מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 11847/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11847/05 ע"פ 489/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערערת בע"פ 11847/05 המשיבה בע"פ 489/07: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 489/07 המערער בע"פ 11847/05: פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בתיק פ' 938/97 שניתן ביום 14.11.05 על-ידי השופטים ב' אזולאי (סגן נשיא) וח' סלוטקי (יבל"א), וח' עמר ע"ה תאריך הישיבה: א' באייר תשס"ז (19.4.07) בשם המערערת בע"פ 11847/05 המשיבה בע"פ 489/07: עו"ד ע' לינדר בשם המשיב בע"פ 489/07, המערער בע"פ 11847/05: עו"ד ג' שפירא פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור המדינה (ע"פ 11847/05) על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, וערעור המשיב (ע"פ 489/07) על הכרעת דינו, בתיק הפלילי (ת"פ 938/97) שהתנהל נגד המשיב. הכרעת הדין ניתנה מפי הנשיא בדימוס גלעדי וסגן הנשיא אזולאי יבל"א והשופט עמר ע"ה ביום 3.3.04; גזר הדין ניתן מפי סגן הנשיא אזולאי והשופטת סלוטקי יבל"א והשופט עמר ע"ה ביום 14.11.05. התיק מגולל פרשה קשה, מציאות שמעבר לכל דמיון, וכל השומע תצילינה אזניו. יצוין כי ערעור המדינה ע"פ 11847/05 הוגש ב-26.12.05; ערעור המשיב – כך יכונה לפי סדר הגשתם של התיקים – הוגש (ברשות) ב-16.1.07, לאחר שיג ושיח שקדם להגשתו המאוחרת של הערעור. כתב האישום והתשתית ב. ביום 15.9.97 הוגש כנגד המשיב כתב אישום, המייחס לו עבירות של אינוס לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן חוק העונשין); שידול למעשה זנות לפי סעיף 201(א)(2) לחוק העונשין; ניסיון לשידול למעשה זנות לפי סעיף 201(א)(2) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק העונשין; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. כתב האישום הסתמך בעיקרו על הודעתה במשטרה של המתלוננת - גרושתו של המשיב באותה עת - מיום 4.9.97 (ת/3), אשר גוללה מסכת קשה של התעללות פיזית ונפשית מצד המשיב שאחריתה בפרשה נשוא הערעור שבפנינו. לפי הנטען באישום הראשון, חודש וחצי לפני שהמתלוננת התלוננה במשטרה, דרש ממנה המשיב – אשר המשיך להתגורר עם המתלוננת למרות גירושיהם - להיפגש עם גבר זר ולקיים עימו יחסי מין, וזאת תוך איומים לפגיעה בגופה. מכיוון שהמתלוננת סירבה לעשות כמבוקשו, השקה אותה המשיב שתייה חריפה וגרם להשתכרותה. בשעה 23:00 לערך לקח המשיב את המתלוננת בעודה שיכורה לאתר בניה בקריית גת, שם הציע לעובד זר לקיים עמה יחסי מין בתמורה ל- 50 ₪. העובד הסכים לכך, והשלושה נכנסו לאחד החדרים בבניין. המשיב השכיב את המתלוננת על שטיח, והכריח אותה – למרות התנגדותה – לקיים עם העובד יחסי מין. העובד בעל את המתלוננת, שעה שהמשיב עומד עליהם ומביט לאורו של מצת באקט המיני. לאחר שעזב העובד את המקום, הכניס המשיב את ידו לאיבר מינה של המתלוננת על מנת להוציא את הפרשותיו של העובד, זאת ללא הסכמתה של המתלוננת. בהמשך בעל המשיב את המתלוננת