חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ. מדינת ישראל - מש

פסק-דין בתיק ע"א 1206/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1206/16 ע"א 1693/16 וערעור שכנגד ע"א 1713/16 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ המערערת בע"א 1206/16; המשיבה 2 בע"א 1693/16; המשיבה 3 בערעור שכנגד; המשיבה 2 בע"א 1713/16: חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ ג ד המשיבה 1 בע"א 1206/16; המשיבה 1 והמערערת בערעור שכנגד בע"א 1693/17; המשיבה 1 בע"א 1713/17: 1. מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה המשיבה 2 בע"א 1206/16; המערערת 1 והמשיבה 4 בערעור שכנגד בע"א 1693/17; המשיבה 3 בע"א 1713/16: 2. סמואל - רוזנבאום (1999) בע"מ המשיבה 3 בע"א 1206/16; המערערת 2 והמשיבה 5 בערעור שכנגד בע"א 1693/17; המשיבה 4 בע"א 1713/16: 3. סמרוז בע"מ המשיב 4 בע"א 1206/16; המשיב 3 והמשיב 2 בערעור שכנגד בע"א 1693/16; המערער 2 בע"א 1713/16: 4. אילן סמואל המשיב 5 בע"א 1206/16; המשיב 4 והמשיב 1 בערעור שכנגד בע"א 1693/16; המערער 1 בע"א 1713/16: 5. אשר רוזנבאום שלושה ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו ופסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי), מימים 23.12.2015, 26.11.2017, בת"א 16382-03-12 תאריך הישיבה: י"א באדר התשע"ח (26.02.2018) בשם המערערת בע"א 1206/16: עו"ד ברק רון בשם המשיבה 1 בע"א 1206/16: עו"ד אסנת דפנה; עו"ד אביטל קלר בשם המערערות בע"א 1693/16: עו"ד אדי לזר בשם המערערים בע"א 1713/16: עו"ד יורם בר; עו"ד רווית צמח פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו שלושה ערעורים המופנים נגד פסק דין מיום 23.12.2015 ופסק דין משלים מיום 26.11.2017 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 16382-03-12 (כב' השופט ר' יעקובי). עניינם של שני פסקי הדין בכספי מענק שניתנו על ידי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה למערערת בע"א 1206/16 לטובת עידוד השיווק בחו"ל. הרקע העובדתי 1. משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן: משרד התמ"ת או המדינה) הפעיל במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת את הקרן לעידוד השיווק לחו"ל (להלן: הקרן או קרן השיווק), על פי הוראת מנכ"ל 5.9 – הקרן עידוד השיווק לחו"ל (להלן: חוזר המנכ"ל). אחת ממטרות הקרן הייתה הגדלת הייצוא מישראל על ידי השתתפות בסיכון שנוטל על עצמו יצואן בפעילותו לקידום השיווק לחו"ל, באמצעות מתן מענק כספי המשולם לחברות המבקשות ועומדות בקריטריונים שנקבעו. 2. על פי חוזר המנכ"ל, כאשר הכנסותיה מייצוא של חברה שקיבלה מענק מהקרן עוברות את סכום הבסיס אשר נקבע בשנה הראשונה בה אושרה תכנית המענק (להלן: סכום הבסיס), על החברה להשיב את המענק לקרן באמצעות תשלום תמלוגים למשרד התמ"ת בשיעור של 3% מהגידול בסכום הייצוא, באותה השנה, לעומת סכום הבסיס. זאת עד להשלמת החזר מלוא המענק שניתן לה (להלן: התמלוגים). מנגד, כל עוד ההכנסות מייצוא לא עוברות את סכום הבסיס שנקבע, החברה אינה נדרשת להשיב את כספי המענק. 3. חברת סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ, המערערת בע"א 1206/16 (להלן: החברה או חברה א'), אשר עסקה בסחר ביהלומים, פנתה בשנת 1993 לקרן השיווק, בבקשה לקבלת מענק לטובת ייצוא לחו"ל בכפוף לתכנית השיווקית שצורפה לבקשה. לאחר בחינה מקצועית של הנהלת הקרן, אושרו תכנית השיווק ונקבע גובה המענק שיינתן. בין השנים 1996-1993 פנתה חברה א' לקרן השיווק בשלוש בקשות נפרדות לקבלת מענק כספי לטובת שיווק פעילותה ועסקיה בחו"ל. בסופו של דבר, העבירה קרן השיווק לחברה א' מענקים בסך כולל של 959,385 דולר ארה"ב. סכום הבסיס שנקבע לחברה עמד על סך של 38,568,070 דולר, שהוא סכום הייצוא של החברה בשנת 1993. 4. בין השנים 2000-1994 חברה א' לא עברה את סכום הבסיס, ועל כן לא נדרשה לשלם תמלוגים למשרד התמ"ת. אלא שבבירור שנערך במועד מאוחר על ידי המדינה התגלה כי בשנת 1999 הפסיקה חברה א' את פעילותה, ובסמוך להפסקת פעילותה החלה לפעול חברת סמואל רוזנבאום (1999) בע"מ, מערערת 1 בע"א 1693/16 (להלן: חברה ב'). דו"ח המכס של חברה ב' העלה כי בשנת 2000, שנת פעילותה הראשונה, היא ייצאה סחורה בשווי של 47,498,941 דולר. בנוסף, לטענת המדינה, בשנת 2006 העבירו בעלי המניות בחברה ב' את הפעילות לחברת סמרוז בע"מ, מערערת 2 בע"א 1693/16 (להלן: חברה ג'), וגם היא דיווחה על הכנסות בסכומים הגבוהים בעשרות מיליוני דולרים מסכום הבסיס שנקבע לחברה א'. 5. טענת המדינה הייתה כי בעלי מניותיה של חברה א' העבירו את פעילותה לחברות אחרות על מנת להימנע מתשלום תמלוגים, ועל כן הוגשה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בירושלים. בתביעה נטען כי שלוש החברות ושניים מנושאי המשרה בהן, אילן סמואל ואשר רוזנבאום, המערערים בע"א 1713/16 (להלן: סמואל ו-רוזנבאום בהתאמה; לשם הנוחות, כלל הנתבעים יכונו מעתה ואילך המערערים), הפרו הפרה יסודית את הוראות ההסכם שנחתם בין חברה א' לבין משרד התמ"ת בכל הנוגע להשבת כספי המענקים שניתנו לחברה א' מקרן השיווק. זאת, תוך ביצוע מעשה מרמה בהקמת חברות ב' ו-ג' והעברת פעילות חברה א' אליהן. הסעד שהתבקש על-ידי המדינה היה החזר המענק שניתן לחברה א' שעמד נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, על סך של 6,705,816 ש"ח. לחלופין, התבקש בית המשפט להורות לכלל המערערים לשלם את התמלוגים אותם נדרשה חברה א' להעביר, שעמדו על סך של 4,451,065 ש"ח. פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה כי במקרה דנא בוצעה תרמית, שתכליתה הייתה להביא לכך שלא יועברו למדינה התמלוגים שהיה על חברה א' לשלם לה. מסקנה זו התבססה על שלושה אדנים: ראשית, אילו הפעילות שייחסו המערערים לחברות ב' וג' הייתה מבוצעת על-ידי חברה א', זו הייתה נדרשת לשלם למדינה תמלוגים בהתאם להיקף המכירות בפועל של חברה ב' או של חברה ג' ובהתחשב בסכום הבסיס שנקבע; שנית, המערערים לא הצליחו לשכנע שהרווחים עליהם דיווחו חברות ב' ו-ג' בשנות פעילותן הראשונות נבעו מביצוע מהלכים עסקיים אמיתיים שלהן ולא מהעברה מלאכותית של פעילות חברה א' תחילה לחברה ב' ולאחר מכן לחברה ג'; לבסוף, סמואל ורוזנבאום לא קיימו את חובת הדיווח שהוטלה עליהם בהתאם להסכם, לדווח על כל שינוי מהותי בפעילות החברה. כך, נמנעו סמואל ורוזנבאום מלדווח שחברה א' הפסיקה פעילותה בשנת 1999. 7. אחת מטענות ההגנה המשמעותיות שהועלו הייתה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה, מכיוון שהמועד, לכאורה, לתחילת תשלומי התמלוגים למדינה היה בשנת 2000 ואילו התביעה הוגשה רק בשנת 2011, בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) לתביעות מסוג זה – שבע שנים (סעיף 5 לחוק). לעומת זאת, המדינה טענה כי נודע לה על פעולותיהם של המערערים רק בשנת 2010, והידיעה המאוחרת נבעה ממעשי התרמית המיוחסים למערערים. לפיכך, חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר קבע בנוסחו אז כי "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה" (להלן: הדין הישן). לאחר בחינת טענות הצדדים דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות וקבע כי למדינה נודע על התרמית רק בשנת 2010 ולכן התביעה לא התיישנה. 8. יצוין כי במהלך ניהול ההליכים השתנה נוסחו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות (חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה-2015; להלן: הדין החדש). בנוסחו החדש קובע הסעיף כדלקמן: "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, 'הטעיה' – לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה". המערערים טענו לתחולה רטרואקטיבית של הדין החדש. בית המשפט דחה את טענה זו אך קבע כי גם לפי הדין החדש לא התיישנה תביעת המדינה. 9. באשר לסעד המבוקש נקבע כי המדינה אינה זכאית להשבת המענקים אלא לסעד החלופי שביקשה, היינו לשיעור התמלוגים המגיעים לה מכוח ההסכם. לכן, בסופו של דבר מצא בית המשפט כי יש לראות את המערערים כולם כחטיבה אחת לעניין החיובים כלפי המדינה וחייבם לשלם, ביחד ולחוד, סך של 4,451,065 ש"ח וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 400,000 ש"ח. פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי 10. על פסק הדין האמור הוגשו לבית משפט זה ערעורים על ידי כלל הצדדים. המערערים ערערו על כך שחויבו כלפי המדינה, והמדינה ערערה על כך שלא נתקבל הסעד העיקרי לו תבעה – השבת מלוא המענקים. כן ביקשו סמואל ורוזנבאום להתיר להם לצרף ראיה חדשה במסגרת הערעור בדמות פרוטוקולי חקירה של מר סמואל ששון במסגרת ערעורי מס שנדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר נטען כי יש בהם כדי לסתור את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. לאחר עיון בפסק הדין ושמיעת טיעוני הצדדים, הוחלט כי לא ניתן לדון בטענות הצדדים לעומקן ללא הנמקה מפורטת יותר של בית המשפט המחוזי את פסק דינו. כן נדחתה הבקשה להוספת ראיה (החלטות מיום 27.7.2017). לפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן פסק דין משלים, במסגרתו יתייחס ביתר פירוט לעניינים הבאים: תמיכת המסקנה שהעסקה שנרקמה בין חברה א' לחברה ב' הייתה בתרמית בחומר הראיות; פער ההכנסות בין חברה א' לבין חברה ב'; הבעלות הפורמלית והמעשית של חברה א' לעומת חברה ב', תוך התייחסות מפורשת לחלקיהם של סמואל ורוזנבאום בבעלות החברות; העברת הפעילות העסקית של חברה א' לחברה ב' ותחומי העיסוק שלהן; מקורה של חובת הגילוי או הדיווח באשר לשינוי בפרטי ובפעילות חברה א' ואי מילוי חובה זו על-ידה ועל ידי סמואל ורוזנבאום; התשתית הכוללת התומכת במסקנה שהתביעה לא התיישנה; התשתית הראייתית התומכת במסקנה כי המדינה אינה זכאית לסעד העיקרי אותו תבעה – היינו השבת המענקים ששולמו על-ידה. 11. ביום 26.11.2017 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הדין המשלים). באשר לתרמית, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהעדים מטעם המדינה העידו כי בלתי סביר ואף בלתי אפשרי שחברה שזה עתה הוקמה (חברה ב'), ללא כל תשתית שיווקית, תגיע להיקפי מסחר כה גדולים (כ-47 מיליון ש"ח) כבר בשנת פעילותה הראשונה. לעמדת העדים מטעם המדינה, מדובר בפועל במעשי תרמית, שבוצעו על ידי סמואל ורוזנבאום, שעניינם בהעברת הידע, הקשרים והתשתית השיווקית והמסחרית שצברה חברה א' במהלך השנים לחברה ב'. זאת, בין היתר, כדי לחמוק מתשלום התמלוגים. עוד צוין, כי גם עדותו של העד המומחה מטעם המערערים, מר אברהם דסקל, שאישר כי היקף המכירות של חברה ב' בשנת פעילותה הראשונה הוא "כמעט בלתי אפשרי", מחזקת את טענת המדינה לתרמית. בניגוד לכך, המערערים לא הגישו מסמכים לתמיכה בטענותיהם כי אין המדובר בתרמית. בנוסף, בחקירתו לא הצליח רוזנבאום להוכיח שונוּת בין החברות לעניין הספקים או הלקוחות שלהן. נקבע כי ממכלול הראיות עולה רצף פעילות בין כל המעורבים ללא ניתוק אמיתי של הקשר העסקי ביניהם והתחלה של פעילות חדשה ושונה על-ידי חברה ב' ולאחר מכן על-ידי חברה ג'. 12. באשר לבעלות הפורמלית והמעשית בחברות א' ו-ב'. בית המשפט ציין כי ב-99 מניות רגילות מתוך 100 מניותיה של חברה א' מחזיקה חברת ס.ר.ד. יהלומים (אחזקות) 1995 בע"מ (להלן: ס.ר.ד. אחזקות). במניה הנוספת מחזיקה חברת ס.ר.ד. יהלומים (נאמנות) 1994 בע"מ. בעלי המניות בס.ר.ד. אחזקות הם שלושה: סמואל מחזיק ב-15 מניות; רוזנבאום מחזיק ב-15 מניות; חברת דיטיק אינטרנשיונל, חברה זרה בשליטתו של מר ג'ק בייטנר (להלן: בייטנר), מחזיקה ב-70 מניות. מהאמור עולה, כי סמואל ורוזנבאום החזיקו בשרשור ב-14.85% ממניותיה של חברה א'. כמו כן, בעת הקמת חברה ב' ביום 15.12.1999 החזיקו סמואל ורוזנבאום במניותיה בחלקים שווים. אלא שנוכח התנהלותם של סמואל ורוזנבאום, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי הם שימשו הלכה למעשה כ"בעלים המעשיים" של החברות, ללא קשר לשיעור ההחזקות שלהם. 13. לעניין העברת הפעילות העסקית מחברה א' אל חברה ב' ותחומי העיסוק שלהן, ציין בית המשפט כי הוא מקבל את עמדת המדינה לפיה אין כל נפקות לשינויים הנטענים על ידי סמואל ורוזנבאום בסוגי היהלומים או במדינות אליהן מיוצאים היהלומים. בהתאם לחוזר המנכ"ל, התמלוגים אמורים היו להיות משולמים למדינה, ללא קשר לפרטים הטכניים או הגיאוגרפיים של פעילות החברה. בנוסף, סמואל ורוזנבאום לא הצביעו על הצדקות כלכליות או עסקיות לשינויים שחלו בפעילות. במצב דברים זה, קבע בית המשפט, כי יש להשקיף על השינויים והתמורות כניסיון נוסף ליצור מראית עין של שינויים בהעברת הפעילות בין החברות, בשעה שאין לכך כל הצדקה אמיתית. 