אולגה מנדרוס נ. משרד הפנים מינהל האוכלוסין

פסק-דין בתיק בג"ץ 1213/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1213/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותרים: 1. אולגה מנדרוס 2. מיכאל מנדרוס נ ג ד המשיב: משרד הפנים מינהל האוכלוסין עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד לורה מקסיק בשם המשיב: עו"ד נטע אורן פסק-דין השופטת א' חיות: בפני עתירה נוספת, השניה במספר, שהגישה העותרת בבקשה כי נורה למשיב ליתן לה אזרחות ישראלית בהתאם לסעיף 4א לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). 1. העותרת 1 והעותר 2 (להלן בהתאמה: העותרת ו-העותר) נישאו באוקטובר 1981 ברוסיה וכעבור כארבע שנים נולד להם בן (להלן: סרגיי). נישואיהם של בני הזוג לא עלו יפה והם התגרשו, אך שבו ונישאו ולאחר גירושין נוספים נישאו בשלישית ביום 28.8.1999. לאחר כשבוע, ביום 7.9.1999, עלה העותר ארצה והוענקה לו אזרחות ישראלית בשל היותו בן ליהודי. בשנת 2002 הגישה העותרת בקשה לקבלת אשרת עולה אך בקשתה סורבה בשל החשש שנישואיה לעותר פיקטיביים, אולם ביום 14.9.2004 נכנסה העותרת לישראל בעקבות הזמנת בנה סרגיי שעלה אף הוא ארצה בשנת 2003. ביום 28.9.2005 פתחו העותרים תיק איחוד משפחות בלשכת מנהל האוכלוסין בתל-אביב וביום 30.1.2006 הוחלט להעניק לעותרת אשרת א/5 למשך שנה, עד יום 31.1.2007. כן נערך לעותרים ביום 17.5.2006 שימוע לצורך בחינת כנות הקשר בינהם. לשימוע התייצבה העותרת לבדה בשל העובדה שהעותר שהה אותה עת ברוסיה ובסיומו נקבע כי העותרים אינם מנהלים חיים משותפים והוחלט שלא לשנות את מעמדה של העותרת והוארכה אשרת השהייה שניתנה לה. ביום 29.6.2008 הגישה העותרת עתירה בה ביקשה כי תינתן לה אזרחות ישראלית מכוח סעיף 4א לחוק השבות (להלן: העתירה הראשונה). ביום 7.1.2009 דחה בית משפט זה את העתירה הראשונה בקובעו כי כיוון שבמועד הגשת הבקשה למתן אזרחות היתה העותרת אשת אזרח ישראלי בקשתה הינה מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות), ולא מכוח סעיף 4א לחוק השבות, ומשכך יש לה סעד חלופי על דרך של פניה אל בית המשפט לעניינים מנהליים. 2. העותרת ממאנת להשלים עם תוצאה זו והיא שבה ועותרת בפנינו, ביחד עם העותר, כי תינתן לה אזרחות. לטענת העותרים הם נישאו זה לזו לפני שהעותר קיבל אזרחות ישראלית ועל כן יש להעניק לעותרת אזרחות מכוח סעיף 4א לחוק השבות ואין לבחון את בקשתם במסלול איחוד המשפחות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות. עוד טוענים העותרים כי המשיב נוהג עימם בחוסר תום לב, וכן כי הוכח שמתקיים ביניהם קשר תקין וסדיר ועל כן גם בהתאם לנהלים שקבע המשיב היה עליו להיעתר לבקשה. 