פאיז אלעסם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1214/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1214/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר המערער: פאיז אלעסם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-ת"פ 8215/06 מיום 23.12.2007 שניתנו על ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: ה' בחשון התשס"ט (3.11.2008) בשם המערער: עו"ד שמעון אבי אזולאי בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-ת"פ 8215/06 (כב' השופט י' צלקובניק) אשר הרשיע את המערער בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על המערער נגזר עונש מאסר של 46 חודשים, מתוכם 34 חודשים לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. המערער משיג על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. העובדות וההליכים 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה (להלן: סיכון חיים). בית המשפט קבע כי ביום 21.7.2006 סמוך לשעה 23:15 נהג המערער ברחוב שאול המלך בבאר שבע כשעימו שני נוסעים, חברתו דאז מרינה חנוכוב ובן-דודה ארתור בברגני. השוטר גרומוב והשוטר-מתנדב גני-אור היו באותה עת במקום בניידת גלויה. על סמך עדויותיהם של השוטר והמתנדב נקבע כי השוטר הבחין במערער כשהוא פונה ימינה לרחוב אחימאיר תוך דחיקתו של רכב אחר לשולי הכביש. השוטר הורה למערער לעצור באמצעות הפעלת אורות כחולים וסירנה. על סמך עדותה של מרינה קבע בית המשפט כי המערער הבחין בניידת והחל להימלט ממנה בנסיעה מהירה כשהשוטר דולק בעקבותיו. במהלך המרדף חצה המערער את צומת מצדה כשהאור ברמזור אדום, ובכך אילץ רכב שנכנס לצומת כחוק, לבלום את רכבו בפתאומיות ולסטות כדי להימנע מתאונה. לאחר מכן המשיך המערער בהימלטות תוך שהוא מנסה לעקוף כלי רכב מצד ימין ובמקרה אחד עקף רכב שנע בנתיב השמאלי ואילץ אותו לסטות מהכביש. המערער הכחיש את כל המיוחס לו וטען כי השוטר גרומוב מתנכל לו זה זמן מה על רקע עדתי. בית המשפט דחה את גרסתו המכחישה של המערער לאירוע, תוך שקבע כי עדותו שקרית וכי לא הוצגה כל ראיה להוכחת הטענה כנגד השוטר. כן קבע בית המשפט כי אין ממש בטענתו של בא כוח המערער כי מדובר בעבירות תנועה גרידא המחייבות הגשת דוחות תנועה בלבד אלא מדובר "בנהיגה פראית אשר היה בה כדי לסכן באופן ממשי מאוד נהגי רכב אחרים, שנקלעו לנתיב הנסיעה, והנאשם יכול היה לצפות ברמה גבוהה של ודאות את סיכון הפגיעה באחרים". 2. בגזר הדין התייחס בית המשפט המחוזי להנחיותיו של בית משפט זה להחמיר את הענישה בגין העבירה של סיכון חיים. בית המשפט התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער שהינו בעל משפחה, אולם קבע כי הצהרות של המערער בדבר רצונו להסתייע בשירות המבחן אינן כנות, וכי המערער אינו לוקח אחריות על מעשיו. בית המשפט גזר כאמור על המערער עונש מאסר של 46 חודשים, מתוכם 34 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים וכן פסל את המערער מלקבל או להחזיק רישיון למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר. כאמור, המערער משיג על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. נימוקי הערעור 3. בא כוח המערער מקבל את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, אולם הוא משיג כנגד קביעותיו המשפטיות. ראשית טוען בא כוח המערער כי שגה בית המשפט כאשר הרשיע את מרשו בעבירה של סיכון חיים. לטענתו לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו שהינו צפיות ברמה קרובה לודאי להתרחשות הנזק. לשיטתו, ההימלטות מפני הניידת ועקיפת הרכב מימין אינן מבססות את הלכת הצפיות, ואילו באשר לחציית הצומת באור אדום טוען בא כוח המערער, כי מרשו עשה זאת תוך שוידא כי הנהגים המגיעים לצומת מאטים את נסיעתם ומאפשרים לו לעבור ולכן לא ניתן לקבוע כי הוא צפה ברמה גבוה של ודאות סיכון לאחרים מהתנהגותו. 