מנאסרה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 12216-08-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותר: פהמי מנאסרה נגד המשיב: מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ג'יאת נאסר בשם המשיב: עו"ד גיא ורדי; עו"ד מיה ציפין פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר להורות למשיב, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (להלן: המפקד הצבאי), להימנע מפגיעה במערה המצויה בשטח הכפר ואדי פוכין (להלן: המערה) במסגרת עבודות להקמת גדר ביטחון וציר פטרול המבוצעות בתחום צווי תפיסה שהוצאו על-ידו. הרקע לעתירה הצו בדבר תפיסת מקרקעין מס' ת/86/05, צו אשר נחתם לראשונה בשנת 2005 ומאז הוארך תוקפו מעת לעת, נועד לאפשר הקמת גדר ביטחון ממערב לגוש עציון על מנת למנוע מעבר בלתי מורשה, לרבות הסתננות מפגעים, משטחי יהודה ושומרון לשטח ישראל (להלן: צו התפיסה המקורי). כעולה מתגובתו המקדמית של המפקד הצבאי, משך שנים ארוכות לא קודמה התכנית להקמת גדר הביטחון במקטע הרלוונטי לעתירה, וזאת "מטעמים של סדרי עדיפויות ביטחוניים ותקציביים". בשנת 2022, בתגובה לסדרת פיגועים שאירעה בישראל, משנמצא כי חלק ממבצעי הפיגועים חדרו משטחי אזור יהודה ושומרון, נערכה עבודת מטה אשר כללה, בין היתר, היוועצות עם גורמי איכות הסביבה, החקלאות והארכיאולוגיה, ועל יסודה גובש תוואי להקמת גדר ביטחון וציר פטרול במרחב רכס הסנסן, העובר בסמוך לכפר וליישובים צור הדסה וביתר עילית (להלן: התכנית). לשם הוצאת התכנית מן הכוח אל הפועל, הוציא המפקד הצבאי, ביום 14.12.2022, צו להארכה נוספת של תוקפו של צו התפיסה המקורי (הצו בדבר תפיסת מקרקעין מס' ת/86/05 (הארכת תוקף 6) (יהודה ושומרון), התשפ"ג-2022), וכן צו תפיסה נוסף שמספרו ת/22/22, שהוצא ביום 28.12.2022, במסגרתו נתפסו מקרקעין סמוכים הנדרשים לשם הקמת ציר הפטרול (להלן: צו התפיסה הנוסף). בד בבד עם פרסום צווי התפיסה הוחלט כי מתחת לחלק מתוואי השטח התפוס, מקום בו ממילא יידרשו עבודות להקמת ציר הפטרול, יבוצע פרויקט קו הביוב "עציונה" האמור ליתן פתרון לשפכים של כלל האוכלוסיות באזור (להלן: קו הביוב). בהמשך לכך, הוצא ביום 23.2.2023 צו קמ"ט מים במנהל האזרחי ביהודה ושומרון המתיר את ביצוע קו הביוב בהתאם לתוואי האמור (להלן: צו קמ"ט המים). עם הוצאתם, נתלו צווי התפיסה וצו קמ"ט המים במנהלת התיאום והקישור בית לחם (להלן: המת"ק), וצו התפיסה הנוסף וצו קמ"ט המים אף פורסמו בשטח הצווים; כאשר צו קמ"ט המים פורסם גם באתר האינטרנט של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון. במסגרת צווי התפיסה ניתנה לכל מי שרואה עצמו נפגע מן הצווים אפשרות להגיש התנגדותו במועדים הנקובים בהם. הליך ההשגות בעניינם של צווי התפיסה הסתיים בחודש אוגוסט 2023, ובחודש פברואר 2025 החלו העבודות בתוואי המתוכנן. בחודש מרץ 2025, במהלך ביצוע העבודות לפריצת התוואי, נתגלתה המערה. בעקבות כך החל שיח בלתי פורמלי עם העותר בנוגע להשפעת העבודות הצפויות על המערה, והתבצע סיור בנוכחות גורמי מקצוע וגורמי תכנון לשם בחינת חלופות אפשריות לתוואי שנקבע. ביום 26.6.2025 שיגר העותר מכתב השגה אל המפקד הצבאי בטענה כי העבודות "למעבר קו