3. המשיב מצידו טוען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין, בהדגישו כי הסעד המבוקש בעתירה שבכאן והעובדות העומדות בבסיסה זהים לאלו שבעתירה הראשונה וכי בתקופה שחלפה לא חל כל שינוי מבחינת מצב הדברים המשפטי או העובדתי הנוגע לעותרים. המשיב מציין כי העובדה שהעותר צורף לעתירה שבפנינו אין בה כדי לשנות מן האמור, והוא מוסיף בהקשר זה כי בעתירה הראשונה ובבקשה לפטור מאגרה שהוגשה ביחד עם העתירה שבכאן ציינה העותרת כי העותר עזב את הארץ לפני כחצי שנה ועקבותיו אבדו, אך לא פירשה כיצד זה העותר צורף לעתירה וחתם על תצהיר והדבר מעלה חשש כבד לגבי מהימנות העובדות הכלולות בעתירה. עוד טוען המשיב כי נוכח העובדה שהעותרת הגישה את הבקשה למתן אזרחות בעת שהעותר כבר היה אזרח ישראל המסלול המתאים להסדרת מעמדה של העותרת הוא סעיף 7 לחוק האזרחות, ועל כן עניינה מסור לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים. המשיב מוסיף וטוען כי יש לדחות את העתירה לגופה בהדגישו כי נוכח הספק הקיים לגבי כנות נישואי העותרים ממילא אין העותרת זכאית לקבל אזרחות מכוח סעיף 4א לחוק השבות, וכי ההחלטה התקבלה גם בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג, האחד זכאי שבות והשני לא, שנישאו פחות משנה לפני עלייתם" (להלן: הנוהל) לפיו כאשר נישואים בין זכאי שבות למי שאינו זכאי שבות נערכו פחות משנה טרם העלייה לישראל יש להנפיק לבן הזוג אשרת א/5 לתקופה של שנה לצורך בחינת הקשר בין בני הזוג. המשיב מדגיש כי לאחר עריכת תחקיר מפורט שנערך בעניינם של העותרים נקבע כי הם אינם מנהלים חיים משותפים ולפיכך הוארכה אשרת השהייה של העותרת אך לא ניתנה לה אזרחות, והחלטה זו הינה החלטה סבירה שהתקבלה בהתאם לדין. 4. דין העתירה להידחות על הסף. נוכח פסק הדין שניתן אך זה מקרוב בעתירה הראשונה ולפיו נדחתה העתירה, אין מקום לעתירה הנוספת שהוגשה באותו עניין, בה לא העלו העותרים כל טענה בדבר שינוי נסיבות המצדיק דיון מחודש בעניינם (ראו בג"ץ 3290/07 מוטריצ'קו נ' פרקליטות המדינה, פסקה 6 (לא פורסם, 3.7.2007)). העובדה שהעותר לא צורף כצד לעתירה הראשונה אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, ודי באמור כדי לדחות את העתירה שבכאן. למעלה מן הדרוש יצויין כי אפילו היה מקום לבחון את בקשת העותרת למתן אזרחות בהתאם לסעיף 4א לחוק השבות (ונראה כי היא עצמה לא סברה כך נוכח הבקשה לאיחוד משפחות שהגישו היא והעותר ביום 28.9.2005), לא היה בכך כדי להועיל לה. זאת משום שהחלטות המשיב בעניינה של העותרת עולות בקנה אחד עם הנוהל הנוגע למתן מעמד לבן זוג של זכאי לשבות שעלו ארצה פחות משנה לאחר שנישאו. אמנם בענייננו העותר עלה לבדו סמוך למועד הנישואין ואילו העותרת הגיעה ארצה רק בחלוף כארבע שנים, אך החשש לנישואין פיקטיביים העומד בבסיס הנוהל האמור, קיים גם במקרה דנן. בנסיבות אלה ונוכח הבירורים שקיים המשיב כמפורט לעיל, אין לומר כי ההחלטה שקיבל בעניינה של העותרת היא בלתי סבירה וזאת גם אם תאמר (ואיננו אומרים כך), שהיה מקום לבחון את בקשת העותרת מכוח סעיף 4א לחוק השבות, כטענתה. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, דין העתירה להידחות. ניתן היום, כ"ה ניסן, תשס"ט (19.04.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09012130_V03.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il