שלא בהסכמתה. לפי הנטען באישום השני, ביום שישי ה- 22.8.97 בשעה 19:00 או סמוך לכך, דרש המשיב מהמתלוננת לקיים יחסי מין עם עובד זר, ולצורך כך ללבוש בגדים פרובוקטיביים, זאת תוך איומים ואלימות. המשיב לקח את המתלוננת לאזור התעשייה של קריית גת, שם הציע לאחד העובדים לקיים עם המתלוננת יחסי מין, אך הלה סירב. לפי הנטען באישום השלישי באותו יום (22.8.97) בין השעות 22:00 – 23:00, לאחר שחזרו לביתם בעקבות האירוע שתואר באישום השני, העיר המשיב את המתלוננת ודרש ממנה לקיים יחסי מין עם עובד זר, זאת תוך שהוא מאיים עליה. המשיב לקח את המתלוננת בניגוד לרצונה לאתר הבניה הנזכר מעלה, והציע לעובד זר שפגש במקום לקיים יחסי מין עם המתלוננת בתמורה ל- 50 ₪. משהסכים, הכריח המשיב את המתלוננת לקיים עם העובד יחסי מין וזאת תוך איומים וקללות; העובד בעל את המתלוננת בעוד המשיב עומד בסמוך להם וצופה באקט המיני. לאחר שהעובד עזב את המקום, החדיר המשיב את ידו לאיבר מינה של המתלוננת והוציא ממנה את הפרשותיו. בהמשך בעל המשיב את המתלוננת מספר פעמים שלא בהסכמתה, תוך התעללות כנטען. לפי הנטען באישום הרביעי, ביום 31.8.97 דרש המשיב מהמתלוננת לקיים יחסי מין עם עובד זר. המשיב לקח את המתלוננת לאתר הבניה בניגוד לרצונה וכשהיא מתחננת באוזניו שיניח לה מאחר שהיא מצויה בתקופת הביוץ. המשיב הציע לעובד זר שפגש במקום לקיים יחסי מין עם המתלוננת בתמורה ל- 50 ₪. משהסכים, עלו לאחד החדרים. המשיב דרש מהמתלוננת להתפשט ולקיים יחסי מין עם העובד, וכן דרש ממנה לגעת באיבר מינו. המתלוננת סירבה ודחפה את העובד, וזה עזב את המקום. בתגובה דחף המשיב את המתלוננת, השכיב אותה על הרצפה ובעל אותה בניגוד לרצונה. לפי הנטען באישום החמישי, נהג המשיב כלפי המתלוננת באלימות, היכה אותה בהזדמנויות שונות, איים עליה והפיל עליה את חתיתו. ההליך בבית משפט קמא ג. ביום 29.10.97 החלה פרשת התביעה. לשלמות התמונה נפרט עיקרים בראיות. לבד אילדיז – אזרח זר השוהה בארץ לצרכי עבודה, אישר כי קיים יחסי מין עם המתלוננת לאחר שהמשיב הציע לו זאת בתמורה ל- 50 ₪. לדבריו, המתלוננת פחדה ורעדה כל זמן שהיה לידה – והוא פירש זאת כפחד "מהחבר או הבעל שלה". במהלך ביצוע האקט המיני כיסתה המתלוננת את פניה. העד הביט על המשיב - ששהה כל הזמן במרחק 3 -4 מטרים מהם - מאחר שלא הבין את הסיבה לכך. המשיב אמר למתלוננת דבר מה שאותו לא הבין, והיא הסירה את ידיה מעל פניה. לדברי העד לא הופעל עליו כל לחץ במשטרה, והוא לא אוים בחקירתו כי יגורש מן הארץ. באותו יום העיד גם עריף טאוט – אף הוא אזרח זר השוהה בארץ לצרכי עבודה. לדבריו קיים יחסי מין חלקיים עם המתלוננת, לאחר שהמשיב הציע לו לעשות כן בתמורה ל- 50 ₪. לדבריו הרגיש כי המתלוננת הייתה "נרגשת ורועדת" ואיננה מעוניינת בקיום יחסי מין. למתלוננת היו דמעות בעיניים, היא לא בכתה "בכי היסטרי, אבל ראו את הדמעות בעיניים". המתלוננת סימנה לו כי אינה מוכנה לחדירה. המשיב ניגש למתלוננת ודחף אותה אל המזרון. המתלוננת עמדה, ושבה ואמרה שאין היא מעוניינת בחדירה, ועל כן עזב העד