14. באשר לטענת ההתיישנות. בית המשפט חזר וציין כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו ידעה המדינה בפועל שבוצעה תרמית או הונאה ויש לה עילת תביעה בשל כך. על פי הדין הישן, לא יתחיל מרוץ ההתיישנות לפני שנודע לתובע על אודות ביצוע התרמית או האונאה. מחומר הראיות עלה כי המועד הראשון בו הייתה חייבת חברה א' בתשלום תמלוגים למדינה היה בשנת 2000. עוד הוכח כי המדינה ידעה על העברת הפעילות מחברה א' לחברות ב' ו-ג' בשנת 2011 ולכל המוקדם בשנת 2010. זאת בעקבות הקמת מנגנון איתור ובקרה מטעם המדינה בנוגע לחברות שקיבלו מענקים מהקרן. בית המשפט מצא כי בנסיבות אלו המערערים לא הצליחו לבסס את טענתם כי חלה על המדינה חובת בדיקה וגילוי, ומכל מקום לא ניתן היה לגלות את מעשי המערערים בזמן אמת. 15. לבסוף, התייחס בית המשפט בפסק דינו המשלים לתשתית הראייתית התומכת במסקנה כי המדינה אינה זכאית לסעד הנובע מביטול ההסכם – השבת המענקים. בהתאם לחוזר המנכ"ל, הממצאים שנקבעו בנוגע להתנהלות המערערים אינם מביאים מאליהם לביטול אוטומטי של ההסכם ולהטלת חובת השבה על המערערים. לשם כך נדרש מהלך אקטיבי מצד המדינה, הכולל שימוע, ולאחר מכן מעשה של ביטול. במקרה דנא, אין מחלוקת בין הצדדים כי לא התקיים כל הליך שימוע וגם לא ניתנה על ידי המדינה הודעת ביטול בסמוך לגילוי מעשי התרמית על-ידי המערערים. לאחר מתן פסק הדין המשלים, התבקשנו על-ידי החברות לקבוע דיון המשך בשלושת הערעורים, ולהלן תמצית טענות הצדדים. טענות המערערים בע"א 1713/16 – סמואל ורוזנבאום 16. סמואל ורוזנבאום טוענים לשלוש שגיאות עקרוניות שנפלו לטענתם בשני פסקי הדין של בית המשפט המחוזי: התיישנות התביעה; קיומה של תרמית; הטלת אחריות אישית עליהם. 17. התיישנות התביעה: לטענתם, בהתאם להלכה הפסוקה היה על בית המשפט לבחון האם תביעת המדינה התיישנה לפי הדין הישן. ככל שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, היה עליו לדחותה מחמת התיישנות. ככל שהתביעה לא התיישנה על-פי הדין הישן, נדרש בית המשפט לבחון האם התיישנה התביעה על-פי הדין החדש. אולם, לשיטתם, בית המשפט לא עשה כן ובכך נפלה שגגה בפסק דינו. בהקשר זה, טוענים השניים כי הדין הישן והדין החדש יוצרים הסדרים שונים בתכלית, המצריכים הוכחת רכיבים שונים ובחינה שונה ונפרדת של נסיבות העניין. וביתר פירוט, נטען כי בית המשפט לא בחן את התנהגות המערערים לאחר התגבשות עילת התביעה; קיום קשר סיבתי בין התנהלותם לבין אי הגשת התביעה; האם הם פעלו ביודעין. לטענתם, בהתאם לדין החדש, התביעה התיישנה, שכן לא הוכח קיומו של אלמנט פסול שנעשה לאחר היווצרות עילת התביעה. גם על-פי הדין הישן, לשיטתם, התיישנה התביעה, זאת משום שהוראת סעיף 7 לחוק מטילה על המדינה בענייננו את הנטל להוכיח את ביצועה של תרמית ואת המועד שבו נודע לה עליה. אולם, המדינה לא עמדה בנטל זה. העדים מטעם המדינה הודו במסגרת עדויותיהם כי אין להם אסמכתא או ידיעה אישית בדבר מועד גילוי התרמית. לפיכך, קביעתו של בית המשפט כי דבר התרמית התגלה רק בשנת 2010 אין לה על מה להיסמך. 18. ביצועה של תרמית על ידי חברה א': לטענת רוזנבאום וסמואל, בית המשפט פסק בעניין זה בהסתמך על "היגיון" בלבד ובהתעלם מראיות שהביאו, אשר לא נסתרו, בדבר ייחוד מאפייני פעילות חברה א' מחברה ב' ובדבר היכולת להגיע לרווחים גבוהים במהירות בענף היהלומים. המדינה, לטענתם, לא עמדה בנטל השכנוע המוטל על הטוען לתרמית. מסקנתו של בית המשפט כי המחזור העסקי הגבוה של חברה ב' בשנה הראשונה לפעילותה שוללת אפשרות שפעילותה אינה קשורה לפעילותה של חברה א', שנסגרה קודם להקמתה, שגויה. העדים אותם בחרה המדינה להביא לא היו מעורבים באירועים מושא התביעה ועל כן אלה העידו עדות סברה בלבד. לעומת זאת, המדינה בחרה שלא להביא את העדים הרלוונטיים ולא סיפקה הסבר לכך. עוד טענו כי ההחלטה על סגירת חברה א' התקבלה על-ידי בייטנר, בעל השליטה, ולכן אין כל ממש בטענת התרמית. 19. חיובם של רוזנבאום וסמואל: השניים טוענים גם נגד חיובם על ידי בית המשפט המחוזי ביחד ולחוד עם יתר המערערים. לטענתם, בית המשפט המחוזי התייחס באופן לאקוני בלבד לחיובם ולא הבהיר האם חיובם נשען על עילה חוזית, נזיקית או שמא על הרמת מסך. בהיבט החוזי נטען כי כתב ההתחייבות נחתם על-ידיהם בשם חברה א' ואינו מהווה התחייבות אישית שלהם, בניגוד לקביעתו של בית המשפט. כתב ההתחייבות הוא התחייבות של חברה א' בלבד ולא התחייבות אישית של רוזנבאום וסמואל. 20. באשר לחיוב מכוח דיני הנזיקין, אף אם ייקבע כי חברה א' ביצעה תרמית, לא הוכח כי רוזנבאום וסמואל ביצעו תרמית כלפי המדינה. לטענתם, פסק הדין אינו דן כלל ביסודות עוולת התרמית. לא מובאות בפסק הדין ראיות לביצועה של תרמית, לא ביחס לכלל המערערים, ולא ביחס אליהם בפרט. התרמית נקבעה על ידי בית המשפט על בסיס סברות בלבד, תוך שלילת טענות ההגנה שהעלו המערערים. בכך שגה בית המשפט, כאשר העביר את נטל ההוכחה לכתפי המערערים. 21. לבסוף טוענים רוזנבאום וסמואל כי לא היה מקום לבצע "הרמת מסך". בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אין תשתית עובדתית מספיקה לצורך הרמת מסך ולא נעשה ניתוח משפטי בעניין זה. לשיטתם, בהתחשב בעובדה שכל אחד מהם החזיק ב-15% ממניותיה של חברה א', לא ייתכן כי תתבקש הרמת מסך נגד בעלי מניות המיעוט בלבד כאשר במקביל בייטנר, בעל השליטה בחברה, לא נתבע כלל. טענות המערערת בע"א 1206/16 – חברת יהלומי סמואל רוזנבאום (1992) בע"מ (חברה א') 22. מרבית טענותיה של חברה א' דומות עד זהות לטענותיהם של רוזנבאום וסמואל, לפיכך אציגן בתמצית. חברה א' טוענת בערעורה כי יסודות עוולת התרמית לא הוכחו על-ידי המדינה. לטענתה, שגה בית המשפט כאשר העביר את הנטל להוכיח כי לא התקיימה תרמית אל כתפי המערערים, וכי טענת התרמית התבססה על סברות בלבד ולא על בסיס ראיות. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו כי לא חלה התיישנות על תביעת המדינה. מעבר לכך, שגה בית המשפט בכך שלא ייחס משקל מספיק לעדותו של רו"ח רופין, אשר העיד מטעמה כי חברה א' נסגרה בשל היעדר רווחיות בהוראתו של מר בייטנר. בהקשר זה נטען כי שגה בית המשפט כאשר מתח ביקורת בגין העובדה שמר בייטנר לא העיד בעצמו, והדבר נבע מכך שלחברה אין מקורות מימון משלה. מצדו השני של המטבע, טוענת החברה נגד המשקל שהעניק בית המשפט לעדות העדים מטעם המדינה, אשר לא היו בתפקידם בתקופה הרלוונטית, כאשר ניתן היה להביא לעדות עדים בעלי ידיעה ישירה לגבי האירועים מושא התביעה. טענות המערערות בע"א 1693/16 – חברת יהלומי סמואל רוזנבאום (1999) בע"מ וסמרוז בע"מ 23. גם טענותיהן של המערערות בע"א 1693/16 דומות למדי לטענותיהן של יתר המערערים. בקליפת האגוז, המערערות טוענות כי דין התביעה נגדן היה להידחות מחמת התיישנות, הן לפי הדין הישן והן לפי הדין החדש. עוד נטען כי המדינה לא הוכיחה כי המערערות וחברה א' הן ישות כלכלית אחת ולכן לא הוכחה טענת התרמית. עוד נטען נגד קבילותם של מסמך המכס עליו ביססה המדינה את תביעתה ושל עדויותיהם של העדים מטעם המדינה. לבסוף טענו המערערות גם נגד שיעור שכר הטרחה שנפסק. טענות המדינה – המשיבה בכל הערעורים והמערערת שכנגד בע"א 1693/16 24. המדינה סומכת ידיה על שני פסקי הדין שיצאו תחת ידיו של בית המשפט המחוזי, למעט קביעתו כי היא אינה זכאית לסעד הנובע מביטול ההסכם אלא לתמלוגים להם התחייבו המערערים. לטענת המדינה, הבסיס הראייתי שהניחה לפני בית המשפט המחוזי ביסס את מעשה התרמית. כך, על דבר התרמית מעידים קצב הגידול במכירות חברה א' בין השנים 1999-1986 לעומת היקף המכירות של חברה ב' כבר בשנת פעילותה הראשונה. כאשר במקביל, היקף המכירות של חברה א' ירד באותה שנה להיקף של 43,000 דולר בלבד. הוכחה נוספת למעשה התרמית נמצאה בעדויות מטעם המדינה ומטעם המערערים, אשר העידו כי לחברה חדשה בשוק היהלומים, ללא תשתית שיווקית קודמת, אין כל אפשרות להגיע למכירות בסכומים כה גבוהים כבר בשנת פעילותה הראשונה. על כן, ההסבר היחידי שנותר, לשיטת המדינה, הוא כי רוזנבאום וסמואל, אשר שימשו כמנהלי חברה א', העבירו את תוכנה, הידע, הקשרים והתשתית השיווקית והמסחרית שלה אל חברה ב' ובהמשך אל חברה ג'. קביעתו של בית המשפט לעניין התרמית התבססה עוד על היעדרו של היגיון עסקי בסגירתה של חברה א' ופתיחתה של חברה ב', והיעדר שוני מהותי ביניהן. כך, נטען, כי בעדותו לא הצליח רוזנבאום לציין ולוּ שם של לקוח, ספק או עובד, שהיה בקשר רק עם חברה א' ולא עם חברה ב'. גם העובדה שהמערערים לא הגישו מסמכים המעידים על השוני הנטען בין החברות חיזקה את המסקנה כי לא היה כל היגיון עסקי-כלכלי במעבר בין החברות. 25. לעניין הסעד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי התנהלות המערערים אינה מביאה לביטול ההסכם ולחובת השבה של מלוא המענקים אשר ניתנו לחברה א'. מקרה התרמית חורג מעילות הביטול אליהן מכוון חוזר המנכ"ל, ולכן הוראת הסעיף הקובעת את הליך הביטול אינה רלוונטית בענייננו. בנוסף, במועד הגשת התביעה על-ידי המדינה הקרן כבר נסגרה והפסיקה את פעילותה. על כן, חובת השימוע, עליה השתית בית המשפט את החלטתו שלא להעניק את הסעד העיקרי שהתבקש, לא הייתה אפשרית במועד הגשת התביעה. לאור נסיבותיו הייחודיות של המקרה, פעלו הגורמים הרלוונטיים במשרד התמ"ת בדרך של הגשת תביעה אזרחית. לחלופין, אף אם הייתה המדינה מחוייבת בשימוע, מקרה זה הינו אחד מהמקרים החריגים בהם אין באי קיומה של חובת השימוע כדי למנוע מהמדינה לפעול להשבת המענקים. דיון והכרעה 26. לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ובנספחים שצורפו ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל-פה בדיון שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את ערעור החברות ובעלי המניות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחלקו ולדחות את הערעור שכנגד וכך אציע לחבריי לעשות. קיומה של תרמית 27. אחת מן השאלות המרכזיות שעמדו במוקד הערעורים דנא היא השאלה האם הצליחה המדינה להוכיח את קיומה של תרמית מצד המערערים. שאלה זו רלוונטית הן לעניין חיובם של המערערים והן לעניין התיישנות התביעה. עוולת התרמית מעוגנת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר על פי הפסיקה כוללת חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה; אי אמונה באמיתות העובדה; כוונה להטעות; הטעייה בפועל; גרימת נזק ממוני למוטעה (ראו: ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2.4.2012) (להלן: עניין אפל)). כמו כן, הטלת אחריות בגין תרמית שונה מהטלת אחריות בגין רשלנות או עוולה נזיקית אחרת, משום שהאשם המיוחס למבצע תרמית שונה מזה המיוחס לרשלן. לפיכך, הכיר בית משפט זה בכך שהנטל להוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד מזה הנדרש בתובענה אזרחית בדרך כלל (ראו: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 710 (1980); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 605 (1986)). בענייננו, כאמור, המדינה מעוניינת בקבלת התמלוגים ולחלופין בהשבת המענקים בעילת תרמית ועליה מוטל הנטל להוכיח את היסודות העומדים בבסיס אותה עילה. 28. טענתה של המדינה לתרמית התבססה כאמור על הטענה בדבר זהות הפעילות בין חברה א' לחברה ב' והעובדה כי חברה א' נמנעה מלדווח לקרן על העתקת פעילותה לחברה ב'. גם טענות המערערים מתמקדות בשאלת זהותן של החברות. לפיכך, אבחן האם עלה בידי המדינה להוכיח כי חברה א' אכן העתיקה את פעילותה לחברה ב', בבחינת פרוזדור המוביל אל הטרקלין. 29. בפסק הדין המשלים קבע בית המשפט המחוזי ביחס לסגירתה של חברה א' ופתיחתה של חברה ב' כי "התמונה הכוללת המתקבלת היא כי בלתי אפשרי – ולכל הפחות בלתי סביר – שהשתלשלות עניינים כזו אינה נגזרת ממהלכים מלאכותיים ופסולים שביצעו הנתבעים" (עמ' 3 לפסק הדין המשלים), ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. מסכת הראיות שהניחה המדינה לפני בית המשפט הצביעה כי הזהות הנטענת בין שתי החברות באה לידי ביטוי במספר פרמטרים: אופי הפעילות – ייצוא יהלומים מלוטשים; שמות החברות; ניהולה המעשי של החברה, כאשר אין חולק כי רוזנבאום וסמואל היו "הרוח החיה" מאחורי שתי החברות (ראו והשוו: רע"א 3542/10 מדינת ישראל – אגף מכס ומע"מ נ' זייתון תעשיות שמנים בע"מ, פס' 22 (18.5.2014)). כמו כן, הבחירה לפתוח חברה חדשה והיקף הייצוא של חברה זו בשנת פעילותה הראשונה מעוררים תהיות, בלשון המעטה. לדידי, די בכך כדי להעביר את נטל חובת הראיה להוכיח כי אין מדובר בחברות זהות אל כתפי המערערים. 