4. שנית טוען בא כוח המערער כי שגה בית המשפט כאשר הרשיע את המערער בעבירה של סיכון חיים בעת שהיה עליו להרשיעו בעבירות תנועה פחותות בחומרתן. לטענת בא כוח המערער, בגין ההימלטות מפני הניידת צריך היה בית המשפט להרשיע את המערער בהפרת הוראת שוטר, לפי סעיף 62(8) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), או לחומרא להרשיע אותו בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. בגין חציית הצומת באור אדום, טוען בא כוח המערער צריך היה בית המשפט להרשיע את המערער בנהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, או לחומרא להרשיע אותו בנהיגה נמהרת או רשלנית המסכנת חיי אדם לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין. בא כוח המערער מפנה את בית המשפט לפסקי דין שבהם, לטענתו, בנסיבות חמורות מאלו שבמקרה דנן הורשעו נאשמים בעבירות פחותות בחומרתן. 5. לבסוף טוען בא כוח המערער כי עיון בפסיקה מלמד כי אין בנמצא אמות מידה לפיהן נקבע אילו סעיפי חוק ייכללו בכתב האישום בכל מקרה ומקרה וכי ההחלטה על כך מוכרעת לפי משתנים גיאוגרפיים ואחרים. 6. כנגד גזר הדין, טוען בא כוח המערער כי בית המשפט החמיר עם המערער מעבר למקובל. הוא מפנה לפסקי דין שבהם, לטענתו, בנסיבות דומות נגזרו על נאשמים עונשים קלים מזה שהוטל על המערער. דיון 7. לאחר שמיעת טענות בא כוח המערער ועיון בחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. סעיף 332(2) לחוק העונשין קובע: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה 332. העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) ... (2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או בכל דבר שעליהם או בקרבתם בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החפשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים; ... עבירה זו היא עבירת התנהגות שהיסוד הנפשי הנדרש לקיומה הוא מטרה של העושה לגרום לתוצאות המעשה. לשם התקיימות העבירה על המדינה להוכיח כי העושה שאף לכך שתתממש פגיעה בנוסע או בכלי תחבורה (ראו: ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.6.2005) (להלן: עניין אלקורעאן)). בעניין אלקורעאן נקבע כי הלכת הצפיות חלה בעבירה של סיכון חיים. פירוש הדבר הוא שניתן להרשיע בעבירה זו גם "נהגים הנוהגים באופן מסוכן הפועלים ברמה של צפיות בדרגה קרובה לוודאי כי חייהם של חפים מפשע יסוכנו בכביש" (עניין אלקורעאן לעיל, פסקה 11 לפסק דינו של הנשיא ברק). העבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין אינה עבירת תוצאה ואין לשם התקיימותה דרישה לגרימת נזק ממשי. 8. קביעתו של בית המשפט קמא כי היסוד הנפשי מתקיים בעניינו של המערער מקובלת עלי. על פי עדותם של השוטרים שנמצאה מהימנה, מיד לאחר שהמערער פנה ימינה לרחוב אחימאיר הם סימנו לו לעצור על ידי הפעלת אורות הניידת והסירנה והמשיכו בכך לאורך כל המרדף. כמו כן עולה מהודעתה של מרינה במשטרה, אשר הוגשה בהסכמה לבית המשפט, כי המערער הבחין בניידת הקוראת לו לעצור ו"נכנס ללחץ" שגרם לו להגביר את מהירות נסיעתו. מרינה, אשר ישבה ברכבו של המערער, חשה כי נהיגתו של המערער מסכנת את העוברים בכביש והעידה כי היתה "מרוכזת בכביש שלא נעלה על איזה מישהו בטעות, או שנעלה על איזה רכב בטעות" ואף חששה לחייה שלה עצמה. מכאן כי לאורך המרדף המערער היה מודע לפסול שבהתנהגותו ולסיכון שהוא יוצר ואין כל ספק כי התקיים בו היסוד הנפשי של צפיות ברמה גבוהה של הסתברות כי התנהגותו תוביל לפגיעה בחיי אדם. 9. את טענתו של בא כוח המערער לפיה כשחצה המערער את הצומת באור אדום עשה זאת במשנה זהירות ותוך הפעלת שיקול דעת, ולכן לא מתקיימת לגביו הלכת הצפיות יש לדחות מכל וכל. אדם שנכנס בנהיגה לתוך צומת באור אדום אינו יכול להסתמך על כך שהנהגים האחרים בצומת יאטו