פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 122/06
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 122/06
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותר:
עו"ד זאב אפיק
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים
2. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
3. מדינת ישראל -משרד התשתיות הלאומיות
עתירה למתן צו עשה
בשם העותר:
בעצמו
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
העותר, עורך-דין במקצועו, עבד שנים ארוכות בשירות המדינה כיועץ משפטי של משרד האנרגיה והתשתית. לימים, עם הקמת משרד התשתיות הלאומיות תחת משרד האנרגיה והתשתית התגלע סכסוך בין העותר למשיבה 3 לגבי תנאי העסקתו ומעמדו. הסכסוך נדון בפני בורר, וכתוצאה מהכרעתו פרש העותר מתפקידו ביום 1.1.01. ביום פרישת העותר לגמלאות, עמדה לזכותו יתרת ימי חופשה בלתי מנוצלת בשיעור של 296.31 ימים, מתוכם שולם לו פדיון עבור 69 יום בלבד. משכך, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בה עתר לתשלום פדיון יתרת ימי חופשתו (227.31 יום), כפי שאף השתמע, לדעתו, מפסק הבורר.
בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי שאלת זכאותו של העותר לפדיון ימי חופשה לא הועמדה להכרעת הבורר, וממילא אף לא נדונה ולא הוכרעה על ידו. הוא עמד בפסק-דינו על פניות חוזרות ונשנות, אשר הופנו אל העותר בדרישה, כי ינצל את ימי החופשה שנצברו לו, החל משנת 92' ועד למועד פרישתו וקבע, כי בידו של העותר היה לנצל את ימי החופשה שנצברו לו, למצער בתקופה שלמן שנת 98 אלא שהעותר סרב שוב ושוב לצאת לחופשה. בית הדין האזורי לעבודה אף קבע, כי אין בטענת העותר, שלא הוכחה, לפיה נמנע מלצאת לחופשה מחשש לפגיעה במעמדו, כדי לזכות אותו בזכות לצבור את ימי החופשה בניגוד להוראות הדין והתקשי"ר. אף טענתו לעניין מצג שווא לגבי יתרת ימי החופשה שייפדו נדחתה, תוך שבית הדין קבע, כי העותר היה מודע לזכויותיו. לפיכך, דחה בית הדין האזורי את תביעתו.
אף ערעורו של העותר לבית הדין הארצי לעבודה נדחה. בית הדין הארצי קבע, כי ממצאי בית הדין האזורי מעוגנים היטב בחומר הראיות, וכי פסק-דינו של בית הדין האזורי מתיישב עם המדיניות המותווית בדין, להגביל את היכולת לצבור ימי חופשה על-מנת להותיר את החופשה כזכות סוציאלית ולא כלכלית. עוד נקבע, כי התנהגות המשיבה 3 לפנים משורת הדין בניסיונה להגיע להסכמה עם העותר לגבי ניצול ימי חופשתו, אינה שוללת ממנה את היכולת לעמוד על זכותה החוקית ולמחוק יתרת חופשה צבורה בלתי מנוצלת, שכן זכות הצבירה קיימת אך ורק בגדרי החוק וההסכמים, לרבות התקשי"ר. לפיכך, אישר בית הדין הארצי את פסק-דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו.
מכאן העתירה שבפנינו, בגדרה טוען העותר, כי שגו ערכאות בית הדין בהתעלמן מטענותיו המשפטיות, שעיקרן בתחולת עקרונות תום הלב והמניעות על יחסי העבודה. לטענתו, הסכמתו לפרוש לגמלאות מבוססת הייתה על הבנתו, כי ימי החופשה שנצברו לו ייפדו, וכי הבנה זו הייתה משותפת אף לבורר, אף כי עניין זה לא נדון בפניו ישירות, ולפיכך מצא הבורר לנכון לקבוע את יתר זכויות הפרישה שלו בצמצום יחסי. כמו-כן טוען העותר, כי לא ניתן היה לצפות ממנו לצאת לחופשה ארוכה החל משנת 98' ואילך, שכן חופשה כזו הייתה משמשת לפגיעה במעמדו במסגרת המשרד.
דין העתירה להידחות על הסף.
כידוע, אין בית-משפט זה יושב כערכאת ערעור על פסיקתם של בתי-הדין לעבודה. בית-משפט זה לא יתערב בפסיקתם של בתי-הדין לעבודה, אלא אם נפלה בפסק-הדין טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה (ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, עמ' 693; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים נ' בית הדין הארצי, פ"ד נז(6) 810).
בענייננו, מבוססות הכרעות הערכאות הקודמות על ממצאי עובדה פרטניים, אשר נקבעו על-ידי בית הדין האזורי בעניינו של העותר, ואין בקביעות אלו בכדי לעמוד ברף הנדרש לשם עתירה לבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בהתאם לכללים שנזכרו לעיל.
אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף.
ניתן היום, ח' בטבת תשס"ו (9.2.2006).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06001220_H01.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il