30. טענות המערערים בהקשר זה, אשר התבססו על תצהירי העדים מטעמם בלבד, היו כי מר בייטנר, אשר היה בעל השליטה בחברה א' כאמור, החליט על סגירת החברה בשנת 1999 בשל ההפסדים הכבדים שנגרמו לה בעקבות משבר בשוק היהלומים. רוזנבאום טען במסגרת תצהירו כי הוא וסמואל החליטו לפתוח חברה חדשה בתחום היהלומים, אשר תעסוק בתחום עיסוק שונה מתחום עיסוקה של חברה א'. בקצירת האומר, בעוד חברה א' עסקה בשיווק יהלומים מסוג "טייפר", חברה ב' עסקה, לדברי רוזנבאום, במכירת יהלומים לשוק הוייטנאמי בארצות הברית, אשר העדיף אבנים קטנות בעלות קוטר גבוה. הבדלים נוספים בין החברות, לשיטת רוזנבאום, היו כי חברה ב' ביצעה שיווק ישיר דרך האינטרנט, פיתחה שוק חדש באוסטרליה, עסקה בתיקון פגמים באבנים וביצעה מכירות לשוק המקומי בישראל. כמו כן, בניגוד לחברה א', אשר פנתה בעיקר לקמעונאים, פנתה חברה ב' ללקוחות גדולים. אופי פעילות זה גם מסביר, לטענתו, את היקפי הייצוא הגדולים של חברה ב' בשנת פעילותה הראשונה. ברם, המערערים לא הציגו מסמכים כלשהם התומכים בטענותיהם, בנימוק כי בחלוף הזמן (האירועים מושא התביעה התרחשו בשנת 1999 והתביעה הוגשה בשנת 2012 ושתי החברות הפסיקו את פעילותן לכל המאוחר בשנת 2006) אין בידיהם מסמכים הנוגעים לפעילות מי מהחברות. 31. בטענות אלה אין די כדי לסתור את הראיות שהציגה המדינה לפיהן חברה ב' הייתה המשך ישיר של חברה א'. אכן, רב הנסתר על הגלוי באשר לפעילות החברות. אולם במצב דברים זה, יכלו המערערים לפוגג בנקל את מסך הערפל שאפף את פעילות החברות. כך, לדוגמא, הצגת מסמכים המצביעים כי לקוחות או ספקי חברה ב' היו שונים מאלו עימם עבדה חברה א' או מסמכים המוכיחים כי תחום הפעילות של החברות היה שונה, אף בתוך ענף ייצוא היהלומים, הייתה מספיקה כדי להפריך את טענת המדינה. ברם, המערערים ביכרו שלא להביא כל ראיות להוכחת טענותיהם ונתלו בחלוף הזמן ובנזק הראייתי שנגרם להם. כידוע, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי, סנהדרין ו, ע"ב), ובענייננו התמונה המצטיירת היא של פעילות נמשכת בתחום היהלומים של סמואל ורוזנבאום, ללא חשיבות לאופן ההתאגדות. כך, גם על פי עדויותיהם, פעלו סמואל ורוזנבאום בעסקי היהלומים משנת 1986, כאשר החלו לפעול במסגרת שותפות. לאחר מכן, בשנת 1992 התאגדה השותפות כחברה א' ובשנת 1995 הצטרף בייטנר כמשקיע. בשנת 1999 החליט בייטנר להפסיק את השקעתו בחברה א' ובמקביל פתחו השניים את חברה ב'. באופן דומה, בשנת 2005 נסגרה חברה ב' והוקמה חברה ג'. הנה כי כן, פעילותם של סמואל ורוזנבאום לבשה צורות שונות במהלך השנים, אך לא ניכר כי חלו שינויים באופייה. בנסיבות אלה הוטל על כתפיהם של סמואל ורוזנבאום לספק הסבר מניח את הדעת להחלטתם בשנת 1999 לפתוח חברה חדשה בעלת שם דומה עד זהה, בעלת מאפיינים זהים, וזאת במקום להמשיך את הפעילות העסקית שלהם במסגרת חברה א'. ברם, הם לא עמדו בנטל זה ולוּ במקצת. 32. כמפורט, טענות המערערים בקשר לקיומה של תרמית התמקדו בשאלת זהותן של חברות א' ו-ב' ולא בקשר לקיומם של יסודות עוולת התרמית. עם זאת על פניו נראה שהמהלכים של סמואל ורוזנבאום – העברת פעילותה של חברה א' לחברה ב'; תוך הצגת מצג כוזב לפיו חברה א' הפסיקה לפעול; בכוונה להתחמק מתשלום תמלוגים ולהטעות את המדינה; תוך גרימת נזק ממוני למדינה – ממלאים אחר כל יסודות עוולת התרמית. 33. סיכומם של דברים, מחומר הראיות עולה כי רוזנבאום וסמואל אכן ביצעו תרמית באמצעות הקמת חברה ב' על מנת להימנע מתשלום תמלוגים למדינה. על כן ניתן לחייב הן את החברות והן את סמואל ורוזנבאום, ששימשו כנושאי משרה בחברות, במלוא החיוב הכספי שהושת עליהם. ויודגש כי הטלת אחריות אישית על נושאי המשרה אין משמעה הרמת מסך ההתאגדות של החברות ולכן אין צורך לתור אחר עילה לעשות כן מכוח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (2010); ולעניין הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בגין מעשי תרמית: ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 743 (1994); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994)). אלא בעל המשרה חב באחריות למעשיו הוא והחברות חבות באופן אישי למעשי בעלי המשרה (ראו: ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 130 (1991)). תחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות 34. במסגרת הערעורים טענו המערערים גם נגד פסיקתו של בית המשפט המחוזי לעניין התיישנות התביעה. כאמור, עילת התביעה נולדה בשנת 2000, כאשר סכום הייצוא של חברה ב' היה גבוה מסכום הבסיס שנקבע לחברה א', בעוד התביעה הוגשה רק בשנת 2012. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התובענה", ולפי סעיף 5 לחוק, תקופת ההתיישנות של תביעה שאינה במקרקעין עומדת על שבע שנים. לפיכך, לכאורה, הוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות. 35. על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות, ביקשה המדינה להסתמך על סעיף 7 לדין הישן. על פי סעיף זה, מועד תחילת ההתיישנות הוא ביום שבו נודעה לתובע התרמית, ידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית (ראו: ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 870 (1989) (להלן: עניין מידל איסט); טל חבקין התיישנות 150 (2014) (להלן: חבקין)). כידוע, משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מודה כי חלפה התקופה אך בד בבד טוען לקיומם של אחד מן החריגים לתקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המבססות את החריגים כאמור (ראו: ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר מקרקעין, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט הנדל (15.1.2014)). באשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הטוען לקיומו של החריג הקבוע בו נדרש לפרט ולהוכיח מהו המועד בו נודע לו בפועל על דבר קיומה של התרמית (ראו: עניין מידל איסט, עמ' 870; ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ, פסקה 24 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.8.2017)) או למצער על מועד שלפניו לא יכל לדעת על אודות התרמית. כל פרשנות אחרת תפר את ה"איזון העדין" אותו מיועדים דיני ההתיישנות ליצור בין האינטרסים המנוגדים של התובע הפוטנציאלי ושל הנתבע הפוטנציאלי, תוך שמירת האינטרס של כלל הציבור (ראו: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558-557 (1984)). אם לא כן, יוכל התובע להימנע מהצגת מועד גילוי דבר התרמית ולהאריך על ידי כך את תחילתו של מירוץ ההתיישנות. לכן, על מנת ליהנות מתחולת החריג, היה על המדינה לפרט ולהוכיח מתי נודע לה דבר התרמית הנטענת על-ידי המערערים. ברם, המדינה לא עמדה בנטל זה. 36. המדינה טענה במסגרת כתב התביעה כי "בחלוף השנים, ערכה התובעת פרויקט איתור חברות בקרן השיווק. במסגרת הפרויקט נודע לתובעת, אך לאחרונה, כי קיימת חברה בשם כמעט זהה לשמה של חברה א'", ובמסגרת תצהיר העדות הראשית של ארבל לוין, האחראי על קרן השיווק, נכתב כי פרויקט האיתור החל בשנת 2011 (עמ' 5 לתצהירו). על בסיס טענות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי למדינה נודע על התרמית בשנת 2010 לכל המוקדם. אולם, קביעה זו אינה נתמכת בחומר הראיות. כך, במסגרת חקירתו הנגדית נשאל מר לוין באשר למועד בו נודע למדינה על קיומה של חברה ב': "ת: אני לא יודע, בסביבות 2010 נדמה לי. אני לא זוכר. ש: לא לפני 2010? ת: אציין כי ספציפית על החברה הנדונה איני יודע. מ-2007 התחלנו לבצע בדיקות עומק על חברות שלא דיווחו לקרן ואתם אחת החברות. אני לא יודע אם הגיעו אל הנתבעת ב-2007. יש אלפי חברות... ש: מתי נודע לכם כי העבירה פעילות? (חברה א' – ד.מ.) ת: לאחר שקראו את הכתבה, איני יודע באיזה שנה – זה היה באזור 2010. בדקו את החברה ואת החברות האחרות וראו כי אכן יש חוב... ש: מי ראה? ת: אותם אנשים, לדעתי זה בא ממחלקת גבייה, העלו את הנושא, אני לא הייתי אז. אני יודע שכך קרו הדברים. מה שראו בעיתון עורר אותם והם בדקו וכן מצאו כי יש חברה נוספת שהוקמה על אותו שם, באותו מקום. אני לא יכול להעיד בדיוק על השנה שבה גילו את זה" (ההדגשות הוספו – ד.מ.) הנה כי כן, מר לוין העיד כי אין לו כל ידיעה בנוגע למועד גילוי דבר קיומה של חברה ב'. מלבד תצהירו של לוין, לא הגישה המדינה כל ראיה נוספת המצביעה על המועד בו נודע לה בפועל דבר קיומה של חברה ב'. יצוין, כי המדינה טענה כי עובר להקמת יחידת הפיקוח לא יכלה לדעת על דבר התרמית. אולם, גם כאן, לא הביאה המדינה כל ראיות או מסמכים המעידים על מועד הקמת יחידת הפיקוח. אדרבה, במסגרת הסיכומים המשלימים שהוגשו במסגרת הערעורים נטען כי "מהעדויות עלה כי רק בעקבות הקמתו של מנגנון איתור ובקרה של הקרן בשנת 2006-2005, שבדק באופן אקטיבי חברות שקיבלו מענקים, התגלה מעשה התרמית ... מנגנון האיתור ערך אלפי בדיקות של חברות והגיע לגילוי בנוגע לחברות הנדונות לכל המוקדם בשנת 2010" (פסקה 41 לסיכומים המשלימים מטעם המדינה; ההדגשה הוספה – ד.מ.). עולה, אם כך, כי המדינה אף אינה מסוגלת להצביע על השנה בה הוקמה יחידת הפיקוח האמורה, לא כל שכן על מועד מדויק. פשיטא כי אף במקרה של תרמית או אונאה, נדרש מירוץ ההתיישנות להתחיל במועד כלשהו. משעה שלא עמדה המדינה בנטל ההוכחה המוטל עליה, אין מקום להחיל את החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות ולכן הוגשה התביעה בתום תקופת ההתיישנות. 37. מסקנה זו מתחזקת נוכח עדותו מטעם המדינה של שמואל מרדכי, המפקח על היהלומים, על אודות קודמו בתפקיד, מר עודי שנטל. על פי עדותו של מרדכי, בשנת 2000 שימש מר שנטל כמפקח על היהלומים (פרוטוקול הדיון מיום 9.3.2014, עמ' 36, שורות 19-16). בנוסף, החל משלב מסויים הוא שימש גם כמנהל קרן השיווק במקביל לתפקידו כמפקח על היהלומים (שם, עמ' 53, שורות 19-18). כאן המקום לציין כי סעיף 2(א) לצו הפיקוח על יהלומים, יבואם ויצואם, תשל"ט-1979 קובע כי "לא יעסוק אדם ביהלומים, לא ייצר, לא יסחור, לא ייבא ולא ייצא יהלומים ... אלא לפי רשיון בכתב מאת המפקח ובהתאם לתנאי הרשיון או לפי היתר מיוחד בכתב וחד פעמי מאת המפקח". כמו כן, תוקפו של רישיון הוא לשנה אחת וחידושו נדרש מדי שנה (סעיפים 3 ו-4 לצו הפיקוח). אין מחלוקת בין הצדדים כי שתי החברות עסקו בייצור יהלומים ועל כן היו בעלות רישיון. אם כן, חברה ב' נדרשה לחדש רישיונה מדי שנה ומי שעמד בראש הקרן הוא שנדרש לבקשותיה לחידוש רישיון. במסגרת עדותו נשאל מרדכי האם ייתכן כי שנטל ידע על אודות חברה ב' ובדק את קשריה לחברה א' (פרוטוקול הדיון, עמ' 54-53, שורות 32-18, 2-1): "ש: זה נכון שאודי שנטל המפקח הקודם, היה גם מנהל הקרן במקביל? ת: כן... ש: כלומר, שאם אודי שנטל היה גם מפקח על היהלומים וגם מנהל הקרן, אז כן היה מידע שעבר ביניהם כי זה אותו אדם? ת: אני אומר, שאם היית בא ואומר לפני שש שנים שהחברה הנוכחית של השותפים הולכת להקים פעילות אחרת, לא הייתי נכנס לעומק הדברים. עכשיו למדתי מהסיפור הזה שלא צריך לסמוך רק על עצמך. ש: כתבת פה בתצהירך, שאין מעבר מידע ביניהם? ת: לא היה מעבר מידע. ש: ואם היה מדובר באותו אדם? ת: לא בטוח שהוא נתן דעתו לכך בשלבים הרלוונטיים. ש: יכול להיות שהוא בדק וראה שהכול בסדר? ת: יכול להיות". למרות זאת, בחרה המדינה שלא להביא את מר שנטל להעיד מטעמה האם ידע על דבר קיומה של חברה ב' או בדבר מועד הקמת יחידת הגבייה, לדוגמה. כידוע, אי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה כי לוּ הושמע העד היה בכך לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ראו, למשל: ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל, פס' 27 (19.3.2017); ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פס' 32 (2.9.2010); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 31 (2006)). בנסיבות המקרה, דומה כי העדתו של מר שנטל הייתה חשובה במיוחד להוכחת טענת המדינה לגבי אפשרות גילוי דבר קיומה של חברה ב' על ידי המדינה, ומכל מקום נטל ההוכחה מוטל עליה, כאמור (יצוין כי המערערים טענו שביקשו ממר שנטל להעיד מטעמם אך זה סירב). לפיכך, אי העדתו של מר שנטל מקימה חזקה כי דבריו היו תומכים בגרסת המערערים. במצב דברים זה, קשה עד בלתי אפשרי להלום את טענת המדינה כי דבר קיומה של חברה ב' נודע לה רק בשנת 2010. אך אף אם נקבל טענה זו, ישנן רגליים מוצקות לסברה כי הדבר עולה כדי עצימת עיניים, אשר דינה כדין ידיעה ממשית (ראו: עניין מידל איסט, עמ' 871). אם כן, מירוץ ההתיישנות החל כבר בשנת 2001, השנה הראשונה בה חלה על המערערים חובה לדווח על ייצוא בהיקף שעלה על סכום הבסיס, והתביעה הוגשה רק בשנת 2012. לכאורה אפוא תביעת המדינה התיישנה במלואה. אולם, לעמדתי, התביעה לא התיישנה כולה. 38. רובה ולא כולה, על שום מה? התרמית שביצעו המערערים הייתה למעשה אירוע עוולתי מתמשך אשר יצר עילות תביעה מתחדשות, ולא מעשה עוולתי נקודתי שאירע בשנת 2001, עת נמנעו המערערים מלדווח על הכנסות חברה ב' בפעם הראשונה. לסיווג זה חשיבות לעניין דין ההתיישנות החל בענייננו. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר האירוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תביעה בזו אחר זו, כל עוד נמשכת הפגיעה, אין התובענה חסומה, ככל שעניינה עילות תביעה שמצויות מבחינת מועד היווצרותן בתוך תחומי תקופת ההתיישנות, אף אם מעשי העוולה הראשונים התיישנו זה מכבר (ראו: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008); ע"א 35/71 חב' ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225 (1972); ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929 (1968); חבקין, עמ' 305-302)). ובלשון אחר, באשר לעילות תביעה שנוצרו בשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה – לא תחול התיישנות, ואילו לגבי נזק שנגרם לפני כן – תתיישן התביעה. בענייננו, עילת התובענה היא מעשה תרמית, שתחילתו אמנם במועד בו נמנעו המערערים מלדווח על הכנסותיה של חברה ב' בפעם הראשונה, שנת 2001, אך היא התחדשה משנה לשנה והולידה עילות תביעה חדשות עד לשנת 2005. בשנה זו, על פי תביעת המדינה, סכום התמלוגים היה צריך להיות משולם במלואו. לפיכך, החל משנה זו לא נגרם עוד נזק נוסף למדינה. התביעה הוגשה ביום 14.3.2012 ולכן אפוא, כל נזק שנגרם לפני יום 14.3.2005, היינו שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה, התיישן. לא כן לגבי נזק שנגרם לאחר מועד זה. 39. ואכן בכל הנוגע לשנת 2005, על פי הוראת סעיף ה.4.א לחוזר המנכ"ל, נדרשו המערערים ליתן דו"ח מסכם מפורט על אודות ביצוע הפעולות הכלולות בתכנית השיווק שאושרה והשיפור שחל בייצוא עקב יישומה, וזאת תוך שישה חודשים מתום כל שנה במרוצת התכנית, היינו עד ליום 1.6 בכל שנה. כמו כן, סעיף ז' לחוזר המנכ"ל, העוסק בתשלום תמלוגים, קובע כי התמלוגים ישולמו ב-1.4 בכל שנה שלאחר סיום שנת התכנית השנייה. אין ספק, אם כן, כי בשנת 2005 התגבשה עוולת התרמית לכל המוקדם בתחילת חודש אפריל של אותה שנה, היינו לאחר תאריך ה-14.3.2005 וממילא עילת התביעה שהתגבשה למדינה בשנת 2005, טרם התיישנה. סכום התמלוגים אותו היו צריכים המערערים להעביר למדינה בשנה זו עמד על סך של 89,658 דולרים, כפי שפורט בסעיף 25 לכתב התביעה ולא הוכחש על-ידי המערערים. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה לדולר במועד הגשת התביעה ובצירוף ריבית כנקוב בכתב התביעה עמד על סך של 398,921 ש"ח נכון ליום הגשתה. על כן, יש להפחית את חיובם של המערערים בפסק הדין ולהעמידו על סכום זה. הערעור שכנגד 40. כאמור, המדינה הגישה ערעור שכנגד משל עצמה, נגד קביעת בית המשפט המחוזי על פיה נדחתה תביעתה לסעד הראשי שנתבקש על ידה. סעד זה נדחה כאמור על בסיס קביעת בית המשפט המחוזי כי המדינה לא עמדה בחובתה לקיים שימוע עובר לביטול ההסכם, בניגוד להוראות חוזר המנכ"ל, ובשל כך היא אינה זכאית לביטול והשבה. בערעורה המדינה אינה חולקת על העובדה שאכן לא התקיים שימוע כמתחייב. אלא שטענתה היא שהשימוע לא התקיים דווקא בשל התנהלותם של סמואל ורוזנבאום אשר מנעו מהמדינה בזמן אמת לגלות את הפרותיהם כלפיה. לטענתה, אלמלא מעשי התרמית, למדינה הייתה פתוחה הדרך לקיים את הוראות המנכ"ל ככתבן וכלשונן. אולם בכל מקרה, לטענת המדינה, על פי תורת הבטלות היחסית, הפגם בפעולתה אינו מוביל בהכרח לאיון זכויותיה. 41. לא נראה כי יש מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. אך למעלה מכך, המדינה לא הרימה כלל את הנטל המוטל עליה להוכיח קשר חוזי בינה לבין סמואל, רוזנבאום וחברות ב' ו-ג', להבדיל מעילת תביעה נזיקית כנגדם. במצב דברים זה, פשיטא כי אין בידה לקבל סעד של ביטול והשבה, שכולו נשען על עילה חוזית. ובשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אין צריך לומר כי במועד הגשת התביעה, העילה החוזית שנולדה בשנת 2001 התיישנה כולה. מספר הערות לפני סיום 42. התמונה המצטיירת מן הערעורים דנא מטרידה עד מאד. עולה ממנה כי המדינה, באמצעות קרן השיווק, העניקה במשך שנים מענקים במיליוני שקלים חדשים. במסגרת ההסכמים עליהם חתמה קרן השיווק, נדרשו מקבלי המענקים להשיב את כספי המענק שניתן להם בהתקיים תנאים מסויימים. אולם, המדינה ישנה על זכויותיה ולא ביצעה מעקב, כנדרש, אחר הכספים המגיעים לה. אזכיר ואדגיש, הכספים אותם העניקה המדינה כספי הציבור הם והחובות שנוצרו כלפי הציבור הם. המעקב אחר חובות אלו וגבייתם על ידי המדינה, גם במסגרת התקשרויותיה במשפט הפרטי, מהווים אינטרס של הציבור כולו והרשות המנהלית אינה אלא שליח ציבור לעניין זה. בענייננו, המדינה לא מילאה נאמנה תפקיד זה במהלך השנים. יש לקוות כי הגורמים הרלוונטיים ייתנו דעתם לכך. 43. עוד יוער כי עיון בפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי מגלה שהעדים מטעם המדינה גילו חוסר בקיאות מובהק ביחס לחלק מן העובדות עליהן הצהירו במסגרת תצהיריהם ותלו זאת בכך שבמועד האירועים מושא התביעה שימשו אחרים בתפקידם או בכך שעובדיהם ולא הם ריכזו את הראיות אותן הציגה המדינה. אין בידי לקבל טענות מעין אלה. נקודת המוצא היא כי בהליך אזרחי, דין המדינה ככל בעל דין אחר (ראו: סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958). על כן, נדרשת המדינה לתמוך את עילת תביעתה בראיות ולהביא לעדות את העדים הרלוונטיים, ככל בעל דין. לא כך נעשה בענייננו וחבל. 44. לאחר כל אלה, הגיעה לידי חוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל. לפי עמדתו, יש לקבל, ולוּ באופן חלקי, את ערעורה שכנגד של המדינה בהתבסס על עילה חוזית. בעניין זה מתעוררות שלוש סוגיות: האחת, קיומה של עילה חוזית בגין הפרה יסודית של הסכמי המענק וזאת בשל אי קיום שימוע עובר לביטול ההסכם, בניגוד להוראות חוזר המנכ"ל; השנייה, התיישנות עילת הביטול וזכות המדינה להשבה במועד הגשת התביעה; השלישית, קיומה של עילה להרמת מסך ההתאגדות וייחוס החובות החוזיות של חברה א' ליתר הנתבעים ובעיקר לסמואל ורוזנבאום. 45. בקשר לסוגיה הראשונה, עומד אני על דעתי כי הוראת סעיף ו' לחוזר המנכ"ל, הקובעת כי המדינה רשאית לבטל את האישור שנתנה לתכנית רק לאחר שאפשרה ליצואן להשמיע את טענותיו, חלה גם כאשר טוענת המדינה לתרמית. לעמדת חברי, הסעיף האמור אינו חל בענייננו, שכן לשונו מלמדת כי הוא עוסק אך ורק במקרים של חריגה מתכנית השיווק המאושרת או בהימנעות מהגשת דו"ח מסכם בתום כל שנת פעילות. איני יכול להסכים עם פרשנות זו, מפני שנאמר בסעיף באופן מפורש כי העילה לביטול ההסכם היא אם "היצואן אינו מבצע את תכנית השיווק כפי שאושרה על ידה, או לא הגיש לה דיווחים כאמור בסעיף ה.4". בענייננו, מדובר במקרה מובהק של אי הגשת דיווח. אמת, הסיבה שבעטיה לא הוגש דיווח נעוצה הייתה בתרמית. ואולם, הסעיף אינו מפרט את הסיבות לאי הגשת הדיווחים. על פניו, תהא הסיבה אשר תהא לאי הגשת הדו"חות, עומדת למדינה הזכות לבטל את ההסכם – אך זאת רק בתנאי שתינתן ליצואן ההזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין זה לפניה. אדרבה, דווקא במקרה של חשד לתרמית בעיני המדינה, דומני כי ישנה חשיבות לשמוע את עמדת היצואן וליתן לו הזדמנות לשטוח את טענותיו, אף אם לא הייתה קבועה חובת שימוע מפורשת בחוזר המנכ"ל. כפי שהצביע חברי, במקרים אלו פועלת המדינה במישור המשפט הפרטי, אך מוטלות עליה חובות מן המשפט הציבורי (וראו: בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729 (1980); ע"א 8702/06 מדינת ישראל נ' הנאמן הציבורי בתפקידו כנאמן בהקדש "נאמנות התיאטרון", פסקה 33 (9.6.2011); בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 907 (2004); יצחק זמיר "דיני חוזים מנהליים: ענף של המשפט המנהלי?" משפט וממשל יח 333 (2017)), כגון החובה לנהוג בהגינות, להימנע מאפליה, לפעול במתחם הסבירות וכיו"ב. 46. לצד האמור מתעוררת בעיה נוספת והיא עמדת חברי שניתן לראות בתביעה עצמה משום הודעת ביטול ההסכם. אכן, אין מניעה עקרונית לבחון לגופה תביעת השבה בשל ביטול חוזה ולראות בתביעה משום הודעת ביטול (ראו למשל: ע"א 3172/15 שלו נ' זיגר (15.6.2017); ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64, 73 (1976); ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסין, פ"ד מז(3) 23, 29 (1993)). ואולם, כדי לבטל חוזה חייב הנפגע, לפי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, לשלוח את הודעת הביטול "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". זאת גם כאשר חלֶף שליחת הודעת ביטול עצמאית מגיש הנפגע תביעה בבית המשפט לביטול החוזה (ע"א 4787/06 מנעה נ' עיזבון המנוח סלים מנעה (26.5.2008); ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75 (1990)). דא עקא, במקרה זה התביעה הוגשה שנים רבות לאחר שנודע למדינה על אודות ההפרה, ואין בעצם הגשת התביעה כדי לרפא את הפגם באי מתן הודעת ביטול "תוך זמן סביר". 47. משהתפצלה דרכי מדרך חברי באשר לסוגיה הראשונה, הלכה למעשה התייתר הדיון בשתי הסוגיות הנוספות. ואולם, פטור ללא כלום אי אפשר ואתייחס בתמצית גם לשתי סוגיות אלה. באשר לסוגיה השנייה, תמים דעים אני עם חברי כי לוּ עמדה למדינה הזכות לבטל את הסכמי המענק, ניתן היה לחלק את ההסכמים לשלושה חלקים ולקבוע כי הזכות לבטל את הסכם המענק האחרון עבור התקופה שבין החודשים 3.1996-4.1995 התגבשה לאחר הפרת ההסכם בשנת 2005, שעה שחברה א' לא העבירה את הסכום בסך של 89,658 דולרים לידי המדינה. 48. ובאשר לשאלת הרמת המסך. ראשית, המדינה הזכירה עילה זו במסגרת כתב התביעה אך בשולי שולי טענותיה, כמעט בהיחבא (סעיף 23(ב) לכתב התביעה), כאשר התביעה כולה נסובה כאמור, סביב עילת התרמית. שנית, המדינה לא טענה דבר וחצי דבר על אודות עילה זו במסגרת סיכומיה בבית המשפט המחוזי. הטענה בדבר הרמת המסך הועלתה באופן מסודר ומפורש רק במסגרת טיעוני המדינה לפנינו. 49. יתר על כן, הרמת מסך נגד בעלי מניות מיעוט או נגד נושאי משרה בחברה מעוררת שאלות לא פשוטות. בין היתר, שאלות הכרוכות בהבחנה הקיימת בין אחריותם האישית של בעלי המניות או של נושאי המשרה לבין אחריותם הנובעת מהרמת המסך: הן במישור הנזיקי (וראו: רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (29.11.2009); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (2010); ע"א 6507/11 מפעלי לוקי בנייה בע"מ נ' ג. ד. עיט חברה לשירותים בע"מ (11.3.2014); ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693, 701 (2004); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 74-75 (2004)); והן במישור החוזי, כגון אם נושא המשרה מתנהל בחוסר תום לב אל מול מי שמתקשר עם החברה באמצעותו (וראו: ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (20.10.2009). ולעניין שימוש בהרמת מסך בתביעות נזיקיות לעומת תביעת חוזיות ראו: Robert B. Tompson, "Piercing the Corporate Vail: An Empirical Study", 76 Cornell L. Rev. 1036 (1990-1991)). לפיכך, אף אם היה מקום בענייננו להידרש לסוגיה, ואינני סבור כך כאמור, אין המדובר בשאלה פשוטה כלל ועיקר. סוף דבר 50. מתוך עיון בחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה שהמערערים אכן ביצעו תרמית כלפי המדינה, אך לא עלה בידי המדינה להוכיח את תחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות בנוסחו הרלוונטי ועל כן דינה של התביעה היה להידחות ברובה מחמת התיישנותה. לפיכך, אם תישמע דעתי הערעורים יתקבלו בחלקם וחיובם של כל המערערים יופחת כך שיעמוד על סך של 398,921 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי ועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות ולא הייתי מבטל את סכום ההוצאות שנפסקו בערכאה קמא. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז : 1. סיוע ממשלתי בהיקף של כמיליון דולר שניתן לחברה פרטית הפך במקרה זה מקור לנטילת כספי ציבור לכיסיהם של המעורבים, שלא כדין ותוך שימוש בדרכי מרמה. ההליכים שבפנינו נסבו על השאלה האם יעלה ביד המדינה לקבל כספים אלה בחזרה לקופה הציבורית. הגשת התביעה במקרה שבפנינו נותנת ביטוי נכון לגישה הגורסת כי פעולות שלא כדין בכספי ציבור אינן צריכות לשמש רק בסיס לנקיטת הליכים פליליים, במקרים המתאימים, אלא גם להגשת תביעות אזרחיות שיחתרו להשבת הכספים לקופה הציבורית (ראו והשוו: דפנה ברק-ארז אזרח נתין צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה 143-142 (2012)), ומכאן חשיבותה הרבה. לצד זאת, יש להצטער על כך שהפיקוח על גורלם של הכספים הגיע בשלב מאוחר למדי, וכך גם הגשת התביעה, עובדה שגררה את ההתדיינות המורכבת בטענת ההתיישנות. וכעת לגוף הדברים. 2. קראתי את חוות דעתו המקיפה של חברי השופט ד' מינץ ואני מסכימה לה בעיקרה. עם זאת, כפי שאסביר, בנקודה מסוימת דרכי נפרדת מדרכו של חברי, במובן זה שלשיטתי ניתן לתבוע מן המערערים את החזר המענק גם על יסוד הכנסותיהם בשנים 2006 ואילך. אסביר את גישתי. 3. אפתח בהגדרת התחום הרחב של ההסכמה ביני לבין חברי. אף אני סבורה כי הוכח שרוזנבאום וסמואל ביצעו תרמית באמצעות הקמתה של חברה אחרת והעברת הפעילות הכלכלית-עסקית אליה ללא דיווח כנדרש, על מנת להימנע מתשלום תמלוגים למדינה. עוד אני מסכימה כי בגין פעולות אלה ניתן לחייב הן את החברות והן את רוזנבאום וסמואל, שהובילו את פעילותן, בחיוב שהשית עליהם בית המשפט המחוזי. אני אף מסכימה למסקנתו של חברי כי מתעורר קושי ביישומו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) במקרה דנן, לנוכח העובדה שהמדינה חדלה מלהצביע על המועד שבו גילתה את התרמית. לבסוף, אני מסכימה עם חברי כי התרמית שביצעו המערערים הייתה למעשה עוולה נמשכת. 4. היכן נפרדות הדרכים? חברי מציין בצדק כי בשל מחסום ההתיישנות יכולה הייתה המדינה לתבוע את המערערים רק בגין עוולות ונזקים שהתגבשו משנת 2005 ואילך. אולם, אני סבורה כי תביעה זו יכולה להשתרע לא רק על התמלוגים שהיו צריכים להשתלם בשנת 2005, אלא גם על הרווחים שהופקו בשנים שלאחר מכן, ככל שהיו כאלה. 5. בית משפט זה קבע בעבר כי "בצד מעשה עוולה נקודתי שנגרם בו נזק, המתגלה כולו, או בחלקו בשלב מאוחר, תיתכנה נסיבות שבהן האירוע העוולתי הוא מתמשך, ונגרם בצדו נזק מתמשך, והוא מוליד במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, עד לפקיעתן" (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008)). יישומה של דוקטרינת העוולה הנמשכת אינה פשוטה בהכרח. בע"א 9292/07 חברות שדמות דבורה בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" (6.1.2010) עמד השופט י' עמית על ההבחנה בין שלוש קטגוריות של מקרים הרלוונטיים להתיישנות תביעת נזיקין: הראשון, הוא המקרה ה"קלאסי" – מעשה עוולתי נקודתי אחד ונזק מתמשך בצידו; השני, מעשה עוולתי נמשך הגורם לנזק אחד; והשלישי, מעשה עוולתי נמשך המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש. במקרים הנופלים לקטגוריה השלישית, תיבחן תקופת ההתיישנות ביחס לכל עילת תביעה בנפרד והעילות המצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות יידחו, אלא אם הנזק אינו ניתן לחלוקה ואין באפשרות הנתבע להוכיח את חלק הנזק שנגרם בתקופה שלא חלה עליה התיישנות, אז ניתן יהיה לתבוע בגין הנזק כולו, לרבות זה שנוצר בתקופת ההתיישנות (שם, בפסקה 11). 6. אני סבורה כי בפנינו מקרה של עוולה נמשכת השייך לקטגוריה השלישית, ומכאן שזו מקימה עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש. כזכור, בהתאם להוראת מנכ"ל 5.9 של משרד התעשיה והמסחר – הקרן לעידוד השיווק לחו"ל (1993), כאשר הכנסותיה מייצוא של חברה שקיבלה מענק מהקרן עוברות את סכום הבסיס שנקבע, על החברה להשיב את המענק לקרן באמצעות תשלום תמלוגים למשרד התמ"ת בשיעור של 3% מהגידול בסכום הייצוא באותה שנה לעומת סכום הבסיס, וזאת עד להשלמת החזר מלוא המענק שניתן לה. במקרה דנן, כפי שציין חברי, בכל שנה שבה ההכנסות שצמחו בפועל לחברה א' (גם כאשר הפעילות קוימה תחת כנפיהן של חברות ב' ו-ג') עברו את סכום הבסיס וחרף זאת לא בוצע דיווח על כך, מתגבשת עילת תביעה של המדינה נגדה ונגד המעורבים האחרים במעשי התרמית. על כן, במקרה זה, המדינה יכולה להיפרע בגין מעשי התרמית שבוצעו כלפיה משנת 2005 באופן חוזר ונשנה. 7. חברי סבור כי מאחר שבמהלך הדברים הרגיל החזר המענק היה מושלם כבר בשנת 2005, אין לומר שנגרמו למדינה נזקים נוספים בשל המצגים המטעים שהוצגו לאחר שנת 2005. דעתי שונה. לשיטתי, כל עוד לא השתלם מלוא סכום המענק שניתן לחברה, החוב עומד בעינו, ולכן בכל שנה שבה היא הסתירה את הכנסותיה בדרך מרמתית, תוך שימוש בחברה אחרת ואי דיווח לקרן על השינויים בפעילות מבנה החברה כנדרש ממנה, התחדשה עילת התביעה וכן התחדש הנזק הממוני שנגרם למדינה. במלים אחרות, המדינה זכאית להחזר של כספי המענק. הייתה לה זכות להתחיל בגביית ההחזר כבר בשנת 2001. אולם, זכותה ממשיכה לעמוד וחלה גם על כספי הרווחים בשנים מאוחרות יותר עד להשלמת ההחזר. 8. חשוב להטעים, כי הבנה זו של מצב הדברים אינה עולה כדי "עקיפה" של הסדרי ההתיישנות. אדרבה: היא נתמכת, לשיטתי, בתכליות של דיני ההתיישנות, לכל הפחות מן ההיבט של הרצון להותיר את העבר מאחור ולמנוע דיון המבוסס על ראיות שאיכותן וכמותן דלה (ראו: רע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 25 (19.3.2018); טל חבקין התיישנות 22 (2014)). משנקבע כי המדינה אינה יכולה להתבסס על סעיף 7 לחוק ההתיישנות המסקנה היא שהתביעה אינה יכולה להיות מכוונת כלפי סכומי הרווחים שנצברו עד לשנת 2004. אולם, המדינה יכולה גם יכולה לתבוע בגין הרווחים שנצברו משנת 2005 ועד למועד הגשת התביעה – וזאת עד לסכום התקרה של גובה המענק שניתן. כך, אם בשנת 2006 הייתה מפסיקה חברה א' (באמצעות חברות ב' ו-ג') להרוויח מעל לסכום הבסיס, אזי עילת התביעה הייתה "נתחמת" בשנה זו, ולא מוסיפה להתמשך. במקרה כזה, תביעתה של המדינה אכן הייתה מתיישנת במועד הגשתה (למעט שנת 2005). אולם, אין זה המקרה שבפנינו. 9. בשולי הדברים אעיר כי איני סבורה שהעובדה שהחל משנת 2006 החיובים מבוססים על הכנסותיה של חברה ג' (ולא של חברה ב') מעוררת קושי. זאת, משום שבית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו ממצאים עובדתיים באשר לזהות ולזיקה בין החברות. כך למשל, בפסקה 18 לפסק דינו נקבע כי "התברר שהתנהלות דומה לזו שבהעברת הפעילות מן הנתבעת 1 אל הנתבעת 2 הייתה גם בשנת 2006, בעת שנעשתה ההעברה מן הנתבעת 2 אל הנתבעת 3". ובהמשך: "מכל האמור עולה כי הנתבעים לא ביססו מהלכים כלכליים-עסקיים כלשהם המצביעים על כך שיש לראות את הפעילויות של החברות השונות כמנותקות זו משו. למעלה מכך, התברר אף פוזיטיבית כי יש דווקא רצף של הפעילויות העסקיות-כלכליות והעדר הפרדה ביניהן ובין כל הנתבעים" (פסקה 20 לפסק דינו). בית המשפט המחוזי אף התייחס לעדותו של רוזנבאום לפיה לאחר סגירת חברה א' המשיכו המנהלים לחברה ב' ולאחר מכן לחברה ג'. התנהלות זו, כך נקבע, תומכת במסקנה כי המנהלים העבירו את כל התוכן השיווקי-מסחרי של חברה א' לאחר סגירתה אל חברה ב' "וכן הלאה", וכי "למעשה מדובר בחברה אחת שרק מבנה השותפים שלה שונה" (פסקה 21 לפסק הדין). 10. בשלב זה, הגיעה לעיוני חוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל, אשר הגיע אף הוא לתוצאה שונה מזו של חברי השופט מינץ. זאת, בהסתמך על הנמקה המתמקדת בעילות החוזיות שלהן טענה המדינה. אכן, בכתב התביעה שהגישה המדינה פורטו הן עילות חוזיות והן עילות נזיקיות. הלכה למעשה, התמקד הדיון בבית המשפט המחוזי בעוולת התרמית, היינו – במסלול הנזיקי. במישור העקרוני, אף אני סבורה כי המקרה שבפנינו מתאים לדיון גם במסלול החוזי. התנהלותה של חברה א' – תוך שימוש בחברות ב' ו-ג' לצורך הסתרת רווחיה, עלתה כדי הפרה בוטה של ההתחייבויות שבהם התחייבה כלפי המדינה בתמורה לקבלת המענק. לשיטתי, הפרה זו נמשכה גם בשנים 2005 ואילך, שכן חובתה של חברה א' עמדה בעינה כל עוד לא השיבה את כספי המענק (ראו: ע"א 9111/15 מרגלית ש.א רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (31.10.2017)). עם זאת, החיוב החוזי חייב להיות מבוסס על שאלות שלא התבררו באופן מספק במישור העובדתי בבית המשפט המחוזי, בין היתר בנוגע לזכות השימוע וכן ליישום העיקרון של הרמת מסך בין החברות השונות. לכן, הגם שאני נוטה לדעתו של חברי השופט הנדל כי מלכתחילה היה מקום לבחון את החיוב במישור החוזי, אני סבורה שבשלב זה של ההליך אין בידינו נתונים מספיקים על מנת לעשות כן. אסתפק אפוא בכך שאעיר כי לשיטתי אם החיוב היה מבוסס על העילה החוזית המדינה הייתה זכאית להשבה מלאה של הסכום ששילמה בהתאם לחוזה, ולא רק של חלקו. 11. לא אוכל לסיים את דברי מבלי להתייחס פעם נוספת לתמונה העגומה שנפרשה בפנינו בכל הנוגע להבטחתו של שימוש נאות בכספי הציבור. חברי השופט מינץ הביע צער, בצדק, על כך שלאורך השנים המדינה לא קיימה מעקב ראוי אחר הכספים המגיעים לה, דבר שהשתקף אף בהתנהלותה הדיונית בהליך (ראו: פסקאות 43-42 לחוות דעתו). לא נותר לי אלא להצטרף לדברים אלה, ואף להדגישם ביתר שאת. כאשר בעלי תפקידים במינהל הציבורי מקצים כספים לגורם פרטי במתכונת של מענק או תמיכה – הניתנים למטרות ראויות כשלעצמן – שומה עליהם לקיים תהליכי בקרה ופיקוח אשר יבטיחו כי השימוש בכספים ייעשה למטרות שלשמם הם נועדו וכי מקבל הכספים מקיים את כלל התחייבויותיו. לא למותר להזכיר כי בעבר עמד נושא זה, של פיקוח ובקרה על מתן מענקים מטעם המדינה, במרכזה של עתירה עקרונית שנועדה להוביל לקידום הפיקוח בתחום המענקים לגורמי תעשייה ומסחר (ראו: בג"ץ 5093/10 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (3.2.2014)). למרבה הצער, במקרה שבפנינו לא קיימה המדינה את חובותיה אלה נאמנה, והדבר היה ניכר לאורך ההליך כולו. הכשלים שהתגלו במקרה זה נגעו קודם כול להעדרו של פיקוח על הנעשה בחברות, במשך שנים. בשלב הבא, הם השליכו על ההליך המשפטי, שאף בו לא התברר עד תום מתי התגלתה התרמית לראשונה. אכן, לו תישמע דעתי, הנזק שייגרם לקופה הציבורית במקרה דנן לא יהיה כבד. עם זאת, אין בכך כדי להפחית מעוצמת המסר שראוי שיעבור לגורמים הרלוונטיים במדינה. בל יהיו כספי הציבור הפקר. 12. בסיכומו של דבר, לו הייתה נשמעת דעתי, היינו מחזירים את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן פסק דין משלים בעניין מצומצם אחד בלבד – קביעת הסכום שיידרשו הנתבעים לשלם למדינה, בהתאם לשיעור התגמולים שהיה עליהם לשלם בשנים 2011-2006 (בנוסף לתגמולים משנת 2005, שאליהם התייחס חברי השופט מינץ, ומבלי שסך החיוב הכולל לא יעלה על סך המענק שהשתלם לחברה א' בצירוף תוספת ריבית והצמדה כחוק). מאחר שחבריי סברו אחרת, ובמישור המעשי, אני מצטרפת – גם אם לא להנמקה – לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט הנדל, דהיינו לכך שסכום הכסף שלו תהיה זכאית המדינה יהא גבוה יותר מזה שקבע בית המשפט המחוזי בהתאם לאמור בחוות דעתו. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: 1. מונחים לפנינו שלושה ערעורים בהם משיגים המערערים, שלוש חברות ושני בעלי מניות, על חיובם בתשלום תמלוגים למדינה (להלן: הערעורים) – ולעומתם, ערעור שכנגד בו משיגה המדינה על אי-מתן הסעד העיקרי לו עתרה בכתב התביעה, קרי ביטול המענק שניתן לחברה א' והשבת מלוא הסכום, בתוספת ריבית והצמדה (להלן: הערעור שכנגד). אשר לערעורים – כחבריי, סבורני כי הוכחו בענייננו יסודות עוולת התרמית, וכי ניתן לחייב מכוחה את כלל המערערים. כמו כן, מקובל עלי כי תביעת המדינה לתשלום תגמולי 2001-2004 התיישנה, בעוד התביעה שעניינה תשלום תגמולי 2005 במקומה עומדת. בטרם אדרש למחלוקת שנפלה בין חבריי באשר לאפשרות לחייב את המערערים בתגמולי שנת 2006 ואילך, ובטרם אדרש לערעור שכנגד, אעיר מספר הערות בנוגע להיבטים המוסכמים של ההכרעה. התרמית 2. אפתח ואדגיש כי התרמית שביצעו המערערים אינה עצם הקמת חברה ב' – צעד שאין בו פסול אינהרנטי, וניתן היה לנקוט בו לצורך קידום פעילות עסקית חדשה ועצמאית – אלא העברתה המלאכותית של הפעילות מחברה א' לחברה זו, מבלי לדווח לקרן השיווק על הכנסותיה של האחרונה (ראו פסקאות 28-32 לחוות דעת חברי, השופט ד' מינץ, ופסקה 3 לחוות דעת חברתי, השופטת ד' ברק-ארז). בחסות האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ב', ביקשו המערערים לחמוק מחובת תשלום התמלוגים השנתיים למדינה – חובה שהתגבשה לאחר שהיקף הייצוא עבר את הרף הקבוע. עוד יודגש כי אי הדיווח על הקמת חברה ב' אינו עולה כדי הפרת סעיף ה'.4 להוראות מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר 5.9 "הקרן לעידוד השיווק לחו"ל" (1.1.1993; להלן: הוראות המנכ"ל), המעגן את חובות הדיווח המוטלות על מקבלי המענק. סעיף זה מורה כי "בתוך ששת החדשים מתום כל שנת תכנית [...] יגיש היצואן דו"ח מפורט המסכם את ביצוע הפעולות הכלולות בתכנית השיווק שאושרה ואת השיפור שחל בייצוא". אולם, יש לזכור כי "שנת תכנית" היא "השנה האזרחית אשר לגביה אישרה הקרן מימון לביצוע תכנית השיווק" (סעיף א'.10 להוראות המנכ"ל) – ומכאן שסעיף ה'.4 אינו מטיל חובת דיווח עצמאית על הכנסות מקבלי המענק בשנים שלאחר מכן (השוו פסקה 39 לחוות דעת חברי). עם זאת, אי הדיווח עשוי להתפרש כהפרה של סעיף 4.א.3 לכתבי ההתחייבויות (ראו מוצג י"ב לתיק מוצגי המדינה), במסגרתו התחייבו נציגי חברה א' "להודיע לקרן על כל שינוי בפרטי החברה, ברישומיה ובכל פרט אחר הקשור מהותית לפעילותה". כך או כך, הדגש בענייננו אינו על הפרת חובת הגילוי כשלעצמה, כי אם על האופן בו נוצל אי הגילוי לצורך הפרת חובת תשלום התמלוגים – בחסות אישיותה המשפטית הנפרדת של חברה ב'. התיישנות – תמלוגי 2001-2005 3. כאמור, מקובלת עלי גם הקביעה לפיה בהעדר גירסה ממשית ומוכחת אודות המועד בו נודע לה דבר התרמית, המדינה אינה יכולה להיבנות מן החריג המעוגן בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חריג התרמית), כך שתביעתה להשבת תמלוגי השנים 2001-2004 התיישנה. אזכיר כי מרוץ ההתיישנות יוצא, בדרך כלל, לדרכו "ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). אולם, חריג התרמית – כמתכונתו בעת הגשת תביעת המשיבה – יוצר הסדר ייחודי ביחס לתביעות שעילתן תרמית או אונאה, ומורה כי תקופת ההתיישנות לגביהן תחל "למן המועד בו נודעו לתובע העובדות המהוות את התרמית" (דברים שצוטטו בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 871 (1989)). ודוקו, "לצורך הפעלת שעון ההתיישנות אין די בצורך אובייקטיבי לדעת, וגם לא בחשדות סובייקטיביים. נדרשת ידיעה ממשית וסובייקטיבית" (רע"א 7585/12 סמווד קונסטרקשיון בע"מ נ' הקסטודיה דה טרה סנטה, פסקה 4 (7.4.2013)) – קרי, "ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט" (ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389, 399 (2004)). משכך, ובהמשך להערתי הקודמת לגבי מהות התרמית, סבורני שאין לייחס משמעות רבה לחוסר הבהירות בנוגע "למועד גילוי דבר קיומה של חברה ב'" – כלשון חברי (פסקאות 36-37 לחוות דעתו). כאמור, "העובדות המהוות את התרמית" הן, בעיקרו של דבר, העברת פעילותה של חברה א' לחברה ב' ללא דיווח מתאים, תוך ניצול אישיותן המשפטית הנפרדת לצורך התנערות מחובת תשלום התמלוגים. לפיכך, השאלה המהותית היא אימתי נודעו למדינה הראיות המוכיחות אלמנט זה – קרי, מכלול הפרמטרים עליהם ביסס חברי את קביעתו בעניין קיום עוולת התרמית (ראו פסקה 29 לחוות דעתו), ואין די בידיעה על עצם הקמתה של חברה ב'. לא למותר להזכיר כי מכלול זה מורכב במידה רבה מראיות ונתונים שהתווספו בשלבים מאוחרים יותר, ונוגעים למתכונת הניהול של חברה ב', הדמיון בין פעילותה הממשית לזו של חברה א', וההיקף המשמעותי של הכנסותיה כבר בשנת הפעילות הראשונה. 4. הבהרה זו חושפת תמונה מורכבת בכל הקשור לסוגיית ההתיישנות, ומקהה את עוקצן של חלק מטענות המערערים. כך, למשל, חברה א' טענה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לוקה בסתירה פנימית, הואיל והוא מבוסס "על ההנחה שעצם הפסקת פעילות [חברה א'], והתחלת פעילות [חברה ב'], מספיקה על מנת לקבוע כי [המערערים] ביצעו תרמית, אך קביעה זו, אינה מספיקה לצורך ידיעה בפועל של המדינה אודות התרמית הנטענת, חרף העובדה שאותו אדם (בעל תפקיד בכיר) מטעם המשיבה קיבל את כל הדיווחים הללו" (פסקה 60 לסיכומי חברה א' [המערערת בע"א 1206/16]). ברם, משהובהר כי התרמית אינה נעוצה בעצם הקמתה של חברה ב', אלא בהעברה המלאכותית של הפעילות לחברה זו – עליה ניתן היה לעמוד רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שהצטברו מכלול האינדיקציות שהוצגו לעיל – טענת המערערים מתפוגגת מאליה. הוא הדין ביחס לראיות שהציגו המערערים בניסיון להוכיח כי המדינה ידעה בזמן אמת "הן על תחילת פעילותה של [חברה ב'] ביהלומים והן על הפסקת פעילותה של [חברה א']" (פסקאות 20-24 לסיכומי חברות ב' וג' [המערערות בע"א 1693/16]; פסקה 15 לסיכומי רוזנבאום וסמואל [המערערים בע"א 1713/16]). גם בהנחה שהמערערים הביאו התפתחויות אלה לידיעת קרן השיווק, אין בכך כדי לשלול את תחולת חריג התרמית, שהרי הדיווח החלקי – שלא נטען כי הכיל עדכון אודות אופייה הזהה של פעילות החברות (עניין שהמערערים מתכחשים לו גם היום) – לא חשף את התרמית. אדרבה, במידה רבה הוא מהווה מרכיב מרכזי שלה, שהרי בליבת התרמית ניצב ניסיונם של המערערים ליצור מצג שווא שיוביל את המדינה למסקנה כי פעילותה של חברה א' הופסקה, וימנע ממנה לעקוב אחר הכנסות חברה ב'. 5. למרות מורכבות זו, אני מצטרף, כאמור, למסקנת חבריי כי התביעה שהוגשה בחודש מרץ 2012 התיישנה בכל הקשור לתשלום תגמולי 2001-2004. כפי שניתח בהרחבה חברי, השופט ד' מינץ, המדינה הציגה גרסאות סותרות לגבי המועד בו נודעו, או יכלו להיוודע, לה עובדות התרמית. זאת ועוד, במהלך הדיונים בפני בית המשפט קמא התברר כי העד היחיד שנדרש מטעמה לסוגיה – אדם שנכנס לתפקידו כאחראי על קרן השיווק רק לאחר מעשה – אינו מתיימר כלל לדעת מתי אירע הגילוי בפועל. מאחר ונטל הוכחת חריג התרמית מוטל על כתפי המדינה הטוענת לקיומו (ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין, פסקה 6 (15.1.2014)), אין די בכך שהמערערים לא הוכיחו באופן פוזיטיבי ידיעה מוקדמת. אדרבה, על המדינה להוכיח כי העובדות הרלוונטיות הגיעו לידיעתה לאחר המועד הקובע, 14.3.2005 – אלא שריבוי הגרסאות ומיעוט ההוכחות מלמדים כי הנטל לא הורם. 6. אף על פי כן, מן הטעמים שפורטו בבהירות בפסקה 39 לחוות דעתי חברי, מקובל עלי כי עילת התביעה בגין תמלוגי שנת 2005 התגבשה רק בשלב מאוחר יותר, ולא התיישנה. אמנם, חיובה של חברה ג' בתמלוגים אלה מעורר קושי, שהרי אין מחלוקת כי היא החלה לפעול בתחום היהלומים – וליתר דיוק, קלטה את פעילות חברה ב' בתחום – רק בשנת 2006. כלומר, התרמית שמנעה מן המדינה לקבל את תמלוגי שנת 2005 (בגין הכנסות שנת 2004) בוצעה עובר להקמת חברה ג', שלא יכולה הייתה להיות מעורבת בה. יתר על כן, נוכח המועדים שבהם התגבשה עילת התביעה ביחס לתמלוגים אלה – 1.4.2005 או 1.6.2005, כמפורט בפסקה 39 לחוות דעת חברי – לא ניתן להטיל על חברה ג' אחריות לפעולותיהם של רוזנבאום וסמואל ביחס לתמלוגי שנת 2005. זאת, מאחר וחברה ג' נרשמה רק ביום 30.8.2005 (כפי שמעיד דו"ח רשם החברות, המצורף כמוצג י"ד לתיק מוצגי המדינה), ואינה נושאת באחריות לעוולות שביצעו רוזנבאום וסמואל בטרם הוקמה, ובטרם הפכו לנושאי משרה בה. למרות זאת, כפי שיובהר להלן, סבורני כי הוכחה בענייננו עילה להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין החברות השונות לבין עצמן ובינן לבין בעלי מניותיהן – ומשכך, אין מניעה לחייב גם את חברה ג' בתמלוגי שנת 2005 (ראו והשוו פסקאות 33 ו-41 לחוות דעת חברי; פסקה 10 לחוות דעת חברתי; ופסקה 13 להלן). תמלוגי השנים 2006-2011 7. ומתמלוגי שנת 2005, לתמלוגי השנים 2006-2011. במחלוקת שנפלה בין חבריי בעניין זה מקובלת עלי עמדת חברי, השופט ד' מינץ, הסבור כי מאחר ובשנת 2005 "סכום התמלוגים היה צריך להיות משולם במלואו", התרמית לא הסבה למדינה נזק נוסף בשנים הבאות, ולא יצרה עילות תביעה חדשות. על פי השקפת חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, אף שעד שנת 2005 כבר נוצרה עילת תביעה ביחס למלוא חוב התגמולים, אין בכך כדי למנוע את התחדשותן של עילות התביעה גם בשנים הבאות. השקפה זו מבוססת, בראש ובראשונה, על פרשנות סעיף ז' להוראות המנכ"ל, הקובע כי התשלומים השנתיים של התגמולים "ימשכו עד להחזר מלוא המימון שהתקבל". לדעת חברתי, סעיף זה מטיל חובת תשלום מתחדשת עד החזר מלוא המענק בפועל – כך שגם לאחר שנת 2005 הוסיפו להיווצר עילות חיוב ביחס לחברה א', בכפוף לשיעור הכנסותיה. הנחה שנייה היא כי ניתן להעביר חיובים אלה מן המישור החוזי, אליו כפופה במישרין רק חברה א', אל הערוץ הנזיקי המאפשר להטיל את האחריות על כלל המערערים. בהקשר זה מציינת חברתי כי "כל עוד לא השתלם מלוא סכום המענק שניתן לחברה, החוב עומד בעינו", כך שבכל שנה בה נמשכה התרמית – הסתרת ההכנסות, ואי דיווח על העברת הפעילות – "התחדשה עילת התביעה וכן התחדש הנזק הממוני שנגרם למדינה". היא מציעה, אפוא, כי נשיב את התיק לבית המשפט קמא לצורך קביעת הסכום שיהיה על המערערים לשלם למדינה בגין תגמולי 2006-2011. 8. לעמדה זו לא אוכל להצטרף, ולו משום שהמדינה מעולם לא תבעה סעד בגין תמלוגי שנת 2006 ואילך. הן בכתב התביעה המקורי, והן בגלגוליהם המאוחרים של ההליכים – לאחר שהמערערים העלו את טענת ההתיישנות – הסתפקה המדינה בתביעה לתשלום תמלוגי 2001-2005 (בגין הכנסות השנים 2000-2004), ונמנעה מהצגת טענות כלשהן באשר לתמלוגים המאוחרים. לשתיקה זו של המדינה משמעות הן במישור המהותי והן במישור הדיוני. בעיני, היא מטילה ספק בפרשנות שהעניקה חברתי לסעיף ז' להוראות המנכ"ל, ומעידה כי "יוצרת" ההוראה לא ראתה בה מקור לחיוב מתחדש בתמלוגים עד השבת מלוא המענק בפועל. אף אם אין בעמדה משתמעת זו כדי להטות את כף הפרשנות לכיוון מסוים, היא בוודאי משליכה על המישור הדיוני. הלכה היא כי בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, אלא במקרים חריגים, בהם – "מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש וכן כי כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד נתבררו בפני בית-המשפט והצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא נתבקש" (ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, פסקה 5 (30.12.2008); ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, פסקה 17 (23.11.2014)). הימנעות המדינה מתביעת תשלום בגין תגמולי השנים 2006-2011, והפרשנות המשתמעת מכך, מבליטות את אי-קיומם של שני התנאים הראשונים. עולה מהן כי הסעד לגבי תמלוגי 2006-2011 מעורר שאלה משפטית ייחודית – האם חיוב התגמולים מוסיף להתחדש גם לאחר שהחוב המצטבר כלפי המדינה הגיע לתקרתו – ואינו נובע במישרין מן הסעד שהתבקש בנוגע לתמלוגי השנים הקודמות. זאת ועוד, מאחר והמדינה בחרה שלא לתבוע בגין תמלוגי שנת 2006 ואילך, המערערים לא נדרשו להתייחס – ואכן לא התייחסו – לשאלת הפרשנות הראויה של סעיף ז' להוראות המנכ"ל, ומכאן שאף התנאי השני לא התקיים. לפיכך, אף בהנחה ששיקולי הצדק תומכים במתן סעד זה, על מנת שלא יהיה חוטא נשכר, אין מקום להורות עליו בענייננו – לבטח במסגרת ערעור. אוסיף כי לוח השנה מורה על שנת 2018, ומכאן שגם אם המדינה הייתה מבקשת לתקן כעת את כתב התביעה לא היה מקום לאפשר זאת, הואיל והתביעה בגין תמלוגי 2006-2011 התיישנה בינתיים, לפחות ברובה המוחלט. 