ראובן פלד עבודות בנין בע"מ נ. בית הארחה - מעלה החמישה

פסק-דין בתיק ע"א 11968/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11968/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערערת: ראובן פלד עבודות בנין בע"מ נ ג ד המשיבה: בית הארחה - מעלה החמישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 515/97 מיום 11.11.2004 שניתן על ידי כב' השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: ח' באב תשס"ו (02.08.06) בשם המערערת: עו"ד יהונתן משולם בשם המשיבה: עו"ד מאירה נועם פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון), בו נקבעו חיובים שונים החלים על המשיבה מזה ועל המערערת מזה מתוקף הסכמים שנחתמו ביניהם. העובדות הצריכות לעניין 1. המשיבה, שותפות רשומה אשר בבעלותה מלון ומרכז כנסים בקיבוץ מעלה החמישה, פרסמה בחודש דצמבר 1994 מכרז סגור לבניית אגף חדש הכולל שתי קומות מגורים עם אופציה להרחיבו לשלוש קומות, קומת אולמות לכנסים וקומת ספא (להלן: הפרוייקט). המערערת, חברה קבלנית, הגישה הצעת מחיר ובעקבותיה חתמו הצדדים ביום 17.3.1995, על חוזה ועל נספח לחוזה בהם נקבע כי המערערת תהא "הקבלן הראשי" של הפרוייקט וסוכמו פרטי העבודה, לוח הזמנים לביצועה וכן התמורה והעמלות אותן תשלם המשיבה למערערת (להלן: החוזה המקורי). כשנה לאחר מכן, ביום 30.4.1996, נחתם בין הצדדים חוזה נוסף (להלן: החוזה הנוסף) בו נקבע כי אם תעמוד המערערת בלוח הזמנים שפורט באותו חוזה, ובכללו - "גמר סופי של כל הפרוייקט ומסירתו למלון - עד ליום 31.8.1996", תשלם לה המשיבה תמורה נוספת בסך כולל של 900,000 ש"ח (להלן: התגמול), לפי אבני הדרך שנקבעו אף הן בחוזה. עוד נקבע בחוזה הנוסף כי אם תעמוד המערערת בלוח הזמנים שנקבע כאמור, תחליט המשיבה, לפי שיקול דעתה, אם לשלם למערערת בנוסף לתגמול גם "בונוס" בסך 100,000 ש"ח. 2. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות שונות בקשר לפרוייקט ובכללן מחלוקות לעניין עמידת המערערת בלוח הזמנים שנקבע בחוזה הנוסף. משלא עלה בידן ליישבן הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה, בה עתרה לתשלום התגמול והבונוס שנקבעו בחוזה הנוסף וכן לתשלום סכומים נוספים אותם לטענתה התחייבה המשיבה לשלם לה. סמוך לאחר הגשת התביעה חילטה המשיבה ערבות בנקאית שהפקידה בידיה המערערת להבטחת קיום התחייבויותיה על פי החוזה המקורי והחוזה הנוסף וכן הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לקבלת פיצוי מידי המערערת בגין ליקויי בניה שונים שנפלו לטענתה בפרוייקט, ולהשבת תשלומים שעל פי הנטען שילמה למערערת ביתר. כמו כן עתרה המשיבה במסגרת התביעה שכנגד לסעד של פיצוי מוסכם בגין האיחור בהשלמת הפרוייקט על ידי המערערת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. ביום 11.11.2004 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו נתקבלו בחלקן התביעה והתביעה שכנגד. בית המשפט דחה את גרסת המערערת בדבר הסכום הנוסף אותו התחייבה המשיבה לשלם לה עבור שינוי שיטת ציפוי האבן, אך קיבל את גרסתה לעניין התשלום המגיע לה בגין עבודות גבס שביצעה בפרוייקט. אשר למחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם המערערת שימשה "קבלן ראשי" בפרוייקט, קיבל בית משפט קמא את עמדת המערערת בקובעו כי היא אכן שימשה כקבלן ראשי ומשכך היא זכאית לקבל "אחוזי קבלן ראשי" בגין עבודתם של 41 קבלני משנה שהיו מעורבים בפרוייקט. אולם, בניגוד לעמדת המערערת הוסיף בית המשפט וקבע כי על המערערת כ"קבלן ראשי" מוטלת אחריות לעבודתם של קבלני המשנה, לרבות בכל הנוגע לעמידה בלוח הזמנים שנקבע. לעניין חילוט הערבות הבנקאית על ידי המשיבה קבע בית המשפט כי נוכח העובדה שלא ניתנה למערערת התראה בדבר החילוט ונוכח מועד ביצועו (יום לאחר הגשת התביעה), היה החילוט שלא כדין ועל המשיבה להשיב למערערת את סכום הערבות. עם זאת, קיבל בית משפט קמא את עמדת המשיבה בדבר זכותה לקזז סכומים אלה וסכומים נוספים שבהם חויבה המשיבה, כנגד סכומים אשר נפסקו לזכותה על פי התביעה שכנגד. בהקשר זה ולעניין סכום הפיצוי שחבה בו המערערת בשל ליקויי הבניה בפרוייקט, אימץ בית משפט קמא את חוות דעת המומחה שמונה על ידו והעדיפה על פני חוות הדעת שהגישו הצדדים. אשר למחלוקות שנפלו בין הצדדים בנוגע לחוזה הנוסף קבע בית המשפט כי אינו נדרש לנסיבות החתימה עליו (המשיבה טענה כי נחתם בנסיבות של אילוץ). את עיקר הדיון בעניין החוזה הנוסף מיקד בית משפט קמא בשאלה האם עמדה המערערת בתנאיו. בהקשר זה קיבל בית המשפט את גרסת המשיבה וקבע, בין היתר, כי נוסח החוזה הנוסף מלמד על הקשר הישיר שבין מועד השלמת ביצועו של כל שלב ובין הזכאות לתגמול בגינו, וכן על כך שהמועדים שסוכמו הינם סופיים ואינם ניתנים לשינוי. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי עמדה במועדים אלו. בהתבסס על דו"חות המפקח מטעם משרד התיירות קבע בית המשפט כממצא שהמערערת לא השלימה את עבודות האבן בפרוייקט ואת בניית החדרים במועדים שנקבעו לעניין זה בחוזה הנוסף. עוד קבע בית המשפט כי גם אם המערערת אינה אחראית ישירות לאיחורים בביצוע הפרוייקט, הרי שלפי הקבוע בחוזה הנוסף אין היא זכאית לתגמול הקבוע בו משום שלא עמדה בהתחייבותה להשלים את הפרוייקט עד ליום 31.8.1996, כנדרש על פי החוזה הנוסף. יחד עם זאת קבע בית משפט קמא כי בישיבה שערכו הצדדים ביום 18.7.1996, וכפי העולה מסיכום הדברים של אותה הישיבה, הסכימה המשיבה לפנים משורת הדין לשלם למערערת מחצית מהסכום הקבוע בהסכם הנוסף בגין השלמת החדרים, וכי סכום זה, השווה ל-350,000 ש"ח, על המשיבה לשלם למערערת. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת לפיה התחייבה המשיבה באותה ישיבה לשלם לה את מלוא הסכום הקבוע בהסכם הנוסף, בציינו כי אף שנוסח סיכום הדברים אינו חד משמעי, הרי שהישיבה התקיימה במועד הקודם בזמן לתאריכי היעד של שני השלבים האחרונים בפרוייקט ובלתי מתקבל על הדעת כי המשיבה הסכימה לשלם את התמורה ביחס למועדים עתידיים, מבלי שיושלמו העבודות שבגינן הובטח תגמול זה. עוד קבע בית משפט קמא כי לא קמה זכותה של המערערת לקבלת הבונוס, הקבוע בסעיף 10(ב) לחוזה הנוסף וכי החלטת המשיבה שלא לשלמו התקבלה תוך הפעלה בתום לב של הזכות החוזית שעמדה לה. בית המשפט הוסיף וקבע כי דרישת המערערת לקבל את הבונוס היא המהווה בנסיבות העניין ניסיון לקבל דבר שלא בתום לב. אשר לפיצוי המוסכם קבע בית משפט קמא כי נוכח העובדה שהמערערת לא עמדה במועדים שנקבעו בחוזה המקורי ובחוזה הנוסף הדין עם המשיבה כי יש לחייב את המערערת בפיצוי המוסכם, וכי יום סיום העבודות לפיו יש לחשב את סכום הפיצוי הינו 30.10.1996. בית משפט קמא דחה בהקשר זה את טענת המערערת כי המשיבה לא העלתה במועד את טענותיה לעניין האיחור במסירה ולעניין תשלום הפיצוי המוסכם, בקובעו כי הפיגורים ומשמעותם היו ברורים ונהירים למערערת לאורך כל התקופה וכי מכל מקום אין בעובדה שצד טוען לקיומה של זכות לראשונה בכתבי טענות כדי לפגוע בתוקפה. עוד קבע בית המשפט כי צד לחוזה המגיש תביעה חוזית צריך להיות מוכן לכך שהצד שכנגד יגיש אף הוא תביעה בגין זכויותיו שלו. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין. ערעור זה אינו משיג על מלוא רוחב הממצאים והמסקנות שאליהם הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, והוא נסוב בעיקרו על טרוניות שיש בפי המערערת כנגד הממצאים הנוגעים לאי-העמידה בלוח הזמנים שנקבע בחוזה הנוסף. כמו כן, מלינה המערערת על הקביעות הנובעות מממצאים אלה בעניין זכותה לתגמול ולבונוס ובעניין חיובה בפיצוי המוסכם. לבסוף היא מלינה על הפירוש שניתן על ידי בית משפט קמא לסיכום הדברים שהושג בין הצדדים בפגישה מיום 18.7.1996. טענות הצדדים בערעור 4. המערערת טוענת כי יש להתערב בממצאים שקבע בית משפט קמא בכל הנוגע לאי-העמידה בלוח הזמנים על פי החוזה הנוסף, בהדגישה כי פסק הדין אינו מתבסס על קביעות מהימנות או על העדפת עדויות המשיבה כי אם על פרשנות ההסכמים הרלבנטיים. עוד טוענת המערערת כי בית משפט קמא לא התייחס למכלול הראיות שהוצגו בפניו, ובכללן הודאת המשיבה כי המערערת עמדה במועדים שנקבעו בחוזה הנוסף, ותחת זאת התייחס לשני מסמכים בלבד והסיק מהם מסקנות שגויות. עוד נטען כי קביעת בית המשפט בעניין זה עומדת בסתירה לממצאים אחרים שנקבעו בפסק-הדין והיא סתמית ובלתי מנומקת. המערערת מוסיפה וטוענת כי הרקע לחתימת החוזה הנוסף היה הגדלת הפרוייקט לקומת מגורים שלישית והוא נועד לשרת אינטרסים של המשיבה. על כן, אין יסוד לטענתה כי הוא נחתם בשל אילוץ ומחוסר ברירה. לטענת המערערת שגה בית משפט קמא בקובעו כי היה איחור בהשלמת "עבודות האבן" ובבניית החדרים והמעבר בפרוייקט וזאת בשל פירוש מוטעה שניתן לסעיפי החוזה הנוסף ובשל הסתמכותו על דו"ח מפקח משרד התיירות, אף שמדובר בעדות שמיעה ובדו"ח בלתי מדוייק שנערך אחת לחודש. עוד טוענת המערערת כי לא ניתן לקבל את טענת המשיבה שהיה עליה להשלים את הפרוייקט כולו עד ליום 31.8.1996, וכי העיכוב הקל שנגרם בביצוע העבודות במתחם הספא נגרם בעטיה של המשיבה, אשר לא סיפקה במועד תכניות עבודה למתחם זה. המערערת שבה וטוענת כי בישיבה שהתקיימה ביום 18.7.1996 סוכם שהמשיבה תשלם לה את מלוא התגמול שנקבע בחוזה הנוסף - מחצית לאלתר ומחצית במועד מאוחר יותר. לטענתה הדברים עולים ממסמך הסיכום של הישיבה וכן מן העדויות שהוצגו בפני בית משפט קמא ואם נפלה אי בהירות בסיכום הדברים הרי שנוכח הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח יש לקבל את גרסתה בעניין זה. עוד טוענת המערערת כי מכל מקום שגגה יצאה תחת ידו של בית משפט קמא בקובעו כי מחצית סכום התגמול הקבוע בחוזה הנוסף הינו 350,000 ש"ח ולא 450,000 ש"ח. המערערת מוסיפה וטוענת כי יש לבטל את החיוב בפיצוי המוסכם שהושת עליה, שכן הנטל היה על המשיבה להוכיח שהיא זכאית לקבלו ונטל זה לא הורם על ידה. עוד טוענת המערערת כי "המועד הקובע" לעניין הפיצוי המוסכם בו נקב בית משפט קמא (30.10.1996), נקבע באופן סתמי וללא כל ביסוס, והיא מוסיפה וטוענת כי המשיבה לא הוכיחה את הנזק וטענה ל"איחור במסירה" לראשונה בכתב ההגנה. 5. המשיבה טוענת מנגד כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בסוגיות עליהן השיגה המערערת, בהדגישה כי הערעור נסוב על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, בהן אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מכל מקום קביעות אלה מעוגנות כדבעי בחומר הראיות שהוצג ואין כל הצדקה להתערב בהן. המשיבה מדגישה כי בחוזה המקורי ניתן ביטוי לחשיבות העליונה שיוחסה לעמידה בלוח הזמנים ומעיד על כך בין היתר הפיצוי המוסכם שנקבע בגין כל יום של איחור במסירת הפרוייקט. עוד טוענת המשיבה כי החוזה הנוסף נחתם משום שהמערערת ניהלה את העבודות בעצלתיים, ברשלנות ועם מספר מועט של פועלים. כמו כן נקלעה המערערת לקשיים כספיים, בגינם ביקשה לפטור אותה מלבצע חלק מן העבודות להן התחייבה. בנסיבות אלה ובשל חשש מקריסת הפרוייקט כולו, נאלצה המשיבה לחתום על החוזה הנוסף והיא שבה ומדגישה בהקשר זה כי "המועד הקובע" לעניין הזכאות לקבלת התגמול שנקבע באותו חוזה, הינו מועד סיום הפרוייקט בכללותו, דהיינו: 31.8.2006, ואילו תשלומי הביניים שנקבעו בו מהווים מקדמה בלבד. עוד טוענת המשיבה כי נוכח העובדה שהפרוייקט כולו לא הסתיים במועד הנזכר, אין כל רלבנטיות לנסיונה של המערערת להוכיח כי שלב כזה או אחר של העבודות הסתיים במועד שנקבע לו בחוזה הנוסף וכן אין כל רלבנטיות לסיבת האיחור או למידת האיחור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה יש לאכוף עליה את ההתחייבות לשלם למערערת, לפנים משורת הדין, מחצית מן התמורה המוסכמת שכן התחייבותה ניתנה בכפוף לסיום הפרוייקט במועד המוסכם, ומשלא עמדה המערערת במועד זה הסכמתה בטלה. עוד טוענת המשיבה כי הנזק שהוכח כי נגרם לה עולה בשיעור ניכר על הפיצוי המוסכם בו חוייבה המערערת וכי משיקולי אגרה תבעה רק את חלקו. לבסוף טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה האיחור בסיום העבודות נטען לראשונה בכתב ההגנה שכן המפקחים חזרו והדגישו בפניה כי הפיגורים בעבודה "יילקחו בחשבון". דיון 6. עיקר ההשגות שמעלה המערערת מכוונות כאמור נגד קביעותיו של בית משפט קמא לעניין אי-העמידה בלוח הזמנים שנקבע בחוזה הנוסף, נגד מסקנותיו לעניין הסיכום מיום 18.7.1996 בינה לבין המשיבה, ונגד חיובה בפיצוי המוסכם. השגות המערערת בעניינים אלו נוגעות לממצאים שבעובדה ובכגון דא אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת או כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה עומדת במבחן ההגיון והשכל הישר (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, תק על 2004(1) 288, פסקה 3 (2004); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, תק על 2004(2) 3408, פסקה 4 (2004); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי, תק על 2006(1) 1489, פסקה 23 (2006)). המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים אלה. בחנו את מכלול הראיות שהוצגו בבית משפט קמא, ככל שאלה הובאו בפנינו בתיקי המוצגים בהליך הערעור, והגענו לכלל מסקנה כי ממצאיו וקביעותיו של בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהוצג ואין כל עילה להתערב בהם. 7. מעמדה של המערערת בפרוייקט הבנייה, כך קבע בית משפט קמא, היה מעמד של קבלן ראשי. המערערת "מילאה את תפקידה זה ככל יכולתה", ובהתאם לכך נקבע כי היא זכאית לקבלת "אחוזי קבלן ראשי" בגין עבודתם של 41 קבלני משנה שהיו מעורבים בפרוייקט. מעמדה זה של המערערת הוא, אפוא, נקודת המוצא לבחינת אחריותה להשלמת ביצועו של הפרוייקט בלוח הזמנים שקבעו הצדדים. זאת, בין אם המערערת היא שביצעה את העבודה בעצמה ובין אם היו אלה קבלני משנה שביצעו אותה. בסעיף 3 לחוזה הנוסף התחייבה המערערת לסיום שלבי ביניים שונים של העבודה במועדים שנקבעו בו ואף התחייבה ל"גמר סופי של כל הפרויקט ומסירתו למלון - עד ליום 31.8.96". סעיף 4(א) לחוזה הנוסף קובע כי המועדים המפורטים בסעיף 3 הנ"ל "הינם סופיים ואינם ניתנים לשינוי מכל סיבה שהיא", ועל פי סעיף 6(א) לחוזה הנוסף התשלומים להם תהא זכאית המערערת ישולמו "בכפוף לאישור 'המפקח', כהגדרתו בחוזה, לכך שכל העבודות בוצעו והושלמו במועדים המפורטים בסעיף 3 לעיל". סעיף 6(ב) לחוזה הנוסף מוסיף וקובע כי "הקבלן לא יהיה זכאי לתשלום התוספת שבסעיף 5 כולה או מקצתה, בכל מקרה של איחור בהשלמת העבודות, וזאת מכל סיבה שהיא, ואף אם האיחור נובע מטעמים של כח עליון". לבסוף ועל פי סעיף 9 לחוזה הנוסף "בגין כל יום של איחור בהשלמת העבודות, כמפורט בסעיף 3 לעיל, ישלם הקבלן למלון קנס כאמור בחוזה המקורי, וזאת בנוסף לשלילת זכאותו לתשלומים המפורטים בסעיף 5". הנה כי כן, בחינת הוראות החוזה הנוסף מובילה למסקנה לפיה צדק בית משפט קמא בקובעו כי "המועדים שקבעו הצדדים להסכם הם סופיים, ואינם ניתנים לשינוי" וכי "ברור מנוסח החוזה הקשר הישיר שבין מועד השלמת ביצוע השלב ובין הזכאות לתגמול בגינו". בית משפט קמא קבע כעניין שבעובדה, כי הפרוייקט לא הושלם במועד המוסכם (31.8.1996). מסקנה זו נתמכה בדו"ח המפקח מטעם משרד התיירות שהוצא ביום 4.9.1996, בו צוין כי עדיין מתבצעות "עבודות גמר" בקומת הספא וכן ביומן העבודה בו ציינה המפקחת במספר מועדים בסוף חודש ספטמבר 1996 כי "הקבלן מתמהמה בביצוע עבודות לגמר הפרוייקט". לכך יש להוסיף את העובדה שהמערערת עצמה הודתה בטיעוניה כי עבודות מסוימות בקומת הספא הסתיימו לאחר 31.8.1996, אך לגרסתה נגרם איחור זה בעטיה של המשיבה. מן האמור לעיל עולה כי קביעותיו של בית משפט קמא לעניין האיחור בסיום הפרוייקט מבוססת כדבעי. המערערת מוסיפה וטוענת כי השגותיה מתמקדות בפרשנות ההסכמים שנחתמו בינה לבין המשיבה וכי בכגון דא אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני בית משפט זה. אף אם נקבל את הטענה לא נראה כי נפל פגם בפרשנות שהעניק בית משפט קמא להסכמים, ולא מצאנו בטיעוני המערערת טעם מבורר המצדיק סטייה מפרשנות זו הנתמכת בחומר הראיות שהוצג. 8. אשר לטענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בפירוש שניתן על ידו לסיכום הדברים שנערך בעקבות הישיבה מיום 18.7.1996. אף בעניין זה לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט אשר קבע כי המשיבה התחייבה לשלם למערערת מחצית מן התמורה שנקבעה לעניין גמר החדרים בלבד. סיכום הדברים עוסק רובו ככולו בשלב בניית החדרים והמסקנה המסתברת היא כי אף ההסכמה הנזכרת בדבר תשלום מחצית התגמול התייחסה לשלב זה בלבד. טעם רב יש בהקשר זה בנימוק שהעלה בית משפט קמא ולפיו בלתי סביר הוא שהמשיבה התחייבה באותו המועד לשלם את התגמול בגין שלבי עבודה שמועד ביצועם טרם חלף. 9. טענות המערערת בעניין חיובה בפיצוי המוסכם אף הן דינן להידחות. חיוב זה אינו אלא פועל יוצא מן הקביעה העובדתית לפיה לא עמדה המערערת במועד המוסכם לסיום הפרוייקט. אשר ל"מועד הקובע" לעניין חישובו של פיצוי זה נראה כי חסד עשה בית משפט קמא עם המערערת בקובעו כי מועד זה חל ביום 30.10.1996, שכן מדו"ח המפקח מטעם משרד התיירות שנערך ביום 11.2.1997 עולה כי העבודות בפרוייקט הושלמו כולן רק ביום 2.1.1997. מוקשית בעיניי הטענה שהעלתה המערערת לעניין קבילותו של דו"ח זה וכן לעניין קבילותו של הדו"ח מיום 4.9.1996, מאחר שהיא עצמה עתרה לקבלת דו"חות אחרים של המפקח מטעם משרד התיירות (גורם אובייקטיבי לכל הדעות), בסוברה כי הם תומכים בגרסתה. אין כל הגיון או הגינות בעמדה שהציגה המערערת בעניין זה ולפיה דו"חות המפקח מטעם משרד התיירות קבילים רק ככל שהם תומכים בטענותיה. סוף דבר 10. מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בשכר-טרחת עורך-דין בערעור בסך 35,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏‏ל' אב, תשס"ו (24.08.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04119680_V10.doc לב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il