מעון נצרת בע"מ נ. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 1193/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערות: 1. מעון נצרת בע"מ 2. סמא תיירות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון 2. משרד הבינוי והשיכון מחוז גליל 3. קיבוץ כפר החורש 4. המועצה האזורית עמק יזרעאל ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט י' אברהם) בעת"ם 28353-07-19 מיום 1.1.2020 תאריך הישיבה: י"ח בסיון התש"ף (10.6.2020) בשם המערערות: עו"ד קייס נאסר; עו"ד יהושע גבעון בשם המשיבות 2-1: עו"ד סיגל אבנון בשם משיב 3: עו"ד (בנגי') לבנטל בשם משיבה 4: עו"ד עודד דונג פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט י' אברהם) בעת"מ 28353-07-19 מיום 1.1.2020 במסגרתו אישר את החלטת משיבה 1, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון (להלן: הוועדה) לדחות את התנגדות המערערות לתכנית 254-0338509 שעניינה הרחבת משיב 3, קיבוץ כפר החורש (להלן: הקיבוץ). הרקע לערעור המערערות הן בעלות זכויות במתחם המשמש לעסקים שונים (להלן: המתחם), הנמצא מצפון לשטח הקיבוץ המצוי בתחום השיפוט של משיבה 4, המועצה האזורית עמק יזרעאל (להלן: המועצה האזורית). בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, ביום 30.7.1981, פורסמה למתן תוקף תכנית ג/1908 אשר הייתה אמורה להתוות דרך גישה למתחם מכיוון עמק יזרעאל מדרום דרך שטחי הקיבוץ (להלן: הדרך), כאשר נקבע בה כי היא תבוצע "בתוך 10 שנים מיום אישורה". אין חולק כי הדרך לא נסללה בפועל. אדרבה, בחלוף כ-7 שנים, ביום 9.11.1988 אושרה תכנית משצ/7 על ידי הועדה המחוזית המשותפת לתכניות איחוד וחלוקה בקרקעות חקלאיות, אשר בכותרתה צויין בין היתר כי היא תכנית ל"שינוי תכנית מפורטת ג/1908...", ונקבע בה כי אחת ממטרותיה היא ביטול דרכים קיימות. הצדדים נחלקו אם היה בתכנית זו כדי לבטל את הדרך ואת התוואי המאושר שלה, אם לאו, ועל כך עוד יפורט בהמשך. בחלוף כ-30 שנה, בשנת 2018 הופקדה תכנית מתאר מקומית 254-0338509 שעניינה הרחבת הקיבוץ ל-350 יחידות דיור (להלן: התכנית החדשה). על פי התכנית החדשה, בשטח אשר יועד לסלילת הדרך, תוכננה הקמת שכונת מגורים חדשה של הקיבוץ. על כן המערערות הגישו ביום 28.1.2019 התנגדות לתכנית החדשה במסגרתה טענו כי התכנית הופכת את המתחם ל"אי בודד" בכך שהיא מנתקת אותו מהקיבוץ ומהמועצה האזורית לה היא משויכת. להתנגדות צורפה חוות דעת של מתכנן מטעם המערערות אשר תומכת בטענותיהן ומציעה תכנון חלופי השומר על זכויותיהן מבלי לפגוע במטרות התכנית החדשה. עוד טענו המערערות, במסגרת הדיון שהתקיים בהתנגדות, כי לא היה בסמכותה של הוועדה המחוזית במסגרת תכנית משצ/7 לשנות את הוראות תכנית ג/1908 ולבטל את הדרך. טענות המערערות נדחו בהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה, אשר קבעה כי אין מקום להעלאת טענות נגד תכנית משצ/7, אשר ביטלה את תוואי הדרך, שעה שזו פורסמה למתן תוקף כבר בשנת 1988 והטענות נגדה לוקות בשיהוי כבד. עוד נקבע כי גם לגופו של עניין יש לדחות את הטענה כי ביטול תכנית ג/1908 באמצעות תכנית משצ/7 נעשה בחוסר סמכות. בנוסף, נקבע כי בניגוד לטענות המערערים, לא קיים חיבור סטטוטורי בין המתחם לבין הקיבוץ וכי מבחינה תכנונית אין היגיון בחיבור המתחם על ידי דרך העוברת בשטח הקיבוץ. כמו כן הובהר כי הגישה הראויה למתחם היא דרך כביש המחבר את המתחם מכיוון צפון לעבר העיר נצרת. בקשה למתן רשות לערור על החלטת הועדה, אשר הוגשה ליו"ר הוועדה, נדחתה אף היא. נוכח דחיית ההתנגדות, המערערות הגישו עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים במסגרתה התבקש בית המשפט לבטל את החלטת הוועדה ולקבוע כי מעולם לא בוטלה הדרך אשר אושרה סטטוטורית בתכנית ג/1908. המערערות טענו כי הדרך לא בוטלה במסגרת תכנית משצ/7, שכן אין בתכנית זו כל הוראת ביטול מפורשת. יתר על כן, נטען כי כלל לא היה בסמכותה של הוועדה אשר ערכה את משצ/7 לבטל את הדרך, שכן מדובר במוסד תכנון אשר הוסמך לדון בתכניות של איחוד וחלוקה בלבד, ולא בביטול דרכים. גם אם הייתה סמכות לוועדה לאשר את התכנית החדשה כפי שהוגשה, הרי שההחלטה על אישורה לוקה בחוסר סבירות. זאת שעה שאישור התכנית החדשה יביא לניתוק המתחם מהמועצה האזורית אליה הוא משתייך ויגרום לפגיעה כלכלית מהותית לעסקים שבמתחם. ביום 1.1.2020 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה. תחילה נקבע כי תכנית משצ/7 אכן ביטלה את הדרך, כאשר אחת ממטרותיה המוגדרות הייתה "ביטול דרכים קיימות והתווית דרכים חדשות". גם עיון בתשריט התכנית מלמד כי הדרך אינה מופיעה בו. בנוסף, נדחתה טענת המערערות כי לוועדה שערכה את תכנית משצ/7 לא הייתה סמכות לבטל את הדרך, סמכות אשר לשיטת המערערות הייתה נתונה למועצה הארצית לתכנון ולבניה בלבד. במסגרת זו נקבע כי לא רק שהעלאת הטענה לוקה בשיהוי כבד מאוד, אלא שגם לגופו של עניין יש לדחותה. אכן, הוועדה הוסמכה להכין ולאשר תכניות איחוד וחלוקה של מגרשים, אך הדבר לא הגביל את סמכותה לדון בביטול דרכים קיימות. לבסוף נדחתה טענת המערערות בדבר חוסר סבירות החלטת הוועדה שאישרה את התכנית החדשה. זאת בשים לב להלכה על פיה בית משפט לא ישים עצמו בנעלי הוועדה, ותוך שהתקבלו נימוקי הוועדה כי אין הגיון תכנוני ביצירת דרך למתחם העובר בשטחי הקיבוץ, דבר שעלול להביא ליצירת חיכוכים ויפריע לחיי תושבי הקיבוץ. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים במסגרת הערעור חזרו המערערות על הטענות שהעלו לפני בית המשפט לעניינים מנהליים, ובהן כי התכנית החדשה לוקה בחוסר סבירות בשל כך שהיא מנתקת את המתחם מהמועצה האזורית וכי תכנית משצ/7 לא ביטלה את תכנית ג/1908 וממילא גם לא את הדרך למתחם, כאשר גם לא היה בסמכות הוועדה לעשות כן. כמו כן נטען כי נוכח חוסר הבהירות האם תכנית משצ/7 אכן ביטלה בפועל את הדרך, אין לבוא עם המערערות חשבון בכך שלא התנגדו לתכנית כבר בעת הפקדתה. עוד טענו המערערות כי החלטת הוועדה לדחות את התנגדותן לתכנית החדשה נשענה על נימוק פסול הנגוע באפליה וב"גזענות". כך, הוועדה קבעה כי סלילת הדרך תגרום לחיכוך בלתי רצוי בין המבקרים במתחם לבין תושבי הקיבוץ, מבלי שקביעה זו התבססה על תשתית עובדתית כלשהי ותוך הצגת מבקרי המתחם באור שלילי. גם לא ניתן לקבל את הנימוק הנוסף עליו ביקשה הוועדה להסתמך, על פיו הגישה הראויה למתחם היא דרך כביש המחבר את המתחם לעיר נצרת. זאת שעה שמדובר בדרך אשר אינה מחברת את המתחם למועצה האזורית ומאלצת את באי המתחם המעוניינים להגיע משטחי המועצה האזורית לנסוע בדרך ארוכה, סיבובית ומתישה. הודגש כי מדובר בפגיעה בלתי מידתית בחופש התנועה של המערערות כאשר החלטת הוועדה לוקה בחוסר סבירות בכל הנוגע לבחינת חלופות. כמו כן, נטען כי הן הוועדה והן בית המשפט לעניינים מנהליים התעלמו מחוות הדעת שהוצגה על ידי המערערות ושהוגשה בתמיכה להתנגדותן ובה הצעה לתכנון חלופי. מנגד, לעמדת המדינה – הוועדה ומשיב 2, משרד הבינוי והשיכון – דין הערעור להידחות בהיעדר כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת הוועדה. זאת, בין היתר בשים לב להלכה הפסוקה בדבר היקף ההתערבות של בית המשפט בשיקול דעתם של מוסדות התכנון. לטענת המדינה, אין כל מקום לקבל את הטענה בדבר נימוקים פסולים העומדים לכאורה בבסיס החלטת הוועדה. לא רק שטענה זו נטענה לראשונה רק במסגרת הערעור, אלא שהיא משוללת כל בסיס עובדתי, שעה שהחלטת הוועדה התקבלה על בסיס הנמקות מקצועיות וענייניות בלבד. עוד הובהר כי ההחלטה לפיה אין מקום לכך שדרך גישה למתחם תיירותי תעבור בתוך שטחי הקיבוץ היא החלטה סבירה הנובעת משיקולים תכנוניים בלבד, שאין כל מקום להתערב בה. בניגוד לעמדת המערערות, החלטה הוועדה אינה שוללת את זכותן לחופש תנועה, ואינה הופכת את המתחם ל"אי בודד", שכן קיימת כיום דרך סטטוטורית חלופית המגיעה ישירות למתחם דרך כבישים ראשיים ולא דרך איזור מיושב. הצעה חלופית שהעלו המערערות, המותירה דרך מעבר בתוך שטחי הקיבוץ, אינה יכולה להתקבל, שכן גם היא אינה עולה בקנה אחד עם הרציונליים התכנוניים עליהם הצביעה הוועדה. אין גם מקום לטענה בדבר פגיעה בזכותן של המערערות לקבלת שירותים מוניציפאליים. למעט לעניין איסוף אשפה, המערערות יכולות לקבל את כל השירותים המוניציפאליים הנדרשים ללא קשר לסלילת הדרך, כאשר גם הוצע להן פתרון סביר אשר יאפשר להן לקבל שיפוי בגין אי-איסוף אשפה, כפי שנעשה במקרים דומים אחרים. הקיבוץ הצטרף גם הוא לעמדת המדינה ולטיעוניה, בהדגישו כי אין כל מקום לטענות כי החלטת הוועדה לוקה בשיקולים זרים, אפליה וגזענות, טענות שאינן ממין העניין המבקשות להטיל דופי בבית המשפט ובמוסדות התכנון ללא כל בסיס. עיון מעמיק בהחלטת הוועדה מגלה כי טענות המערערות נדונו כהלכה ונדחו באופן ראוי. הקיבוץ הבהיר כי מאז ומעולם למתחם יש דרך גישה אחת בלבד, מכיוון העיר נצרת, ולא דרך הקיבוץ. הכביש מושא תכנית ג/1908 לא נסלל מעולם, והוא גם לא קיים עוד במערך התכנון התחבורתי בתוכניות מאוחרות. המערערות לא הצביעו על מקור חוקי המבסס את זכותן לקבל דרך גישה למתחם העוברת בשטח הקיבוץ. זאת ועוד, החלטת הוועדה נסמכת על שיקול תכנוני ענייני על פיו אין כל היגיון בחיבור המתחם התיירותי של המערערות לדרך העוברת בשטחי הקיבוץ באופן אשר יפריע לחיי חברי הקיבוץ. המועצה מצדה חזרה גם היא על טענות המדינה, והוסיפה, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי תכנית משצ/7 ביטלה באופן מפורש את תוואי הדרך שנקבע בתכנית ג/1908. אמנם, כיום עורך התכנית היה נדרש לסמן במסגרת התכנית את הכביש המבוטל, אך בהתחשב בכך שהתכנית נערכה על פי הסטנדרט שהיה נהוג לפני 30 שנה, אין בכך כדי לשנות מן הקביעה כי משצ/7 ביטלה את אותה דרך שהותוותה במסגרת תכנית ג/1908. יתר על כן, גם אם תכנית ג/1908 היתה בתוקף, היה בסמכותה של הוועדה לשנות אותה, במסגרת אישור התכנית החדשה. המועצה הדגישה כי המערערות לא הצביעו על קיומה של זכות מוקנית לדרך גישה ישירה לשטח המוניציפאלי של המועצה, ובוודאי שלא הצביעו על זכות שהדרך תעבור דווקא דרך שטחי הקיבוץ. בעקבות אישור התכנית החדשה לא בוצע כל שינוי בדרכי הגישה הקיימות למתחם, כאשר לכל היותר, אם היו המערערות מבקשות לשפר את דרכי הגישה, היה עליהן לפנות לגורמים המוסמכים על מנת שייבחנו את האפשרות והצורך לעשות כן, אך זאת ללא קשר לאישור התכנית החדשה. כמו כן טענה המועצה כי לתכנית החדשה אין כל השפעה על מתן שירותים מוניציפאליים למתחם, ומכל מקום, המועצה תמצא פתרון לקושי הקיים, אם קיים, אשר אין לו כאמור כל קשר לתכנית. עוד ציינה המועצה כי סלילת הדרך על פי התוואי שנקבע במסגרת תכנית ג/1908, הייתה מביאה להסטת התנועה דרך הקיבוץ של נוסעים רבים אשר לא יהיו מעוניינים לבקר במתחם אלא מתוך מטרה לעקוף את ציר התנועה הראשי לעבר העיר נצרת, דבר שהיה מגדיל את נפח התנועה בקיבוץ באופן משמעותי. גם בהיבט זה, קיים שיקול תכנוני מובהק ומוצדק שלא לקבל את עמדת המערערות. עוד הובהר כי עיון בתשריט של תכנית ג/1908 מלמד כי גם הדרך שאושרה בזמנו עקפה הלכה למעשה את שטח המגורים של הקיבוץ, בגודלו באותה עת, אך כיום תוואי הדרך עובר ממש בליבו של הקיבוץ. בדיון לפנינו חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טענותיהם שהובאו בכתב, כאשר באי-כוח העותרות הוסיפו כי לא היה מקום ליצור הפרדה בין המתחם לבין הקיבוץ שעה שמדובר בישוב אחד על פי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 וכי אין חשש אמיתי להגדלת נפח התנועה ביצירת הדרך על פי תוואי תכנית ג/1908. מנגד, בא-כוח המועצה הדגיש כי אין למועצה התנגדות עקרונית ליצירת דרך גישה ממערב לקיבוץ שלא תעבור בתוך שטחי המגורים בקיבוץ. על כן, אם תוגש תכנית מעין זו היא תישקל לגופו של עניין, ומבלי להתחייב לדבר, צוין כי זו תישקל בעיניים אוהדות. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובמוצגים שהוגשו ושמיעת טענות הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שייעשה. נקודת המוצא לדיון היא כי הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות מוסדות התכנון תיעשה בצמצום. אין בית המשפט שם עצמו בנעליהם של מוסדות התכנון, ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם המקצועי. התערבות בית המשפט בהחלטות של מוסדות התכנון נעשית במשורה, וזאת רק בהתקיים עילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המנהלי (עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, פסקה 9 (24.11.2005) (להלן: עניין מילגרום); ע"א 8626/06 פורמה נ' הועדה לבניה למגורים ותעשיה, פסקה 4 (3.4.2008); עע"מ 388/12 כראדי נ' מדינת ישראל – משרד החקלאות, פסקה 9 (30.5.2013); עע"מ 317/10 שפר נ' יניב, פסקה 17 (23.8.2012)). עיון ובחינה של טענות המערערות, אחת לאחת, אינו מגלה עילה שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו. ראשית, באשר לטענות המערערות בדבר מהות תכנית משצ/7. בית המשפט קבע, בהתייחס למטרות תכנית משצ/7 ולתשריט שצורף לה, כי התכנית ביטלה את הדרך מושא המחלוקת אשר הותוותה במסגרת תכנית ג/1908, וכי המסגרת להתנגד לה הייתה במועד פרסום התכנית, כבר בשנת 1988. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעה זו. אין חולק כי בכותרת התכנית צוין כי מדובר בתכנית ל"שינוי תכנית מפורטת ג/1908..." וכי סעיף 14ד לתקנון התכנית הגדיר במסגרת מטרותיה את המטרה שעניינה "ביטול דרכים קיימות והתווית דרכים חדשות". גם אין חולק כי בתשריט שצורף לתכנית, הדרך אינה מופיעה. העובדה שאין זכר לדרך במסגרת התשריט המתייחס למצב הקיים ערב התכנית, אין בה כשלעצמה כדי להטות את הכף לטובת המערערות. זאת בוודאי שעה שאין חולק כי מדובר בדרך אשר לא נסללה מעולם. למעלה מכך, שעה שחלפו כ-30 שנה מאז פורסמה התכנית, טענות המערערת בהקשר זה לפרטי התכנית לוקות בשיהוי כבד וניכר, אשר יש בו כדי לחסום את דרכן של המערערות במועד זה. לא ניתן להלום העלאת טענות בקשר לתכנית אשר יצאה תחת ידיהן של רשויות התכנון, אשר מעצם טבעה היא בעלת השלכות רוחב משמעותיות, בחלוף עשרות שנים מאז פורסמה (ראו למשל: ע"א 8958/10 עיריית רמת השרון נ' טו-מז חברה קבלנית בע"מ, פסקה 17 (9.7.2012)). גם אין מדובר בסוג המקרים אשר בהם מדובר בפגיעה חמורה בעקרונות יסוד של שלטון החוק, פגיעה אשר עשויה להתגבר על השיהוי (בג"ץ 2811/11 ראש מועצת בית איכסא נ' שר הביטחון, פסקה 24 (6.9.2011)). יתר על כן, אין תועלת רבה בהעלאת טענות והסתייגויות בעניין תכנית משצ/7. שכן, אף אם הייתה מתקבלת טענת המערערות כי התכנית לא ביטלה את תכנית ג/1908 (טענה אשר כאמור לא ניתן לקבל בנקל), הרי שהחלטת הוועדה לדחות את התנגדות המערערות, בהבהירה כי אין מקום מבחינה תכנונית ליצור דרך העוברת בתוך שטחי הקיבוץ אל המתחם, היא החלטה סבירה אשר אינה מצדיקה התערבות בית משפט זה. זאת, אף אם היה בה משום שינוי תכנית ג/1908 (אשר אין מחלוקת כי נזנחה עם השנים). כלל הוא כי בית משפט אינו מומחה לבחינתם של שיקולים תכנוניים צרופים, ועל כן אין מקום בהתערבותו בהחלטות תכנוניות מובהקות (עניין מילגרום, פסקה 10; עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פסקה 26 (2.7.2009)). בהינתן מתחם הסבירות הרחב הנתון למוסדות התכנון ובהחלטות תכנוניות, כלל לא ניתן לומר כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות, קל וחומר שלא בחוסר סבירות קיצוני. עוד יצוין כי טענות המערערות לפיהן מדובר בהחלטה המבוססת על שיקולים פסולים, ובהן "אפליה" ו"גזענות", הן טענות חדשות אשר נטענו לראשונה בערעור ודי בכך כדי להביא לדחייתן. כלל הוא שערכאת הערעור לא תידרש לטענות חדשות בערעור אשר לא נשמעו לפני הערכאות הקודמות (עע"מ 4877/11 זיסמן נ' משרד הפנים מחוז ת"א ועדת ערר מחוזית, פסקה 11 (29.1.2013); עע"מ 2820/13 עו"ד רז רונברג נ' רשות האכיפה וגבייה, פ"ד סז (1) 1, 21 (2014)). קל וחומר במקרה זה בו מדובר בטענות אשר אינן מבוססת על תשתית כלשהי, אף לא בסיסית ומינימלית ביותר. קשה גם לקבל את הטענה כי התכנית החדשה הופכת את המתחם ל"אי בודד" או פוגעת בחופש התנועה הנתון למערערות. כאמור, אין חולק כי קיים ציר תחבורה המגיע למתחם. למערערות אין כל זכות קנויה כי תיסלל למתחם גישה ישירה לשטח המוניציפאלי של המועצה, או דרך העוברת בשטחי הקיבוץ. על כן גם אין מקום לטענות כי היה על הוועדה לתת דעתה לחלופה שהציעה בחוות דעת מטעמה – חלופה אשר גם היא מותירה דרך מעבר בתוך שטחי הקיבוץ. גם אם קיים צורך בשיפור דרכי הגישה למתחם, אין בצורך כאמור כדי להצדיק היעתרות להתנגדות המערערות לתכנית החדשה. ממילא, כאמור, לא חסומה בפני המערערות האפשרות לפנות לרשויות המתאימות לצורך מתן מענה לצרכיהן, במידת הצורך. מכל מקום, אין זה תפקידו של בית המשפט להכריע מהו הפתרון התכנוני המתאים לענות על אילוצי המציאות והצרכים התכנוניים השונים (ראו למשל: בג"ץ 8824/13 כפר הס מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר הפנים, פסקה 15 (25.7.2016)). ועוד, באשר לפגיעה הכלכלית הנטענת במערערות. לא רק שאין בעצם הטענה לפגיעה כלכלית על ידי תכנית כדי לשלול את אישורה (ראו למשל לאחרונה: בג"ץ 4375/19 מועצה אזורית מטה יהודה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 24 (18.5.2020)), אלא שכאמור בענייננו, קשה עד מאוד להלום טענה לפגיעה כלכלית שעה שהמערערות מלינות על הפגיעה שנגרמה להן בשל ביטול דרך אשר לא נסללה מעולם וממילא לא שימשה אותן. אם תשמע דעתי אפוא, הערעור ידחה, והמערערות תישאה בהוצאות משיבים 1 ו-2 יחדיו בסך של 5,000 ש"ח והוצאות משיבים 3 ו-4 בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד מהם. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏ג' בתמוז התש"ף (‏25.6.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20011930_N06.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1