישבת עם העדויות והראיות בתיק. ואכן, קיימים הבדלים ממשיים בין הודעותיו השונות של המערער במשטרה ובין הודעות אלו לבין עדותו בבית המשפט. ההבדלים נוגעים לפרטים מרכזיים ומהותיים באירוע. כך, למשל, טען המערער לראשונה בעדותו בבית המשפט, כשלוש שנים לאחר האירוע, כי המתלונן נפל על מדרגה שנמצאת בכניסה לחנותו, בעוד שבהודעותיו טען כי המתלונן החליק תוך כדי ריצה לעברו ונפל על רכב חונה. הסבריו של המערער להבדלים אלו אינם יכולים לעמוד, היות שמדובר בפרטים מרכזיים של האירוע. מדובר בפרטים משמעותיים שאין זה סביר להניח שיישמטו מזכרונו של המערער, גם אם לא סבר שהאירוע יגיע לכדי הגשת כתב אישום. זאת, במיוחד לאור העובדה שחקירתו השנייה של המערער נערכה תחת אזהרה. יתרה מזאת, גרסת המערער נסתרה באופן ממשי לא רק בעדויות המתלונן וח'יר, אלא גם בעדותו של מוחמד חברו, אשר היה עימו בעת אירוע הדריסה. כך, למשל, מוחמד העיד כי מיד לאחר שהמתלונן נפל הם עזבו את המקום. המערער, לעומת זאת, העיד כי הוא עצר את הרכב לאחר נפילת המתלונן, ירד להגיד לו מספר מילים, ורק לאחר מכן עזב את המקום. עוד יש לציין כי עדי ההגנה סאמייה ומוחמד לא ראו כיצד נפל המתלונן ונפגע, והיו בעדויותיהם חוסרים של ממש לגבי האירוע עצמו. גרסתו של המערער עמדה למעשה על כל פגמיה לבדה וללא חיזוק בראיות ובעדויות חיצוניות, ואין כל עילה להתערב בממצאי בית המשפט המחוזי לגביה. היסוד הנפשי 17. לא מצאתי ממש בטענתו של המערער בדבר העדר מודעותו למעשה הדריסה והעדר הוכחה לכך שהיה פזיז להתרחשות החבלה שנגרמה כתוצאה מאירוע הדריסה. מנסיבות המקרה כפי שנקבעו בבית המשפט עולה בבירור שהמערער היה מודע למעשה הדריסה, ונהג ברכבו באופן פזיז. לפי עדויותיהם של המתלונן וח'יר, עמד המתלונן בסמיכות של ממש לרכב והחליף דברים עם המערער. המערער שהיה מודע כל אותה עת לסמיכות הרבה של המתלונן אל רכבו החליט למרות זאת לשלב הילוך לאחור, ואז לנסוע אחורנית בתנועת סיבוב חדה על-מנת לחזור אל הכביש. תוך כדי נסיעה זו פגע רכבו של המערער ברגלו השמאלית של המתלונן. המתלונן אף העיד שבמהלך נפילתו הוא יצר קשר עין עם המערער ואף צעק לו שנפגע מרכבו. נסיעה זו לאחור, כאשר המתלונן עומד בצמוד לרכב, מלמדת על התעלמותו של המערער מן התוצאות העלולות לנבוע מאופן נהיגה זה. אני דוחה את הטענות שהועלו בערעור בנקודה זו. מחדלי חקירה 18. חובה המוטלת על המשטרה היא לערוך חקירה יסודית ומלאה ככל הניתן אשר תפרוש תמונה מלאה ושלמה ותאפשר ירידה לחקר האמת. עם זאת, בשל אילוצי תקציב ומגבלות כוח אדם אין המשטרה מחוייבת לבצע כל פעולת חקירה אפשרית, שעה שתשתית הראיות שבידה מספיקה כדי להציג תמונה מלאה של האירוע וכדי להוכיח את האישום המיוחס לנאשם (ע''פ 5741/98 עבוד עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.99)). הכרה זו במגבלות המציאות אין משמעה הקלה במלאכתה של המשטרה. עליה לערוך בדיקה קפדנית ומעמיקה בכדי להיווכח שאכן עמדה בחובתה להגיע לחקר האמת. דברים אלה נכונים במיוחד לתיקים המתבססים על ההודאה שמסר הנאשם כראיה עיקרית ומשמעותית, אך לא רק לגביהם. שאלה שעשויה להתעורר היא מה משמעות אי-ביצועה של פעולת חקירה מסוימת. ההכרעה בשאלה זו תלויה בטיב פעולת החקירה שלא בוצעה, בתרומתה לבירור העניין ובראיות שכבר נאספו על ידי המשטרה וטיבן. גם מקום שנמצא כי ראוי היה לבצע פעולת חקירה מסוימת והדבר לא נעשה, או שבוצעה פעולה שלא היה מקום לבצעה, אין משמעות הדבר אחידה בכל מקרה. יש שיימצא כי גם חרף אותו חוסר או פגם ראייתי, די במכלול הראייתי הקיים כדי לקבוע את אשמת הנאשם. ואולם, ישנם גם מקרים בהם יימצא כי מדובר בפגם שחומרתו חריפה עד כי הוא מקים חשש ממשי לקיפוח הגנת הנאשם (ע''פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.1993); ע''פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.1994)). מקום שנקבע כי אכן מדובר במחדל חקירה, בית המשפט בוחן את משקלו ביחס למכלול הראיות. העדר הראיה הנובע מהמחדל מיוחס לתביעה ויכול שיסייע לנאשם לבסס את טענתו לספק סביר בדבר אשמתו (ראה: ע''פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007). יחד עם זאת, כאמור אין בעצם קיומו של מחדל חקירה לבדו כדי להקים ספק סביר לטובתו של נאשם ולהביא בהכרח לזיכויו (ראה ע''פ 6040/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.2006)). 19. במקרה שלפנינו שוכנעתי כי הגנת המערער לא קופחה. אמנם, ייתכן וגביית עדות מעדי ראיה נוספים שהיו באזור האירוע ועריכת עימות בין המתלונן לבין המערער היו מעשירים את תמונת הראיות בתיק. ואולם, בשים לב לכך שעדויות המעורבים העיקריים הובאו, והתמונה בכללותה הוצגה, הרי שאי ביצוע פעולות מסוימות בנסיבות העניין ולאור מכלול הראיות, אין בו משום קיפוח הגנתו של המערער. לא למותר לציין כי המערער יכול היה לזמן את העדים "החסרים" להעיד במשפט לו סבר שעדותם חיונית, אך הוא לא עשה כן. כבית המשפט קמא סבורה גם אני כי אין במחדלי החקירה הנטענים כדי להביא לקיפוח הגנת המערער. מכלול הראיות בתיק מוצק ומוביל למסקנה ברורה בדבר אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו. אני דוחה אפוא גם טענה זו. הערעור על גזר הדין 20. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד בהן הערכאה הדיונית סטתה באופן קיצוני מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות (ע''פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע''פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.2009)). המקרה שלפנינו אינו מאותם המקרים המצדיקים התערבות. העונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי נמצא במדרג הנמוך של רף הענישה על עבירות דרך חמורות. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכלל השיקולים הצריכים לעונש במקרה זה ואיזן ביניהם באופן ראוי. העבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והפקרה לאחר פגיעה, בהן הורשע המערער, הן עבירות חמורות. בולט במיוחד במקרה זה השימוש האלים שעשה המערער בכלי הרכב שלו במטרה לפגוע במתלונן, ככל הנראה בעקבות מחלוקת. הפקרת המתלונן לאחר הפגיעה בו היא בבחינת הוספת חטא על פשע היא מבטאת זלזול בערך של חיי אדם ודופי מוסרי של ממש. על משמעותה של עברת ההפקרה עמד השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה; בריחתו של הנהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין" (רע''פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(3) 187, 228 (2002)). בנסיבות אלו, בהן המערער דרס את המתלונן וברח ממקום האירוע, על אף שידע שהמתלונן נפגע על ידו, אין בסברתו של המערער כי אחרים אשר שהו במקום יושיטו עזרה למערער כדי להפחית, ולו במעט, מחומרת מעשיו. נהפוך הוא. ההסתמכות על אחרים שיושיטו עזרה לנפגע כנסיבה מקילה בגזירת עונשו של הפוגע המפקיר היא שגויה, פסולה ואף מקוממת. היא מהווה המשך ישיר לדופי המוסרי שבעבירת ההפקרה ולהתנערות מאחריות שכרוכה בביצועה. לולא הנסיבות המקלות במקרה זה, בדמות הזמן הרב שחלף מעת קרות האירוע בשנת 2005 ועד לגזר הדין, ראוי היה לגזור למערער עונש מאסר כבד יותר, במיוחד לאור עברו הפלילי, הכולל עבירות תעבורה רבות וכן הרשעות בפלילים, לרבות הרשעה בעבירת אלימות. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ה באב תש"ע (5.8.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10012290_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il