הישאם חמודה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 12003/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 12003/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: הישאם חמודה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 7.11.05, בב"ש 91746/05, שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' טימן, ש' ברוש וי' שנלר תאריך הישיבה: ט' בניסן התשס"ח (14.04.08) בשם המערער: עו"ד גאליה סעיד בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים ש' טימן, ש' ברוש וי' שנלר) זיכה את המערער מאשמת רצח, ובהליך מאוחר יותר דחה את בקשתו לתשלום הוצאות הגנה ופיצוי בגין מעצר, על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהחלטה אחרונה זו עוסק הערעור שבפנינו. כתב-האישום וזיכויו של המערער 2. נגד המערער וחברו, עדנאן קוסיני (להלן: קוסיני), הוגש כתב-אישום בו יוחס להם רצח של חאדר שאמי ז"ל (להלן: המנוח). נטען, כי האירוע התרחש באחד מימיו של חודש אוקטובר 2003, מעט לאחר חצות, כאשר המערער וקוסיני הגיעו לבילוי במועדון בתל-אביב. באותו מקום בילו גם המנוח, אחיו בהג'ת וחברו עיסאם אלעביסאת. בעת ששלושת האחרונים החלו יורדים במדרגות המובילות מהקומה השנייה של המועדון, פרץ ויכוח במהלכו סטר המנוח לקוסיני, ובעקבות כך התפתחה קטטה אלימה שבסופה מצא המנוח את מותו. נטען, כי המערער וקוסיני החלו להשליך לעבר המנוח שולחנות ושברי בקבוק, והם הוסיפו ודקרו אותו במספר חלקים בגופו, בין היתר, גם בבית חזהו. בהג'ת ועיסאם פינו את המנוח לכיוון היציאה מהמועדון, אולם המערער וקוסיני השיגוהו גם שם, בעטו בו בעודו שוכב מדמם, וחזרו וחבלו בו באמצעות אלה וסכין. בדיעבד התברר כי אחת הדקירות גרמה נזק ללבו של המנוח, וכתוצאה מכך נגרם מותו. עם הגשתו של כתב האישום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. באותה החלטה, כמו גם בהחלטה בערר שהתקיים בפני בית משפט זה, נמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב-האישום. 3. בית-המשפט מצא כי המנוח אכן סטר לקוסיני שנפל, ובעקבות כך החלה ההתכתשות האלימה. בשלב מסוים נדקר המנוח, ושעה שהמתין לסיוע רפואי מחוץ למועדון בו אירעה הדקירה, הוא הוכה ונחבל. המערער עצמו הודה, כי אחז באלת-עץ בעת ששהה מחוץ לכתלי המועדון, אך כפר בטענה לפיה עשה בה שימוש. בית-המשפט המחוזי עמד על עובדות נוספות שהיה בהן כדי לעורר חשד ביחס לאשמתם של המערער ושל קוסיני. כך, נקבע כי השניים נמלטו יחדיו ממקום האירוע, וכי בהתאם לראיות המשיבה, נמצאו בכיוון בריחתם שתי חולצות מוכתמות בדם, אשר עדויות אחדות שייכו את שתיהן למערער, בעוד שאחרות שייכו אותן לקוסיני. המערער הותיר בחניון הסמוך למועדון את רכבו, ובזירת האירוע נמצא מכשיר הטלפון הנייד שלו וצרור המפתחות לרכב. מעקב אחר פלטי שיחות הטלפון ואיכון המכשיר שברכב גילו כי המערערים עמדו בקשר עם מספר בעלי גרר, אליהם פנו ככל הנראה בבקשה שיגררו את הרכב, אף שבסופו של דבר חזרו השניים לתל-אביב ונטלו את הרכב בעצמם. כשבוע וחצי לאחר ליל הרצח יצא המערער את הארץ, ומששב אליה לאחר ארבעה חודשים, נעצר והועמד לדין. בתום שמיעת העדים ובחינתן של הראיות, החליט, כאמור, בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לזכות את המערער ואת קוסיני מחמת הספק, וכך אמר בסעיף 72 של הכרעת הדין: "אין מנוס מקביעה כי קשה היה לתת אמון בעדות מי מהמעורבים, במלואה ועל כל רכיביה... נוכחנו כי קיימות סתירות מהותיות בין עדות אחת לרעותה כפי שקיימות אף סתירות או מספר גרסאות בדברי אותו עד. לבסוף, לכאורה לא הובאו לעדות עדים שמצופה היה כי יובאו... על סמך בליל העדויות הללו (שכל אחת מהן, בנפרד, נשעמה מפוקפקת) אין כל אפשרות לקבוע ממצא עובדתי בתיק זה, או לבסס הרשעה". העתירה לקבלת פיצויים מאוצר המדינה 4. במשך 22 החודשים שחלפו מיום מעצרו ועד שניתנה ההכרעה בעניינו, שהה המערער מאחורי סורג ובריח. מעצר ממושך זה שימש בריח-התיכון בעתירתו לבית-המשפט המחוזי לקבלת פיצויים מאוצר המדינה, עתירה אשר סמכה עצמה על שתי העילות שבסעיף 80(א) לחוק העונשין: האחת, פסיקת פיצויים למי שלא היה יסוד להאשימו בעבירה שיוחסה לו, והשנייה, קיומן של נסיבות אחרות אשר בית-המשפט סבור כי יש בהן כדי להצדיק פסיקת פיצוי. עובר להכרעה, חזר בו המערער מהסתמכותו על העילה השנייה, ומשכך תחם בית-המשפט המחוזי את דיונו לזו הראשונה בלבד, ובסופו של יום דחה את הבקשה. נקבע, כי כתב-האישום התבסס על תשתית ראייתית אשר היה בה כדי להצדיק את החלטת המשיבה להעמיד את המערער ואת קוסיני לדין. עוד הדגישה הערכאה קמא, כי הספק בגינו זוכה המערער מקורו בהתרשמותו השלילית של המותב מן העדים השונים שהעידו בפניו, וכי רושם זה – אשר מטבע הדברים גובש תוך כדי ניהול המשפט – אינו דבר שהתביעה הייתה יכולה או חייבת לצפותו מראש. לפיכך, נקבע כי מלכתחילה היה יסוד להעמיד את המערער לדין, ועל כן פעלה המשיבה כנדרש בהגישה את כתב-האישום. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה לנסות להוכיח את אחריות המערער בפלילים בהסתמך על דוקטרינת הביצוע בצוותא, משלא נמצאו די ראיות שיצביעו על אשמתו הבלעדית. הן בהכרעת-דינו והן במסגרת ההחלטה נשוא הערעור שלפני, שב בית-המשפט קמא על קביעתו, לפיה: "נוכח העולה מחומר הראיות ובמיוחד נוכח התנהלות הנאשמים, בעת הקטטה, לאחריה ובבית המשפט, מצאנו לנכון לזכות את הנאשמים מחמת הספק בלבד. התנהגותם מעלה חשדות נגדם; מאלה המצדיקים מעצר. אולם אין אלה מספיקים להרשעה בהעדר ספק סביר" (פסקה 105 להכרעת-הדין; ההדגשות הוספו). טענות הצדדים 5. בערעורו שבפנינו שב המערער על טענותיו, לפיהן נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט קמא, אשר לא נתן דעתו על כך שהמשיבה לא הציגה כל ראיה ישירה הקושרת אותו לביצוע הרצח, וכל שהיה בידה הוא אוסף של ראיות נסיבתיות, אשר לא היה בהן כדי לאשש אלא את מה שממילא לא היה שנוי במחלוקת. להשקפת המערער, לא הייתה זו התרשמותו השלילית של בית-המשפט קמא מעדי התביעה אשר הובילה לזיכויו, שכן עדים אלו מעולם לא העידו כי ראו אותו אוחז בכלי הרצח או לוקח חלק בעימות פיסי עם המנוח. לשיטתו, הושתת הזיכוי על ראיות אחרות אשר היו מצויות בידי המשיבה טרם פתיחת המשפט, ואשר מלכתחילה לא היה בהן כדי לתרום למסקנה מרשיעה. אליבא דמערער, הפגם בהתנהלות המשיבה טמון בעצם התעלמותה ממצב דברים זה, ובמה שנראה לו כהתעקשות-סרק להעמידו לדין. המערער מוסיף וטוען, כי טעם שני אשר הצדיק הימנעות מהעמדתו לדין, הוא שתיקתן של ראיות התביעה ביחס להוכחתו של היסוד הנפשי בעבירה. בפרט נאמר, כי הטענה לפיה הוא ביצע את הרצח בצוותא, על דרך של חבירה ספונטנית לקוסיני, חייבה את המשיבה להוכיח כי התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש, היינו, על דרך של הוכחת מודעותו לאפשרות כי המנוח עתיד למצוא את מותו, וכי זה יכול שיבוא לו מידיו שלו או מידיו של קוסיני. המערער נסמך על קביעתו של בית-המשפט קמא, לפיה התגרה במהלכה בוצע הרצח התרחשה בשתי זירות התכתשות נפרדות, וטען כי עובדה זו אשר הייתה ידועה למשיבה עובר להעמדתו לדין, אינה מתיישבת עם ביצוע בצוותא המחייב את השותפים להיות מודעים זה למעשיו של זה. 6. טיעונו של המערער מתבסס על שורה של עדויות אותן הוא מונה אחת לאחת, ואשר הובילוהו למסקנה כי למשיבה לא היו די ראיות ישירות להוכחתו של האישום: אחי המנוח, בהג'ת, אשר שימש עד מרכזי, סתר את עצמו בהודעותיו השונות במשטרה בכל הנוגע למספר התגרות בהן היו הוא והמנוח מעורבים בליל הרצח, ואף נמנע מהצבעה על המערער כמי שהתקוטט עם אחיו או כמי שאחז בסכין בערב הרצח. עיסאם, חברו של המנוח שנכח בזירת הרצח, אמנם זיהה את המערער במסדר תמונות כמי שאחז סכין, אולם לאחר שהופגש עמו הצהיר בפני החוקרים כי שגה בזיהוי, ולמעשה מי שהחזיק בסכין היה קוסיני בעוד שהמערער אחז באלת-עץ בלבד. לבסוף, איש מעדי התביעה לא נקב בזהותו של מבצע הרצח, ולכך נוספה טענתו של אחד מהם לפיה הבחין באדם שתיאורו דומה לזה של קוסיני בועט בראשו של המנוח ואוחז בידו סכין מחוץ למקום הבילוי. לצד אלו טוען המערער למחדלי חקירה שונים, ובהם אי-זימונן לחקירה של הרקדניות שנכחו בזירת הרצח, ואשר על דבר קיומן נודע לחוקרים מפי אחיו של המנוח, והימנעות מזימונו לעדות של מוזג המשקאות במועדון בו בוצע הרצח אשר לכאורה היה יכול למסור פרטים על הקטטה. להשקפת המערער מחדלים אלה של המשיבה מתחדדים, נוכח הגרסה שמסר לחוקריו, אשר תאמה את גרסת אחי המנוח וחברם, ולפיה הוא לא היה מעורב בביצוע הרצח. 7. אף שחזר בו מכך בערכאה קמא, שב עתה המערער ונאחז, בניסיונו לבסס את זכאותו לפיצויים, בחלופה השנייה המוזכרת בסעיף 80(א). למסקנתו לפיה יש לפצותו מכוח אותן 'נסיבות אחרות' מובילים, להשקפתו, הזמן הממושך בו היה שרוי במעצר; החלטתה של המשיבה להמשיך ולנהל את התיק בעניינו אף שעם תום הבאת עדיה הובהר כי לא הונחה תשתית מספקת להרשעתו; הפגיעה הקשה בשמו הטוב, בתדמיתו ובכיסו – אשר אין לה מרפא אף נוכח זיכויו; אובדן מקום פרנסתו הקבוע ואי-יכולתו לשוב ולהשתלב בשוק העבודה; והנזק הנפשי והחברתי שנגרם לו עקב מעורבותו בהליכים פליליים ממושכים. לשיטת המערער, המסקנה אליה מובילות נסיבות אלה אך מתחזקת נוכח שיתוף הפעולה מצדו, ובכלל זה נכונותו להסגיר עצמו לישראל אף כי שהה בארצות-הברית עובר לחקירתו. לבסוף, נטען כי המכלול האמור מצדיק לא רק את פסיקתם של פיצויים, אלא אף העמדתם על שיעור גבוה מזה הקבוע בדין. 8. המשיבה טוענת מנגד, כי מעצרם של המערער ושל קוסיני התחייב לאור הראיות שנאספו, ובראשן הודייתו החלקית של המערער עצמו בכך שנכח במקום הרצח בעת התרחשותו ואף נטל חלק בקטטה שקדמה לו, וכן משום הראיה בדבר סכין שהוחזק בידי המערער או בידי קוסיני. אלו חברו יחד לרושם המפליל שהותירה התנהגותם של השניים באותו ערב: הימלטתם מזירת האירוע תוך הותרת חפצים יקרי ערך במקום; החלפת מפתחות ביתו ורכבו של המערער; בחירתו של המערער שלא להעיד במשפטו; שתיקתו המתמשכת של קוסיני בחקירותיו; הצהרתו בפני בית-המשפט כי מאחר שנחבל במהלך הקטטה אבדו לו זכרונו וכושרו להעיד; ובפרט – עזיבתו של המערער את גבולות הארץ, ראשית לירדן וממנה לארצות-הברית. לבסוף, מפנה המשיבה להחלטותיו של בית-משפט זה בבקשות להארכת מעצרם של המערער ושל קוסיני, בהן נקבע כי התשתית העובדתית אשר שימשה להעמדתם לדין הייתה מבוססת דיה. המשיבה, הנסמכת על קביעתו של בית-המשפט קמא לעניין זה, טוענת כי העובדה שהמערער – שעמד על גרסת חפותו חפותו כל העת – לא טען כי אין לחייבו להשיב לאשמה, תומכת בהשקפתה כי בחומר העובדתי שהונח בפני בית-המשפט היה די כדי לבסס את הרשעתו. המשיבה מטעימה את שקבעה הערכאה קמא, היינו, כי לזיכויו של המערער הובילה בראש ובראשונה התרשמותה השלילית מעדי התביעה, דבר שלא ניתן היה לצפותו ערב הגשתו של כתב-האישום. לעניין מחדלי החקירה נטען, כי הרקדניות, כמו גם המוזג, נחקרו במשטרה – אך לא נמצא בהודעותיהם דבר שיצדיק את זימונם לעדות, ומנגד, דבר לא מנע מהמערער לזמנם בעצמו לבית-המשפט, ככל שסבר כי היה בכוחם להוכיח את חפותו. 9. ביחס לעילה השנייה שבסעיף 80(א) טוענת המשיבה, כי המערער מנוע מהעלאת טענות בעילה זו, לאחר שנסוג ממנה בערכאה קמא. לגופו של עניין נטען, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי עניינו עומד במבחני הפסיקה, הקובעים כי פיצוי מכוח סעיף 80(א) יתאפשר, בעיקר, אם הצביע המערער על פגם שנפל בהליכי המשפט, או אם הוא זוכה זיכוי מוחלט מן האשמה, ולחלופין, אם התקיימו בעניינו נסיבות אישיות מיוחדות שמכוחן ראוי לפצותו. זאת, מאחר שהתמשכות ההליכים לה טוען המערער, וכן מעצרו הממושך שנגזר ממנה, לא היו תולדה של התנהגות לקויה של המשיבה, אלא פועל יוצא של הצורך האובייקטיבי למצות את הליכי המשפט, ואשר מקורו, בין היתר, בבקשות דחייה שונות שהגישו באי-כוחם של המערער וקוסיני. עוד גורסת המשיבה, כי לא קמה חבות לפצות את המערער מאחר שזיכויו נשען על ספק ולא על הוכחת חפותו. לבסוף, נטען כי הנסיבות האישיות להן טוען המערער נשללו בפסיקה כנסיבות המקימות עילה לפיצויו של נאשם שזוכה בדין. דיון 10. ההלכה הפסוקה קובעת, כי בית-המשפט שלערעור יתערב בהחלטת הערכאה הראשונה – אשר עניינה פיצוי מכוח סעיף 80(א) – רק במקרים חריגים, ואך בהימצא טעמים מיוחדים, שכן אותה ערכאה מיטיבה להכיר את נסיבות הבקשה ואת מאפייניו של ההליך בו היא עוסקת, ובפרט את אופני ניהול המשפט ואת התנהלותם של הצדדים בו, שהם הגורמים העיקריים המקימים עילה לפיצוי (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 499 (1997); ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' פדרמן, בפסקה 30 לפסק-דינה של כב' השופטת ד' ברלינר (טרם פורסם, 18.11.2007)). גם בעניינו של המערער דרוש, אפוא, טעם מיוחד כדי להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לפסוק למערער פיצוי. העילה הראשונה המנויה בסעיף 80(א) – העדר יסוד להאשמה 11. עיון בפסיקה מלמד, כי הדרישה להעדר יסוד להאשמה מתייחסת למקרה בו "שום משפטן בר דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם]" (ע"פ 269/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד, פ"ד ט(3) 1823, 1825 (1955); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 90 (2002)), או למקרה בו "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה פרטים מרכזיים באישום", עד כדי כך ש"הזיכוי היה צפוי מראש" (ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 503, 504 (1984); ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204, 207 (1989); ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 562, 557 (1994); עניין פדרמן, בפסקה 9). הסבירות שבהעמדה לדין היא אם כן העומדת בבסיסה של עילה זו (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פד נג(1) 505, 516 (1999)); עניין דבש, בעמ' 90). כאמור, לבה של המחלוקת בין הצדדים מצוי בשאלת איכותה של התשתית הראייתית אשר הייתה בידי המשיבה ערב הגשת כתב-האישום, ובסבירות ההחלטה להעמיד את המערער לדין, על יסוד תשתית זו. אומר כבר עתה, כי לא שוכנעתי שהראיות עליהן התבססה המשיבה בהעמדתו של המערער לדין היו קלושות מכדי להצדיק את האישום. אף איני סבור, כי זיכוי המערער נסמך על עניינים אשר היו ידועים לתביעה עובר להגשת כתב-האישום ולא כי היה תולדה של התרשמות ערכאת הדיון מן העדים ומיתר הראיות שהונחו בפניה. אבחן אפוא את אותה תשתית עובדתית שבהסתמך עליה הועמד המערער לדין. 12. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, העובדות עליהן נסמכה המשיבה בהעמידה את המערער לדין היו כדלהלן: "... עצם הימצאותם במקום, תוך שהם נאבקים באח ובמנוח. בנוסף, התנהגותם לאחר מעשה מחוץ לזירה ואף לאחר מכן. כך גם אותה עדות בדבר סכין אשר אחז בה מי מבין הנאשמים לפחות לפי חלק מהעדויות" (פסקה 89 להכרעת-הדין). מנגד, נקבע, לא הונחה בפני המותב עדות ישירה באשר למעורבותו של מי מהנאשמים בקטילת המנוח, וייתכן שמי מעובדי המועדון בו התרחשה הדקירה, ובפרט מוזג המשקאות, הוא שהרגו. את הספק המתעורר, ציין בית-המשפט, היה על המשיבה לסלק באמצעות הבאתו של אדם זה לעדות. מההודעות השונות שמסר אחי המנוח, בהג'את, לחוקריו עלה, כי המערער והמנוח לקחו חלק בתגרה אלימה אשר במהלכה החל המנוח לדמם, וכי להערכת הנחקר, המערער הוא שדקר את אחיו. "האח הסביר כי דבריו במשטרה כי [המערער] הוא זה שדקר את המנוח, נבעו מכך ש[המערער] והמנוח היו ביחד, דהיינו כמסקנה ולא כעדות ראיה" (פסקה 8ז להכרעת-הדין); "החשוד הגבוה [המערער] והמנוח עמדו ליד הבר... לקח הבחור הגבוה משהו שבר אותו על הבר ובו בזמן שהמתלונן עמד בקצהו השני של החדר הבחין [אחי המנוח] שאחיו מדמם" (פסקה 9 להכרעת-הדין). בית-המשפט קמא תאר הודעה נוספת שמסר בהג'את, והדגיש כי "רק בהודעה זו ציין לשאלה ביחס לסכין 'לא יודע אבל חבר שלי... ראה שהבחור הגבוה עם החולצה האדומה [המערער] לקח את הסכין...'. כן הוסיף וציין כי אותו בחור גבוה דהיינו [המערער], לקח גם אָלַה" (פסקה 15 להכרעת-הדין). בדומה לאח, אשר אחדות מהודעותיו סתרו זו את זו, אף חברו של המנוח, עסאם, מסר הודעות שלא היו חפות מסתירות, וכך מצא הדבר את ביטויו בהכרעת הדין (פסקה 17): "בעימות בין החבר לבין [המערער] (ת/21) תיאר החבר כי [המערער] החזיק אלה ואילו 'השני תפס סכין'... עם זאת במסגרת מסדר תמונות שנערך לחבר (ת/9) הוא זיהה את [המערער] תוך שהוא מציין 'זה האיש שבתמונה... שאני חושב שהוא דומה מחזיק את הסכין'" (פסקה 17 להכרעת-הדין). כזכור, הודעות אלה נוספו להתנהגותו מעוררת החשד של המערער שארעה בסמוך לרצח, וכן לבחירתו לעזוב את גבולות המדינה זמן קצר לאחריו. מכלול זה מוביל למסקנה, כי אף שצודק המערער בטענתו כי לא הייתה בנמצא ראיה ישירה, הקושרת אותו לביצוע מעשה הרצח – הרי שלמצער, ראיות נסיבתיות לגבי מעורבותו במעשה היו קיימות גם קיימות, והן אף שהובילו את המשיבה לטעון להרשעתו כמבצע בצוותא. כפי שציין בית-המשפט קמא, היו אלה ניהול המשפט והבאת העדים אשר הובילו לפגיעה בכוחן הפוטנציאלי של הראיות, אולם בהן עצמן, טרם העמדתן למבחן, לא נפל פגם, ולא מצאתי כי היה "ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים" (ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 650, 654 (1994)). לא כל שכן, שלא ניתן לומר כי תשתית הראיות במתכונתה ערב הגשת כתב-האישום, הייתה כה קלושה עד כי העמדה לדין על יסודה הייתה פעולה שאיננה סבירה, כאמור בתנאי שנקבע בפסיקה (עניין דבש, עמ' 107: "המושג 'לא היה יסוד להאשמה' מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת". פיחות זה שחל במשקלן של הראיות בעקבות הדיון, אינו דבר שהמשיבה הייתה חייבת לצפותו, ואין בו כדי להוביל למסקנה כי כבר בפתיחת המשפט היו הראיות נעדרות משקל ראוי (ע"פ 6721/01 עזאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 73, 80 (2003); ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, 605 (2004)). מכאן דעתי, שבהתבסס על ממצאי החקירה ועל הודעותיהם של הנחקרים השונים, אין לומר כי ההחלטה להעמיד את המערער לדין הייתה בלתי-סבירה באופן המצדיק פסיקתו של פיצוי עקב זיכויו של המערער. 13. כאמור, המערער גורס כי לצד העדרן של ראיות המעידות על התקיימות היסוד העובדתי, אף לא ניתן היה לייחס לו את היסוד הנפשי הדרוש, מאחר שמראיות המשיבה עלה כי הוא וקוסיני שהו במוקדים נפרדים של הקטטה במהלכה נרצח המנוח, ומכאן שלא ניתן היה לייחס להם ביצוע בצוותא של העבירה. על מהותו המדויקת של היסוד הנפשי הנדרש משותפים בצוותא, אף כאלה שאינם חוברים זה לזה מכוח תכנון מוקדם אלא במהלך האירוע ובאופן ספונטני, עמד פרופ' פלר: "השותפות, כשמדובר בביצוע בצוותא, מותנית, ראשית לכל, במודעות המבצעים למתכונת זו של ביצוע העבירה על כל רכיבי היסוד העובדתי שבה... נדרשת אפוא מודעות של כל אחד מהמבצעים העיקריים לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית עקב פעילותם המשותפת, ולא לפעילות הפיסית עצמה, בלבד" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ב 291 (1987)). על כך הוסיפה הפסיקה, כי מודעותם של המבצעים בצוותא לאפשרות הפגיעה בקורבן הינה הכרחית (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 587 (2002)), וכי היא תישלל כל אימת שיוכח כי לא פעלו במסגרת זירה אחת, אלא במספר מוקדים מפוצלים, ומבלי שקיימו ביניהם קשר עין או קשר אחר (ע"פ 872/76 ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 573, 581 (1977)). 14. האמנם שללו הראיות – במתכונתן ערב ההעמדה לדין – את האפשרות כי המערערים פעלו כמבצעים בצוותא? בעניין זה לא אוכל להסתפק בקביעתו של בית-המשפט קמא, לפיה "אין בפנינו עדות שניתן להסתמך עליה כאילו פרצה קטטה כללית בה היו מעורבים כל הארבעה, אלא הפוך מכך" (פסקה 87 להכרעת-הדין; ההדגשה הוספה), ויש לבחון אם הייתה קיימת הודעה או ראיה אחרת, אשר הונחה בפני בית-המשפט עובר לפתיחת ההליך, ממנה עלה כי המריבה במהלכה בוצע הרצח פוצלה לשתי זירות, אשר היה בהן כדי למנוע את ראיית הקטטה כמכלול אחד, והן מחייבות הכרה בעצמאות פעולתו ומחשבתו הפלילית של כל אחד מן המשתתפים בה. עיינתי בהודעות המתייחסות לסוגיית מודעותם של המערער ושל קוסיני זה למעשיו של זה במהלך הקטטה – והגעתי לכלל מסקנה כי אין בהן כדי לשלול את אפשרות קיומה של המודעות הנדרשת. כך, למשל, עולה מן הסתירה שבין דברי בהג'את לפיהם התקוטט המנוח עם המערער בנפרד ממריבתו שלו עצמו ושל קוסיני, ובין עדות עסאם לפיה היה זה קוסיני שנאבק במנוח (פסקה 8ב להכרעת-הדין), כי לא ניתן היה לקבוע ברמה מספיקה – עד כדי מצב בו "ברור כי אין מקום להביא האשמה נגדו" – כי ההיאבקות במנוח לא כללה שיתוף-פעולה של המערער ושל קוסיני אלא כללה מוקדי מריבה מרובים. אף בדבריו של המערער עצמו שררה עמימות ביחס להבחנה בין הזירות הנפרדות ובין אפשרות קיומה של התכתשות משותפת, ועל כך אוכל ללמוד מדבריה של הערכאה דלמטה: "גם בהודעת האח מיום 4.3.03 (נ/7) תיאר האח, כי לאחר הפלתו ארצה של [קוסיני] על ידי המנוח 'גם אני הלכתי איתו מכות כשהוא היה על הרצפה'", פסקה 9 להכרעת-הדין). על עניין זה עמד אף המערער עצמו בעיקרי הטיעון אשר הגיש לבית-משפט זה, בהם ציין כי ממרבית חקירותיו של אחי המנוח במשטרה עלה כי "אין זכר לטענה כי היו שתי תגרות נפרדות" (פסקה 18ג לעיקרי-הטיעון). הודעות אלה מלמדות, כי לא ניתן היה לשלול את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש במערער, כפועל יוצא של היותו מעורב בקטטה רבת-משתתפים, שבמהלכה פעל כמבצע בצוותא ביחד עם קוסיני. קיומם של מוקדי מריבה נפרדים לא עלה באופן בהיר וחד-משמעי מן העדויות השונות, כשם שלא עלתה מהן התרשמות ברורה לפיה עבירת הרצח לא בוצעה במשותף. אדרבא, מקטעי ההודעות שהובאו לעיל עולה כי לא ניתן היה לשלול אפשרות לפיה הקטטה האלימה ארעה במקום אחד ובזמן אחד, וכי המערער וקוסיני נטלו בה חלק בצוותא. בסופו של דבר, קבעה הערכאה דלמטה בהתייחס ליסוד הנפשי, כי "אין בפנינו עדות שניתן להסתמך עליה כאילו פרצה קטטה כללית בה היו מעורבים כל הארבעה, אלא הפוך מכך... לא ניתן לקבוע במידה הדרושה שאכן היתה שותפות ספונטנית ורצון משותף לביצוע עבירה זאת" (פסקה 87 להכרעת-הדין) וכן כי "רשאית הייתה התביעה לנסות ולבסס הרשעה של שני נאשמים בעבירת רצח, בהסתמך על היותם מבצעים בצוותא... אלא שביצענו הליך של איבחון, וקבענו כי בתיק הנדון מדובר היה בשתי זירות נפרדות. גם קביעה זו, נסמכה על אשר עלה מהחקירות בבית המשפט" (עמ' 12 בהכרעת-הדין; ההדגשה הוספה). במסקנה זו איני רואה מקום להתערב, מאחר ומקובל עלי כי המשיבה לא נדרשה לצפות את אופן התרשמותו של בית-המשפט קמא ממהימנות עדיה, אשר בדבריהם היה – על פניו – כדי להפליל את המערערים ולהוכיח את התקיימות היסוד הנפשי בהם, וכי לא נפל חוסר-סבירות בהסתמכותה על חומר הראיות כמקים תשתית מספקת להרשעת המבקש. ההתרשמות מן הראיות, ובכלל זה מן העדים השונים, היא אחד מתפקידיו המובהקים של המותב בפניו מתנהל המשפט. מובן אפוא, כי בעניינו של המערער אין מקום למתוח ביקורת על המשיבה בנקודה זו, מחמת אי-צפייתה את הכרסום במהימנותם של עדיה. על כך מעידה אף קביעתו של בית-המשפט המחוזי: "ודוק, יתכן וכל אחד מהנימוקים שהובאו לעיל [שמקורן בעדויות ובראיות אחרות], לא היה די בו לבדו להקים את אותו ספק, לרבות נוכח הסבר אפשרי להתנהלות זו או אחרת. אולם בהתחשב בהצטברותם של כל אותם נימוקים קם הספק וגם ניצב" (פסקה 90 להכרעת-הדין). 15. סיכומו של עניין, הנסיבות עליהן מצביע המערער אינן נמנות עם המצבים המקימים עילה לפיצויו של מי שזוכה. זיכויו של המערער לא רק שלא היה צפוי מראש עד כדי שייתר את ההעמדה לדין, אלא שכשם שקבעה הערכאה דלמטה, המכלול הראייתי ככלל והתנהגותו של המערער בתכוף לאחר הרצח בפרט, הצדיקו את מעצרו ואת הגשתו של כתב-אישום, אף אם בדיעבד התברר כי לא היה די בהם כדי לבסס את ההרשעה ברמת הוודאות הנדרשת. בעקבות ניתוח התשתית הראייתית האמורה, סבורני כי בעניינו של המערער ניתן להשיב בחיוב על השאלה שהציבה הפסיקה: "[ה]אם התביעה בדקה כדבעי את חומר הראיות הקביל והרלוונטי לכתב-האישום, ו[ה]אם מכיל חומר זה לפחות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד הנאשם" (ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 650, 655 (1994); עניין דבש, בעמ' 89; עניין פדרמן, בפסקה 14). למסקנה זו תורמות, באופן חלקי, גם החלטותיו של בית-משפט זה להאריך מעת לעת את מעצרם של המערער וקוסיני, המלמדות כי "חומר הראיות מצביע לכאורה על כך כי [המערער] היה מעורב באופן פעיל באירוע שהביא בסופו של דבר לתוצאה הקטלנית" (בש"פ 6200/03 חמודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.07.2008)). אמנם, מאחר שלא נסבו על השאלות שמקים סעיף 80(א), החלטות אלה אינן בעלות משקל מכריע. אולם ניתן וראוי להיעזר בהן, בבואנו לחפש אותות נוספים שיעידו על טיבו של חומר הראיות אשר נמצא בידי המשיבה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 143 (1996); עניין פדרמן, בפסקה 21). לאור כל האמור, לא מצאתי כי קיים טעם כלשהו – וודאי שלא אותו טעם מיוחד הנדרש בפסיקה – לשנות מהחלטת הערכאה קמא שלא לפסוק פיצוי למערער בגין העדר מקום להאשמה. ברי, אפוא, כי היבט ההכרה במשגה, המהווה שיקול עיקרי בהפעלתו של סעיף 80(א), נעדר מן המקרה שלפנינו, ואין בכוחו להצדיק מתן פיצוי (עניין פדרמן, בפסקה 10). החלטתה של התביעה להעמידו לדין בגין רצח עמדה בדרישות הסבירות המתחייבות בדין, והיה לה על מה לסמוך. מסקנה זו אינה נסתרת על אף הזיכוי לסופו של הליך. 16. עניין נוסף לו טען המערער הוא העובדה כי המשיבה לא חזרה בה מכתב-האישום לאחר שנשמעו עדיה. אף כאן, לא מצאתי כי בעניין זה יש כדי לחייב את המסקנה כי בהתנהלות משפטו של המערער נפל פגם כלשהו, שמכוחו מתחייבת פסיקת פיצוי. ונדמה כי אין לך ראיה טובה יותר מהחלטתו של המערער עצמו שלא לבקש מבית המשפט לפטור אותו מלהשיב לאשמה. העילה השנייה המנויה בסעיף 80(א) – 'נסיבות אחרות' המצדיקות פסיקת פיצויים 17. טענתו החלופית של המערער, המתייחסת לעילה השנייה, נזנחה כאמור בפני הערכאה דלמטה בעקבות הצהרתו לפיה "צדקה המשיבה בטיעוניה שלא מתקיימות ה'נסיבות האחרות' שקבועות בסעיף 80(א)" (תגובת המערער לבית-המשפט המחוזי, מיום 20.09.2005). כהנמקה שבדיעבד – באשר המערער לא ביקש, ומילא לא הורשה להעלות בפני ערכאת הערעור טיעון שלא נשמע בערכאת הדיון – טוען המערער כי לשיטתו שגה מי שייצגו בפני הערכאה דלמטה כאשר בחר לוותר על הטענות הנוגעות לעילה השנייה, ומכאן שנפל פגם בייצוגו, אותו יש לרפא בשלב הערעור. אף שנפסק, לא אחת, כי החלפת עורכי דין אינה מכשירה העלאת טענות שלא הובאו בפני ערכאת הדיון, וכי אין בדחייתו של קו טיעון מסוים כדי להצדיק נקיטת קו טיעונים שני, חלופי, שלא הועלה מלכתחילה (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים ג 1373 (2003); ע"פ 548/83 דהוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 6, 9 (1986); ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447, 456 (1988); מ"ח 6983/98 יעקובוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 86, 96 (1999); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 223 (2002)), סבורני כי המערער היה רשאי להעלות טענתו זו בפנינו. זאת, נוכח החריג הקבוע בדין, ולפיו יוכל צד למשפט להעלות לראשונה בפני ערכאת הערעור טענה שעניינה משפטי ולא עובדתי, ואשר נובעת מן הנתונים והראיות המונחים בפני בית-המשפט (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים ג 1374 (2003)). לפיכך, איני מוצא מניעה לדון בהשגותיו המבוססת על העילה השנייה, שעה שהן מצויות כולן במישור המשפטי, ולאחר שהתאפשר למשיבה להשיב עליהן (ע"א 4269/90 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' דברת, פ"ד מז(5) 147, 156 (1993); עע"מ 3493/06 אלראי נ' קרן הגימלאות של חברה אגד בע"מ, בפסקה 11 (טרם פורסם, 16.05.2008)). 18. הורתה ולידתה של העילה השנייה המנויה בסעיף 80(א), התאפיינו בעמימות מכוונת (ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436, 448 (2003); עניין דבש, בעמ' 118; עניין פדרמן, בפסקה 23). הביטוי נסיבות אחרות "נולד עמום על מנת שיישאר עמום" (עניין רייש, בעמ' 496), ומכאן שהצורך לפרשו ולעדכנו ממקרה אחד למשנהו מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב, אשר יש בו אף כדי להרחיב את תחומם של השיקולים להם צריכה ההכרעה. עם העקרונות המרכזיים עליהם נדרש בית-המשפט לתת את דעתו בבואו להכריע אם התקיימו אותן 'נסיבות אחרות', נמנים קיומו של עוול אשר עשוי להיגרם לנאשם שזוכה מכוח פעילות בלתי-תקינה של רשויות החקירה והתביעה (עניין דבש, בעמ' 92), וכן עיקרון השבת המצב לקדמתו, אשר מכוחו מתאפשרת בחינת היקף הפגיעה שנגרמה למי שזוכה בדין. הביקורת על נסיבותיו ומאפייניו של ההליך הפלילי, אשר עומדת בבסיסם של שיקולים אלה, היא המהווה את התשתית העיקרית, שמתוכה יוכלו לצמוח עילות הפיצוי. למעט אלו, תתאפשר קבלתו של פיצוי אף בהסתמך על נסיבותיו האישיות של הנאשם, החיצוניות להליך הפלילי, ואשר אף להן השפעה על השקלא וטריא הנדרשת לבית-המשפט בבואו להכריע בשאלת קיומן של 'נסיבות אחרות'. בראשן של אלו מצויה הפגיעה האפשרית שנודעת להעמדה לדין ולהחזקה במעצר במצב המשפחתי, החברתי והכלכלי של הנאשם אשר זוכה בדין (עניין יוסף, בעמ' 527; עניין דבש, בעמ' 109). 19. סבורני, כי הניסיון לתרגם מערכת זו של כללים ועקרונות המתווים את מסגרת שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט, ולהחילה על עניינו של המערער, מחייב את המסקנה כי המערער לא הצליח להוכיח את זכאותו לפיצוי אף במסגרת העילה השנייה. אין להקל ראש במשך המעצר בו היה נתון המערער, ובשלילה הממושכת של חירותו ושל זכויות נוספות הנלוות לה. עם זאת, מקובלת עלי עמדת המשיבה – אשר גובתה גם במסמך המתעד את נסיבות השיהוי בהליכים – כי לבד מהעומס בו נתונות ערכאות המשפט כולן, התמשכות ההליכים במקרה דנן לא נגרמה בשל פגמים שנפלו בהתנהלותה שלה או של בית-המשפט, ואף לא בשל ליקויים אחרים, שמקורם חיצוני ואשר שהיה בהם כדי להצדיק פיצויים. הנה כי כן, קיומו של עוול, כדרישת ההלכה הפסוקה, לא הוכח (עניין דבש, בעמ' 91). 20. במסגרת שיקול-הדעת אותו מפעיל בית-המשפט בבואו לבחון את התקיימותה של העילה השנייה, עליו לדבוק בכלל לפיו אין די בהצבעה על מצוקה שהייתה מנת-חלקו של נאשם שזוכה, ואשר הולדתה במעצרו הממושך החובר לפגיעות שתחומן הולך ומשתרע על מישורי חייו האחרים של האדם. הקשיים שהם מנת-חלקו של הנתון במעצר טרם זיכויו כדין, נבחנים, בין היתר, אל מול משמעותה הציבורית של ההעמדה לדין והאינטרסים אותם קידמה ההחלטה בדבר הגשת כתב-האישום (עניין מנצור, בעמ' 443; עניין יוסף, בעמ' 505; עניין פדרמן, בפסקה 9). בענייננו, בחינת היקף הפגיעה שנגרמה למערער ומשקלה היחסי, והצבתן אל מול יתר השיקולים הקיימים בעניינו, מובילות למסקנה כי לא קמה עילה לפצותו. למעט העומס הנזכר הרובץ על בית המשפט, הרי שבעצם מורכבותו של התיק ודיוני המשנה שנערכו בו, יש כדי להסביר את הזמן הרב שנדרש לסיומם של ההליכים. עצם הצורך לשים את המערער תחת משמורת נלמד אף הוא מתשתית הראיות שעמדה לנגד עיניהן של הערכאות בשלב שקדם לזיכוי, ומקורו בסכנה הממשית שנשקפה, לכאורה, מן המערער וקוסיני, ואשר היה בה כדי להצדיק את מניעת שחרורם. מסוכנות זו נלמדה, בין היתר, מהתנהגותו של המערער בסמוך להירצחו של המנוח – ובראשה הימלטותו אל מחוץ לגבולות המדינה, וכן החלפתו את מפתח רכבו ואת מכשיר הטלפון המשמש אותו, לאחר שהותירם בזירת הרצח, ואשר היה בה גם כדי להצביע על חשש ממשי כי ינסה לשבש הליכי המשפט ולפגוע בראיות. מכל אלה נלמד אפוא, כי מכלול הנסיבות המשמשות בעניינו של המערער אינו מקים עילה לפסיקתו של פיצוי. 21. זאת ועוד. זיכויו של המערער – זיכוי מחמת הספק הוא. אין במשפטנו זיכוי אשר מקים, מאליו, עילה למתן פיצוי מכוח איזו מן העילות המופיעות בסעיף 80(א) – וודאי שאין מוביל לכך זיכוי מחמת הספק (עניין דבש, בעמ' 111; עניין פדרמן, בפסקה 21). אדרבא, בזיכוי מסוג זה יש אף כדי להמעיט מזכאותו הפוטנציאלית של הנאשם לפיצוי. עמד על כך בית-משפט זה בעבר, בקובעו: "בבוא בית המשפט להחליט, אם חלה החלופה השנייה של סעיף 80, אל לו להתעלם ממכלול נסיבותיו של המקרה ולבחנו אך ורק במבחן אחד – אורך הזמן שנמשך בירורו של ההליך – תוך ניתוק מכל יתר הנסיבות. שיקול הצדק הוא שעומד ביסוד החלופה השנייה הנ"ל, והשיקול, שהמערער שלפנינו זוכה בערעור רק בשל ספק קל בזיהויו, אף הוא בכלל מגוון השיקולים הראויים להישקל" (ע"פ 870/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 445, 447 (1982)). דברים אלו יפים, מקל וחומר, למקרה כמו