9. מכל מקום, גם אם החיוב השנתי בתמלוגים הוסיף להתחדש בשנים 2006-2011, אין בכך כדי להקנות למדינה עילות תביעה נזיקיות חדשות כנגד המערערים – שהרי התמשכות התרמית לאחר שנת 2005 לא יכולה הייתה להגדיל את היקף הנזק. על פני הדברים, הקביעה לפיה אין לחייב את המערערים בתשלום העולה על שווי המענק בו זכתה חברה א' (ראו פסקה 12 לחוות דעת חברתי) מלמדת, לגישתי, כי גם לדידה הוראת המנכ"ל מגבילה את חובת התמלוגים לתקרה בשיעור מלוא המענק. שעה שאין בחיובים החדשים שנוצרו בשנת 2006 ואילך כדי להגדיל את הסכום הכולל לו זכאית המדינה, התרמית שמנעה את מימושם של חיובים אלה לא יכולה הייתה להגדיל את הנזק שכבר נוצר – אשר הגיע בשנת 2005 לתקרתו המרבית. הואיל ו"נזק ממון" נמנה על יסודות עוולת התרמית, לא ניתן, אפוא, לומר כי לאחר 2005 נוצרו עילות תביעה חדשות מכוח עוולה זו. מטעמים אלה, אני מצטרף בהקשר זה לעמדת חברי, השופט ד' מינץ, כי ראוי היה לקבל את הערעורים הנוגעים לסעד תשלום התגמולים – כך שהחיוב שהוטל על המערערים יופחת עד כדי 398,921 ₪, בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד תשלומו בפועל. הערעור שכנגד – השבת כספי המענק 10. ברם, ההכרעה בערעורים אינה חותמת את גורל ההליך דנן. לפנינו ערעור שכנגד, במסגרתו טוענת המדינה כי היא זכאית לסעד העיקרי לו עתרה בפני בית המשפט קמא – קרי, ביטול הסכמי המענק שנכרתו בין הצדדים בשנים 1993-1995, והשבת מלוא הסכומים שהעניקה קרן השיווק לחברה א' במהלך השנים 1994-1997. זאת, מאחר והתרמית שרקחו המערערים מהווה הפרה יסודית של התחייבויות חברה א' כלפי קרן השיווק. על פי השקפת המדינה, חוסר תום הלב של רוזנבאום וסמואל – שחתמו על ההתחייבויות האמורות בשם חברה א' – מאפשר להטיל עליהם אחריות אישית, אף שרק החברה הייתה צד לחוזה. מעבר לכך, המדינה מבקשת (ראו פסקאות 101 ו-124 לסיכומיה) להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין חברה א' ליתר המערערים, וטוענת כי התרמית שביצעו, תוך ניצול האישיות המשפטית הנפרדת של החברות, באה בגדרי סעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999. לפיכך, יש להטיל חובת השבה גם על בעלי המניות שנטלו חלק פעיל בתרמית – קרי, רוזנבאום וסמואל – ועל חברות ב' וג' המהוות, יחד עם חברה א', ישות עסקית-כלכלית אחת. יצוין כי ההבדל הכספי בין שני הסעדים – השבת המענק, ותשלום התמלוגים – נובע מן השערוך, שכן המענקים שהשבתם מתבקשת ניתנו החל משנת 1994, בעוד חובת התמלוגים באה לעולם רק בשנת 2001. בפסק דינו הראשון דחה בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה, וקבע כי אין להורות על ביטול ההסכם. לעמדתו, סעיף ו' להוראות המנכ"ל מלמד כי היה על המדינה לנקוט צעד אקטיבי של ביטול – לאחר עריכת שימוע למערערים. מאחר שלא נערך שימוע, ולא נמסרה הודעת ביטול, המדינה אינה זכאית עוד לסעד של ביטול והשבה. בפסק הדין המשלים עמד בית המשפט המחוזי על נימוק נוסף להכרעתו: עדותו של האחראי על קרן השיווק, מר לוין, לפיה בנסיבות שבהן בוצעו למעלה מ-50% מתכנית הייצוא – כפי שקרה בענייננו – אין עוד עילה להשבת המענק כולו. אולם, המדינה טוענת בסיכומיה כי ההוראה בדבר עריכת שימוע, כמו גם דברי מר לוין, כלל אינם מתייחסים ל"תרמית רבתי" מן הסוג שלפנינו. יתר על כן, היא סבורה כי בנסיבות העניין אין מניעה לראות בהליך השיפוטי – שבו התברר כי המערערים אכן שלחו ידם בתרמית חמורה – תחליף הולם לשימוע, ולהורות במסגרתו על ביטול ההסכם. לעומתה, המערערים שבים, איש איש בסגנונו, על נימוקי בית המשפט קמא, ומוסיפים משלהם. לדברי רוזנבאום, סמואל וחברות ב' וג', העילות היחידות להשבת המענק, לפי הוראות המנכ"ל, הן אי ביצוע תכנית השיווק המאושרת, ולחלופין אי דיווח – מחדלים שלא התקיימו בענייננו. זאת ועוד, אין בסיס לטענת המדינה כי סעיף ו' אינו חל על ביטול בעקבות תרמית, מה גם שמדובר בטענה כבושה שהועלתה לראשונה בסיכומיה בהליך דנן. חברי, השופט ד' מינץ, סבור כי דין הערעור שכנגד להידחות. מעבר לנימוק שעניינו אי מתן זכות הטיעון למערערים, מציין חברי ש"לא נטען וממילא לא הוכח כי היה מקום, למשל, 'להרים את מסך ההתאגדות' של חברה א'" – ועל כן, בהעדר קשר חוזי בין קרן השיווק ליתר המערערים, לא ניתן להטיל על האחרונים חובת השבה. זאת ועוד, "אין צריך לומר כי במועד הגשת התביעה, העילה החוזית שנולדה בשנת 2001 התיישנה כולה". חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, סבורה כי "במישור העקרוני [...] המקרה שבפנינו מתאים לדיון גם במסלול החוזי", אלא שלדעתה קיימות "שאלות שלא התבררו באופן מספק במישור העובדתי בבית המשפט המחוזי" – ועל כן, בשלב זה של ההליך לא ניתן להידרש לסוגיה (פסקה 10 לחוות דעתה). 11. לאחר העיון בחומר, ותוך הכרה במשקל שראוי להעניק להסתייגויות חבריי, סבורני כי דין הערעור שכנגד להתקבל בחלקו. כפי שטענו גם המערערים עצמם (ראו, למשל, פרק ח' לסיכומי חברות ב' וג', ופסקה 26 לסיכומי רוזנבאום וסמואל), סעיף ו' להוראות המנכ"ל, המתנה את סמכותה של קרן השיווק "לבטל את האישור שנתנה לתכנית [השיווק]" במתן זכות טיעון, אינו חל בענייננו. לשונו מלמדת כי הוא עוסק אך ורק במקרים של חריגה מתכנית השיווק המאושרת, או הימנעות מהגשת "הדיווחים כאמור בסעיף ה.4" – דהיינו, דוח מסכם בתום כל שנת תכנית – ולא במקרים דוגמת התרמית שבמוקד ההליך דנן (שבמסגרתה, כפי שהבהרתי בפסקה 2 לעיל, לא הופרה חובת הדיווח לפי סעיף ה.4). אולם, שתיקת הסעיף אינה שוללת מן המדינה את זכות הביטול וההשבה. אדרבה, הלכה היא כי "תוקפם של החיובים שנטלה על עצמה הרשות, זכויותיה וחובותיה כלפי המתקשר, ביצוע החוזה ופקיעתו – יידונו לפי דיני החוזים, החלים על חוזי הרשות, בהתאמות המתחייבות מתחולת המשפט הציבורי" (ע"א 276/90 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 14 (2.1.2011); עע"ם 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 16 (21.6.2011)). אמנם, הצדדים רשאים להתנות על דיני החוזים הכלליים, אלא שבענייננו אין כל אינדיקציה לכך שסעיף ו' התיימר ליצור "רשימה סגורה" של עילות ביטול – ולשלול מקרן השיווק את תרופות הביטול וההשבה דווקא במקרים חמורים יותר, דוגמת התרמית שבמוקד הליך זה. בהעדר "הסדר שלילי", זכותה של המדינה לתרופות אלה מכוח הדין הכללי בעינה עומדת (ראו ע"א 9347/01 וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 241, 250 (2003)). 12. מאחר ועומדת לקרן השיווק זכות ביטול, ואילו הפרוצדורה הייחודית שמתווה סעיף ו' אינה חלה, הקרן רשאית לבטל את הסכמי המענק עקב התרמית גם מבלי לערוך למערערים שימוע מקדים. מכל מקום, אף אם היה צורך בשימוע, יש להעניק משקל לכך שביטול ההסכם נעשה במסגרת הליך שיפוטי שבו ניתנה למערערים הזדמנות מלאה להשמיע את טענותיהם. בנסיבות אלה, אין מניעה לבחון לגופה את תביעת ההשבה של המדינה, בה ניתן לראות משום הודעת ביטול (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 1087-1088 (2003)). חברי, השופט ד' מינץ, משיב לעמדתי זו כי "במקרה זה התביעה הוגשה שנים רבות לאחר שנודע למדינה על אודות ההפרה, ואין בעצם הגשת התביעה כדי לרפא את הפגם באי מתן הודעת ביטול 'תוך זמן סביר'", כמצוות סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). ברם, כפי שציינתי בפסקה 5 לחוות דעתי (וראו גם פסקאות 36-37 לחוות דעת חברי), המערערים לא הוכיחו באופן פוזיטיבי את המועד בו נודע למדינה דבר התרמית – וטענת ההתיישנות שלהם ביחס לתמלוגי 2001-2004 התקבלה אך משום שהמדינה לא הרימה את נטל הוכחת חריג התרמית. משכך, בבואנו לדון בטענה כי תביעת המדינה, שכמוה כהודעת ביטול, לא הוגשה בתוך זמן סביר, התמונה שונה לחלוטין – שהרי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל דווקא על המערערים (ראו, למשל, ע"א 305/87 שרביב בע"מ נ' פרוביזור (פז), פ"ד מד(3) 40, 43 (1990); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 1102 (1992)). בהעדר קביעה פוזיטיבית לגבי המועד בו נודע למדינה על הפרת ההסכם, לא ניתן לומר כי המערערים הרימו את הנטל, והוכיחו כי הודעת הביטול לא הוגשה בתוך זמן סביר. ברקע הדברים יש לזכור כי – "עניין הסבירות תלוי בנסיבות [...] ניתן למצוא בפסיקה דוגמאות לכך שתקופות ארוכות מאוד עדיין נחשבו בגדר הסבירות. מהן הנסיבות שיש להביא בחשבון? בראש ובראשונה יש להתחשב בסיכון של שינוי מצבו של הצד השני לרעה [...] אם דחיה במתן הודעת הביטול צמצמה בצורה משמעותית את אפשרויות הפעולה שלו, הרי זה שיקול שיש להביאו בחשבון. קל וחומר אם הסתבר שבפועל שינה הצד השני מצבו לרעה. שאלה הכרוכה בנושא זה היא האם כבר ביצע הצד השני את חיוביו לפי החוזה (עד לרגע שבו מתחיל מניין הזמן הסביר) אם לאו. במקרה האחרון עשוי הזמן להיות קצר יותר, בעיקר אם הביצוע כרוך בהוצאות ניכרות [...] שיקול נוסף כרוך בשאלה אם השיהוי בביטול העניק לנפגע יתרון בלתי הוגן בכך שאיפשר לו להחליט במשך תקופה ארוכה מדי על עמדתו נוכח תנודות במחירי השוק. לגורם זה יש משמעות כאשר מדובר בנכסים שיש ברכישתם יסוד ספקולטיבי והם צפויים לתנודות ניכרות במחירים [...] שיקול אחר נוגע למידת החומרה בהתנהגות הצד השני. אם מקורה של ברירת הביטול הוא במרמה או בהתנהגות רעה חמורה אחרת של הצד השני, מן הראוי להכיר בכך שפרק הזמן הסביר לביטול הוא ממושך יותר מאשר במקרה של מצג שווא בתום לב" (שם, עמודים 1099-1100; ראו גם ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' מרקור, פסקה 23 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (1.10.2013)). בנסיבות העניין, יש משקל לכך שהביטול הוא תולדת תרמית חמורה של המערערים, ואילו העיכוב במסירת ההודעה עליו לא פגע באינטרס ההסתמכות של צד השני – שלא נקף אצבע כדי למלא את חיוביו, ולשלם את התמלוגים. רוצה לומר כי בהינתן אופי ההפרה יש מקום לראייה רחבה וגמישה יותר בבחינת סבירות הזמן. לפיכך, גם בהנחה שחלפה תקופה שאינה בהכרח קצרה מאז נודע למדינה דבר התרמית ועד הגשת התביעה, אין בכך כדי להוכיח שזכות הביטול שלה לא מומשה כדין, ולשלול ממנה את תרופת ההשבה. 13. נכון כי היחסיים החוזיים התקיימו רק בין המדינה לחברה א' – אלא שאין מניעה להרים בעניינו את מסך ההתאגדות החוצץ בין חברה א' ליתר המערערים. למעשה, סבורני כי הקביעות העובדתיות שעמדו בבסיס הכרעת חבריי לגבי עוולת התרמית, מובילות, מיניה וביה, למסקנה המשפטית בדבר קיום עילה להרמת מסך ההתאגדות. על פי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות – "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה [...] ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה". חלופה זו התקיימה בענייננו, שכן רוזנבאום וסמואל עשו שימוש באישיותן המשפטית הנפרדת של חברות א' וב' על מנת להונות את המדינה, ולקפח את זכותה לקבלת התמלוגים. כפי שהיטיב לתאר חברי – "על פניו נראה שהמהלכים של סמואל ורוזנבאום – העברת פעילותה של חברה א' לחברה ב'; תוך הצגת מצג כוזב לפיו חברה א' הפסיקה לפעול; בכוונה להתחמק מתשלום תמלוגים ולהטעות את המדינה [...] ממלאים אחר כל יסודות עוולת התרמית. 33. סיכומם של דברים, מחומר הראיות עולה כי רוזנבאום וסמואל אכן ביצעו תרמית באמצעות הקמת חברה ב' על מנת להימנע מתשלום תמלוגים למדינה" (פסקאות 32-33 לחוות דעתו של חברי השופט ד' מינץ; ההדגשה אינה במקור). בנסיבות אלה, ניתן להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין חברה א' ובין רוזנבאום וסמואל – בעלי מניות בה – ולהטיל על האחרונים אחריות לחובות אליהם נקלעה כתוצאה מהפרת הסכמי המענק. יוזכר כי "בתי המשפט גילו נכונות כמעט מוחלטת להרים את מסך ההתאגדות, ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות, בכל המקרים שבהם עשו בעלי המניות או המנהלים פעולות הגובלות בתרמית [...] בדרך כלל, תתמצה כוונת המרמה בניסיון להתחמק מפירעון חובות" (אירית חביב-סגל דיני חברות 298 (2007); ראו גם עמ' 308-310) – ונכונות זו בעינה עומדת גם כיום. בהקשר זה אבהיר כי גם אם רוזנבאום וסמואל החזיקו רק במניות מיעוט בחברה א', אין בכך כדי להושיע אותם שהרי אין חולק כי השניים "היו 'הרוח החיה' מאחורי שתי החברות", ורקמו את מזימת התרמית (פסקאות 29 ו-32-33 לחוות דעת חברי). לכן, אף ששיעור אחזקות נמוך עשוי ללמד כי מדובר במשקיע פסיבי שאינו מעורב בפעילות החברה, ולכן אין להטיל עליו אחריות אישית לחובותיה – זה אינו המצב בענייננו (ראו והשוו ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548, 620 (2009)). יתרה מכך, הקביעות שהוזכרו לעיל במישור התרמית מספקות גם את התשתית הנחוצה להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין החברות לבין עצמן. שעה שנקבע כי ההפרדה בין חברה א' לחברה ב' (ומאוחר יותר, חברה ג') אינה משרתת תכלית כלכלית, ונועדה לחמוק מחובת תשלום התגמולים למדינה, אין מניעה לראות בכולן ישות כלכלית-עסקית אחת (בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב, פסקה 9 (5.4.2017); רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712, 716-717 (2000)), ולייחס לחברה אחת את חובותיה של חברה אחרת (ע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' ארז, פסקה 73 (19.3.2018)). המסקנה היא כי אף שרק לחברה א' ישנו קשר חוזי ישיר כלפי המדינה, הוכחו בענייננו התנאים להרמת מסך ההתאגדות – ולהטלת חובת ההשבה על כתפי כלל המערערים. 