מים" בשטח המערה, המהווה "אתר עתיק יומין" שבבעלות משפחתו ובשימושה זה עשרות שנים, יגרמו "להרס המערה ונזק חסר תקדים למקום" – בניגוד לדין; וכי נמנעה ממנו זכות השימוע שעה שלא הובאו לידיעתו צו התפיסה או הודעה, מהם יכול היה ללמוד על ביצוען העתידי של העבודות. על רקע זה ביקש, כי המפקד הצבאי יבהיר "מכוח איזה צו מתבצעות העבודות"; יודיע האם נתקבל אישור קמ"ט סביבה לביצוע העבודות; ויימנע מביצוע כל פעולה או עבודה בשטח המערה עד הגשת השגה ומתן זכות שימוע כדין לעותר. ביום 29.7.2025 ניתן מענה מטעם יועמ"ש איו"ש בו פורט הרקע לעבודות על פי התכנית ובקו הביוב; הובהרה סמכותו של המפקד הצבאי להוצאת צווי התפיסה; הוער כי טענות העותר לבעלות על הקרקע לא גובו באסמכתא; והודגש השיהוי שדבק בהשגת העותר. עוד צוין, כי מעבר לעבודת המטה שבוצעה עובר לפרסום צווי התפיסה ולאחר קבלת השגתו, נבחנו פעם נוספת חלופות לשינוי התוואי המתוכנן כך שלא יעבור בשטח המערה, אולם חלופות אלה נפסלו בשל תנאי שטח שונים כפי שפורטו במענה להשגה. לצד זאת צוין, כי לאחר שנבחנה השגת העותר, נבחרה חלופה המצמצמת את הפגיעה במערה באופן שמרבית המערה לא תיפגע מן העבודות. בסיום המכתב הוסף כי לעותר נתונה האפשרות להגיש "בקשה לקבלת דמי שימוש במקרקעין"; וכי העבודות במרחב יימשכו ביום 6.8.2025. תמצית טענות הצדדים על רקע זה הוגשה העתירה שלפנינו, במסגרתה חוזר העותר על האמור במכתבו ומוסיף כי המערה משמשת דיר לצאן אשר בבעלותו ובבעלות בני משפחתו, כמו גם למגורי רועה הצאן המטפל בו; וכי בעוד שבמכתב המענה מטעם המפקד הצבאי נטען שמטרת צו התפיסה היא קידום מטרות ביטחוניות וצבאיות – קרי, הקמת גדר ביטחון – הרי שלאמיתו של דבר העבודות על פרויקט קו הביוב, אשר הן אלה המאיימות על המערה, הן עבודות "אזרחיות גרידא" שאינן מקדמות צורך צבאי ואף אינן משרתות את אוכלוסיית התושבים המוגנים. לפיכך, ממשיך העותר, הקמתו של קו הביוב אינה חוקית ומנוגדת לדיני התפיסה הלוחמתית החלים באזור; מנוגדת לחובתו של המפקד הצבאי לשמור על רכוש התושבים המוגנים; ו-"לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר מידתיות". כמו כן, לטענת העותר הופרה זכותו לשימוע כדין ונמנעה ממנו, ומשאר תושבי האזור, הזכות להתנגד לתכנית זו. מטעמים אלה נתבקש צו על תנאי שיורה למפקד הצבאי לבוא וליתן טעם מדוע לא יימנע מפגיעה במערה; ומדוע לא יוסט קו הביוב לתוואי אחר, כך שהמערה לא תיפגע. בתגובה המקדמית מטעם המפקד הצבאי נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף "מחמת שיהוי כבד ביותר שדבק בהגשתה"; וכי דין העתירה להידחות אף לגופה בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט. זאת, מפאת שיקול הדעת המקצועי הרחב המוקנה למפקד הצבאי ומידת ההתערבות המצומצמת של בית המשפט בהחלטותיו שעניינן ב"צורך ביטחוני מובהק" – החלטות שתכליתן הקמת גדר ביטחון ודרך פטרול שנועדו למנוע מעבר של מסתננים ומפגעים במרחב רכס הסנסן המהווה נקודת תורפה ביטחונית; בשים לב לכך שהתוואי שנבחר הוא תוצאה של עבודת מטה מעמיקה ויסודית במסגרתה נשקלו השיקולים הרלוונטיים, והוא עומד במבחני המידתיות והסבירות; משטענות העותר כי העבודות אינן מבוצעות לצרכים מבצעיים אלא לצרכים