דן טיבט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1216/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1216/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המערער: דן טיבט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 25.12.07, בתפ"ח 1002/06, שניתן על ידי כבוד השופטים א' טל, י' אמסטרדם, ר' לבהר-שרון תאריך הישיבה: ט"ז באדר התשס"ט (12.3.09) בשם המערער: עו"ד זאב גורדון בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו יוחסו למערער שלושה אישומים. בראשון נטען, כי בחודש אפריל 2005 נענתה א.א. (להלן: א.א.), תושבת מונגוליה, למודעה שפורסמה בעיתון לעבוד בישראל בעיסוי. ביום 25.4.05 הגיעה א.א. לישראל, ומשפגשה את המערער, הוא הבהיר לה כי עליה לקיים גם יחסי מין עם לקוחות אותם יפנה אליה. בהתחלה סירבה א.א. לעשות זאת, אולם משהבהיר לה המערער כי אם תחליט לשוב לארצה הוא יגבה את הוצאות הבאתה מבני משפחתה, היא שינתה את דעתה, ועד לחודש יולי 2005 היא עסקה בזנות, כשאת כל האתנן נוטל המערער לעצמו. באישום זה יוחסו למערער עבירות של איומים וסרסרות למעשי זנות, לפי סעיפים 192 ו-199(א) לחוק העונשין. באישום השני נטען, כי בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2005, במונגוליה, פנתה א.א. למערער וביקשה ממנו לסייע לה לשוב לישראל במטרה לעסוק בזנות. אותה עת פנה המערער לאשה נוספת (להלן: ב.ב.) והציע גם לה לעבוד בזנות בישראל, ומשזו הסכימה, מסר המערער לידי כל אחת מהנשים סכום של 1,000 דולר כדי לרכוש כרטיס טיסה. המערער הוסיף ומסר לא.א. פתק ובו רשום שמו של בית-עסק בהרצליה שבבעלותו של יצחק דבוש, והדריך את השתיים לטעון בכניסתן לישראל כי הן סטודנטיות. במקביל, תאם המערער את בואן של שתי הנשים עם דבוש. א.א. וב.ב. נחתו בישראל ביום 18.11.05, ולאחר יומיים הגיע בעקבותיהן גם המערער. מכאן ועד לסוף חודש דצמבר 2005 הועסקו שתי הנשים בזנות, ואת האתנן במלואו נטל המערער לעצמו. נטען, כי המערער גרם לשתי הנשים לעזוב את מונגוליה כדי שתעסוקנה בזנות, ועקב כך יוחסו לו שתי עבירות – סחר בבני אדם לעיסוק בזנות וסרסרות, עבירות לפי סעיפים 203א(ב) ו-199(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. באישום השלישי נטען, כי ביום 3.4.06 אשפז המערער את עצמו במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "שיבא", ובמהלך אשפוזו גמר אומר לשבש מהלכי משפט על ידי הוצאתן של א.א. וב.ב. מישראל במטרה למנוע את העדתן נגדו. תחילה הסתייע המערער באחד – שלמה עטייה, לידיו מסר סכום של 1,400 דולר. בהמשך, ומשעטייה השתהה בהוצאת הנשים, עשה המערער שימוש באדם נוסף – גדליה ששון, שאיים על עטייה בדרישה לקבל את הכסף שהפקיד בידיו המערער או את כרטיסי הטיסה. משגם איום זה לא השיג את מטרתו, הגיע ששון מלווה ביצחק דבוש לבית אמו של עטייה, בפניה טען כי בנה חייב לו סכום של 1,500 דולר ודרש את השבתו. בהמשך, התקשר המערער עצמו לעטייה והותיר לו הודעות קוליות אשר כללו איומים לפגוע בו. ועוד נטען, כי ביום בו שוחרר המערער מבית החולים, הוא תקף שני שוטרים. העבירות אשר יוחסו למערער באישום זה הן קשירת קשר לבצע פשע, שיבוש מהלכי משפט, סחיטה באיומים, איומים, הפרת הוראה חוקית ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 244, 428, 192, 287 ו-274(1) לחוק העונשין. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו, למעט עבירה של איומים באישום הראשון. בהמשך הוא נדון ל-6 שנות מאסר, מאסר על-תנאי, קנס בסך 50,000 ש"ח, והוא חויב לפצות כל אחת משתי הנשים בסכום של 25,000 ש"ח. 3. בערעור שבפנינו, המופנה כנגד ההרשעה והעונש, המערער שוב אינו משיג על הרשעתו בעבירת הסרסרות, והשגותיו מופנות כנגד הרשעתו בעבירה של סחר בבני-אדם באישום השני, וכנגד הרשעתו בעבירות נושא האישום השלישי. באשר לאישום השני נטען, כי למערער לא היה חלק בהבאתן של הנשים לישראל, וממילא לא גרם להן לעזוב את מדינתן כדי לעסוק בזנות. באשר לאישום השלישי נטען, כי למערער לא היה עניין בעזיבתן של המתלוננות את הארץ, ועדותו בעניין זה של עטייה רצופת שקרים. לעניין המניע של עטייה להעליל על המערער, נטען כי עטייה רקם יחסים אינטימיים עם אשה מונגולית וגם עם אחת המתלוננות. שעה שנודע לעטייה כי אשתו עומדת לחזור לישראל, הוא חשש כי קשריו הרומנטיים ייחשפו, ועל כן הוא יזם את הוצאת המתלוננות מן הארץ. המערער הוסיף וטען, כי עטייה חייב לו כסף, ולכן ביקש מששון ודבוש לפנות אליו ולדרוש ממנו להשיב את החוב. באשר לעבירה של תקיפת שוטרים, גם אותה הכחיש המערער, הואיל ועל פי גרסתו היו אלה דווקא השוטרים שתקפו אותו. 4. כדי להצליח בערעור מסוג זה המונח בפנינו, היה על המערער לדלג מעל משוכה גבוהה אותה קבעה ההלכה הפסוקה, לפיה אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים שבעובדה אותם קבעה הערכאה הדיונית על בסיס התרשמותה ממהימנות העדים שהופיעו בפניה. לאחר שבחנו ושבנו ובחנו את השגותיו של המערער בתחום זה, לא מצאנו כי בידינו לסייע לו. הרשעתו בעבירה של סחר בבני אדם התבססה בראש ובראשונה, על עדותן של המתלוננות. מעיניו של בית המשפט לא נעלמו סתירות מסוימות שנתגלו בעדותן של השתיים. אולם, לסופו של יום סבר כי הוא יכול לבסס עליהן הרשעה, הואיל ומדובר בעדויות קוהרנטיות ואמינות (ראו עמ' 61 להכרעת הדין), בעוד שעדותו של המערער הוגדרה כ"מתחמקת לא עקבית ובלתי אמינה בכל השאלות שבמחלוקת". לעניין זה הפנה בית המשפט לכך שרק בעדותו בבית המשפט, ולראשונה בהליכים המתנהלים נגדו, מסר המערער פרטים רבים שלכבישתם לא ניתן הסבר, ועל כן הסיק בית המשפט כי מדובר בגרסה בדויה. נוכח האמור לא ראינו מקום לשנות מממצאיו של בית המשפט המחוזי במישור העובדתי באשר לאישום השני, ולהלן תמציתם: א.א. ביקשה לשוב לישראל כדי לעבוד בזנות, והמערער סייע לה בכך – הוא צייד אותה ואת ב.ב. בסכום כסף נכבד לרכישת כרטיס הטיסה; שינן להן גרסה אותה ימסרו בביקורת הגבולות (שהן "סטודנטיות"); מסר לידן פתק בו נרשם שם עסקו של דבוש, וטלפן לזה האחרון כדי שיערוך את סידורי המגורים לשתי הנשים. וכאן המקום להדגיש, כי המערער עשה את כל אלה לא לשם שמים, אלא מתוך כוונה להעסיק את הנשים בזנות, ותוך שהוא מבהיר להן: "אתן לא רוצות לעשות סקס, לא יהיה לכם קליינט. אם לא יהיה לכם קליינט לא יהיה לנו כסף, לא יהיה לכם כסף". התמונה המצטיירת היא אפוא, שגם אם לא נדרש המערער לדרבן את א.א. וב.ב. להגיע לישראל כדי לעסוק בזנות, הן התקשו לעשות זאת בכוח עצמן. לפיכך, נזעק המערער לסייע בידן, כאשר היה ברור לו ולהן כי הוא יהיה מעסיקן, ומתוך האתנן הן עתידות להשיב לו את "השקעתו". הנה כי כן, אף שהנשים לא הובאו לישראל על כורחן, אין בכך כדי להושיע את המערער הואיל וכבר נקבע כי הסכמת האשה אינה מהווה יסוד מיסודות העבירה, ובלשון הפסיקה: "הסכמתו של אדם לכך שייערכו בגופו עסקאות מסחריות ... אינה מעלה ואינה מורידה לעניין פליליות המעשה, וזאת מכיוון שמקומו של רכיב ההתנגדות של מושא הסחר לפעולה המסחרית-עבריינית נפקד מלשון הסעיף" (ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו ואח', לא פורסם, 6.2.06; וכן ראו דנ"פ 9980/03 סמיון דושקר נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 12.11.03; ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 55, 68). נוכח האמור מסקנתנו היא שאשמת המערער באישום השני הוכחה כדבעי, ולפיכך יש להותירה על כנה. 5. באשר לאישום השלישי – הראיה המרכזית באישום זה היתה עדותו של עטייה, ביחס אליו קבע בית המשפט: "עיון בעדותו ... מלמד כי מדובר בעד אמין, שמסר עדות עקבית ואמינה" (עמ' 71 להכרעת הדין). עד זה נשאל (ראו עמ' 143 לפרוטוקול ואילך), מה ביקש ממנו המערער לעשות, ועל כך השיב: "להוציא את שתי העדות מישראל, לדאוג לזה שהם יטוסו למונגוליה... בהתחלה לא דובר על לטוס, דובר על להוציא אותם מישראל. בסוף האופן שבו היו אמורות לצאת זה לטוס דרך טורקיה, מטורקיה לפקין ומפקין למונגוליה". באשר למניע של המערער לשלח את הנשים, העיד עטייה: "במידה והעדות לא יהיו פה אין נגדו משפט". החשוב לענייננו הוא שעדותו של עטייה לא עמדה לבדה, ונמצאו לה תימוכין בדברים שנרשמו מפיהם של אמו, דליה עטייה, דבוש, ואפילו ששון, וכן בהודעה קולית שהשאיר המערער לעטייה ביום 8.5.06: "הלו שודד, מלאך המוות מהמחלקה יבוא אליך הלילה, אתה מבין, כל מלאכי המוות שבאים לנו פה, כל השדים שבאים לנו פה באמצע הלילה יבוא אליך. שמור על עצמך . שים הרבה שום על הראש" (ראו ת/42). נדמה כי דברים אלה אינם טעונים פרשנות, ועל כן אנו סבורים כי נוכח הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי לא היה מנוס מהרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בפרשת פנייתו לעטייה. באשר לתקיפת השוטרים, כאמור, ההרשעה התבססה על האמון שנתן בית המשפט בראיות המשיבה, ולא ראינו מקום לשנות מממצאיו בתחום זה. 6. לאור האמור שוב אין ספק כי לא נפל פגם בהרשעת המערער, וזו מסקנתנו גם באשר לעונש. המערער גרם לשתי נשים לעזוב את מולדתן ולהגיע לישראל כדי להעסיקן בזנות. אכן, בפרשה זו לא נתגלו המאפיינים הנפוצים בעבירות הסחר בבני אדם, כמו אלימות כלפי הנשים, כליאתן והגבלת תנועותיהן. אולם, גם במתכונתה זו מדובר בניצול מחפיר של נשים שנטשו את ארצות מושבן עקב מצוקה כלכלית לצורך עשיית רווח קל. במטרה לבער נגע זה מקרבנו יש לנקוט ביד קשה, ואיננו סבורים כי בעונש שהושת על המערער היתה חומרה יתרה או חריגה מרמת הענישה הנוהגת (ראו לעניין זה ע"פ 4886/02 גלישקו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 875 (9.1.03); ע"פ 1677/02 שמואלוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1.8.02); ע"פ 11579/04 מדינת ישראל נ' טל, לא פורסם (21.6.06). אי-לכך, הערעור נדחה. נוכח הודעת המשיבה כי נפלה שגגה בגזר הדין באשר לימי המעצר אותם יש לנכות, אנו מורים כי הימים החייבים בניכוי הם מ-27.12.05 ועד ליום 12.2.06, וכן מיום 17.5.06 ועד למועד מתן גזר הדין. אנו נעתרים לבקשת המשיבה, ומורים על הסרתו של צו איסור הפרסום שניתן בפרשה זו. ניתן היום, ט"ז באדר התשס"ט (12.3.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08012160_O15.doc הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il