יעקב תמרי ואח' - גמלאי דן נ. קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 11961/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11961/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערערים: 1. יעקב תמרי ואח' - גמלאי דן 2. שלמה צוקר 3. זהר הלפרין 4. אברהם צבי 5. נעמי בירנבוים 6. משה שטאובר 7. ציפורה רוסק 8. רות נלקין 9. אריה הראל 10. מנשה שם טוב 11. אירית גיל 12. בתיה פנחסי 13. אורלי אריאלי 14. לילי יונה 15. שמואל שמואלפלד נ ג ד המשיב: קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק ה"פ 1029/04 שניתן ביום 15.11.05 על ידי כבוד השופטת ע' ברון תאריך הישיבה: י"ב בתמוז התשס"ז (28.06.07) בשם המערערים: עו"ד אורי דניאל בשם המשיבה: עו"ד אבישי חלפון פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערערים נמנים על קבוצה של 62 גמלאי קואופרטיב "דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית" (להלן: דן), אשר פרשו מעבודתם במהלך השנים 1982-83. המשיבה הינה קרן הגמלאות של חברי דן (להלן: הקרן). על פי תקנון הקרן, סכסוכים ומחלוקות שבינה לבין הגמלאים, יופנו לבוררות של "משפט החברים בברית הקואופרציה". החלטות הבוררות תהיינה כפופות לערכאת ערעור נוספת של בוררות בפני "רשות השיפוט הארצית של ההסתדרות". בפני גופי הבוררות הנ"ל התנהלו תביעות שהגישו מאות מגמלאי דן לעניין רכיבי שכר שונים שיש להכלילם בחישוב פיצויי הפרישה שלהם. בסופו של אותם הליכי הבוררות נתקבלה התביעה, ובסיס השכר לחישוב הפיצויים הורחב בהתאם. אולם, ככל שהדברים אמורים במערערים (וביתר חברי קבוצת ה-62) שמועד פרישתם היה כאמור לעיל ב-1982-83, נקבע בפסקי הבוררות כי תביעתם זו התיישנה ומטעם זה היא נדחתה. פסיקה זו נתאשרה בסופו של דבר על ידי בית המשפט בהתאם לחוק הבוררות, ונעשתה חלוטה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 18.12.95. חלפו שנים, והתברר למערערים כי בשנת 2001 קבוצת גמלאים נוספת של דן פנתה בתביעות דומות כנגד הקרן בפני גופי הבוררות הנ"ל. הקרן העלתה גם בעניין הקבוצה הנוספת את טענת ההתיישנות, אולם בטרם הוכרעה התביעה בבוררות הגיעו הצדדים לכלל הסדר פשרה לפיו הסכימה הקרן לקבלת מקצת מתביעותיהם תוך ויתור על טענת ההתיישנות. במסגרת אותו הסדר פשרה נכלל "סעיף סודיות", ובו התחייבות הצדדים שלא לגלות את תוכן ההסדר לאחרים. בעקבות כך פנו המערערים בתביעה לבית המשפט המחוזי לסעד הצהרתי, ולפיו הענקת תנאי פרישה שונים על ידה מהווה אפליה פסולה וכי עליה להחיל גם בעניינם שלהם את התנאים שהסכימה להם בהסדר הפשרה עם האחרים, וזאת על אף ולמרות הקביעות בדבר התיישנות תביעתם. בית המשפט קמא דחה את תביעתם, ועל כך ערעורם זה שבפנינו. 2. המערערים אינם חולקים כי מכוח פסק הדין החלוט שבו נתאשר פסק הבוררות שבעניינם קם מעשה בית דין ולפיו תביעתם נגד הקרן התיישנה. אולם טוענים הם, כי אין בהתיישנות ובמעשה בית הדין כדי לחסום את תביעתם הנוכחית והמחודשת. זאת, הואיל ובמועד מאוחר לאותו מעשה בית דין הסכימה המשיבה (בשנת 2001), בהסכם פשרה שערכה עם קבוצת גמלאים אחרת, לוותר על טענת ההתיישנות שהעלתה כנגדם. לטענתם, נוצר מצב בו שתי קבוצות גמלאים של דן – המערערים מצד אחד והקבוצה האחרת מצד שני – זוכים לתשלומים בשיעורים שונים מהקרן, על אף שמבחינה מהותית ההתיישנות בעניין המערערים זהה בעובדותיה להתיישנות בעניין הקבוצה האחרת. לטענתם, המדובר באפליה פסולה, וכנאמר בסיכומיהם בבית המשפט קמא: "השאלה העומדת לדיון ... הינה, האם רשאית קרן פנסיה לפגוע בזכות החוקתית לשוויון ולהפר אותה באופן סלקטיבי, ללא כל בסיס לגיטימי מותר והגיוני. האם רשאית הקרן לנהוג ביחס מפלה בין שווים, בהעדר תשתית ראויה ובהעדר כל נימוק איתן להצדקת חלוקת כספים לפי מפתח חלוקה עלום המנוגד לעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית". בנסיבות אלו, טענו וטוענים המערערים, נדחות טענות הקרן בדבר התיישנות ומעשה בית דין מפני טענת האפליה הפסולה. 3. בית המשפט קמא (כבוד השופטת ע' ברון) דחה טענתם זו של המערערים, לאחר שמצא כי הנחת המוצא של המערערים בדבר "שוויון הקבוצות" מוטעית ולא נכונה. קבוצת המערערים ניהלה בשעתו הליכי בוררות נגד הקרן ותביעתם נדחתה בסופו של דבר בפסק הבוררות מתוך כך שנקבע כי התיישנה. פסק הבוררות אושר בבית המשפט המחוזי, ובקשת רשות לערער שהוגשה בעניין זה לבית המשפט העליון נדחתה בנובמבר 1995. מכאן ואילך – נעשה פסק הבוררין לפסק דין חלוט וממצא ההתיישנות למעשה בית דין. לעומת זאת, חברי הקבוצה השניה פתחו בהליכי בוררות בשנת 2001. גם בעניינם העלתה הקרן טענת התיישנות, אולם טענה זו נדחתה בערכאת הבוררות הראשונה. הקרן ערערה על כך לערכאת הבוררות השניה (בהתאם להסכם הבוררות הקבוע בתקנון הקרן), ובטרם דיון לגופו של ההליך הגיעו הצדדים להסדר פשרה. קבוצת המערערים הנ"ל כללה מאות תובעים, כאשר רק ביחס לחלק מהם נטענה על ידי הקרן טענת ההתיישנות. בהסכם הפשרה נקבע סכום מרכיבי השכר שישמש בסיס לחישוב פיצויי הפרישה של כל חברי קבוצת התובעים הנ"ל, ובין היתר נקבע באותו הסכם פשרה כדלהלן: "מובהר כי גובה התשלום נקבע, בין היתר, בהתחשב בעמדת הקרן כי על חלק מהתובעים חלה התיישנות עוד ביום 24.9.90, וכן בטענות ההתיישנות של הקרן גם לגבי יתר התובעים ובטענות נוספות של הקרן לגופו של עניין...". דהיינו, הסכם הפשרה עם הקבוצה האחרת נעשה שעה שטענת ההתיישנות שהעלתה הקרן בעניין מקצת מחברי אותה הקבוצה טרם נתבררה בהליכי הבוררות, טרם הוכרעה בפסק בוררות וטרם אושרה בפסק דין. זאת ועוד. הקבוצה האחרת כללה מאות גמלאים שתבעו את הקרן כאשר רק לגבי חלק מהם טענה הקרן את טענת ההתיישנות. סכומי התשלום שנקבעו בהסכם הפשרה ביטאו, מצד כלל קבוצת התובעים, התפשרות על סכום מופחת שיתחלק בין כל חברי הקבוצה בלא קשר לשאלת ההתיישנות. הקרן, לעומת זאת, לא ויתרה על טענותיה בעניין ההתיישנות גם לגבי אותם גמלאים מהקבוצה האחרת, אולם התפשרה גם היא במסגרת הפחתת סכומי התשלום שבפשרה לכלל חברי הקבוצה. מתוך כך, מסקנתה של כב' השופטת ע' ברון היתה, כי קבוצת המערערים והקבוצה האחרת נבדלות זו מזו בשאלת מעמדן המשפטי לעניין טענת ההתיישנות, כאשר השוני שביניהן הינו "משמעותי עד כדי כך, שמתן יחס שונה לשתי הקבוצות הללו (מצד הקרן) לא רק מותר אלא אף מתחייב". בא כוח המערערים מייחד את ליבת טענותיו כנגד קביעתו זו של בית המשפט קמא. לטענתו, השוני שבין שתי הקבוצות מתוחם כולו במיתחם הטענות הפורמליות והפרוצדוראליות של "התישנות" ו"מעשה בית דין". לעומת זאת, תוצאת השוני שביניהן מתבטאת באפליה מהותית שמופלים בה המערערים לעומת חברי הקבוצה האחרת. על כך, מוסיף הוא וטוען, כי הסכם הפשרה שבין הקרן לקבוצה האחרת (משנת 2001) היה הסכם חשאי שהוסתר מידיעת המערערים. עוד טוען הוא, כי הסכם הפשרה עם הקבוצה האחרת מחייב את הקרן גם לגבי המערערים, אם מכוח עקרון השוויון ואם מכוח הפגם שבהסתרת אותו ההסכם מידיעתם. 5. אין בידינו לקבל את טענות המערערים. מוסד ההתיישנות מעצם טיבו הינו בטענה פרוצדוראלית העומדת לזכות הנתבע ואשר ביטויה אינו בזכות קניינית אלא ב"חסימה דיונית" הקמה בפני תביעתו של תובע, אפילו אם זו צודקת וראויה לגופה. וכהגדרתה בפסיקה – ההתיישנות הינה "מגן" ולא "חרב" (ר' ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 209, 326 (1974); ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, 852 (1993); ע"א 5964/03 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה (טרם פורסם, 16.2.06)). כך הוא גם לגבי טענת "מעשה בית דין", המהווה מחסום דיוני מפני ניהולה המחודש של תביעה שהוכרעה. טיבן ה"פרוצדוראלי" של מוסדות ההתיישנות ומעשה בית הדין עשוי לגרום לא אחת לתוצאות הנתפסות כבלתי צודקות. כך לעניין תביעה המוגשת זמן קצר יחסית לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, וכן לעניין תובע שעילת תביעתו נדחתה בעבר ונמצאו לו עתה ראיות או טענות חדשות שבעזרתן, כך הוא מאמין, יוכל לשוב ולהוכיח את צדקת תביעתו. על אף זאת, קמו ההתיישנות ומעשה בית הדין כמחסומים שבדין המונעים הליכי תובענה, אפילו צודקת היא לגופה, וזאת מתוך השיקולים והתכליות העומדים ביסוד מוסדות אלה, ובהם היציבות המשפטית, סופיות הדיון ואחידות ההליך השיפוטי. ניטול, למשל, שניים שניזוקו באותו אירוע, על ידי אותו המזיק, ונגרמו להם אותם הנזקים. האחד הגיש תביעתו שבוע לפני שחלפה תקופת ההתיישנות והשני שבוע לאחריה. מוסד ההתיישנות יגרום לכך כי הראשון יזכה להפרע מלוא נזקיו, ואילו בעד השני ייחסמו שערי בית המשפט. גם כאן תתעורר מאליה תחושת אי הנחת שבין תוצאת דברים לא צודקת או אולי לא מוסרית שכזו לבין תוצאת הדברים המשפטית הקמה מכוח טענת ההתיישנות. יתכן וברמת הטיעון המוסרי ניתן אף יהיה לראות בתוצאת דברים זו אפלייה. ברם, זוהי דרכו של משפט וזה מחירה של מערכת משפטית הדורשת מעצם טיבה עקרונות הקובעים סופיות ההליכים השיפוטיים וקביעת מחסומי הסף הנדרשים לכך. והיטיב לבטא את הדברים השופט מ' חשין: "ניתנת אמת להיאמר: הידרשות זו לדוקטרינה של מעשה-בית-דין – אם תרצו: לדוקטרינה של סופיות הדיון (דוקטרינת ה-(functus officio – יכולה לעתים שתביאנו לזוע באי-נחת על מושבנו… אכן, חוש הצדק הטמון בנו – בכל איש-ואיש – משמיע קול מחאה, ומתקשים אנו להשתיקו. סקירה חטופה תלמדנו כי בת-דוד לדוקטרינה זו היא דוקטרינת ההתיישנות, ובצדן של השתיים יעמדו דוקטרינות וכללים אחרים במשפט, דוקטרינות וכללים שנועדו, כל אחד מהם בתחומו, לשלול אחריות, לצמצם אחריות או לסכור פיו של מתדיין מטעון כי יריבו-בדין חייב כלפיו, והכול מטעמים שאינם נוגעים לחילוקי-הדעות המהותיים בין בעלי-הדין." (ע"א 4012/96 בני שחף הובלות והשקעות בע"מ (1976) נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד נה(1) 492, 505 (1999)) ובהמשך אותם הדברים: "מקובל עלינו כי בית-משפט אמור להדריך עצמו על-פי הנוסחה של ““just and convenient – גם צדק גם יעילות – אלא שהצדק אמור לבוא תחילה, קודם היעילות, והיעילות מקומה אחר הצדק. והנה הופכים אנו את היוצרות: עיקר הצדק נדחק מפני הדוקטרינה שיוּצרה, בעיקרה, על אובני-היעילות. כיצד כך? התשובה האחת לקושיה היא ש"'כל אורגניזם חייב להיות מאורגן בעצמו לפני שיוכל לארגן את סביבתו'" (דברי פרופסור אביגדור לבונטין המובאים בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, בעמ' 530. ראו עוד, שם, בעמ' 531 ואילך). התעלמות מן הכלל של מעשה-בית-דין עלולה הייתה להביא לקריסת המערכת כולה, וכך לא היה איש זוכה בצדק. על מערכת מעין זו ניתן היה להפטיר בעצב: ומה הועילו חכמים בתקנתם?" (שם, שם) המערערים אינם חולקים כי קמו בפניהם מחסומי ההתיישנות ומעשה בית דין. הם גם אינם חולקים כי אותם מחסומים לא קמו בפני חברי הקבוצה האחרת בטרם נערך עמם (ועם שאר חברי אותה הקבוצה) הסכם הפשרה עם הקרן. נוכח זאת, בדין קבע בית המשפט קמא כי די בכך לשלול את המשוואה שנטענה על ידם – בין שתי הקבוצות – כמקימה כביכול את טענת האפלייה. לאור זאת – דין הערעור להדחות. המערערים ישלמו למשיב הוצאות הערעור בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, כ' בחשון התשס"ח (1.11.2007). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05119610_A12.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il