אזרחיים גרידא הן חסרות בסיס, שעה שהעבודות נדרשות לשם הקמת הגדר וציר הפטרול וללא קשר לקו הביוב המתוכנן; ובשל העובדה שהעותר לא הציע כל חלופה אחרת שיש בה כדי להשיג את התכלית הביטחונית תוך צמצום הפגיעה הנטענת. במענה לבקשה למתן צו ביניים אשר נתבקש במסגרת העתירה, הוסיף המפקד הצבאי כי לצד הפגיעה באינטרס הביטחוני של המדינה, יגרום עיכוב העבודות לנזקים לקופה הציבורית; ומנגד, הפגיעה בעותר תהיה מצומצמת עת ניתן יהיה לעשות שימוש ברוב שטחה של המערה גם לאחר הוצאת התכנית אל הפועל. כן צוין כי הוסכם עם העותר כי יוקם דיר זמני לצאן לתקופת ביצוע העבודות, בסמוך לשטח המערה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה המקדמית, נחה דעתי כי דינה של העתירה דחייה על הסף, מחמת העדר תשתית עובדתית מספקת ושיהוי, ולגופה – בהיעדר עילה להתערבות. ראש ותחילה – העתירה נעדרת כל תמיכה לעיקר טענותיו של העותר שלפיהן עבודות קו הביוב מבוצעות במנותק מהעבודות על תוואי גדר הביטחון וציר הפטרול, והן הגורם הבלעדי המאיים על המערה. אף הטענה לפיה העבודות המתוכננות צפויות לגרום "להרס המערה ונזק חסר תקדים למקום"; וכי "ניתן בנקל" להימנע מכל פגיעה במערה, נטענה בעלמא – מבלי שהונחה לה תשתית עובדתית או שצורפה חוות דעת מומחה שתתמוך בה. לצד זאת, העתירה נעדרת עובדות יסוד חשובות נוספות, לרבות: אסמכתא מספקת לבעלות העותר על המקרקעין ושטח המערה; פירוט אודות נסיבות גילוי העותר על צווי התפיסה, והמועד המדויק בו עובדת קיומן של העבודות נתחוורה לו. בהתאם לפסיקה, על העותר רובץ הנטל להניח תשתית עובדתית מספקת, אשר תומכת את טענותיו ומוכיחה את הנטען בעתירה, ואין העותר יכול להסתפק בהעלאת טענות סתמיות (והשוו: בג"ץ 3984/22 אלאתמין נ' מנהל יחידת הפיקוח במינהל האזרחי, פסקה 13 (30.6.2022);‏‏ בג"ץ 310/22 אבו תאבת נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 5 (28.1.2022); בג"ץ 3002/24 מנהלת ההקדשים האיסלמיים בירושלים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 7 (9.7.2024)). חסרונה של תשתית עובדתית וראייתית הולמת לציר המרכזי של העתירה בולט במיוחד, כפי שיפורט להלן, לנוכח טענותיו הקשות של העותר כי "שיקולים זרים" הם הטעם והתכלית להוצאת צווי התפיסה. אשר לטענת השיהוי – דומה כי הימנעות העותר מהגשת התנגדויות, ולאחר מכן עתירה במידת הצורך, בסמוך למועד פרסום צווי התפיסה ובהתאם למועדים הקבועים בהם, עולה כדי שיהוי סובייקטיבי. צו התפיסה פורסם לראשונה בשנת 2005 כאשר הצו המאריכו, הוא הצו הרלוונטי לעניינו, וכן צו התפיסה הנוסף, פורסמו בתחילת שנת 2023 – בעוד העותר הגיש השגתו רק בחודש יוני 2025, ולאחר תחילת העבודות. צווי התפיסה הובאו לידיעת הציבור, בהתאם לקבוע בצווים גופם, באמצעות תלייתם בלוח המודעות במשרדי מנהל התיאום והקישור בית לחם, פרקטיקה הנוהגת באזור יהודה ושומרון, שיסודה בכך שהמת"ק היא הגורם אשר תכליתו וייעודו תיאום וקישור בין המפקד הצבאי ובין התושבים המקומיים (ראו: בג"ץ 281/11 ראש מועצת בית איכסא נ' שר הביטחון, פסקאות 21-20 (6.9.2011) (להלן: עניין בית איכסא). צו התפיסה הנוסף פורסם אף בשטח ביצועו. משהטענה להעדר פרסום ראוי הועלתה באורח כללי בלבד, ומבלי