בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1202/95
רע"א
3472/95
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד
השופטת ט. שטרסברג כהן
כבוד
השופטת ד. ביניש
המערער
והמבקש: בנק לאומי לישראל בע"מ
נ
ג ד
המשיבים
בע"א 1202: 1. חן לבנת, עו"ד ורות כהן,
עו"ד
2.
כונס הנכסים הרשמי
המשיבים
ברע"א 3472/95: 1. כונס הנכסים הרשמי
2.
מגזל אליאס
ע"א
1202/95:
ערעור
על החלטת בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 5.12.94 בתיק פש"ר
540/91,
465, 464 שניתנה על ידי
כבוד
השופט צ. כהן
ברע"א
3472/95
בקשת
רשות ערעור על פסק דין בית
המשפט
המחוזי בנצרת מיום 7.5.95
בתיק
ע"א 144/94 שניתן על ידי כבוד
השופט
אסא
בשם
המערער בע"א 1202/95: עו"ד ראנד
בשם
המשיב 1 בע"א 1202/95: עו"ד חן, עו"ד כהן
בשם
המשיב 2 בע"א 1202/95: עו"ד קירש, עו"ד ארבל
בשם
המבקש ברע"א 3472/95: עו"ד ויינראוך
בשם
המשיב 1 ברע"א 3472/95: עו"ד ארבל, עו"ד קירש
פסק
דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. המערער בע"א 1202/95 (בנק לאומי לישראל בע"מ -
להלן: בנק לאומי). הגיש לנאמנים על נכסי החייבים סידי קאן ודב רוואי שלש תביעות
חוב על יסוד שלש החלטות: האחת מיום 24.6.90 בענין הוצאותיה של בקשת רשות להתגונן,
האחרת על יסוד פסק דין מיום 6.7.90 שניתן באותו ענין, והשלישית על יסוד פסק דין
מיום 2.10.90. המדובר בהחלטות שבהן חוייבו החייבים לשלם לבנק לאומי סכומי כסף
והוצאות על יסוד יתרות שהיו רשומות לחובתם בחשבונות עובר ושב. הנאמנים בדקו את
פסקי הדין, הפחיתו מתביעות החוב חיובי ריבית שכבר נבלעו בדפי החשבון, וניכו עוד
מתביעות החוב סכום של 17,500.- שגבה בנק לאומי ממי שערבה בשעתה לחייבים, ביחס
הקבוע בסעיף 134(ב)(2) ו-(3) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם- 1980 (להלן
- הפקודה). בערעור על החלטת הנאמנים קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי בדין בדקו
הנאמנים את חיובי הריבית שהיו כלולים בפסקי הדין, וכי סעיף 134(א) לפקודה חל על
המועד שקדם ליום מתן צו הכינוס. עוד קבע בית המשפט המחוזי שפסקאות (ב)(1) ו-(ב)
(2) לסעיף 134 חלות גם על הסכומים שבנק לאומי קבל מהערבה; אך מאחר שהבנק לא פרט
מועדים שבהם גבה ממנה מה ששילמה (לפני צו הכינוס ולאחר מכן) הוחזר הענין לנאמנים
על מנת שתוך 14 ימים ימציא להם הבנק את הדרוש לשם השלמת הדיון בתביעות החוב
שהוגשו.
2. המבקש ברע"א 3472/95 (בנק הפועלים בע"מ) הגיש
לנאמן של החייב מגזל אליאס (להלן - אליאס) תביעת חוב ע"ס 110,100.- ש"ח,
אך הנאמן אישר מתוכה תשלום של 19,447.- ש"ח בלבד. ההפרש בין שני הסכומים הללו
נבע משנים אלה: ראשית, מהפחתת הריבית העודפת על הריבית הנקובה בסעיף 134(א)
לפקודה; ושנית, מהפחתת תשלומים שבוצעו על ידי הערבים לנושה לאחר מועד צו הכינוס.
בית המשפט המחוזי בנצרת פסק - כמו בית המשפט המחוזי בירושלים - שסעיף 134(א)
לפקודה חל על המועד שקדם למתן צו הכינוס, וכי יש להפחית מסכום זה את הסכומים
ששולמו לנושה על ידי הערבים. עם זאת הוחזר העניין לנאמן על מנת שימציא לבנק החלטה
מנומקת ומפורטת שתכלול תחשיב המבאר כיצד הגיע לסכום המפורט בהודעתו.
המבקש הגיש בקשת רשות לערער על ההחלטה האמורה
שבהסכמת בעלי הדין דנו בה כבערעור. הדיון בשני הערעורים אוחד והם נדונו על דרך
סכומי טענות בכתב (עם השלמת ביניים של טיעונים קצרים בעל פה).
3. בפתח הדברים יש צורך להקדים כמה הערות:
(א) מחמת טעות שבאי איזכור שמו של עו"ד
מטר, פרקליט החייב ברע"א 3472/95, לא זומן זה לדיון שנקבע לצורך השלמת טענות
בעל פה. לפיכך עתר עו"ד מטר לדחיית הבקשה לרשות לערער או לחייב את פרקליטי
הנושה להמציא לו את כל המסמכים שיתבקשו להמציאם. פרקליטי בנק הפועלים הודיעו על
נכונותם לעשות כן. לא מצאנו ממש בבקשה לדחות את בקשת רשות הערעור ויש להניח, נוכח
הצהרת פרקליטי בנק הפועלים, שהענין כולו בא על תקנו. נוכח התוצאה שאליה הגענו
ממילא לא נפגעה זכותו של החייב, מכל בחינה שהיא, ולפיכך אין צורך לטפל בענין זה
בגדר הערעור שלפנינו.
(ב) בדיעבד נתברר שהנאמנים בע"א 1202/95
התכוונו במקרה הנדון שלא לנכות במלואו את הסכום של 17,500.- ש"ח ששולמו על
ידי הערבים אלא ל"עקר" ממנו את רכיב הריבית ומוסכם עליהם שיש בענין זה
לתקן את תביעת החוב. השאלה שנותרה לדיון בנושא זה היא אך כיצד לערוך את החישוב.
(ג) לא מצאנו מקום לטרוניית בנק לאומי
בע"א 1202/95 כנגד נכונותו של בית המשפט המחוזי לבדוק את עיסקת היסוד שעל
יסודה ניתנו פסקי הדין נגד החייבים, שהרי גם בהעדר קנוניה או תרמית שומה היה על
בית המשפט - אם הדין היה עמו באשר לפרשנות סעיף 134(א) לפקודה - לבחון מה שיעור
הריבית שנכללה בחובות הפסוקים, ובנק לאומי לא שכנע אותנו שהדרך בה נקטו הנאמנים
במקרה הנדון באיתורה של הריבית לא היתה נכונה.
(ד) אין ספק בדבר שיש לנכות מתביעת החוב
סכומים שהערבים שילמו - לפי דרך החישוב הראויה - על חשבון קרן החוב והשאלה
שבמחלוקת היא אופן זקיפת הריבית בגדר הסכום הכללי ששולם על ידי הערבים לכל אחד
מהבנקים.
השאלות שנותרו איפוא להכרעתנו הן שתיים ושתיים
בלבד: א. האם סעיף 134(א) לפקודה חל על המועד שעד למתן צו הכינוס? ב. מה משמעותו
של הדיבור "חוב מובטח" בסעיף 134(ב)(2) ו-(3) לפקודה והאם הוא חל על ערב
בערבות אישית? אם הוא חל על ערב בערבות אישית, הרי הסכום ששולם על ידו יזקף לתשלום
קרן וריבית "כיחס שבין הקרן לבין הסכום המשתלם כריבית לפי השיעור
המוסכם"; אם הוא אינו חל על ערב בערבות אישית, כי אז תחולנה על המקרה הוראות
סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- הקובעות כי הסכום ששולם יזקף ראשית
ע"ח אגרות והוצאות לפי סעיף 9 לחוק הנ"ל, ולאחר מכן ע"ח הוצאות,
ריבית ורק לבסוף על חשבון הקרן, כולל הפרשי הצמדה, או ההוראה המקבילה בסעיף 49
לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-.
4. האם סעיף 134(א) לפקודה חל על המועד שעד למתן צו
הכינוס?
כדי להשיב על שאלה זו יש לסקור את האמור
בסעיפים 75, 81 ו134- לפקודה ואת תקנה 101 לתקנות פשיטת רגל, התשמ"ה1985-.
75.
ריבית או הצמדה עד לצו הכינוס:
"כל
חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום,
וביום מתן צו הכינוס כבר עבר זמן פרעונו והוא בר תביעה בפשיטת רגל, רשאי הנושה
לתבוע עליו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמזמן הפרעון שנקבע
במסמך ועד לתאריך הצו, ואם לא נקבע במסמך זמן פרעון - לתקופה שמן היום שבו נמסרה
הודעה לחייב ועד לתאריך הצו, ובלבד שבהודעה נאמר שידרשו ממנו ריבית או הפרשי הצמדה
או הפרשי הצמדה וריבית כאמור".
81.
ריבית או הצמדה מיום צו הכינוס:
"הנאמן
רשאי, לפי שיקול דעתו, לקבוע כי על כל החובות שנתבעו בפשיטת רגל יתווספו - החל
מיום צו הכינוס ועד לתשלומם בפועל - ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה
וריבית".
134.
ריבית על חובות:
"(א)
הוכח חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית -
הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין
סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א1961-.
(ב)
על הדיון בתביעת חוב יחולו כללים אלה:
(1)
כל חשבון בין החייב לבין הנושה שיושב תוך שלוש השנים שלפני היום שבו ניתן צו
הכינוס ניתן לבדיקה, ואם נראה שיישוב החשבון וחוב המגיע לפי הטענה מתוך נכסי החייב
מהווים בעיקרם עיסקה אחת, בין צורת חידוש הלוואה או היוון ריבית או בירור מילוות,
ובין בדרך אחרת, אפשר לפתוח את החשבון ולטפל בכל העסקה כאילו היא אחת;
(2)
תשלומים ששילם החייב לנושה לפני צו הכינוס, בין כהטבה ובין בצורה אחרת, וכל
סכום שקיבל הנושה לפני צו הכינוס מתוך מימוש ערובה לחובו, יהיו מיועדים, למרות כל
הסכם להיפוכו של דבר, לתשלומי קרן וריבית כיחס שבין הקרן לבין הסכום המשתלם כריבית
לפי השיעור המוסכם;
(3)
היה החוב מובטח, והערובה מומשה אחרי צו הכינוס או ששוויה הוערך ונכלל
בתביעה, הסכום שמומש או הוערך יהיה מיועד לתשלום קרן וריבית כיחס שבין הקרן לבין
הסכום המשתלם כריבית לפי השיעור המוסכם".
101.
ריבית והצמדה מיום צו הכינוס
"החלטתו
של נאמן לפי סעיף 81 לפקודה לענין הוספת הפרשי הצמדה וריבית לא תיעשה אלא לאחר
ששולמו במלואם כל החובות שנתבעו בפשיטת הרגל; החלטה כאמור תינתן תוך ששים ימים
מיום תשלום הדיבידנד הסופי...".
5. בתי המשפט המחוזיים קבעו כזכור, כי ההגבלה על
שיעור הריבית שיש להתיר את הוכחתה, כאמור בסעיף 134(א) לפקודה חלה על המועד שמיום
פרעון החוב ועד למועד הכינוס ולא לאחר מכן. בכך הם קבלו את ההשקפה שנזכרה בספר
"פשיטת רגל" (הוצאת חברה ישראלית להכשרה, מקצועית בע"מ, (1984)
בעמ' 186-7), ולא אמצו את ההשקפה הנוגדת שנזכרה בספרו של פרופ' א' פרוקצ'יה: דיני
פשיטת רגל והחקיקה האזרחית החדשה (האוניברסיטה העברית בירושלים - 1984), בעמ'
220-229. שאלה זו הושארה בצריך עיון בענין רע"א 4644/92 פ"ד מ"ז(4)
866, אך אומצה בבתי המשפט המחוזיים: ראה, למשל, המרצה 149/87, 838/88 פד"א
ט"ז 339. נתתי את דעתי לטענות בעלי הדין וחזרתי והגעתי לכלל המסקנה שאמנם חל
האמור בסעיף 134(א) על המועד עד צו הכינוס. לדידי קיימת קורלציה מלאה בין סעיף 75
לפקודה, (שלפי כותרת השוליים שלו מתייחס לריבית או הצמדה עד לצו הכינוס) החל במקרה
של "חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור
בתשלום, וביום מתן צו הכינוס כבר עבר זמן פרעונו..." לבין סעיף 134(א),
המתייחס "לחוב... כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית". (אכן
כותרת השוליים של הסעיף האחרון היא "ריבית על חובות" משום שפסקאות המשנה
של פסקה (ב) שבו מתייחסות בחלקן לתשלומים ששולמו לפני צו הכינוס ובחלקן לתשלומים
ששולמו לאחריו). לעומת זאת סעיף 81 מתייחס אך לקביעת ריבית או הפרשי הצמדה או
הפרשי הצמדה וריבית "החל מיום צו הכינוס" וסעיף זה יש לקרוא ביחד עם
תקנה 101.
סעיף 134(א) הועתק כמעט במלואו מסעיף 66(1)
לחוק פשיטת הרגל האנגלי משנת 1914, למעט הסיפא שלו הדנה בזכותו של הנושה לקבל
ריבית גבוהה יותר מהריבית המנויה ברישתו, לאחר שכל החובות בני התביעה סולקו במלואם;
אך נוכח האמור בתקנה 101, שהוזכרה לעיל, הושווה ההסדר התחיקתי באגליה ובישראל כמעט
במלואו. והנה באנגליה ברור לחלוטין שסעיף 66(1) הנ"ל מתייחס למועד שלפני צו
הכינוס:
William
and Muir hunter: The Law and Practice in Bankruptcy, 19th ed(1979),
p. 413; Fridman, Hicks and Johnson: Bankruptcy law and practice (1970) p. 212.
אכן, כמו שטענו המערערים, קיים משקל רב לטענה
שמבחינת הדין הרצוי יש מקום להביא את החובות בני התביעה למכנה משותף רק החל מיום
צו הכינוס ואין מקום להתערב בשיעור הריבית המוסכמת עד לתאריך זה; ואמנם ההגבלה
האמורה לגבי שיעור הריבית נעלמה באנגליה עם חקיקת ה- Insolvency
Act, 1986 לאחר שנמתחה ביקורת על הדין הקודם: Re
Amalgamated Investment and property co Ltd (1984) 3 All-E.R. 272, 297;
אך כל עוד לא שונה אצלנו הדין הקיים מצווים אנו לנהוג לפיו. בניגוד לטענת בנק
הפועלים יש בפסק הדין האחרון תימוכין גם לקביעה שסעיף 66(1) הנ"ל חל על
התקופה שלפני צו הכינוס תוך התאמת מועד זה לדיני פירוק חברות (ראה שם, עמ' 284,
283).
6. בהשגות המערערים לפנינו על מסקנה זו, המסתמכות
על נוסחו המילולי של סעיף 134 לא מצאנו ממש. כך, למשל, כשנקבעה בסעיף 134(ב)(2)
נוסחת הייחוס של התשלומים ששולמו לנושה בין הקרן והריבית "לפי השיעור
המוסכם", אין ספק בדבר ששיעור זה כפוף לריבית הגג המנויה בסעיף 134(א); ואילו
התימוכין שביקשו המערערים למצוא לפנינו לגבי אופן הייחוס של התשלומים ששולמו לנושה
בע"א 868/90 וע"א 880/90 (לא פורסם) אינם יכולים לסייע להם הואיל ושם
היה מדובר בחובות במטבע חוץ שלגביהם חלים שיקולים מיוחדים. הטענה שיכול ושיעור
הריבית שתפסק לנושה בסעיף 75 יעלה על שיעור הריבית המקסימלית המנויה בסעיף 134(א)
יכולה אמנם במקרים מסויימים להיות נכונה, אך תוצאה בלתי רצויה כזו נובעת מניסוח
לקוי של דבר החקיקה ואין בה כדי להשפיע על פרשנותו הכללית של סעיף 134(א). בכל שאר
טענות המערערים בענין זה לא מצאנו ממש.
נמצא איפוא שצדקו בתי המשפט המחוזיים בפרשנות
שנתנו לסעיף 134(א) לפקודה ודינם של הערעורים בענין זה להידחות.
7. מה משמעותו של הדיבור "חוב
מובטח" בסעיף 134(ב)(2)(3) לפקודה.
בע"א 1202/95 סבר בית המשפט המחוזי
בירושלים שהדיבורים "ערובה" ו"חוב מובטח" בפסקאות (ב)(2)
ו-(3) לסעיף 134 לפקודה מתייחסים גם לערבות של צד שלישי ששילם לנושה את ערבותו או
חלק מסכומה, בין לפני צו הכינוס ובין לאחר מכן. לפי גישה זו נקט המחוקק בביטויים
אלה רק נוכח קוצר-לשונה של השפה העברית לעשות שימוש במונחים שונים
ל"ערובה" ול"חיוב קולטורלי". סגן הנשיא המלומד ברע"א
3472/95 לא התייחס לשאלה זו, אך נושא זה עלה על הפרק בטיעוני הפרקליטים.