14. בשלב זה אבהיר – בין היתר, בתשובה לדברי חברי באשר לאופן ולעיתוי בו העלתה המדינה את סוגיית הרמת המסך – כי, להשקפתי, אין כל מניעה דיונית להרים בענייננו את מסך ההתאגדות בין החברות לבין עצמן, ובינן לבין רוזנבאום וסמואל. עיון בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט קמא מלמד כי כבר בכתב התביעה ביקשה המדינה להטיל אחריות על רוזנבאום וסמואל "מכח הרמת מסך ההתאגדות" (פסקה 23.ב), וטענה כי חברות ב' וג' "הוקמו כמסווה להכנסות חברה א'" (שם, פסקה 21.א). זאת ועוד, אף שסיכומי המדינה בהליך קמא אינם בהירים במיוחד, עילות אלה להטלת אחריות לא נזנחו בהם. כך, למשל, נאמר בפסקה 8.ג. לסיכומים בסוגיית התיישנות התביעה (מוצג ט"ו בתיק מוצגי חברה א' בהליך דנן) כי "לשיטת המדינה, פעילות הנתבעים בחברות השונות היא פעילות שבאה להתחמק מתשלומים למדינה ועל כן, יש להסתכל על פעילות החברות כולן כפעילות אחת" – ולגבי רוזנבאום וסמואל, נאמר כי "הם יוצרים מסך פיקטיבי, במירמה, במטרה להתחמק מתשלום חובות ותשלומים" (שם, פסקה 8.ה; ראו גם פסקה 23.ב). אכן, חברות ב' וג', כמו גם רוזנבאום וסמואל, הבינו היטב כי המדינה מבקשת להרים לגביהם את מסך ההתאגדות, והתגוננו מפני אפשרות זו. כך, למשל, בפסקאות 139 ו- 141.5 לכתב ההגנה מטעמם (מוצג ב' בתיק מוצגי חברה א' בהליך דנן), דוחים מערערים אלה את הטענה כי החברות כולן מהוות ישות אחת, וכי ראוי להרים את המסך ביחס לבעלי המניות. חשוב מכך, גם בסיכומיהם לעניין התיישנות התביעה בהליך קמא (מוצג ט"ז בתיק מוצגי חברה א' בהליך דנן) נדרשו אותם מערערים לגופו של עניין – וביקשו להוכיח כי חברות א', ב' וג' אינן מהוות ישות משפטית אחת, וכי אין להרים את המסך כלפי רוזנבאום וסמואל (פסקאות 118-127). על אותם דברים שבו המערערים גם בסיכומיהם הסופיים בהליך קמא (פסקאות 160-169; מוצג כ"א לתיק מוצגי חברה א' בהליך דנן), ואף הרחיבו את היריעה ביחס לסוגיית הרמת המסך כלפי בעלי המניות (שם, פסקאות 465 -468). המערערים לא טענו, אפוא, כי עילת הרמת המסך נזנחה את על ידי המדינה, וניצלו את יומם בפני בית המשפט קמא, אף בשלב הסיכומים, כדי להתגונן מפניה. לא למותר לציין כי תמונה דומה נוצרה גם בהליך דנן – כאשר המדינה העלתה בסיכומיה לפנינו את סוגיית הרמת המסך, וטענה כי הוכיחה את יסודותיה (ראו לעיל, פסקה 10), ואילו רוזנבאום וסמואל (פרק ד.4 לכתב הערעור ופרק ד.3 לסיכומיהם) וחברות ב' וג' (פרק ו.8 לכתב הערעור ופסקה 87 לסיכומיהן) השיבו לגוף הסוגיה. אף שהם מבקרים את חוסר הבהירות בפסק דין של בית המשפט קמא, רוזנבאום וסמואל הדגישו כי הם מתייחסים לשאלת הרמת המסך "הואיל והטענה הועלתה ע"י התובעת" (פסקה 51 לסיכומיהם) – ולא סברו שהיא נזנחה. הנה כי כן, משנקבעו הקביעות העובדתיות האמורות לגבי התרמית שביצעו המערערים – סוגיה שעמדה במוקד הדיון בפני הערכאה המבררת – ובהתחשב בטענות שהועלו על ידי קרן השיווק ובקו ההגנה של המערערים, אין מניעה דיונית להסיק את המסקנה המשפטית המתבקשת בדבר הרמת מסך. טענה זו לא נזנחה על ידי המדינה, וגם אם יש מקום להסתייג מחוסר הבהירות בפסק דינו של בית המשפט קמא באשר לעילה שמכוחה חויבו כלל המערערים, אין מניעה לקבל אותה על בסיס ניתוח משפטי עצמאי של ערכאת הערעור. 15. משכך, יש להידרש לסוגיית התיישנותה של העילה החוזית. כזכור, בהתאם להסכמי המענק, על חברה א' לשלם לקרן השיווק תמלוגים "בשיעור של 3% לשנה" – בכל שנה שבה חצו הכנסותיה מייצוא יהלומים את הרף הקבוע, וכל עוד היא טרם הגיעה לתקרת התשלום. כלומר, ההסכמים יוצרים שורה של חיובים שנתיים נפרדים, הנגזרים מביצועי חברה א' באותה שנה. נובע מכך, כי בכל שנה בה חמקה החברה מחובתה – בחסות האישיות המשפטית הנפרדת של חברות ב' ו-ג' – היא הפרה את הסכמי המענק בצורה יסודית, והעניקה לקרן השיווק עילה עצמאית לביטולם (לפי סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). מאחר ותקופת ההתיישנות בתביעות חוזיות מתחילה ביום שבו "נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות), המירוץ ביחס לכל אחת מעילות הביטול שנוצרו במהלך שנות התרמית יתקיים בנפרד (ראו והשוו ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 430 (1997), בהתייחס להפרה נמשכת; ראו גם ע"א 367/83 מ' שושן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' רמות גזית בע"מ, פ"ד לט(1) 633, 638 (1985)). משמע, בעוד עילות הביטול שנולדו כתוצאה מההפרות שבוצעו בשנים 2001-2004 התיישנו זה מכבר, התמונה שונה לחלוטין ביחס לעילת הביטול הנעוצה באי תשלום תמלוגי שנת 2005. כפי שהיטיב חברי להסביר (פסקה 39 לחוות דעתו), החיוב בתמלוגים אלה לא הבשיל לפני יום 1.4.2005 – כך שהעילות ששורשיהן באי תשלום אותם תמלוגים טרם התיישנו במועד הגשת תביעת המדינה. 16. על פניו, די בהפרה היסודית שבוצעה בשנת 2005 – ומכוחה קמה, כאמור, לקרן השיווק עילת ביטול שטרם התיישנה – כדי להביא לביטול מלא של הסכמי המענק, ולהורות על השבת מלוא הסכום, בתוספת ריבית והצמדה. ברם, תוצאה זו נתקלת במכשולים משפטיים ועובדתיים גם יחד. במישור העובדתי – עולה מן החומר כי במהלך השנים 1993-1995 הגישה חברה א' שלוש בקשות נפרדות לקבלת מענקים מקרן השיווק, כל אחת מהן עבור תכנית שיווק שנתית עצמאית. הקרן הכריעה בבקשות במועדים שונים (16.2.1994, 7.8.1995 ו-27.9.1995, בהתאמה), וסכום המענק המצטבר – 959,380 דולר ארה"ב – מורכב, למעשה, משלושה מענקים נפרדים: האחד, עבור שנת 1993, בסך 380,064 דולר; משנהו, בסך 400,000 דולר, עבור שנת 1994; והאחרון, בסך 179,316 דולר, עבור התקופה שבין החודשים אפריל 1995 ומרץ 1996. כלומר, אין בפנינו הסכם אחד המסדיר את התנאים לקבלת מלוא המענק, כי אם שלושה הסכמים נפרדים, שאין ביניהם זיקה ברורה. נתון משמעותי נוסף מספקת הטבלה שהציגה המדינה בכתב התביעה, וממנה עולה כי בשנות התמלוגים 2001-2004 צברה חברה א' חוב תמלוגים בסך 869,722 דולר ארה"ב. מדובר בחוב העובר את תקרת החיוב ביחס לשני ההסכמים הראשונים – שהמענק המצטבר מכוחם עומד, כאמור, על 780,064 דולר ארה"ב. שילוב הנתונים האמורים מלמד כי ההפרה שעניינה אי תשלום תגמולי שנת 2005, בסך 89,658 דולר ארה"ב, מעניקה לקרן השיווק עילת ביטול שטרם התיישנה רק ביחס להסכם המענק השלישי, שמכוחו זכתה חברה א' במענק של 179,316 דולר ארה"ב. חוב התגמולים מכוח הסכם זה הגיע לתקרתו בשנת 2005 – ומכאן שהתרמית שמנעה מקרן השיווק לקבל את התמלוגים בשנה זו מהווה הפרה שלו, ומעניקה למדינה זכות לבטלו. לעומת זאת, חוב התמלוגים בגין שני ההסכמים הראשונים כבר התגבש במלואו בשנים הקודמות, כך שהחוב החדש שנוצר בשנת 2005 לא יכול לנבוע מכוחם. בהעדר זיקה בין חוב זה לשני ההסכמים המוקדמים לא ניתן לראות בהתחמקותה של חברה א' מתשלום בשנת 2005 משום הפרה חדשה של אותם הסכמים. מובן כי בשנים 2001-2004 חברה א' שבה והפרה את חובות התמלוגים שהשיתו עליה ההסכמים המוקדמים, אלא שהפרות אלה התיישנו ואינן יכולות לשמש עוד כעילה לביטול והשבה. הנה כי כן, ניתוח עובדתי מלמד כי גם אם נולדה בשנת 2005 עילה חדשה היא אינה יכולה להוביל לבטלות שלושת הסכמי המענק ולהשבת הסכום המצטבר שניתן מכוחם – אלא, לכל היותר, להשבת המענק שניתן במסגרת ההסכם השלישי, בסך 179,316 דולר ארה"ב. 17. על הקושי העובדתי יש להוסיף קושי משפטי, המצמצם עוד יותר את השלכות עילת הביטול שנולדה בשנת 2005. סעיף 19 לחוק החוזים, מורה כי "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד". בענייננו, ההסכם יוצר קורלציה בין סכום המענק שניתן לחברה א' ובין חובת תשלום התגמולים – המוגבלת, כאמור, לתקרה בשיעור המענק המלא. הקבלה זו מבטאת הפרדה רעיונית בין חלקיו השונים של המענק, ומלמדת כי אין לראות בהפרת חלק מסוים של חובת התמלוגים משום עילה לביטול מלוא הסכם המענק. ניתן להמחיש רעיון זה באמצעות התייחסות למצב היפותטי שבו חברה א' שילמה עד שנת 2004 את התמלוגים שהצטברו, בשיעור של כ-90% מתקרת החוב הכללית, אך בשנת 2005 הפרה את הסכמי המענק וחמקה מתשלום יתרת התמלוגים. נוכח הקישור ההדוק שיצרו הסכמי המענק בין סכום המענק ובין חוב התמלוגים, התוצאה לפיה הפרה מצומצמת של הרכיב האחרון תביא לביטול מוחלט של ההסכמים בלתי מתקבלת על הדעת. יש בה כדי להמחיש את הצורך בהפרדת ההסכם לחלקיו, כך שחלקי המענק שביחס אליהם בוצעו חיובי-הנגד, ושולמו התמלוגים, יעמדו על כנם – ורק החלק שכלפיו בוצעה ההפרה יבוטל. בענייננו, חברה א' אמנם לא שילמה את חוב התמלוגים שהצטבר בשנים קודמות, אך משחוב זה התיישן אין בו כדי לשנות את התמונה. העיקר הוא כי חוב התמלוגים שלגביו בוצעה הפרה בשנת 2005 עמד על 89,658 דולר ארה"ב – ומכאן שניתן יהיה לבטל רק את הרכיב המקביל של חוב זה, דהיינו סכום דומה מתוך המענקים שקיבלה חברה א'. התוצאה היא, כי לא זו בלבד ששני הסכמי המענק המוקדמים חסינים מביטול, אלא שגם ההסכם השלישי בר ביטול רק בחלקו. קרן השיווק רשאית, אפוא, לבטל את ההסכם הנוגע למתן מענק בשווי 89,658 דולר ארה"ב, ולתבוע השבה של סכום זה – ושלו בלבד – בתוספת ריבית והצמדה. 18. אשר על כן, עמדתי היא כי יש מקום לקבל את הערעור שכנגד, לבטל באופן חלקי את הסכמי המענק – ולחייב את המערערים בהשבת 89,658 דולר ארה"ב לקרן השיווק, בתוספת ריבית והצמדה. אכן, חברי, השופט ד' מינץ, אימץ אף הוא סכום זה כבסיס לחישוב חוב המערערים כלפי קרן השיווק. ברם, המסלולים השונים שבהם צעדנו מקרינים על סוגיית השיערוך, ויוצרים, בשורה התחתונה, הבדל לא מבוטל בנוגע לחובם הממשי של המערערים. הלכה היא כי על מנת למנוע התעשרות שלא כדין, השבת כסף בעקבות ביטול חוזה תעשה בערכים ריאליים – "השבה נכונה נעשית על פי ערכיו הריאליים של הכסף, ולא על פי ערכיו הנומינליים [...] בתנאים של אינפלציה, כסף ששולם, והשבתו מתבקשת במסגרת חוזה שבוטל בשל הפרתו, יש להשיבו בערכים ריאליים, דהיינו, על פי ערכו של הכסף שעה שנתקבל על ידי המשיב [...] המוכר עשה שימוש בכסף, ותהא זו התעשרות שלא כדין אם את דמי השימוש הוא לא ישלם לקונה. דמי השימוש בכסף היא הריבית" (ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין (1978) בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533, 542-543 (1981); ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, 67 (1982)). כלומר, גם כאשר ההפרה שהביאה לביטול החוזה התרחשה רק בשלב מאוחר, יש להשיב את הכסף ששולם במסגרת החוזה בערכו הריאלי – קרי, בתוספת ריבית והצמדה מהיום בו שולם סכום זה ועד השבתו בפועל. משכך, קבלת הערעור שכנגד וצעידה במסלול החוזי מובילים למסקנה כי סכום היסוד, 89,658 דולר ארה"ב, נושא ריבית מן המועד בו קיבלה חברה א' חלק זה של המענק. הווה אומר, מן התאריכים 13.1.1997 (ביחס לסכום של 1,650 דולר ארה"ב) ו-14.11.1996 (ביחס ליתרת סכום היסוד; ראו פסקה 24 לכתב התביעה שנתוניה לא הוכחשו). זאת, בניגוד למסלול הנזיקי, במסגרתו מתחיל "מירוץ הריבית" רק בשנת 2005, עת בוצעה עוולת התרמית. 19. מן הבחינה המעשית, עמדתי היא כי יש לקבל באופן חלקי את ערעור המערערים, כאמור בחוות דעת חברי, השופט ד' מינץ – ובה בעת, לקבל באופן חלקי גם את הערעור שכנגד. המשמעות היא כי הסכם המענק השלישי בטל בחלקו, וכי על המערערים להשיב למערערת שכנגד, ביחד ולחוד, סכום שיחושב כדלקמן: על סכום היסוד, 89,658 דולר ארה"ב, יש להוסיף ריבית והצמדה – במובן של המרה לערכים שקליים – מיום קבלת חלק זה של המענק, ועד מועד הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. הסכום שיתקבל יישא ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, הייתי מציע כי המערערים יישאו ביחד ולחוד בשכר טרחת ב"כ המדינה בסך 200,000 ש"ח ובהוצאות משפט בגין שני ההליכים – חלף הסכום שנפסק בבית המשפט קמא. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏ל' בתשרי התשע"ט (‏9.10.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16012060_N12.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il