לפרט את דרך הפרסום הראויה לשיטת העותר בהתאם לדין החל, ולנוכח דרכי הפרסום האמורות, קמה "חזקת ידיעה קונסטרוקטיבית" לפיה מוחזק העותר כמי שהיה מודע לצווים עם מועד פרסומם בחודשים ינואר ופברואר 2023 (השוו: עניין בית איסכא, בפסקאות 19-17; וראו עע"מ 7186/10 זילבר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, פסקה 14 (22.4.2013)‏). מכאן, כי פנייתו של העותר במכתב השגה למפקד הצבאי בחלוף למעלה משנתיים ממועד זה מעידה כי הלה "ישן על זכויותיו". אף לאחר שנודע לו בפועל על ביצוע העבודות ולאחר השיח שנוהל עמו בחודש מרץ 2025, השתהה העותר שלושה חודשים נוספים בטרם פנה למפקד הצבאי בהשגה מטעמו; זאת, בניגוד לתושבים אחרים אשר המתווה עובר בשטחם, אשר כפי שהבהיר המפקד הצבאי, הגישו השגות והתנגדויות בהתאם להוראות צווי התפיסה ובסמוך לפרסומם. התנהלות העותר עולה אפוא כדי שיהוי סובייקטיבי (והשוו: בג"ץ 2652/21 מושקוביץ נ' שר הביטחון, פסקה 7 (1.6.2021); בג"ץ 49158-07-25 אמת ליעקב בישראל בע"מ (חל"צ) נ' משרד העבודה, פסקה 15 (13.8.2025); בג"ץ 8188/21 ג'ריב נ' שר הביטחון, פסקה 20 (10.4.2022)). ואולם, גם אם אניח לטובת העותר כי התנהלותו אינה לוקה בשיהוי סובייקטיבי חמור, הרי ששיהוי אובייקטיבי קיים גם קיים – שיהוי שדי בו בנסיבות ענייננו כדי דחיית העתירה. במשך השנים בהן נמנע העותר מלהשיג על צווי התפיסה, זרועות התכנון והביצוע עליהן אמון המפקד הצבאי המשיכו לפעול, תוך הסתמכות על אי-הגשת התנגדות או השגה מצדו של העותר, ורק עת הגיע רעש הדחפורים ומכונות העבודה לשטחו ולאוזניו ממש – "התעורר" העותר. כיום מצויות העבודות בשלב מתקדם ביותר והגיעו כמעט לסיומן. לא ניתן להתעלם מהנזק אשר עלול להיגרם לאינטרס הביטחוני של המדינה, כמו גם מהנזקים הכלכליים העלולים להיגרם כתוצאה מהשהיית העבודות או עצירתן בשלב זה. שתיקתו של העותר אל מול התגבשותם של אינטרסים אלה מעלה כי בהגשת העתירה דבק שיהוי אובייקטיבי של ממש (והשוו: עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 680-679 (2002); בג"ץ 5667/24 עודה נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פסקאות 7-6 (23.7.2024)‏). אבהיר, כפי שיורחב בהמשך, כי לא מצאתי שהעותר עמד בנטל להוכיח שנפל פגם בהתנהלות המפקד הצבאי בענייננו. ודאי שלא פגם אשר בשל עוצמתו מוצדק להקל בשיהוי שנפל בהגשת העתירה מטעמים של פגיעה בשלטון החוק. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית העתירה, לרבות מתן מענה לטענות העותר בדבר פגיעה בזכותו לשימוע כדין. למעלה מן הצורך, גם לגופם של דברים לא נמצאה עילה להתערבותנו. למעשה, אין חולק בין הצדדים בדבר סמכותו של המפקד הצבאי להוציא צווי תפיסה שנועדו להגשים תכליות ביטחוניות, בכפוף להפעלתה באופן סביר ומידתי (לעניין סמכותו של המפקד הצבאי לעשות כן ועיגונה בדין הישראלי והמשפט הבינלאומי ראו, מיני רבים: בג"ץ 772/16 הועד לפיתוח חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (15.1.2017) (להלן: עניין הועד לפיתוח חברון)‏‏; בג"ץ 1376/24 עיריית אלבירה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 4 (11.12.2024) (להלן: עניין עיריית אלבירה))‏‏. לוז העתירה הוא בטענה לפיה אין