הממונה על השכר במשרד האוצר נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות ואח'

11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 12142-09-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: הממונה על השכר במשרד האוצר נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות 3. מרכז השלטון המקומי בישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מיכל לייסר; עו"ד עידית לבוביץ' בשם המשיב 2: עו"ד סיגל פעיל; עו"ד זוהר גיפס; עו"ד טל איסק בשם המשיב 3: עו"ד מנחם לפידור פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו עתירה המופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, מיום 29.1.2025 ב-סק"כ 15589-05-24 (השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק, א' סופר, נציגי ציבור (עובדים) גב' י' רון, מר י' לוינזון, ונציגי ציבור (מעסיקים), מר ש' וייצמן ו-מר ד' רם), שבו קיבל בית הדין הארצי לעבודה את בקשת המשיב 2, ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות (להלן: ארגון המורים), כי תבוטל הנחיית הממונה על השכר במשרד האוצר, מיום 9.4.2024, המתייחסת לתשלום שכר ראוי לעובדי ההוראה בגין עיצומים שבוצעו על-ידם בחודשים מרץ, אפריל, ומאי 2024. רקע הדברים ביום 28.2.2022 פקע ההסכם הקיבוצי אשר הסדיר, עד אותו מועד, את היחסים בין ארגון המורים לבין השלטון המקומי בישראל (אשר מורכב ממגוון גורמים, המיוצגים בהליך דנן על-ידי המשיבים 3: מרכז השלטון המקומי בישראל, מרכז השלטון האזורי, ושלוש הערים הגדולות; להלן: השלטון המקומי). בעקבות פקיעת ההסכם הקיבוצי האמור, התנהל בין ארגון המורים לבין השלטון המקומי, בליווי הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: הממונה), משא ומתן לקראת חתימת הסכם קיבוצי חדש. במהלך המשא ומתן, נקט ארגון המורים צעדים ארגוניים שונים, שתכליתם קידום ענייניו של ארגון המורים וחבריו. כך, בחודש מרץ 2024, הכריז ארגון המורים על הצעדים הבאים: (1) לא יימסרו ציונים, אם כי עובדי ההוראה יקיימו מבחנים וימסרו לתלמידים הערכה מילולית על מצבם; (2) לא יקוימו פעילויות לאחר השעה 15:30 (תום יום הלימודים); (3) לא יקוימו פעילויות מחוץ לבית הספר וטקסים. ביום 9.4.2024, בתגובה לעיצומים דלעיל, הורה הממונה על השכר, בהנחיה שהופנתה למרכז השלטון המקומי ולמשרד החינוך, לשלם לעובדי ההוראה אשר נקטו בעיצומים "שכר ראוי", תוך פירוט אופן חישוב השכר הראוי בהתאם לפעולות מהן נמנע עובד ההוראה במסגרת העיצומים (להלן: הוראות הממונה). בין השאר, נקבע בהוראת הממונה כדלקמן: "יש לשלם לעובדי ההוראה, אשר נקטו בעיצומים כאמור (להלן: 'העובדים'), שכר ראוי בגין אותם ימים בהם נקטו בעיצומים, כאשר אופן חישוב השכר הראוי שישולם לעובד ההוראה בגין עבודתו ייקבע בצורה שבה לכל פעולה שלא מבוצעת, כפי שיפורט להלן, הוגדר ערך כלכלי מסוים אותו יש להפחית מהשכר שהיה משולם לעובד ההוראה לו ביצע את מלוא היקף העבודה הנדרשת ממנו, והכל כמפורט להלן: 7.1. אי מתן ציון מגן – 5% בגין כל כיתה... 7.2. אי מתן ציון בבחינת מתכונת – 3% בגין כל כיתה... 7.3. אי מסירת ציונים המהווים חלק מציון המגן... – 2% בגין כל כיתה. 7.4. אי מסירת ציונים [אחרים] – 1% בגין כל כיתה... 7.5. ביטולי טיולים – בגין כל טיול... – 2.5%. 7.6. אי קיום אסיפות הורים – בגין כל... כיתה מסוימת 2.5%. 7.7. אי קיום פעילויות אחרות... – 2.5%". על-פי סעיף 7.8 להוראות הממונה, סך ההפחתה הכולל, לעובד, לחודש בו בוצעו עיצומים, לא יעלה על 15%. הממונה הורה לשלטון המקומי ולמשרד החינוך לבצע את ההפחתה החל ממשכורת חודש מאי של אותה שנה, ולכל המאוחר במשכורת חודש יוני. ביום 7.5.2024 הוגשה נגד הוראה זו בקשת צד להסכם קיבוצי לבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת זו, טען ארגון המורים כי הוראות הממונה אינן חוקיות, בלתי סבירות, בלתי מידתיות ומנוגדות לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. ארגון המורים טען כי קביעת "שכר ראוי" יכולה להתבצע רק לאחר פנייה מקדימה לבית הדין לשם הכרעה בשיעורו. עוד נטען כי עובדי ההוראה השלימו את כל עבודתם על-פי ההסכמים הקיבוציים החלים עליהם, עם תום העיצומים. בהתאם, עתר ארגון המורים כי יינתנו צווים המונעים את ניכוי שכרם של עובדי ההוראה כפי שנקבע בהוראות הממונה. ביום 12.5.2024 הוגשה תגובת המדינה. במסגרת תגובתה, עמדה המדינה על סמכות הממונה לקבוע תשלום שכר ראוי בגין העיצומים מושא ההליך, תוך שהודגש כי סמכות זו אינה תלויה בהכרח בפנייה לבתי הדין. המדינה הוסיפה ועמדה על כך שהשכר הראוי שנקבע מידתי, ונשען על המשמעות הפדגוגית והכלכלית של כל פעולה, ולא על הזמן הנדרש לביצועה. כן התייחסה המדינה לטענות נוספות שהועלו על ידי ארגון המורים. בהחלטתו מיום 23.5.2024, הוציא בית הדין הארצי, תחת ידו, צו מניעה זמני. זאת, בשל ליקויים שונים בפרסום הוראת הממונה ביחס להנחיות המפורטות בחוזר אחר, שהוציא הממונה ביום 18.6.2019, אשר עסק באופן פרסום הוראות מסוג זה (שאלת הליקויים בפרסום לא נידונה בעתירה דנן, ובהתאם, לא ארחיב בעניין זה). בהתאם לצו המניעה הזמני, ההפחתה לא בוצעה בפועל. במסגרת החלטתו בדבר מתן צו המניעה הזמני, התייחס בית הדין הארצי לטענה שהועלתה מטעם ארגון המורים, לפיה מעסיקים אינם רשאים לקבוע בעצמם את שוויו של השכר הראוי בגין עבודה חלקית המבוצעת במסגרת עיצומים, אלא מחויבים לפנות לבית הדין לעבודה לצורך כך. בית הדין הארצי הבהיר כי בהתאם לפסיקה, בידי המעסיק הברירה אם לפנות לבית הדין לעבודה בנושא זה, או לא. עם זאת, בית הדין הארצי הוסיף כי נשמרת זכותם של ארגון העובדים והעובדים לפנות לבית הדין לעבודה על מנת שיפעיל ביקורת שיפוטית על החלטה כזו, לרבות מתן סעד זמני במידת הצורך (כפי שאכן עשה בית הדין הארצי בהליך דנן). ביום 26.9.2024, בסמוך לאחר הגשת סיכומי כלל הצדדים בהליך, הודיעה המדינה לבית הדין הארצי כי נחתם בין השלטון המקומי לבין ארגון המורים הסכם קיבוצי חדש, לתקופה שעד ליום 31.8.2028, אשר יש בו כדי לייתר חלק מהמחלוקות שנידונו במסגרת ההליך. המדינה הוסיפה כי ההסכם הקיבוצי החדש אינו מייתר לחלוטין את הצורך בהכרעה בבקשת הצד להסכם קיבוצי, שכן ההסכם אינו עוסק בעיצומים שננקטו על-ידי ארגון המורים ובתשלום השכר הראוי בגינם. השלטון המקומי הודיע באותו יום כי הוא אינו עומד על תשלום שכר ראוי בגין העיצומים שננקטו, וזאת כמחווה של רצון טוב והבעת הערכה לציבור עובדי ההוראה. ביום 8.10.2024 הגיש ארגון המורים הודעה מטעמו בדבר המשך ניהול ההליך. גם לעמדת ארגון המורים חלק מהמחלוקות התייתרו בשל ההסכם הקיבוצי החדש, בעוד ששאלת תשלום השכר הראוי בגין העיצומים שננקטו נותרה שנויה במחלוקת. ביום 29.1.2025 פורסם פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר עסק אך ורק בשאלת השכר הראוי בחודשים בהם ננקטו בעיצומים. בית הדין הארצי הדגיש כי בעת נקיטת עיצומים, יש לשלם לעובדים "שכר ראוי", שאינו פרס ואינו עונש, חלף השכר ההסכמי המלא, שכן העיצומים גורמים להשעיה של חוזה העבודה הקיים, וכריתתו של חוזה עבודה חדש, המתייחס לעבודה במתכונתה תחת עיצומים. בית הדין הארצי קבע כי את שיעור השכר הראוי יש לקבוע בהתאם לכלל נסיבות העניין, והנטל להוכיח את השיעור המסוים, אשר ישמש מעין השלמה חוזית לחוזה העבודה המקורי, מוטל על המעסיק. לאחר קביעותיו במישור הנורמטיבי, פנה בית הדין הארצי לבחינת המקרה דנן. בחלק זה של פסק דינו, מצא בית הדין הארצי כי אין בראיות שהובאו מטעם המדינה הסבר מנומק ומבוסס ביחס לדרך בה קבע הממונה את השכר הראוי אותו הנחה את המעסיקים לשלם לעובדי ההוראה. כך, על אף שהמדינה טענה כי הממונה, בהוראות שהוציא, הצמיד לכל הפחתה "ערך כלכלי" אשר מבוסס על משמעותה הפדגוגית והערכת חלקה מתוך היקף עבודת העובד, בית הדין הארצי מצא כי טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שמי מהעדים מטעם המדינה או מטעם השלטון המקומי מפרט באופן מספק כיצד נקבעו שיעורי ההפחתות. בהתאם, קבע בית הדין הארצי כי "המדינה לא עשתה אם כך כל מאמץ להראות ולהוכיח כי ההפחתות שנקבעו על ידי הממונה אינן שרירותיות ואין בהן יסוד ענישתי, אלא אכן מובילות לשכר ראוי בגין העבודה שנעשתה הלכה למעשה על ידי עובדי ההוראה". לעמדת בית הדין הארצי, המדינה נדרשה להצביע על אמות מידה אובייקטיביות כלשהן עליהן ביסס הממונה את הערכתו, ולא היה די באמירה כללית כי הפעיל את מיטב שיפוטו המקצועי. בהתאם, קבע בית הדין הארצי כי המדינה לא עמדה בנטל להראות כי השכר שנקבע על-ידי הממונה הוא אכן השכר הראוי בנסיבות העניין, ועל כן, יש לבטל את הנחיית הממונה על השכר, ולשלם לעובדי ההוראה שכר הסכמי מלא על חודשי העיצומים. בית הדין הארצי מצא גם כי לא היה מקום למנות מומחה מטעמו לצורך כימות השכר הראוי. בשולי דבריו, הדגיש בית הדין הארצי כי אכן קיים קושי בכימות מדויק של שכר ראוי בנסיבות של עיצומים, בהם היקף העבודה המושבת מצומצם מבחינת שעות עבודה, אך בה בעת השפעת העיצומים ניכרת מבחינת הדרישות הכלליות של העבודה. עם זאת, מצא בית הדין הארצי כי לא הועלתה טענה בקשר לכך מצד המדינה, ובהתאם השאיר את שאלת ההתמודדות עם הקושי האמור ב-"צריך עיון". על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה הוגשה העתירה שבפנינו, שבגדרה מבקש העותר כי נורה על ביטול פסק הדין. העתירה שלפנינו ביום 4.9.2025, הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרתה, הבהירה המדינה כי העתירה הוגשה במועד מאוחר – כתשעה חודשים לאחר מתן פסק הדין – בשל אילוצים הנובעים מעומס, אשר הועצם על רקע מלחמת חרבות ברזל ומבצע עם כלביא. המשיבים לא התייחסו למועד הגשת העתירה בתגובתם, ובהתאם, שאלת השיהוי לא תידון במסגרת ההכרעה בעתירה דנן. לטענת המדינה, בפסק דינו של בית הדין הארצי נפלו מספר טעויות משפטיות. הטענה המרכזית שהעלתה המדינה היא כי שגה בית הדין הארצי, בקבעו כי על המעסיק מוטל הנטל להוכיח את גובה השכר הראוי, אף בנסיבות בהן ארגון עובדים יציג, שנקט בעיצומים, הוא אשר יזם את ההליך בפני בית הדין הארצי. לעמדת המדינה, משארגון המורים היה יוזם ההליך לפני בית הדין הארצי, עליו היה הנטל להראות כי יש לסטות מן "השכר הראוי" שנקבע על-ידי הממונה, על-פי הכלל לפיו "המוציא מחברו, עליו הראיה". המדינה טענה כי האומדן שהוצג על-ידה במסגרת הוראות הממונה היה נכון, סביר, ומנומק, בעוד שארגון המורים לא הניח מנגד כל אומדן חלופי. בכך עמדה המדינה, לשיטתה, בנטל המוטל עליה, בעוד שארגון המורים לא הוכיח את טענתו. לחלופין, טענה המדינה כי בהעדר אפשרות לכמת באופן מדויק את שווי השכר הראוי, נוכח טיבם של העיצומים, היה על בית הדין הארצי לפעול בהתאם לסמכויותיו ולהכריע, על דרך האומדנה, מהו שיעור השכר הראוי, בהתאם לסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), או לחלופין בהתאם לסעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז- 1957 (להלן: חוק יישוב סכסוכי עבודה). בנוסף על טענה זו, העלתה המדינה טענות נלוות שונות. כך, טענה המדינה כי שגה בית הדין הארצי עת דרש ממנה להוכיח את שיעור השכר הראוי כעניין של "עובדה". לעמדת המדינה, העיצומים בהם נקט ארגון המורים אינם אפשריים לכימות אריתמטי, ומחייבים את עריכתה של אומדנה. לטענת המדינה, הממונה, בהוראות שקבע בהחלטתו, סיפק אומדנה מקצועית, אשר לשיטת המדינה הייתה צריכה לספק את בית הדין הארצי. בנוסף, לטענת המדינה, שגה בית הדין הארצי בקביעתו כי גובה השכר הראוי לעובדי הוראה הנוקטים בעיצומים הוא עניין המתאים לחוות דעתו של מומחה חיצוני. לעמדת המדינה, מומחה חיצוני אינו מתאים לבחינת שיעור השכר הראוי כאשר מדובר בשכר שהתגבש על דרך של משא ומתן קיבוצי. המדינה טוענת כי משארגון המורים לא פעל להגשת חוות דעת מטעמו, או ראיות הסותרות את הערכתו של הממונה, היה על בית הדין הארצי להעדיף את מסקנותיו המקצועיות של הממונה ולראות בו כמומחה רלוונטי. לטענת המדינה, שגיאות משפטיות אלה הינן מהותיות, בעלות חשיבות ציבורית והשלכות רוחב, שהצדק דורש את תיקונן, ויש בהן כדי להשפיע על מרקם יחסי העבודה הקיבוציים שבין עובדים למעסיקים במשק הישראלי. בפרט, תוצאת פסק הדין – במסגרתו נקבע כי ישולם לעובדים שנקטו בעיצומים שכר הסכמי מלא – מנוגדת, לטענת המדינה, לדין, ומשבשת את האיזון ביחסי העבודה הקיבוציים, תוך הענקת כוח בלתי מוגבל לארגוני העובדים. תגובה לעתירה הוגשה מטעם ארגון המורים ביום 30.11.2025. במסגרתה, התנגד ארגון המורים לקבלת העתירה, תוך שביסס את התנגדותו על מספר טעמים מרכזיים: ראשית, טען ארגון המורים כי פסק הדין אשר ניתן על-ידי בית הדין הארצי אינו מחדש דבר, שכן הקביעה, לפיה נטל ההוכחה באשר לגובה השכר הראוי בעקבות נקיטה בעיצומים רובץ לפתחו של המעסיק, ניתנה זה מכבר, בעניין ס"ק (עבודה ארצי) 1012/04 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות – מדינת ישראל – משרד האוצר (6.7.2004), ועומדת על כנה מזה עשרים שנה. על כן, טען ארגון המורים כי לא מתעוררת בהקשר זה סוגיה עקרונית אשר יש בה כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה. שנית, ארגון המורים טען שקביעות בית הדין הארצי נגד המדינה הן קביעות עובדתיות, שאין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בהן. זאת, בפרט באשר לקביעה כי המדינה לא עשתה "כל מאמץ" להוכיח שהפחתת השכר לא הייתה שרירותית ולא היה בה יסוד ענישתי. שלישית, לעמדת ארגון המורים, התוצאה של תשלום שכר הסכמי, ולא שכר ראוי, ראויה כשלעצמה, שכן היא משקפת את העובדה שהמורים ביצעו בסופו של יום את מלוא עבודתם. רביעית, לעמדת ארגון המורים, המדינה שוגה בטענתה שעל בית הדין הארצי לערוך בעצמו אומדנה של שיעור השכר הראוי, שכן בית הדין הארצי אינו נכנס בנעלי המעסיק ביישום ההלכה המטילה את נטל ההוכחה על כתפי המעסיק. לעמדת ארגון המורים, טענתה של המדינה כי היה על בית הדין הארצי לבצע אומדנה מתנגשת עם טענת המדינה כי מומחה חיצוני אינו מתאים לשם בחינת שיעור וכימות השכר הראוי בעת נקיטת עיצומים. חמישית, ארגון המורים התייחס להכרעת בית הדין הארצי (הנוגעת לסעד הזמני שניתן טרם מתן פסק הדין בהליך דנן), לאי יישומן של הנחיות הממונה משנת 2019 בהוראותיו מושא עתירה זו. לעמדת ארגון המורים, נימוק נוסף לדחיית עמדת המדינה על-ידי בית הדין הארצי הוא הפגמים המהותיים באופן יישום ההנחיות משנת 2019. המשיבים 3, השלטון המקומי, הגישו תשובתם לעתירה ביום 21.10.2025, ובמסגרתה עדכנו, כי כמחווה של רצון טוב והערכה לציבור עובדי ההוראה, הם אינם עומדים על תשלום שכר ראוי בגין העיצומים דנן. המדינה הגיבה להודעה זו, ביום 1.12.2025, תוך שטענה כי אין בידי השלטון המקומי להתנער מהוראת הממונה על השכר, כמחווה של רצון טוב, שכן הסמכות לקביעת השכר הראוי היא של הממונה, ולא של השלטון המקומי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וכך אציע לחבריי כי נפסוק. ההלכה הפסוקה קובעת כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה. התערבות בפסקי דין והחלטות כאמור, שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבות שיפוטית בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986) (להלן: עניין חטיב); וכן ראו, מני רבים: בג"ץ 5529/22 לדור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 14 (18.6.2023); בג"ץ 751/23 רוזנברג נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 15 (30.3.2023); בג"ץ 760/22 בן חמו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (27.4.2022)). לדעתי, הנסיבות דנן אינן נמנות על המקרים החריגים העומדים במבחנים אלה. ככלל, הטענות שהועלו על-ידי המדינה בעתירה הן ערעוריות-יישומיות במהותן. כך הדבר באשר לטענה כי היה על בית הדין הארצי לקבוע כי שיעור השכר הראוי שנקבע על-ידי הממונה היה סביר ומנומק: קביעת השיעור של השכר הראוי, כשלעצמה, הינה קביעה עובדתית, ובהתאם אין כל עילה להתערב בה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 23921-07-25 זאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (14.7.2025); בג"ץ 42918-06-25 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עלה חרמון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (26.6.2025)). גם בטענה כי היה על בית הדין הארצי להשתמש בסמכותו לשם קביעת אומדנה לשיעור השכר הראוי הנכון, בין על-פי סעיף 46 לחוק החוזים, ובין על-פי סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, לא מצאתי בסיס להתערבותו של בית משפט זה. כידוע, לערכאה הדיונית הסמכות לערוך אומדנה במקרים בהם קשה לקבוע ערך מספרי על בסיס הראיות העומדות לפניה, והיקף ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעות מהסוג הזה – צר (ראו למשל, ע"א 942/23 לוין נ' עזבון המנוח פרי, פסקה 10 והאסמכתאות שם (20.7.2025)). כלל זה רלוונטי גם – ואף ביתר שאת – כאשר מדובר בבית הדין הארצי לעבודה. זאת, לאור ההלכה הפסוקה הקובעת כי כאשר מדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני, הנטועה בגדרי שיקול דעתו של בית הדין לעבודה, לא ייטה בית משפט זה להתערב בה (בג"ץ 2349/20 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (6.4.2020)). לדעתי, נוכח האמור, גם הבחירה האם לעשות שימוש בסמכות האומדנה, או להסתפק בממצאים הראייתיים שהוצגו ונטלי ההוכחה הקיימים, שמורה לבית הדין הארצי. כן כך הדבר באשר לבחירת בית הדין הארצי אם למנות מומחה חיצוני מטעמו (בג"ץ 3994/11 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (17.10.2012)). הטענה היחידה שהעלתה המדינה בעתירתה, אשר עשויה הייתה לעורר שאלה משפטית מהותית בסוגיה עקרונית, נוגעת לשאלת נטלי ההוכחה. לעמדת המדינה, קביעת בית הדין הארצי כי נטל הוכחת שיעורו של "שכר ראוי" מוטל על כתפי המעסיק, מהווה שגיאה משפטית, בשל העדר ביסוס או נימוק לה. כן נטען כי קביעה זו היא בעלת השלכות רוחב, בשל השפעתה על האפקטיביות והכדאיות של כלי העיצומים במסגרת משא ומתן להסכם קיבוצי. אינני סבור כי הטענה האמורה יכולה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי. ראשית, כפי שפורט בפסק דינו המנומק של בית הדין הארצי, הטלת נטל ההוכחה על המעסיק מבוססת על פסיקה ותיקה ועקבית של בית הדין הארצי: עניין עס"ק (ארצי) 55074-08-16 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – חברת נמל אשדוד בע"מ, פסקה 81 (27.8.2017) (להלן: עניין נמל אשדוד), אשר עתירה שהוגשה כנגדו לבית משפט זה, נדחתה (ראו: בג"ץ 10226/17 מדינת ישראל – הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (10.7.2018) (להלן: עניין הסתדרות העובדים); ועניין ס"ק (ארצי) 1012/04 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות – מדינת ישראל, פסקה 4(ב) (7.6.2004) (להלן: עניין ארגון המורים). ניסיון המדינה להבחין בין מקרים אלה, לבין המקרה דנן, אין בו, לדעתי, ממש: בניגוד לנטען על-ידי המדינה, מעיון בעניין נמל אשדוד ניכר כי לא נקבע בו כי נטל ההוכחה הוטל על המעסיק בגלל שהמעסיק היה יוזם ההליך, אלא כדרך יישומו של הכלל שנקבע בעניין ארגון המורים, אליו הפנה בית הדין הארצי בפסק דינו באותו עניין. במסגרת עניין ארגון המורים, נקבע כי הכלל הוא שעל המעסיק יוטל הנטל באשר לגובה השכר הראוי. יצוין כי באותה הזדמנות, המדינה לא מצאה לנכון לתקוף את הכלל שנקבע. שנית, שאלת נטלי ההוכחה מצויה בליבת סמכותו של בית הדין הארצי, הינה בעלת הקשר ייחודי לבית הדין הארצי לעבודה, ונסובה על שאלה בה לבית הדין הארצי לעבודה קיימת מומחיות מיוחדת: קביעת שיעורו של שכר ראוי בעת עיצומים. כידוע, בסוגיות הנוגעות לתחום מומחיותו של בית הדין הארצי, בית משפט זה ייטה שלא להתערב (בג"ץ 5195/10 טיבי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 3 (19.7.2010); בג"ץ 3190/20 אביטל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (24.5.2020)). דיני העבודה הקיבוציים, בפרט, הוכרו כנושא המצוי במובהק בתחום מומחיותו של בית הדין הארצי לעבודה, שנדרש אליהם דרך קבע, ובהתאם אמת המידה להתערבות בפסיקתו של בית הדין הארצי בהקשר זה מצומצמת אף יותר (בג"ץ 4737/14 הסתדרות העובדים הלאומית נ' שר הכלכלה, פסקה 15 (5.11.2014); בג"ץ 37648-03-25 הסתדרות הרופאים הוטרינריים בישראל (ע"ר) נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (13.8.2025)). שלישית, הן הקביעה כי נטל ההוכחה יוטל על יוזם ההליך, הן הקביעה כי הנטל יוטל על המעסיק, שתיהן אפשרויות משפטיות אשר יש הצדקות ראויות בצדן. על כן, רלוונטית לענייננו ההלכה הפסוקה הקובעת כי כאשר קיימות מבחר אפשרויות לפתרונה המשפטי הנכון של בעיה, בית משפט זה ייטה לכיוון של אי התערבות (עניין חטיב, בעמודים 694-693; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810, 815-814 (2003); בג"ץ 10016/16 משעול נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 17 לפסק דינו של השופט א' קרא (9.2.2021); בג"ץ 1525/22 יוסף נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (22.6.2022); להרחבה בדבר הגישות השונות שהובעו בפסיקה בעבר בשאלה זו, ראו: בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (30.5.2012)). לעניין קיומן של השלכות רוחב, לא שוכנעתי כי הותרת פסק הדין על כנו צפויה לתמרץ שימוש עודף בכלי העיצומים על-ידי ארגוני עובדים. כל שנקבע הוא כי על המעסיק להוכיח את הביסוס לקביעותיו, לעניין שיעורו של ה-"שכר הראוי" בנסיבות של עיצומים. לא נעלמה מעיניי טענת המדינה, לפיה כימות השכר הראוי במקרה דנן מוקשה, באשר העיצומים עסקו בפעולות אשר היקף הזמן הנדרש לביצוען פעוט, בעוד שהשפעת חסרונן על מערכת החינוך והתלמידים, כמו גם כוחן ככלי במשא ומתן, משמעותיים מאוד. עם זאת, בית הדין הארצי קבע, כעניין שבעובדה, כי המדינה לא העלתה טענות בנושא קשיי הכימות במסגרת ההליך שהתנהל בפניו. ודאי שאין מקום להעלות טענות אלה בשלב זה. על כן, ומשהסוגיה הושארה ב"צריך עיון" על-ידי בית הדין הארצי, ראוי כי המדינה תעורר את השאלות האמורות בשלב המתאים בהליך עתידי, ככל שהסוגיה תעלה. בהקשר זה, ניתן ללמוד גם מעניין הסתדרות העובדים, שם נדחתה עתירה שעסקה בשאלת השימוש בסעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, בשל העדר דיון ממצה בשאלה המשפטית על-ידי בתי הדין לעבודה. וזהו סיכומם של הדברים לעיל, בתמצית: קביעת בית הדין הארצי בדבר הטלת נטל ההוכחה על המעסיק לא מהווה כל חידוש בפסיקה. גם לו הייתה מהווה חידוש כאמור, הרי שקביעה שכזו הנה מסקנה משפטית אפשרית אשר מצויה בליבת סמכותו של בית הדין הארצי ונוגעת לגרעין מומחיותו, ועל כן, ככלל (ובכפוף לחריגים), אינה מצדיקה את התערבותנו. כל טענותיה האחרות של המדינה בעתירה דנן הן ערעוריות–יישומיות במהותן: קביעת בית הדין הארצי כי המדינה לא עמדה בנטל האמור, בין אם בשל העדר ראיות לנימוק החלטתה, בין בשל מחדל מלתמוך את עמדתה בחוות דעת מומחה, מהווה קביעה יישומית של דין קיים ואינה מתאימה להתערבותו של בית משפט זה. החלטתו של בית הדין הארצי בדבר גיבוש אומדנה או מינוי מומחה מטעמו היא החלטה דיונית במהותה שאין זה דרכו של בית משפט זה להתערב בהחלטות מסוג זה, בוודאי שלא במסגרת עתירה על פסקי דין של בית הדין הארצי. בהתאם, דין העתירה להידחות על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיב 2 בסך של 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ב שבט תשפ"ו (09 פברואר 2026). יצחק עמית נשיא יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת