מ.ד יהונתן בניה ופיתוח בע"מ נ. שר הביטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 1217/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1217/15 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות העותרת: מ.ד יהונתן בניה ופיתוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. שר הביטחון 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 3. ראש המנהל האזרחי 4. מפקד משטרת מחוז ש"י 5. מועצה מקומית בית אל 6. עבד אל רחמן אחמד עבד אל רחמן קאסם עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשע"ה (15.6.2015) בשם העותרת: בשם המשיבים 4-1: בשם המשיבה 5: בשם המשיב 6: עו"ד הראל ארנון עו"ד חני אופק עו"ד עקיבא סילבצקי עו"ד שלומי זכריה פסק-דין הנשיאה מ' נאור: בפסק הדין שניתן בבג"ץ 9669/10 קאסם נ' שר הביטחון (8.9.2014) (להלן: עניין קאסם) הורה בית-משפט זה, ברוב דעות, על מימוש צווי ההריסה שהוצאו למבנים המצויים באזור המערבי של היישוב בית אל. בעתירה שלפנינו התבקשנו לשנות מתוצאה זו, ולהורות למדינה להימנע מהריסת המבנים. רקע והליכים קודמים 1. ביום 8.9.2014 ניתן פסק הדין בעניין קאסם. במסגרת פסק הדין, ניתן בדעת רוב (מפי הנשיא א' גרוניס ובהסכמת השופטת ע' ארבל, כנגד דעתי החולקת) צו מוחלט, שלפיו נדרשה המדינה לבצע הריסה של מספר מבנים שנבנו בחלקו המערבי של היישוב בית אל (להלן: המבנים). בפסק הדין נקבע כי על המדינה לבצע את ההריסה בתוך שישה חודשים, אלא אם תבוצע הריסה עצמית לפני מועד זה. את נימוקי פסק הדין אביא מייד, אך תחילה אעמוד בקצרה על הרקע הרלוונטי לענייננו. 2. היישוב בית אל הוקם בשנת 1978 על מקרקעין פרטיים מוסדרים שנתפסו בשנת 1970 לצרכים צבאיים. עתירה שהוגשה נגד תפיסת המקרקעין לשם הקמת היישוב – נדחתה (בג"ץ 606/78 איוב נ' שר הביטחון, פ"ד לג(2) 113 (1979) (להלן: עניין איוב)). מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין בעניין איוב, ניתן פסק-דין בבג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1 (1979) (להלן: עניין אלון מורה), שבו בוטלה תפיסת מקרקעין במבואות העיר שכם לשם הקמת יישוב אזרחי אחר, מן הטעם שלא הוכח קיומו של צורך צבאי בהקמת היישוב. מספר שבועות לאחר מתן פסק הדין בעניין אלון מורה, החליטה הממשלה כי יישובים חדשים ביהודה ושומרון יוקמו מעתה על אדמות שבבעלות המדינה. בה בעת, הוחלט לפעול לשם הרחבתם של יישובים קיימים. 3. במרוצת השנים הוחלט על הפיכתו של היישוב בית אל למועצה מקומית, וליישוב הוגדר תחום שיפוט בהיקף של 570 דונמים. המבנים מושא דיוננו נבנו בתחום השיפוט של היישוב, אך ללא היתרי בנייה ותוכנית מתאר בתוקף. לפיכך, הוצאו ביחס למבנים בחודש אוקטובר 2010 צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה. משלא מומשו הצווים, הוגשה עתירה לבית-משפט זה, שבה התבקש בית המשפט להורות על אכיפתם לגבי המבנים (בג"ץ 9669/10 קאסם נ' שר הביטחון). 