זה בסמכותו של המפקד הצבאי לפעול מכוחם של צווי התפיסה לשם קידום תכליות "אזרחיות גרידא", ובענייננו – התקנת קו ביוב. לפיכך, כך לפי הנטען, עת הורה על התקנת קו הביוב מכוח צווי התפיסה הונע הוא משיקולים זרים והחלטתו אינה מתיישבת עם דיני התפיסה הלוחמתית. אלא שטענותיו אלה של העותר הועלו בעלמא, והוא לא הרים את הנטל הכבד המוטל עליו להוכיח כי צווי התפיסה אמנם הוצאו על מנת לשרת תכלית זרה, שאיננה ביטחונית (וראו: בג"ץ 4842/24 קליין נ' צבא הגנה לישראל מפקד זרוע הים, פסקה 14 (18.11.2024)‏; עניין הועד לפיתוח חברון, בפסקה 12). מנגד, בתגובתו המקדמית של המפקד הצבאי הוצהר והוסבר כי עבודות קו הביוב לא הוצאו אל הפועל מכוח צווי התפיסה – אלא מכוח צו קמ"ט המים; שהקמת גדר הביטחון וציר הפטרול במרחב מהווה "צורך ביטחוני מובהק", עת מדובר בנקודת תורפה ביטחונית המנוצלת להסתננות מפגעים; ושהעבודות ההנדסיות המתוכננות להתבצע בשטח המערה נדרשות בראש ובראשונה לשם הקמת גדר הביטחון וציר הפטרול מעל המערה, וכדי למנוע את קריסתה; כאשר הצורך בביצוע העבודות ההנדסיות בשטח המערה עומד בעינו "גם לו קו הביוב המתוכנן יבוטל כליל". לאור האמור, דין טענתו המרכזית של העותר כי צווי התפיסה הוצאו בחוסר סמכות ומשיקולים זרים – להידחות, בהעדר תשתית עובדתית וראייתית, ולו מינימלית, לטענותיו. מושכלות יסוד הן כי אין די בכך שלמפקד הצבאי נתונה הסמכות, אלא עליו להפעילה בכפוף לעקרונות הסבירות והמידתיות. ליישום עקרונות אלה התייחסו הן העותר והן המפקד הצבאי בכתובים בהרחבה. כחוט השני עוברת בפסיקה ההלכה לפיה בית משפט זה לא יתערב במתחם שיקול הדעת הרחב השמור למפקד הצבאי בהחלטותיו בעניינים הנטועים בצורך ביטחוני, בשל מומחיותו ואחריותו בנושאים אלה, אלא במקרים חריגים הלוקים בחוסר סבירות קיצוני או היעדר מידתיות. זאת, מן הטעם שבית המשפט אינו "שם עצמו מומחה לענייני ביטחון וצבא" ואינו מחליף את שיקול דעתו של המפקד הצבאי בשיקול דעתו שלו (וראו, מיני רבים: בג"ץ 2442/23 עראערה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 7 (28.9.2023)‏‏; בג"ץ 9773-09-24 אנסטאס נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, פסקאות 7 ו-9 (4.12.2024); בג"ץ 8220/23 מנצארה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 9 (27.11.2024); בג"ץ 22268-01-25 מילר נ' משרד הביטחון, פסקה 3 (10.3.2025)‏‏). לעניינו של עיקרון המידתיות, יפים הדברים אשר נאמרו גם הם בנוגע לתוואי גדר הביטחון, בעניין אחר: "עקרון המידתיות מספק אמת מידה המאזנת בין צורכי הצבא והביטחון לבין צורכי האוכלוסיה המקומית; המידתיות מתמקדת ביחס שבין המטרה אותה מבקשים להגשים לבין האמצעים הננקטים להגשמתה; היא מצריכה קיומו של קשר התאמה בין המטרה לבין האמצעי הננקט; היא מחייבת כי האמצעי הננקט יכרוך את הפגיעה הקטנה ביותר האפשרית בפרט לצורך קיום התכלית הנדרשת, וכי הפגיעה הצפויה מנקיטת האמצעי כאמור תעמוד ביחס ראוי לתועלת שתצמח מהפעלתו. קיומם של תנאים אלה במצטבר יצביע על כך שפעולת הרשות הינה מידתית. [...] עקרון המידתיות בוחן בראש ובראשונה את עצם חוקיותה של הקמת גדר ההפרדה באזור נתון, אולם אין הוא מסתפק בכך. גם מקום שעצם ההקמה עומדת