ויפנו לו את הדרך והוא יוצר במעשיו אפשרות קרובה לודאי לסיכון חיי אדם. במקרה שלפנינו נקבע כממצא עובדתי, כי המערער נכנס לתוך הצומת באור אדום וכי פגיעה בחיי אדם נמנעה רק בזכות התנהגותו של הנהג האחר שהיה בצומת באותה עת. מכאן כי גם במהלך הכניסה לצומת יצר המערער במודע סיכון ברמת ודאות גבוהה לחיי אדם. אם כן, כפי שקבע בית המשפט קמא, החל מהרגע שבו הבחין בניידת המשטרה ולא שעה לקריאותיה לעצור ועד לסיום המרדף, התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של סיכון חיים. 10. אף טענתו של בא כוח המערער כי ראוי היה להרשיע את המערער בעבירות אחרות, שהן פחותות בחומרתן דינה להידחות. כפי שבואר בעניין אלקורעאן: "עבירות העוסקות בנהיגה בדרך נמהרת או רשלנית (כדוגמת סעיף 338 לחוק העונשין) מטפלות בנהג הסביר, הממוצע, שבשל נסיבות שונות מבצע עבירה בזמן נהיגה. עבירה לפי סעיף 332(2) לעומת זאת, מטפלת בנהג שאינו 'תמים'. היא מתמקדת בנהג שידע על הפסול בהתנהגותו, ולמרות כן לקח סיכון ביודעין לפגיעה באנשים חפים מפשע, אשר צפויים להינזק כתוצאה מנהיגתו הפרועה" (עניין אלקורעאן לעיל, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא ברק). לו היה המערער עוצר את רכבו מיד לאחר שדחק את הרכב הראשון לשוליים בפנייה ימינה והקריאות שהפנו לעברו השוטרים, אפשר שהיינו רואים בו, ולו בדוחק, נהג "תמים". אולם משהוכח כי המערער היה ער לקריאות השוטרים ובעטיין הגביר את מהירותו והחל בנהיגה פרועה, שסיכנה חיי אדם ברכבו ובכביש, הרי שהרשעתו בעבירה המחמירה של סיכון חיים בדין יסודה. בא כוח המערער אף אינו יכול להיבנות מן הפסיקה אליה הפנה את בית המשפט שכן ברובם המכריע של המקרים שהציג הודו הנאשמים במסגרת הסדר טיעון. הרשעתם בעבירה פחותה אינה סותרת את הרשעתו של המערער בעבירה בה הורשע. 11. טענתו האחרונה של בא כוח המערער נוגעת לאופן הבחירה של התביעה בין סעיפי אישום שונים הנוגעים לעבירות נהיגה. בשנים האחרונות התפשטה, בעיקר בדרום הארץ, תופעה של מרדפים המסכנים חיי אדם. לאור זאת עלתה בעבר השאלה האם ניתן להרשיע בגין התנהגות זו בעבירה של סיכון חיים. בעניין אלקורעאן השבנו על כך בחיוב ואף הבענו עמדתנו כי על הערכאות הנמוכות להחמיר את הענישה בגין התנהגות זו על מנת להילחם בתופעה. כך למשל, נאמר ב-ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (טרם פורסם, 11.11.2004): "חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה" (וראו גם: ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.6.2006); ע"פ 2111/06 חמדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.1.2007)). עם זאת עמדנו על כך כי מוטב שפרקליטות המדינה תגבש מדיניות אחידה באשר להגשת כתבי אישום בגין העבירות השונות הנקשרות לתופעה זו (ראו: בש"פ 3383/05 אנוואר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2005)). הוצגה בפנינו בדיון על-פה הנחיית פרקליט המדינה שנכתבה לאור המלצה זו המגדירה את המבחנים לפיהם יוחלט בכל מקרה ומקרה האם להגיש כתב אישום בגין עבירה של סיכון חיים. המקרה שבפנינו, אף שהתרחש טרם שנקבעה ההנחיה האמורה, עולה בקנה אחד עם המבחנים שנקבעו בה. 12. כאמור, בשנים האחרונות הבענו לא פעם את עמדתנו כי יש להחמיר בעונשם של מי שמסכנים את שלום הציבור בנהיגה פרועה. הנחיה זו עמדה לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בעת שגזר את דינו של המערער וכמו כן עמדו לנגד עיניו נסיבותיו האישיות של המערער וחוות דעתו של שירות המבחן בעניינו. העונש שגזר בית המשפט קמא הולם את נסיבות העניין ואיני מוצאת עילה להתערב בו. אציע אם כן לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ח בכסלו תשס"ט (15.12.2008) ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08012140_C01.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il