פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 1216/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1216/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי תל אביב 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים בשם העותרת: עו"ד איתן ליפסקר בשם המשיב 3: בעצמו פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו עתירה ליתן צו על תנאי למשיבים 2-1, בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, לבוא וליתן טעם מדוע לא יורו על השמת הסדרי הראיה בין המשיב 3 לבין ילדיו הקטינים תחת פיקוח רשויות הרווחה, וזאת לשם הגנה על הקטינים לנוכח טענותיה של העותרת בדבר תקיפות מיניות שבוצעו באחד מהקטינים בזמן ששהו אצל המשיב 3. בנוסף התבקשנו ליתן צו ביניים לפיו הסדרי הראיה בין המשיב 3 לבין ילדיו הקטינים יתקיימו תחת פיקוח רשויות הרווחה עד לסיום הליכי החקירה הפלילית שמתנהלים בעניין זה. 1. העותרת נשואה למשיב 3 ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים (בן ובת), בני 7 ו-3 (להלן: הקטינים). בשלב מסוים עזב המשיב 3 את הבית ועבר להתגורר עם אישה אחרת (להלן: בת הזוג). בין המשיב 3 לבין הקטינים התקיימו הסדרי ראיה מסודרים, עד למועד שבו גילתה העותרת, לטענתה, כי במהלך שהיית הקטינים אצל המשיב 3 במסגרת הסדרי הראיה הותקפה מינית בתם הקטינה בת ה-3 על ידי קרוביה של בת הזוג. על פי הנטען בעתירה, במהלך חודש אוגוסט 2012 שמה לב העותרת להתנהגות חריגה של בתה הקטינה – לרבות הסתגרות, תלותיות גוברת בעותרת וסירוב ללכת להסדרי הראיה עם המשיב 3 – ובעקבות כך התעורר חשדה של העותרת כי הבת חוותה טראומה. חשדותיה של העותרת התגברו, כך נטען, כאשר הבחינה שהבת הקטינה החלה להתנהג באופן מיני חריג, לרבות החדרת חפצים שונים לאיבר המין, וכאשר הבחינה בקיומם של נפיחות ואודם באזור איבר המין ובאזור פי הטבעת. נטען כי באחד המקרים, בסמוך לאחר שהעותרת הבחינה שוב בהתנהגות מינית חריגה של בתה, היא פנתה לבתה ושאלה אותה לפשר מעשיה, והבת הקטינה השיבה כי אחיה של בת הזוג ואשתו החדירו אצבעותיהם לאיבר מינה. העותרת נחרדה לשמע הדברים ופנתה בסמוך לאחר מכן לפסיכולוגית ילדים. הפסיכולוגית נפגשה עם הבת הקטינה ביום 14.8.2012 וערכה עימה ראיון מקצועי המותאם לגילה. הפסיכולוגית פירטה בדו"ח שהוכן בתום הפגישה את התיאורים של הקטינה בדבר מעשים מיניים חמורים שבוצעו בה, ובסופו המליצה לעותרת לפנות לרשויות המוסמכות ולהגיש תלונה בנוגע לחשדות לפגיעה מינית בקטינה. למחרת היום הגישה העותרת תלונה במשטרה. לטענת העותרת, טיפולה של המשטרה בתלונתה הינו "מוזר, רשלני על פניו ונראה כמצוי ומתנהל מתחת לכל ביקורת". בין היתר, נטען כי חלף כחודש ממועד הגשת התלונה ועד לביצוע חקירת ילדים, כי החקירה בוצעה ללא נוכחות העותרת, וכי פסיכולוגית הילדים לא נחקרה. העותרת מדגישה כי עד למועד הגשת העתירה בחודש פברואר 2013 לא הגישה המשטרה את מסקנותיה וממצאיה, על אף חומרת המעשים בהם מדובר. 2. ביום 16.8.2012 פנתה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב בבקשה למתן סעד חירום מיידי והכרחי לשמירת טובתם של הקטינים ולפיקוח על הסדרי הראיה של הקטינים עם אביהם, תחת פיקוח ובקרה על ידי שירותי הרווחה במרכז הקשר. העותרת טענה כי רק כך ניתן יהיה לפקח על הנעשה ולהבטיח את שלומם הפיזי והנפשי של הקטינים. בית הדין הרבני האזורי הורה על עריכת תסקיר פקיד הסעד לגבי המערכת המשפחתית. המלצת פקיד הסעד הייתה להמשיך את מתכונת הסדרי הראיה שהתקיימו עד לאותו מועד, בכפוף למגבלה אחת והיא כי עד תום החקירה המשטרתית יתחייב האב בכתב שלא להפגיש את הקטינים עם איש מלבדו ומלבד בת זוגו. לטענת העותרת, תסקיר פקיד הסעד הינו "חובבני" ומבוסס על אינטואיציה בלבד ולא על עובדות, כאשר פקידת הסעד לא נפגשה ולא שוחחה עם פסיכולוגית הילדים שנפגשה עם הקטינה. עוד נטען כי התסקיר נוקט בנימה תוקפנית כלפי האם ובביקורת חשדנית כלפיה ובהעדפה ברורה וחסרת בסיס לעמדת האב. 3. בית הדין הרבני האזורי (הדיינים הרבנים י' אלמליח, ש' תם ו-י' מרוה) קיים דיון מקיף ומסודר ביום 4.11.2012, במסגרתו נחקרו פסיכולוגית הילדים ופקידת הסעד. העותרת מציינת בעתירתה כי חוקרת המשטרה לא התייצבה לדיון לפני בית הדין, על אף שזומנה כדין. החלטת בית הדין הרבני האזורי לעניין הסדרי הראייה ניתנה ביום 15.11.2012. בית הדין קבע כי אין חולק שהחשדות לפגיעה מינית בקטינה אינם מתייחסים לאב עצמו ואף אין מיוחסת לו אחריות למעשים אלו. בית הדין קבע כי מקובלת עליו עמדת פקידת הסעד, לפיה האב אחראי דיו לשלומה של הקטינה ולא יחשוף אותה לסיכון של פגיעה, ולפיכך אין מקום להגביל את הסדרי הראיה. לפיכך נקבע כי על האם (העותרת) לאפשר מיידית את קיום הסדרי הראיה כפי שהיו עד לאחרונה, ובמקביל נאסר על האב (המשיב 3) לאפשר כל מפגש בין הילדים לבין החשודים בתקיפה המינית. הודגש כי ככל שמי מהצדדים יפר את ההחלטה, ישקול בית הדין נקיטת אמצעים מתאימים. בקשת רשות ערעור ובקשת עיכוב ביצוע שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחו ביום 16.12.2012. בית הדין הרבני הגדול (הרב צ' בוארון) קבע כי חזקה על בית הדין האזורי שהיה ער לכל החששות וחזקה גם שעניין התלונה יתברר באופן ממצה ושקול. בנוסף צוין כי כל עוד העניין מצוי בבירורים ודיונים הרי שאין כל טעם בערעור לעת זו. 4. העתירה שלפנינו כוּונה במקור כנגד ההחלטות האמורות של בתי הדין הרבניים. מהעתירה עולה כי העותרת עומדת בסירובה לאפשר למשיב 3 לפגוש את הקטינים ללא פיקוח ובקרה של שירותי הרווחה במרכז הקשר. העותרת טוענת כי החלטות בתי הדין הרבניים מפקירות את הקטינה לפגיעות מיניות נוספות. נטען כי בית הדין האזורי, בקובעו שלא מיוחסת למשיב 3 כל אחריות למעשים, התעלם מהתרשלותו וכישלונו להשגיח על בתו הקטינה, ולמצער עצימת העיניים שלו למעשים החמורים שנעשו בבתו הקטינה בביתו שלו על ידי אורחיו. העותרת מדגישה כי המשיב 3 הכחיש לאורך כל הדרך את המעשים והוא ממשיך להתכחש להם גם כיום. העותרת טוענת כי החלטות בתי הדין הרבניים ניתנו ללא בחינה מעמיקה, ללא התייחסות להיעדר מסקנות חקירת המשטרה, ללא התייחסות למחדליה של פקידת הסעד וללא מתן משקל ראוי לדו"ח פסיכולוגית הילדים. לטענת העותרת, החלטות בתי הדין הרבניים מתעלמות משיקול טובת הקטינים וחושפות אותם לפגיעה חמורה, ולפיכך מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. עוד נטען כי בית הדין הרבני הגדול התפרק שלא כדין מסמכותו כאשר נמנע מלהתייחס לעבודות המקרה, התעלם לחלוטין מטענות הערעור שהונח לפניו והסתפק באמירה שבית הדין האזורי היה ער לכל החששות. עוד נטען כי בית הדין הרבני האזורי הפך ל"חותמת גומי" על המלצה חסרת בסיס של פקידת הסעד והתעלם מהפגמים היסודיים שלטענת העותרת נפלו בתסקיר פקידת הסעד. לבסוף נטען כי החלטות בתי הדין הרבניים בעניין זה נעדרות הנמקה ובכך קמה לבית משפט זה עילה להתערבות בהן בגין פגיעה בכללי הצדק הטבעי. 5. המשיב 3 טען בתגובתו כי מדובר בעתירה חסרת בסיס שדינה להידחות. נטען כי התלונה שהגישה העותרת במשטרה הינה "הזויה" וכי מדובר ב"עלילת דם", כחלק מהתנהלות עקבית שכל מטרתה הינה למרר את חייו עם בת זוגו החדשה. אשר לפגישה שהתקיימה בין הקטינה לבין פסיכולוגית הילדים, נטען כי הפסיכולוגית לא הגישה חוות דעת מקצועית אלא רק מסמך סיכום פגישה, וכי ניסיונה של העותרת להציג מסמך זה כחוות דעת מהווה הטעיה קשה של בית המשפט. עוד נטען כי בית הדין הרבני האזורי קיים דיון מסודר, אליו הוזמנה פקידת הסעד למתן עדות, אשר ממנה עלה כי המשיב 3 עבר הכשרה הורית כנדרש, משתף פעולה עם כל הגורמים הרלבנטיים ומקיים עימם קשר רצוף. המשיב 3 מוסיף ומציין כי בדיון שהתקיים ביום 12.3.2013 בבית הדין הרבני האזורי (דהיינו, לאחר שהוגשה העתירה דנן) הוגש תסקיר משלים של פקידת הסעד מיום 5.3.2013, אשר ממנו עולה כי העותרת מסרבת לשתף פעולה עם החלטת בית הדין ומונעת את הסדרי הראיה של הקטינים עם המשיב 3. צוין בתסקיר המשלים כי לנוכח העובדה שהבדיקות והחקירות שנערכו לא העלו שיש בסיס לתלונה, מתעוררת ההשערה שמא מדובר בעלילת שווא של האם. עוד צוין בתסקיר כי התנהלות זו של העותרת עלולה לסכן את הקטינים ולהביא להבניית מציאות שקרית ומעוותת בעולמם של הקטינים. 6. לאחר שהוגשה תגובת המשיב 3, הגישה העותרת (ללא נטילת רשות) "בקשה דחופה למתן החלטה". מהבקשה עולה כי בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 12.3.2013 העידה חוקרת המשטרה בנוגע לחקירת התלונה, וכי מעדותה עולה שהחקירה מצויה בעיצומה וכי טרם נחקרו כל המעורבים בה. העותרת מדגישה כי החוקרת נמנעה מלענות על חלק מהשאלות לנוכח העובדה שמדובר בחקירה שטרם הסתיימה ולנוכח החשש ל"זיהום התיק". ביום 14.3.2013 ניתנה החלטה נוספת של בית הדין האזורי, בה שב ואישר את החלטתו מיום 15.11.2012 (בשינויים מינוריים לעניין השעות והימים שבהם ייפגש המשיב 3 עם הקטינים, שינויים שאינם מהותיים לענייננו). בית הדין שב והדגיש כי הוא אוסר מחד על המשיב 3 לאפשר מפגש של הקטינים עם החשודים בפגיעה וכי מאידך הוא אוסר על האם לסכל את הסדרי הראיה, וכי שני הצדדים ייקנסו ככל שיפרו את ההחלטה. 7. לנוכח כל האמור, ציינתי בהחלטתי מיום 3.4.2013 כי ספק אם בית משפט זה הינו הפורום המתאים לדיון בטענות העותרת בדבר הסדרי הראיה המתאימים בנסיבות העניין. ציינתי כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים ואף אינו משמש כערכאה דיונית, ולכן יתקשה לבחון את התשתית העובדתית הרלבנטית שעמדה לנגד עיני בית הדין האזורי. עוד ציינתי כי לא ברור באיזה שלב מצויה חקירת המשטרה בתלונה וכי מכל מקום בית משפט זה לא נועד לשמש כזירה נוספת להתכתשות הממושכת והמצערת בין הצדדים. לפיכך התקבשה העותרת להודיע האם היא עומדת על העתירה או שמא תסכים למחיקתה תוך שמירה על זכויותיה. 8. העותרת הודיעה כי היא עומדת על העתירה תוך שהיא מציינת כי "תהא זו בגידה בתפקידי ובאחריותי כהורה למחוק את עתירתי...תוך שאני מפקירה את בתי הקטינה...להמשך סכנת פגיעות במהלך הסדרי הראיה המתקיימים ללא פיקוח". העותרת מדגישה כי היא אינה מבקשת מבית משפט זה לשמש ערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא להעניק "הגנה אלמנטרית" לבתה הקטינה. נטען כי בתי הדין הרבניים הפרו את חובתם להגן על הקטינה בשים לב לחשש לפגיעות מיניות חמורות שנגרמו לקטינה כשהייתה בחזקת המשיב 3 במסגרת הסדרי הראיה. 9. לאחר עיון בכתבי בית הדין שהגישו הצדדים ובנספחיהם, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף. העתירה אינה מגלה כל טעם להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. עסקינן בהחלטות של בית הדין הרבני האזורי בנוגע להסדרי ראיה של הקטינים עם המשיב 3, החלטות שניתנו לאחר שהתקיימו שני דיונים מסודרים ומקיפים בטענות העותרת, וזומנו לעדות הגורמים המקצועיים הרלבנטיים (פקידת הסעד, חוקרת המשטרה, פסיכולוגית הילדים). בית הדין האזורי קיבל את המלצת פקידת הסעד להמשיך בהסדרי הראיה הקיימים, בכפוף להטלת איסור מפורש על המשיב 3 להפגיש בין הקטינים לבין בני הזוג אשר על פי הטענה פגעו בקטינה עד לסיום חקירת המשטרה. החלטות בית הדין האזורי מנומקות וברורות, ומכל מקום גם אם מדובר בהנמקה קצרה ותכליתית, בוודאי לא מדובר בפגיעה בכללי הצדק הטבעי כפי שטוענת העותרת. מכל מקום, כאמור, בית משפט זה אינו נועד לשמש כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהחלטותיהם שמורה למקרים חריגים בלבד אשר המקרה דנן אינו נמנה עימם. זאת ועוד, בית משפט זה בוודאי אינו נועד לשמש כערכאה דיונית, ובלאו הכי אינו יכול לשמש כערכאה כזו בהיעדר כלים לעריכת בירור עובדתי רציני, ותפקידו מצטמצם לבחינת תקינות ההליך בבתי הדין הרבניים. 10. בבחינת למעלה מן הצורך יוער, מבלי לקבוע מסמרות, כי החלטות בית הדין הרבני האזורי מצטיירות לגופן כשקולות, סבירות ועולות בקנה אחד עם עיקרון טובת הקטינים, כאשר מחד נשמרת מתכונת הסדרי הראיה שהתקיימה עד כה ומאידך מוטל איסור מפורש על מפגש כלשהו בין הקטינים לבין מי שנחשדו בפגיעה בהם. ניתן בהחלט להבין לליבה של העותרת, אשר חוששת לפגיעה בילדיה הקטינים, אך בנסיבות העניין התעקשותה על הסדרי ראיה במרכז הקשר בלבד והתנגדותה להסדרי הראיה שנקבעו בתסקיר פקידת הסעד (אשר כפופים, כאמור, לאיסור מפורש שהוטל על המשיב 3), תוך הפרה של החלטות בתי הדין הרבניים, נראות על פניהן בלתי סבירות. 11. לבסוף יודגש כי אין בהחלטה זו כדי להביע עמדה כלשהי לעניין התלונה שהגישה העותרת במשטרה, אשר החקירה בעניינה טרם הסתיימה. בוודאי שאין לבית משפט זה הכלים לקבוע אם מדובר בתלונה כנה ומבוססת כטענת העותרת או ב"עלילת דם" כטענת המשיב 3. לשם כך נפתחה חקירת המשטרה, אשר יש לקוות כי תסתיים בהקדם. אין חולק כי המעשים הנטענים הינם חמורים וראוי שייחקרו בקפדנות וביעילות, אך אין פירושו של דבר שיש לקבל את עמדת העותרת, המנוגדת להמלצת פקידת הסעד, לפיה כל עוד נמשכת החקירה המשטרתית יש לחייב את המשיב 3 להיפגש עם הקטינים במרכז קשר בלבד. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. לפנים משורת הדין איננו מחייבים את העותרת בהוצאות המשיב 3. ניתן היום, ז' באייר תשע"ג (17.4.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13012160_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il