במבחן זה משליך עקרון המידתיות על התוואי המתוכנן לגדר. האיזון המידתי אוצל אפוא על עצם הקמת הגדר כמו גם על תכנון מיקומה כדי ליישב כראוי את השגת התכלית הביטחונית הבלתי נמנעת עם החובה ההומניטרית להקטין במידת האפשר את הפגיעה בזכויות הפרט הכרוכה בפעולה השלטונית" (בג"ץ 940/04 אבו טיר נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פ"ד נט(2) 320, 329-328 (21.11.2004). בענייננו, נחה דעתי כי צווי התפיסה הוצאו מטעמים ביטחוניים מובהקים ותכליתם ליתן מענה לסיכונים הביטחוניים הקיימים במרחב תוואי התפיסה מהסתננות בלתי מבוקרת של גורמים עוינים משטחי איו"ש לשטח ישראל. אף לא שוכנעתי כי תוואי התפיסה אינו עומד במבחן הסבירות והמידתיות באופן המקים עילה להתערבותנו. כפי שעולה מן התגובה לעתירה, ההחלטה הראשונית על תוואי גדר הביטחון – תוך גרימת נזק מסוים למערה – גובשה לאחר עבודת מטה מאומצת של רשויות הצבא וגורמי המנהל האזרחי במסגרתה נבחנו החלופות השונות לתוואי הגדר בשים לב לשיקולים הרלוונטיים, לרבות שיקולים סביבתיים, נופיים, טופוגרפיים ועוד. אף על פי כן, לאחר קבלת השגתו של העותר, ניאותו גורמים אלה לבחון, פעם נוספת, חלופות נוספות להסטת התוואי המתוכנן מן המערה או להקמת גשר מעליה. ואולם, גם אז, ולאחר בחינת שלוש חלופות קונקרטיות, נמצאו אלה בלתי מתאימות בשל קשיים טופוגרפיים שונים; פגיעה בשטחי חקלאות; ומגבלות גיאוטכניות העלולות לפגוע במערה אף יותר. כן נמצא כי התוואי שנבחר הוא החלופה הטומנת בחובה את הפגיעה הפחותה ביותר – הן במרקם החיים של תושבי המרחב והן בערכי הנוף – תוך עמידה ביעדים המבצעיים הנדרשים. המפקד הצבאי הבהיר כי הגם שנקבע שאין למערה "ערך אקולוגי כשלעצמה", נעשה מאמץ לצמצם את הנזק הנגרם לה למינימום ההכרחי באופן שעבודות מילוי הבטון יצומצמו לחלק המערה המצוי במישרין מתחת לתוואי ציר הפטרול המתוכנן בלבד, המהווה כ-30% מן המערה. באופן זה, תתאפשר נסיעה בטוחה של כלי רכב בתוואי המתוכנן מעל המערה, ללא סכנה לקריסתה; ולצד זאת, יתרת שטח המערה יוותר בר-שימוש, תוך שחלקה הדרומי של המערה יישאר פתוח. לאור האמור, וחרף ההבנה לעניינו של העותר המבקש להרחיק את תוואי הגדר משטחו – מששקדו גורמי המקצוע על התכנית; משנבחנו חלופות אחרות ונדחו מטעמים ענייניים; ומשהפגיעה במערה צומצמה, לא מצאתי שהוכח שהחלטת המפקד הצבאי לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בהיעדר מידתיות אשר יש בהם לגבש עילה להורות על הסטת תוואי התפיסה שנקבע. למותר לציין, כפי שצוין מלכתחילה, כי העותר רשאי להגיש בקשה לקבלת דמי שימוש בגין התפיסה של שטח המערה, בכפוף להוראות הצווים והדין. סוף דבר: העתירה נדחית. גילה כנפי-שטייניץ שופטת המשנה לנשיא נעם סולברג: אני מסכים. נעם סולברג משנה לנשיא השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה עם חברתי השופטת ג' כנפי-שטייניץ כי דין העתירה להידחות. כשלעצמי, די לי בשיהוי המהותי שנפל בהגשת העתירה ובהיעדרו של בסיס עובדתי לטענות שהועלו בה, כדי להגיע למסקנה זו. דפנה ברק-ארז שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתן היום, ל' תשרי תשפ"ו (22 אוקטובר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת