אהרון סולומון נ. ברוך אבוקרט, עו"ד

פסק-דין בתיק ע"א 12040/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 12040/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: אהרון סולומון נ ג ד המשיב: עו"ד ברוך אבוקרט ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק בש"א 13841/03 שניתנה ביום 15.11.04 על ידי כבוד השופטת ב' גילאור (סגנית נשיא – כתארה אז) תאריך הישיבה: ז' בתשרי תשס"ו (10.10.05) בשם המערער: עו"ד שלמה ארדמן בשם המשיב: עו"ד ברוך אבוקרט פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. המחלוקת בין הצדדים, המגיעה לבית משפט זה בשלישית, עניינה דמי שכירות או דמי שימוש ראויים שעותר המערער לקבל מן המשיב, מפרק חברת ברק תיעול והנדפה בע"מ (החברה), בעבור שימוש בנכס מקרקעין בבעלות המערער – שעליה אין חולק – מיום מינויו של המשיב (22.9.03) עד השבת הנכס למערער ביום 29.12.03. ב. בית המשפט קמא (מפי סגנית הנשיא – כתארה אז – גילאור) קבע כי החברה שכרה מן המערער מ-4.2.95 את הנכס למשך כחמש שנים, והשכירות הוארכה, ככל הנראה ב-5.11.99 לכשלוש שנים נוספות, עד 15.2.03. בשלוש השנים שלפני פירוקה לא שילמה החברה דמי שכירות למערער, ולשיטתו – לא תבע בשל מצבה הכלכלי הקשה של החברה, שהוא היה מבעלי המניות בה. ואולם, החוב הנטען גם לא נרשם בספרי החברה. לעומת זאת מופיעים רישומי הארנונה באורח שוטף בספרי החברה. ג. בית המשפט קמא קבע, כי ביום מינויו של המשיב, 22.9.03, היתה החברה בנכס כבת רשות, לאחר שתקופת השכירות החוזרת הסתיימה ב-15.2.03 כאמור, וכי יום לאחר מינויו ביקש המשיב להחזיר למערער את הנכס, אך זה דרש כי הדבר ייעשה רק לאחר הוצאת ציוד החברה מן הנכס. בית המשפט קמא הוסיף ודחה את טענת המערער כי משרדים שבקומה השניה של הנכס לא היו בחזקת החברה וכי יש לחשב בגינם דמי שכירות או שימוש בנפרד, וקבע כי משרדים אלה לא הושכרו מעולם, וחלק מן המשרדים בקומה השניה היו של החברה. ד. בסיכומם של דברים, נוכח אי גביית דמי שכירות במשך שלוש שנים, אי רישומם של דמי השכירות כחוב, סבירות התקופה של שלושה חודשים ומקצת שבה שהה המשיב בנכס למכירת הציוד, וסירוב המערער לקבל את הנכס מתחילה, סבר בית המשפט קמא "שיהיה זה בלתי צודק לחייב את המפרק לשלם למבקש מתוך קופת הפירוק הוצאות פירוק, בהיותו בעליה של החברה ובעל מחצית ממניותיה, שיזם את הליך הפירוק... נדמה שהתנהגותו שוללת זכות זו (לדמי שכירות ראויים – א"ר) ויש בה ניסיון להתעשר שלא כדין, תוך קיפוחם של הנושים האחרים, ובחפרת השויון ביניהם". ה. (1) בערעור נטען, כי משנתפס נכס פרטי של המערער על-ידי המפרק, זכאי הוא לתשלום כהוצאות פירוק, וכי סירובו לקבל את הנכס כשהציוד בתוכו היה מוצדק, כיוון שמשמעות הדבר היתה שיאולץ לאחסן על חשבונו את ציוד החברה. כל האמור, לשיטת המערער, בין אם מעמדה של החברה בנכס הוא שוכר (לשיטתו) או בר רשות (שהוא כופר בקיומו כמוסד משפטי בדין הישראלי כיום); לא כל שכן, כשהמדובר בקומה השניה שלא הושכרה. יתר על כן, אף בר רשות חינם אינו זכאי להמשך השהות חינם מאז כניסת המפרק. כל זאת, גם אם לא נגבו דמי שכירות בתקופות מסוימות. עוד נטען, כי אין המפרק הזמני זכאי לתפוס חזקה בנכס פרטי, בלא שכר ראוי, בניגוד לשיטת בית המשפט קמא, אשר כיוון שהחברה (ומאחוריה המערער) יזמה את הליך הפירוק מעיקרו, סבר כי הדבר מזכה את המשיב לנהוג כפי שנהג. (2) מנגד טען המשיב, כי הנסיבות והתנהגותו של המערער לאורך כל הטיפול בפירוק מצביעות על חוסר תום לב, ובמיוחד רישום שעבוד יומיים לפני הגשת בקשת הפירוק ועוד כהנה וכהנה; לשיטת המשיב, היה בית המשפט קמא ער לכך ולפעולותיו של המערער לטרפוד פעולות המשיב בפירוק, ולהעדר שיתוף פעולה מינימלי מצדו עם המפרק. העדרה של דרישת שכר דירה לאורך השנים אומר דרשני, ואף אם היתה רשות שימוש זו זכות מקבילה לה, הפסקתה כפופה למתן זמן סביר ולתום לב. ו. לצערנו לא צלחו ניסיונותינו לפשר בין הצדדים במחלוקת, העומדת כפי שנמסר לנו על סך כ-40,000 ש"ח. ז. (1) לאחר הדיון והעיון באנו לכלל מסקנה כי אין מנוס, עם כל הצער שבדבר, מהחזרת התיק לבית המשפט קמא, כפי שיפורט להלן. אנו ערים לטרוניית המשיב נגד המערער על התנהגותו במכלול היחסים ובסוגיית תום הלב, כפי שהיה ער גם בית המשפט קמא. ואולם, בבחינת נושא שכר הדירה כשלעצמו, תוך התמקדות בו במישור המשפטי, איננו רואים מנוס מקביעה עקרונית כי היתה זכאות לשכר דירה; על פרטיה, כמצוין בהמשך, להיקבע בבית המשפט קמא. (2) בין אם נראה את מעמדה של החברה לאחר סיומו של הסכם ההארכה משנת 1999 – שאותו ראה בית המשפט קמא כהסכם הרלבנטי – כבת רשות ובין אם נראה אותו כהמשך שכירות לפי סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאלה תשל"א-1971, יש מקום לקביעת התמורה המגיעה למערער; והרי גם אם היתה החברה בת רשות, זו אינה צריכה להיות ללא תמורה, ונוכח העובדה שהיחסים החלו בחוזה שכירות כפי שקבע בית המשפט קמא, נראה כי המדובר ברשות בתמורה. (3) השאלות שיש להכריע בהן הן אורך התקופה המדויקת שלגביה ישולמו הדמים (בין דמי שכירות או שכר ראוי), השטח הנכלל, וגובה התמורה. באשר לתמורה, השמאי שעל חוות דעתו מסתמך המערער לא נחקר, ולא הוגשה חוות דעת נגדית. בית המשפט קמא יתבקש לדון בשאלות אלה על פי שיקולו ולהכריע בהן, ובסופו של יום לקבוע את התמורה המגיעה למערער. (4) כונס הנכסים הרשמי, שהופיע בפני בית המשפט קמא, לא היה משום מה צד בהליך שבפנינו. יש מקום כי יוזמן להליך ההמשך בבית המשפט קמא. (5) בנסיבות איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ח' בתשרי תשס"ו (11.10.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04120400_T05.docמפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il