4. במהלך ההתדיינות בעתירה, עברה עמדתה של המדינה תהפוכות. בתחילה התחייבה המדינה לבצע את הריסת המבנים, וביקשה מבית המשפט כי תינתן לה שהות לעשות כן. בשלב מאוחר יותר, ציינה המדינה כי קיימת אפשרות לקיים הליך תכנוני ביחס למקרקעין שעליהם נבנו המבנים. לבסוף, ביקשה המדינה כי בטרם ימומשו צווי ההריסה, יתיר בית המשפט לנקוט בפעולות למיצוי האפיק התכנוני ביחס למבנים. 5. בית המשפט פסק כאמור, ברוב דעות, כי אין מקום להיעתר לבקשת המדינה להמתין למיצוי האפיק התכנוני. הנשיא גרוניס קבע כי בנסיבות שנוצרו, מתן אפשרות לקדם את הליכי התכנון "משמעו חריגה מהתחייבויות המשיבים לבית משפט זה ומביצוע צווים שהוצאו על ידם, מבלי שיש כל ערובה שהאפיק התכנוני יסתיים בהכשרת הבנייה" (שם, פס' 31). כמו כן, צוין כי הליכי התכנון טרם החלו ואף לא הוגשה תכנית מתאר למקרקעין שבמחלוקת. נדבך נוסף להכרעתו של הנשיא גרוניס היה כי המקרקעין עליהם נבנו המבנים הם מקרקעין פרטיים. לפיכך, נקבע כי דין העתירה להתקבל. הנשיא גרוניס הוסיף וקבע כי אין בדעתו להכריע בטענה נוספת שהעלה העותר (במסגרת בג"ץ 6528/13, שהדיון בו אוחד עם בג"ץ 9669/10 מושא דיוננו), שלפיה אי-השימוש במקרקעין במשך שנים רבות וכוונת המדינה להכשירם למגורים, מצדיקים את ביטולו של צו התפיסה החל על מקרקעין אלה. השופטת ארבל הצטרפה כאמור לדעתו של הנשיא גרוניס. 6. דעתי הייתה שונה. סברתי כי יש הצדקה לאפשר למדינה פרק זמן נוסף – אשר לא ייארך יותר משנה – שבמהלכו ניתן יהיה לקדם את הליכי התכנון של המבנים. זאת, בכפוף לכך שבמסגרת ההליך התכנוני תישקלנה העובדות כי מדובר בקרקע פרטית וכי הבנייה הינה בלתי-חוקית. מסקנתי נסמכה על נסיבותיו של המקרה, ובהן תחולתו של צו תפיסה על הקרקע, אשר הוּצָא לשם הקמת היישוב בית אל. בהקשר זה ציינתי כי "מציאות משפטית זו משליכה לדעתי על האפשרות למצות את הליכי התכנון בנוגע לקרקע שבמחלוקת... " (שם, פס' 3). לצד זאת, הדגשתי בפסק-דיני נסיבות מיוחדות נוספות, ובכללן מיקומה של הקרקע בתוך תחום השיפוט של היישוב בית אל; מאפייני הבנייה והיקפה המצומצם ביחס ליישוב; והיעדרה של מחלוקת באותו הליך בדבר קיומו של צורך ביישוב בכללותו. לנוכח האמור לעיל, ובשים לב לפסיקה ענפה של בית-משפט זה בסוגיות דומות, דעתי הייתה כי אין מניעה עקרונית לקדם את הליכי התכנון ביחס למבנים. במענה לחברי הנשיא גרוניס, ציינתי כי התנהלותה של המדינה בתיק זה אכן אינה ראויה לציון לשבח, אך במקרה זה לא די בכך על-מנת להורות על קבלת העתירה. לבסוף הדגשתי, כי איני מבקשת לסטות מהעיקרון לפיו אין לאפשר בנייה בקרקע פרטית וכי מסקנותיי מוגבלות לנסיבותיו החריגות של המקרה דנן. העתירה הנוכחית והתגובות לה 7. שבועות ספורים לפני תום התקופה שקצב בית המשפט לצורך פינוי המבנים, הוגשה ביום 17.2.2015 העתירה שלפנינו, בה התבקשנו כאמור להורות למדינה להימנע מהריסתם של המבנים. העותרת היא חברה קבלנית, חברת מ.ד. יהונתן בניה ופיתוח בע"מ, אשר יזמה את הקמת המבנים. בפתח הדברים, ציינה העותרת כי היא ערה לכך שעתירתה עוסקת בנושא שנדון והוכרע בעניין קאסם. אולם, לשיטתה, המקרה דנן מצדיק לדון בנושא זה מחדש. לטענת העותרת, לאחר מתן פסק הדין בעניין קאסם התרחש שינוי נסיבות מהותי, בדמות החלטת ועדת המשנה להתיישבות של מועצת התכנון העליונה מיום 11.2.2015 (להלן: מועצת התכנון העליונה), להמליץ לממונה על מתן היתרים בשטחים תפוסים לצרכים צבאיים לאשר את מערכת ההנחיות 219/12/1. מערכת הנחיות זו מייעדת את המקרקעין שעליהם נבנו המבנים למגורים. לטענת העותרת, התפתחות תכנונית זו מצדיקה לחרוג מעיקרון סופיות הדיון, שכן "עתה ניתן לומר ברמת ודאות גבוהה מאוד, כי מיצוי האפיק התכנוני יסתיים, תוך חודשים ספורים, בהכשרת הבניה", וכי "לא יכולה להיות מחלוקת כי אילו עובדה זו [אישור מערכת ההנחיות – מ.נ.] הייתה קיימת לפני מתן פסק הדין, תוצאתו הייתה שונה" (פס' 16 לעתירה). בד בבד עם העתירה, הגישה העותרת בקשה לצו ביניים, שהתקבלה (השופט א' שהם, החלטה מיום 5.3.2015). לאחר הגשת העתירה ובסמוך לדיון, עדכנה העותרת כי הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה בית אל דנה בהתנגדות שהוגשה כנגד מערכת ההנחיות, והחליטה לדחותה. 8. המדינה תומכת בעמדת העותרת. לטענתה, בחודשים האחרונים אכן חלה התקדמות משמעותית בהליכי התכנון של המבנים, המצדיקה דיון מחדש בסוגיה. לפיכך, הודיעה המדינה כי היא מסכימה להותרת המבנים על כנם למשך שישה חודשים נוספים. גם המשיבה 5, מועצה מקומית בית אל, תומכת בקבלת העתירה. 9. המשיב 6, הטוען לבעלות במקרקעין שבמחלוקת (הוא העותר בעניין קאסם), מתנגד נחרצות למבוקש בעתירה. עמדתו היא כי דין העתירה להידחות על הסף ולמצער לגופה. לטענת המשיב, העתירה הנוכחית מבקשת למעשה את ביטולו של פסק הדין בעניין קאסם, וזאת ללא כל הצדקה. לטענתו, קיומה של אפשרות כי תופקד מערכת הנחיות הייתה ידועה לבית המשפט, ואף-על-פי-כן נקבע כי אין להמתין למיצוי ההליך התכנוני. מכל מקום, טען המשיב, ההתפתחות התכנונית עליה מצביעים העותרת ויתר המשיבים אינה התפתחות ממשית, שכן הפקדת מערכת הנחיות אין משמעה כי הליכי התכנון קרובים לסיום. בשולי הדברים, טען המשיב כי מערכת ההנחיות הוגשה זמן קצר לפני פקיעת המועד האחרון לפינוי המבנים, וכי עובדה זו אומרת דרשני. דיון והכרעה 10. נקודת המוצא לדיון היא פסק הדין בעניין קאסם, שבו נקבע כאמור ברוב דעות כי על המדינה לבצע את הריסת המבנים בתוך שישה חודשים. השהות לפינוי ניתנה על-מנת לאפשר למשיבים להיערך לביצוע ההריסה. בתוך כך, דחתה דעת הרוב מפורשות את בקשת המדינה למצות את אפיקי התכנון ביחס למבנים. כך קבע הנשיא גרוניס (פס' 25): "השאלה המרכזית העומדת להכרעה כעת היא האם יש להיעתר לבקשת המשיבים למצות אפיק תכנוני, בסיומו יובהר האם ניתן להכשיר בדיעבד את בניית המבנים במקרקעין שבמחלוקת. אקדים ואציין כי לגישתי, נוכח השתלשלות האירועים שפורטה בהרחבה לעיל, ובשים לב לנסיבותיו הייחודיות של העתירות שלפנינו, אין מקום להיעתר לבקשה זו" (ההדגשות הוספו – מ.נ.). ובהמשך הדברים קבע: "בנסיבות שנוצרו, מיצוי האפיק התכנוני [ביחס למבנים – מ.נ.] משמעו חריגה מהתחייבויות המשיבים לבית משפט זה ומביצוע צווים שהוצאו על ידם, מבלי שיש כל ערובה שהאפיק התכנוני יסתיים בהכשרת הבנייה... מכל הטעמים הללו, ובעיקר בשים לב לכך שעסקינן בקרקעות פרטיות, נוכח ההתחייבויות החוזרות ונשנות של המשיבים להריסת המבנים ומשום שלמעלה משלוש שנים לאחר הגשת העתירה הראשונה טרם הופקדה תוכנית מוצעת, אין, לגישתי, מקום להיעתר כיום לבקשה למצות את ההליך התכנוני... כדי לאפשר למשיבים להיערך להריסת המבנים, ובהתחשב בכך שטרם הושלמה בנייתם, אציע כי נקבע שההריסה תבוצע לא יאוחר משישה חודשים מהיום" (פסקאות 32-31). 11. הנה כי כן, אף שהנשיא גרוניס היה מודע לאפשרות כי המבנים יוכשרו מבחינה תכנונית בדיעבד, הכרעתו הייתה שאין להמתין למיצויים של הליכי התכנון. בשים לב להכרעת בית המשפט, משמעותו של הסעד המבוקש בעתירה הנוכחית – מניעת הריסת המבנים עד לסיום הליכי התכנון – היא שינוי פסק הדין שניתן בעניין קאסם (ראו והשוו: בג"ץ 1748/06 ראש עיריית דאהריה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פס' 5 (24.7.2007); בג"ץ 3905/14 אל וואטן בע"מ נ' שר הביטחון (6.1.2015)). 12. לנוכח האמור לעיל, הסעד המבוקש בעתירה שלפנינו אינו עולה בקנה אחד עם הכלל בדבר מעשה-בית-דין. לפי כלל זה, משניתן פסק-דין, הוא מהווה סוף פסוק להתדיינות נוספת בעניין מושא הפסק (ראו: בג"ץ 9060/08 עבדאללה נ' שר הביטחון, פס' 6 (7.5.2012) והאסמכתאות הרבות שם (להלן: עניין עבדאללה); עיינו גם: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 487-486, 654-651 (2015) (להלן: רוזן-צבי)). "...ביסודו של עיקרון זה עומד אינטרס הציבור, וכמותו אינטרס הצדדים להליך, כי יהיה סוף לדיוני משפט וכי ייעשה צדק עם הפרט, שלא יהיה נתון להליכים נוספים בשל אותה עילה או פלוגתא" (בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נה(2) 241, 244 (1999); כן ראו: בג"ץ 8887/06 אל-נאבות נ' שר הביטחון (25.3.2012) (להלן: עניין מגרון); רוזן-צבי, בעמ' 490-487). הגיונו של הכלל בדבר מעשה-בית-דין חל גם בבית המשפט הגבוה לצדק. כפי שנפסק עוד בבג"ץ 20/64 "המסייר" בע"מ נ' המפקח על התעבורה, פ"ד יח(3)245, 250 (1964): "הכלל הזה [שלפיו צד להליך אינו בן-חורין להעלות מחדש עניינים שהוכרעו בדיון קודם] חל על דיוני בית-המשפט הגבוה לצדק אם לפי תורת 'מעשה-בית-דין' ואם משום שבית-המשפט לא ירשה לבעל-דין להטרידו שנית בדבר שכבר הובא לפניו קודם לכן והוכרע על-ידיו... הסעד שבית-משפט זה מושיט לבעל-דין הוא סעד שבשיקול-דעת ובדרך כלל הוא לא ישתמש בשיקול-דעתו לטובת בעל-דין החוזר ומטרידו בענין שכבר היה לפניו, דבר שהוא בבחינת שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט". הנה כי כן, נושאים שהוכרעו בפסק-דין מקימים מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושאים שנדונו והוכרעו (נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 4-3 (1991) (להלן: זלצמן)). אין צריך לומר כי בנסיבות מעין אלה "...אין עוד נפקא מינה מה היתה דעתו של כל אחד ואחד מחברי המותב [שנתן את פסק הדין הקודם –מ.נ.]" (בג"ץ 10338/03 וש טלנקל בע"מ נ' שר התקשורת, פס' 10 (15.5.2006) (להלן: עניין טלנקל)). 13. העותרת ערה לקושי זה. על-כן היא ציינה מיוזמתה בעתירה כי "על העתירה לצלוח משוכה גבוהה בדמות הכלל בדבר מעשה בית-דין" (פס' 17 לעתירה). עם זאת, לטענתה, במקרה שלפנינו מוצדק לחרוג מכלל זה. אכן, כלל הסופיות אינו מוחלט. כשיש טעם מיוחד לכך, ישוב וידון בית המשפט הגבוה לצדק בעניין שכבר נדון לפניו. כך, למשל, אם אירע שינוי מהותי בנסיבות המקרה, כאשר התגלו עובדות חדשות או כאשר יש טעמים אחרים המצדיקים דיון נוסף בעניין מסוים (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 511-510 (1992); בג"ץ 3731/95 סעדיה נ' לשכת עורכי הדין (19.6.1995); בג"ץ 4047/05 פרחי נ' שר הפנים (28.6.2005); בג"ץ 1019/06 המועצה האזורית מטה בנימין נ' ממלא מקום ראש הממשלה (1.2.2006) (להלן: עניין מטה בנימין); עניין טלנקל, פס' 15; זלצמן, בעמ' 630; רוזן-צבי, בעמ' 652). אולם, חריגים אלה מצומצמים בהיקפם ואין לעשות בהם שימוש כדבר שבשגרה (עניין עבדאללה, פס' 8). 14. לאחר שעיינו בכתובים ושמענו טענות על-פה, אנו סבורים כי טענותיה של העותרת אינן מצדיקות סטייה מעיקרון סופיות הדיון. הטענה המרכזית של העותרת היא כי הפקדת מערכת ההנחיות ודחיית ההתנגדות שהוגשה כנגדה, עולות כדי "שינוי מהותי בנסיבות המקרה או חשיפת עובדות חשובות לעניין, שלא היו ידועות ולא היו יכולות להיות ידועות בעת הדיון הראשון" (בג"ץ 7198/93 מיטראל בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד מח(2) 844, 851 (1994)). דין טענה זו להידחות. 15. במהלך ההתדיינות בעתירת קאסם הובאה לידיעתנו העובדה שהמשיבים עמלים על קידומה של מערכת הנחיות, אשר מכוחה ניתן יהיה לדעתם להכשיר את המבנים בדיעבד. כן היה ידוע כי המדינה והמשיבים הנוספים חפצים בהכשרת המבנים (פס' 16, 21, 23 לפסק-דינו של הנשיא גרוניס; פס' 12 לפסק-דיני). על רקע זה, קבעה דעת הרוב כי אין צורך להכריע בשאלת היתכנותה של מערכת ההנחיות שעתידה הייתה לחול על המקרקעין, שכן בין כך ובין כך, דינם של המבנים להיהרס. דעת הרוב ביקשה איפוא לשים סוף פסוק להתדיינות בגורלם של המבנים, אף ב"מחיר" ויתור מודע על האפשרות להכשירם. משאלה הם פני הדברים, לא ניתן לקבוע כי ההתפתחות התכנונית עליה עמדה העותרת עולה כדי נתון מהותי המצדיק דיון מחודש בסוגיה. בית המשפט כבר "שקלל" את האפשרויות התכנוניות בפסק הדין הקודם ואיזנן עם שיקולים חשובים אחרים (ראו והשוו: עניין מגרון, פס' 12). אזכיר, כי הכרעתה של דעת הרוב לא נסמכה רק על התמשכותם של הליכי התכנון, אלא גם על התנהלותה של המדינה בהליך ועל היותה של הקרקע פרטית. לפיכך, טענת העותרת שלפיה לוּ היה יודע בית המשפט על דבר הפקדתה של התוכנית, היה הדבר משנה את הכרעתו, אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין. 16. זאת אף זאת: כפי שעולה מהנתונים שלפנינו, אף שחלה התקדמות בהליך התכנוני, הוא טרם הסתיים. בדיון לפנינו ציינה המדינה כי מערכת ההנחיות צריכה להידון בפני המועצה העליונה פעם נוספת בנוכחות הצדדים, ולאחר מכן תועבר לאישורו של שר הביטחון. המדינה מסרה אמנם כי אין מניעה כי הדיון בפני המועצה העליונה יתקיים בחודש יולי הקרוב, וכי התכנון יושלם בתוך פרק זמן "קצר". אולם, היא התקשתה לתת מענה לשאלה מהו המועד הצפוי לסיום הליכי התכנון. לנוכח האמור לעיל, גם אם אניח כי סיום של הליכי התכנון עשוי היה להצדיק דיון מחדש בנושא, ממילא לא זו המציאות בענייננו. 17. העותרת טענה כי שיקולי צדק ואינטרס הציבור מצדיקים לקיים דיון מחודש בסוגיה שעל הפרק. לטענתה "...אם הבניה לגופה רצויה מבחינה תכנונית מה טעם בהתעקשות על הריסתה רק כדי להקימה שוב – הפעם בהיתר – מיד אחר כך" (פס' 43 לעתירה). לא אחווה כאן דעה בשאלה אם בהנחה שהליכי התכנון יושלמו ניתן יהיה להקים מחדש את המבנים, כפי שמניחה העותרת. גם בהנחה שכך הוא, אין בידי לקבל את הטענה. אינטרס הציבור הוא כי פסקי-דין יקוימו ככתבם וכלשונם. פתרון שהיה אפשרי לפני מתן פסק הדין אינו יכול להתקבל עתה, לאחר שכבר נשקלו כלל השיקולים הרלוונטיים והדיון בסוגיה מוּצָה. "הכל כפופים לחוק והגיעה שעת האמת" (עניין מגרון, פס' 14; עניין מטה בנימין, פס' 13). אכן, דעתי בעניין קאסם הייתה שונה לגוף העניין מדעתם של חבריי. סברתי שם כי נסיבות המקרה מחייבות תוצאה משפטית אחרת. אולם, הכרעת הרוב גוברת על דעת המיעוט. ידועה האמרה כי יש להישמר מפני הפיכתו של בית המשפט ל"בית שופטים", והדברים יפים גם לענייננו. 18. בסופו של דבר, אף שלעתים יש מקום לחרוג מכלל הסופיות, בענייננו טענות העותרת אינן עולות כדי "נימוקים חריגים וייחודיים שיש בהם כדי להורות על הסעד יוצא-הדופן של 'חידוש הדיון'" (עניין עבדאללה, פס' 10). בטרם סיום אעיר, כי האצת הליכי התכנון זמן קצר לפני פקיעתו של המועד האחרון לפינוי המבנים, מעוררת אף היא שאלות לא פשוטות. 19. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אנו מאריכים את המועד לפינוי עד ליום 30.7.2015 (י"ד באב התשע"ה). העותרת תישא בהוצאות המשיב 6 בסך 25,000 ש"ח. ה נ ש י א ה השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתה של חברתי הנשיאה נאור. היא מיוסדת על עקרון סופיות הדיון ומעשה בית דין במקרה דנא. בית משפט הוא ולא "בית שופטים", גם אם כשלעצמי נראית לי – בכל הכבוד – דעת המיעוט של המשנה (כתארה אז) נאור בהתדיינות הקודמת (בג"ץ 9669/10 קאסם נ' שר הביטחון - 8.9.14). ב. אכן, המשפט העברי, שלא כמשפט הנוהג בישראל, אינו מכיר ככלל בעקרון סופיות הדיון, וכדברי פרופ' אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע"א כרך ג', עמ' 1297) "עמדתו של המשפט העברי שונה בתכלית (מעקרון מעשה בית דין – א"ר), באשר שם שורר דרך כלל העיקרון הרחב שלפיו יש בידי בעל דין לסתור את דינו, גם לאחר שניתן פסק הדין. העילה לפתיחת הדיון מחדש עשויה להיות או טעות שנתגלתה בפסק הדין, או ראיות חדשות שנמצאו לבעל הדין לאחר מתן פסק הדין ויש בהן כדי לסתרו. במשפט העברי גובר איפוא השיקול של הצורך לדון דין אמת בין הצדדים, על כל שיקול אחר. אכן, גם במסגרת המשפט העברי ישנם חריגים, אבל הכלל הרחב הוא שאין קיימת מניעות בעד בעל דין החפץ להוכיח שפסק הדין שהוצא כנגדו אינו נכון". הטעם לכך הוא, כאמור רעיון דין האמת; ועם זאת כונן מוסד הערעור, בית הדין הגדול לערעורים, ולא זה המקום להרחיב בכך (ראו שם, 1343 ואילך). בהמשך מציין המחבר המלומד, בצירוף אסמכתאות כי גם במשפט הישראלי הנוהג משנפתח הפתח לפתיחתו מחדש של פסק דין סופי (עמ' 1300-1299). אחת האסמכתאות היא ע"א 4682/12 עזבון שעיה נ' בית טלטש פ"ד נז (3) 366. באותו עניין, מפי השופט (כתארו אז) מצא, הוחלה האפשרות של פתיחת משפט מחדש בבחינת "משפט חוזר אזרחי", במקרה שבו נתגלו ראיות חדשות "שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין" (עמ' 371). ג. ואולם, לא בכגון דא עסקינן כאן. מעבר למהותו הבג"צית-מינהלית של ההליך, להבדיל ממשפט אזרחי, הנה כפי שתיארה חברתי (פסקה 15), היתכנות הנתונים המשמשים עתה בסיס לעתירה היתה לפני בית משפט זה בעניין קאסם נ' שר הביטחון. משום כך אין עסקינן בחידוש בלתי נצפה שבשלו ייפתח פסק דין סופי (אשר גם לא הוגשה לגביו בקשה לדיון נוסף, בלא שאביע דעה על האפשרות התיאורטית של קבלתה). ד. בבג"ץ 2031/13 רגבים נ' ראש ממשלת ישראל (22.6.15) נזדמן לי לומר לעניין בניה של ישראלים בקרקע פרטית של פלסטינאים (פסקה יא) "אילו חיינו בתנאים נורמליים, יתכן שחלק ניכר ממקרים אלה היו נפתרים עוד בטרם בניה על-ידי מו"מ ורכישה, בדרך אזרחית רגילה. אך לא זו המציאות. על עסקות רגילות קשה מאוד לחשוב ועסקות בחשאי ככל שישנן יוצרות קושי להוכיחן. מכל מקום יש למנוע 'נעשה ונשמע', תחילה נעשה ואחר כך נשמע, ואין לקבל מעשים בלתי חוקיים, יהיו אשר יהיו... ככל שמדובר בבניה בקרקע פרטית יינתנו לא אחת צוי הריסה, ועל השוקלים לבנות בקרקע כזאת לדעת זאת". אילו ניתן היה להגיע להבנות עם בעלי הקרקע כאן, נוכח המציאות המורכבת בשטח, הנה מה טוב, אך לא בכך עסקינן. אוסיף מעבר לתיק זה: בסופו של יום, הבונה בקרקע פרטית, בונה על סיכונו ונוטל את הסיכון, דבר שאפשר למנעו מראש וצר מאוד על כך – צר על ההתדיינות, צר על הנופך הפוליטי הנכרך לעניין בנסיבות שאנו חיים בהן, וצר על תוצאה שיכלה להימנע וחוששני כי אין הימנה מנוס. ה. אצטרף איפוא לחברתי. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה מ' נאור. ניתן היום, ‏ו' בתמוז התשע"ה (‏23.6.2015). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15012170_C05.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il