קיים קושי מילולי להתאים ערבות של צד שלישי
לדיבור "ערובה" ו"חוב מובטח" בפסקאות הנזכרות לעיל. לא זו
בלבד שערבות של צד שלישי כלפי נושה של חייב אינה הופכת אותו ל"נושה
מובטח", כמשמעות דיבור זה בסעיף 1 לפקודה, אלא שבפסקה (3) נקט המחוקק
בנומנקלטורה, האופיינית ל"נושה מובטח" ממש: מדובר שם על "ערובה
שמומשה אחרי צו הכינוס" או "ששוויה הוערך ונכלל בתביעה", והרי אלה
מונחים השאובים מהברירות הניתנות לנושה מובטח בערובות חפציות לצורך תביעת חוב (ראה
סעיפים 20(ב) ו22-(ד)(2) וכן סעיף 129 לפקודה ותקנות 90-84 לתקנות פשיטת רגל,
התשמ"ה1985-). אכן, כפי שנטען לפנינו אין חלק מההוראות האמורות ישימות לגבי
ערבות של צד שלישי; אך אין אנו סבורים שבכך העיקר: העיקר הוא בעינינו שגישתו של
בית המשפט המחוזי תחייב את הנאמן לנהל שני חשבונות נפרדים של זקיפה, תיצור אי-תיאום
בין דיני פשיטת הרגל מחד ודיני ההוצאה לפועל והדין הכללי מאידך ותפגע בזכות החזרה
של הערב בתביעת החוב כנגד הנאמן.
מחד גיסא, סכום ששילם הערב לנושה, בגדר הליכי
אכיפה בהוצאה לפועל ייזקף לפי סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- לחשבון,
אגרות, הוצאות, ריבית וקרן, לפי סדר זה, והוא הדין בפרעון וולנטרי: סעיף 49 לחוק
החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. מאידך גיסא, אם הדין הוא כפי שקבע בית המשפט
המחוזי, ייזקף התשלום בחשבונו של החייב "לתשלום קרן וריבית כיחס שבין הקרן
לבין הסכום המשתלם כריבית לפי השיעור המוסכם". יהיה אז על הנאמן (כפי שציינו
הנאמנים בע"א 1202/95) לנהל שני חשבונות נפרדים של יתרות חוב, האחד לערב
והאחר לחייב; במקרה זה תקטין צורת הזקיפה לפי סעיף 134 לפקודה את סכום קרן החוב
ותפגע בזכות החזרה של הערב על הנאמן בתביעת החוב שיגיש לו לאחר הפרעון; כך יפגע
הערב לא רק מעצם פשיטת הרגל של החייב אלא גם בשיעור החוב שבגינו הוא יוכל לחזור
לנאמן. תוצאה זו אינה רצויה והטקסט של סעיף 134(ב)(2) ו-(3) אינו מחייב אותנו לקבל
אותה. ההגיון מחייב ששיטת הזקיפה של הריבית בתביעת החוב נגד החייב תהיה זהה לשיטת
הזקיפה של הריבית בתביעת החוב של הערב כנגד הנאמן. נראה לנו איפוא שהמקרא הפשוט של
סעיף זה הוא גם המקרא הנכון וכי הסעיף אינו מתייחס לערבות של צד שלישי. נמצא
שכשמדובר בתשלום לפי ערבות צד שלישי תיערך זקיפת החוב, קרן וריבית באותה שיטה, לפי
סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- או לפי סעיף 49 לחוק החוזים (חלק
כללי), תשל"ג1973- הן בחשבונו של החייב והן בחשבונו של הערב וזכות החזרה של
הערב אל הנאמן לא תיפגע.
אנו דוחים איפוא את הערעור ככל שהוא נוגע
לסעיף 134(א) לפקודה אך מקבלים אותו לענין אי היותו של ערב צד שלישי מושא
ל"חוב מובטח" ול"ערובה", כמשמעותם בסעיף האמור. הענין בשני הערעורים
יחזור איפוא לנאמנים כדי שיטפלו בתביעות החוב שלפניהם כאמור בפסק דין זה.
בנסיבות הענין לא ראינו לעשות צו להוצאות.
המשנה
לנשיא
השופטת ט. שטרסברג כהן:
אני מסכימה
ש
ו פ ט ת
השופטת ד. ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.
ניתן היום כז באב תשנ"ט (9.8.99).
המשנה לנשיא ש ו
פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
דו/
95012020.B01