משה טלזק ,עו"ד נ. הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 11862/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 11862/04 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות העותר: משה טלזק, עו"ד נ ג ד המשיב: הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: א' בכסלו התשס"ז (22.11.2006) בשם העותר: עו"ד דן שפט בשם המשיב: עו"ד משה עליאש פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: 1. ביום 28.2.2002 השית בית הדין האזורי המשמעתי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו על העותר אמצעי משמעת של השעייה לשנה בקבעו כי עונש זה ירוצה בעת ובעונה אחת עם עונש השעייה שהוטל על העותר בגין תיק אחר, והוא החל לרצותו ביום 9.7.2001. בגזר הדין נאמר בזו הלשון: "החלטנו להטיל על הנאשם בשני התיקים, ובאופן חופף, עונש של השעייה בפועל לתקופה של שנה אחת שתחילתה ביום מתן גזר דין זה". על גזר דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי מטעם הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, בו נתבקש בית הדין להחמיר בעונשו של העותר באופן משמעותי. בבית הדין הארצי עדיין תלוי ועומד הערעור וטרם ניתן בו פסק דין. המחלוקת בין העותר ללשכת עורכי הדין סבה כיום על טענת העותר כי מיד לאחר מתן גזר הדין, שניתן במעמד הצדדים, החל לרצות את עונש ההשעייה, כפי שאכן נקבע במפורש בגזר הדין; מנגד הוועד המרכזי של הלשכה, שקיבל את עמדת הוועד המחוזי החליט כי העותר טרם החל לרצות את עונשו, והודיע לעותר את החלטתו ש"כל עונש לרבות השעייה יחל אך ורק עם קבלת הוראות בכתב מאת הוועד המרכזי". העתירה היא כי נצהיר על החלטת הוועד המרכזי בעניינו של העותר – בטלה. 2. טיעוניה של לשכת עורכי הדין בפנינו מעוגנים בהוראת סעיף 72(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), בה נקבע בזו הלשון: "דחיית הביצוע 72. (א) עונש שהוטל על ידי בית דין משמעתי, וכן פרסום פסק הדין לפי סעיף 69(א)(6) או (ב), לא יבוצעו כל עוד אפשר לערער על פסק הדין, ואם הוגש ערעור - כל עוד לא תמו כל ההליכים בענין". כעולה מהוראה זו עונש משמעתי לא יבוצע כל עוד אפשר לערער על פסק הדין ואם הוגש ערעור – כל עוד לא הסתיימו ההליכים בערעור. עוד מסתמך המשיב על כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, וטוען כי על פי הכללים ובהתאם להוראות החוק אין גזר דין של בית דין למשמעת מתבצע באופן אוטומטי ולשם כך נקבעו בדין הוראות לביצוע גזר דין של בית הדין למשמעת כדי להגשים את תכלית החוק ולהגן על הציבור מפני עורך דין שסרח. ואמנם לפי כלל 68 לאותם כללים נקבעו הליכים לביצוע גזרי דין של משמעת ואלה מבוצעים על פי החלטת הוועד המרכזי הנוקט בכל האמצעים הדרושים, כדי לפרסם את גזר הדין ולהזהיר את הציבור, וזאת רק כאשר פסק הדין הינו סופי. אין ספק כי העותר היה מודע לכך שגזר דין משמעתי אינו בשל לריצוי כל עוד תלוי ועומד ערעור עליו. בעניין זה טוען העותר כי הכלל בדבר התליית הענישה עד לתום תקופת הערעור חל רק כאשר מדובר בערעור נאשם ולא בערעור הלשכה. המשיב טוען כנגדו, בין היתר, כי העותר נהג בחוסר נקיון כפיים כיוון שהוא עצמו בתצהירו לעתירה, הודיע כי ערער על שני גזרי דין קודמים שהושתו עליו, האחד של עשרה חודשים והאחר של חודשיים ולכן לא התחיל בריצוי העונש, עד שחזר בו מהערעור בידעו כי רק אז רשאי הוא להתחיל בריצוי העונש. לכן, טוען המשיב כי העותר ידע גם ידע שכל עוד תלוי ועומד הערעור נגדו אין הוא יכול להתחיל לרצות את עונשו וטיעונו בעניין זה מיתמם; יהא אשר יהא טוענת הלשכה כי עמדתו האישית של העותר אינה יכולה לגבור על הוראת חוק מחייבת. במחלוקת העקרונית הדין עם המשיב. מלשונו של סעיף 72(א) לחוק לשכת עורכי הדין עולה בבירור כי אין ריצוי העונש אלא לאחר שפסק הדין היה לסופי. כאשר גזר הדין סופי נוקט הוועד המרכזי בצעדים שנקבעו בכללים לשם יישומו. דא עקא שבנסיבות עניינו של העותר יצאה תקלה מלפני בית הדין למשמעת, אשר ככל הנראה לא היו הוראות החוק נגד עיניו. בית הדין קבע כי העותר ירצה את עונשו בחופף לעונש קודם שהוטל עליו, אשר בעת הדיון הוא כבר נשא בו. בית הדין הורה במפורש כי העונש שהשית תחילתו ביום גזר הדין. בנסיבות אלה גזר דינו של בית הדין מחייב הוא עד אשר יבוטל. שופטי בית הדין גילו דעתם כי על העותר לרצות את עונשו מאותו מועד שקבעו ובחופף והעותר רשאי היה שלא להתעלם מהאמור בו; יתכן כי בית הדין טעה בכל הנוגע למועד ריצוי העונש ובנסיבות אלה ניתן היה לצפות כי לשכת עורכי הדין תמהר ותפנה לבית הדין הארצי בערעור ותבקש לעכב את ביצוע גזר הדין כמצוות המחוקק. משלא עשתה כן גזר הדין הוא המחייב כל עוד הוא עומד בתוקפו. כך נפתח בפני העותר הפתח לרצות את עונשו לאלתר ואילו הלשכה החמיצה את המועד לעכב את ריצוי העונש. בנסיבות שנוצרו אנו סבורים כי אם העותר אכן ריצה את עונש ההשעייה על פי החלטת בית הדין, יש לזקוף את השנה כריצוי העונש מיום מתן גזר הדין. כאמור, כיום תלוי ועומד ערעור הלשכה בפני בית הדין הארצי אשר ישקול את הבקשה להחמיר בעונשו של העותר, מעבר לאותה שנה שתמה בינתיים. אנו עושים, איפוא, את הצו על תנאי למוחלט במובן זה שאנו מצהירים כי עונש ההשעייה של שנה אחת בוצע. אין באמור משום נקיטת עמדה באשר לעונש הראוי שיהיה על בית הדין הארצי להכריע ביחס אליו כשיתן את פסק דינו. בשולי הדברים נעיר כי מן הראוי שהוועד המרכזי ישוב ויפנה את תשומת ליבם של בתי הדין למשמעת להוראת סעיף 72(א) לחוק לשכת עורכי הדין, ולכללי הלשכה בכל הנוגע למועד ביצוע העונש. ה נ ש י א ה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ח' בכסלו התשס"ז (29.11.2006). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04118620_N05.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il