זה שבפנינו, בו טוען הנאשם המזוכה להתקיימות העילה השנייה בעניינו הן מכוח המעצר הממושך בו היה נתון, והן מכוח הפגיעות השונות שנגרמו לו, ואשר מקורן בעצם ההחלטה להעמידו לדין. על כף המאזניים עליה הונחו כבר השיקולים הציבוריים שהצדיקו את העמדת המערער לדין, יש להציב עתה אף את קביעתו של בית-המשפט קמא בְּזָכּוֹתו אותו, ולפיה "נוכח העולה מחומר הראיות ובמיוחד נוכח התנהלות הנאשמים, בעת הקטטה, לאחריה ובבית המשפט, מצאנו לנכון לזכות את הנאשמים מחמת הספק בלבד" (פסקה 105 להכרעת-הדין). ההידרשות ל"עוצמתו" של הזיכוי, ששני קטביה הם זיכוי מוחלט הנסמך על הוכחת חפותו של אדם וזיכוי מחמת הספק, שמקורו בחוסר-יכולת להוכיח אשמה, אינה חפה מקשיים – אשר נדונו לעמקם בפסיקה. חרף המגרעות המלוות את ההבחנה בין סוגי הזיכוי האפשריים, ולמרות השאיפה הטבעית לפצות את מי שלא נסתרה חזקת החפות בעניינו, הרי שכקביעתו של השופט גולדברג בעניין רייש שלעיל, מוצאים עצמם מאפיינים ועקרונות אלה מוגבלים על-ידי שיקולים כלכליים. רצון המחוקק, המוצא עצמו כבול בתכתיבי תקציב המורים על עריכת איזון בין צרכים, אפשרויות ורצונות, הוא המונח בבסיסה של הבחנה זו (בג"צ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים רעות", פ"ד נ(1) 19, 27 (1996)), ומכוחו אף נלמד הכלל המשמיע את דינו של הערעור שבפנינו. 22. אוסיף ואדרש בקצרה להשגותיו של המערער להימנעותה של המשיבה מזימון מוזג המשקאות למתן עדות, אשר עולה, לשיטתו, כדי התרשלות המחייבת את פיצויו מכוח העילה הראשונה שבסעיף 80(א). טענה הגורסת כי באופן ניהול המשפט נפל פגם, או לחלופין, כי המשיבה ניהלה את התביעה באופן רשלני, שומה עליה להיבחן במסגרת העילה השנייה. המעלה טענות אלו אינו מפנה חיציו כלפי עצם ההחלטה בדבר הגשת כתב-אישום, אלא כלפי התנהגות התביעה לאחר שזה הוגש, ולפיכך, אף שנכונה טענת המערער לפיה משהתעורר הספק בדבר אשמתו, ראוי היה להביא את עדותו של המוזג בכדי לשפוך אור על העובדות, הרי שעל משמעותו של עניין זה יש לעמוד בשלב השני של הבחינה לפי סעיף 80(א) ועליה אף להיבחן לפי השיקולים המתחייבים במסגרתו, ואין להידרש אליה כחלק מן העיסוק בתשתית הראייתית עובר לפתיחת המשפט. מכל מקום, בחינת מכלול טענותיו של המערער על רקע העילה השנייה מובילה למסקנה, כי דינן להידחות. זיכויו של המבקש לא בא לו משום העדרותו של המוזג מדוכן העדים, אלא נוכח מסקנתה של הערכאה דלמטה, לפיה עדויות התביעה, שהיה בהן כדי לבסס תשתית מפלילה, אינן מספיקות לביסוסה ברמה שמעבר לספק סביר. או אז, ורק לאחר שנוכח בית-המשפט קמא באותו כרסום שחל במשקל הראיות, הסתבר כי לוּ היה המוזג מוזמן למתן עדות, ייתכן והיה בכך כדי להבהיר את העמום, ולפתור את הספק שהוביל לזיכוי. משמעות הדברים היא, כי משעה שנקבע כי התשתית הראייתית עליה נסמכה המשיבה לא נמצאה חסרה, וכי המשיבה לא נדרשה לצפות את הפיחות אשר יחול במשקלה של תשתית זו, הרי שהיעדרותו של המוזג מדוכן העדים – אף שראוי היה להימנע ממנה – אינה עולה כדי רשלנות. שכן, ככל שיכלה ידיעתה של המשיבה להגיע, לא היה בעדות זו נדבך מהותי אשר יהא בו כדי להשליך על הרשעתו או על זיכויו של המערער. מסקנה זו מתחזקת נוכח תשובתה של המשיבה לטיעוני המערער, עליה הוא לא חלק, ובה נאמר כי בחקירתו לא הצליח המוזג לספק פרטים כלשהם לגבי תקרית הרצח, ולא הייתה בהודעותיו תרומה ממשית כלשהי לביסוס ההאשמה. חקירתו של המוזג מעידה, כי נתקיימה הוראת הפסיקה המחייבת את בחינתן של הראיות בכוח, בנוסף לראיות בפועל – משמע את אותן ראיות שהיו צריכות להיות מונחות בפני התביעה (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 557 (2003)). על כן, מאחר ועדות זו של המוזג לא נדרשה לה למשיבה כדי לבסס את אשמתו המערער, אלא המשיבה נצרכה לה אך בשלהי המשפט – ורק בעקבות התרשמותו של המותב מעדיה – לא ניתן לקבוע כי חסרונה עלה כדי התרשלות. 23. סיכומו של דבר, סבורני כי גם הטענות שהועלו במסגרת העילה השנייה, דינן להידחות. הפגיעות שנגרמו למערער – והן מרכיב הנלווה למרבית מקרי ההעמדה לדין – הן דבר שיש להצר עליו, אולם במסגרת השיקולים המשמשים בענייננו, אין בפגיעות או בעוצמתן כדי לבטל את הנימוקים אשר הצדיקו את מעצרו של המערער ואת הגשת כתב-האישום נגדו, והמובילים כולם למסקנה כי במסגרת האיזון הכללי, אין מוצדקת פסיקתם של פיצויים מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין. לפיכך, ואם תישמע דעתי, הערעור ידחה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ח באלול התשס"ח (18.09.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05120030_O16.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il