את המקום. באותה עת ראה את המשיב דוחף את המתלוננת למזרן ושמע אותו צועק עליה. כשהלך הזוג מאתר הבניה, לפת המשיב את אמת ידה של המתלוננת. ד. (1) בעדותה בפני בית המשפט קמא חזרה בה המתלוננת מהגירסה שמסרה במשטרה - ושעל יסודה הוכן, כאמור, כתב האישום - ועל כן הוכרזה כעדה עוינת. המתלוננת סיפרה על בעיית אין אונות ממנה סבל המשיב בבואו לקיים עימה יחסי מין. לדבריה בבית המשפט, היא העלתה בפני המשיב רעיון, לפיו מימוש "פנטזיה מינית" יפתור את הבעיה שביניהם – בסברה כי אם יראה אותה המשיב מקיימת יחסי מין עם אחר, יאהב אותה יותר. בתחילה חיפשו בעיתון "לאשה" זוג המעוניין בחילופי זוגות, אך מאחר שהמתלוננת - מחמת קנאתה - לא רצתה שהמשיב יקיים יחסי מין עם אחרת, וכן מאחר שלא רצו שיזהו אותם, החליטו היא והמשיב כי המתלוננת תקיים יחסי מין עם עובדים זרים בעוד המשיב צופה בה; ואכן קיימה באתר הבניה יחסי מין עם עובדים זרים מרצונה ובהסכמתה. לאחר מכן קיימה גם עם המשיב יחסי מין, כן ביקשה ממנו להכניס את ידו לאיבר מינה על מנת לנקות את הפרשות העובדים. לדבריה, לא רצתה להתנשק עם העובדים, מכיוון שזה לא היה חלק מה"פנטזיה". היא רעדה בשל השפעת כדורים רפואיים אותם נטלה באותה תקופה. בכל פעם שהיו יוצאים לבצע את "השיקום", כך אמרה (ולביטוי זה ונגזרותיו ראוי להידרש, שכן הוא חוזר ונשנה כמוטיב באירועים), הייתה היא במצב רוח טוב. לדבריה התלוננה במשטרה מחמת קנאתה למשיב, שהתחזקה כשהודיע לה כי הוא עוזב אותה לטובת אחרת. היא סברה כי בעקבות תלונתה ייעצר המשיב "לשבועיים שלושה", דבר שיביא לפרידתו מן האשה האחרת ולחזרתו אליה. כפי שאמרה, הוכתה בידי המשיב פעם אחת לפני שנים רבות, והכחישה את האמור בהודעותיהם של חברתה פאני והבת באשר לאלימות שנהג בה המשיב. יצוין כי עדותה של המתלוננת ניתנה שעה שמערכת היחסים בין המתלוננת למשיב השתפרה; המתלוננת נישאה בשנית למשיב בעודו מאחורי סורג ובריח. (2) כאמור, כתב האישום שבו הורשע המשיב הוכן על פי הודעות המתלוננת במשטרה (שהן מפורטות ביותר), ולכן לא נאריך לשוב על תוכנן, אך יצוין כי בהודעתה ת/3 מ-4.9.97 תיארה המתלוננת רקע של חיי נישואים מלווי הכאות, קללות ואיומים לה ולילדיה, תוך שהמשיב שקוע בסמים, אלכוהול, קלפים ונשים; המתלוננת הלכה בשלב מסוים למקלט לנשים מוכות, אך לא נשארה כיוון שלא רצתה להתלונן במשטרה. האירועים שביסוד כתב האישום ניזומו על-ידי המשיב לשם "שיקום" המשפחה, כך שאדם זר "יגע" בה ובעלה יצפה, והמשיב גם השקה אותה עד כדי היותה "מסטולית" לקראת הדבר. נזכיר כי באירוע הראשון תואר בהודעה (כאמור בכתב האישום), כי בשעה שהעובד הזר הכניס את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת עמד המשיב וצפה, לאחר שהדליק מצית (דברי המתלוננת נאמרו בבכי, שחזר גם בהודעתה ת/10 מיום 17.9.97, ובהטעמת פחד). להלן באים תיאורים נוספים כנמנה בכתב האישום, שהצד השוה בהם הוא יוזמת המשיב למעשים ותיאורם הפרטני, ולא כאמור מעלה בעדות המתלוננת בבית המשפט. ה. בתם הבכורה של המשיב והמתלוננת (אז בת 15.5) העידה ביום 7.1.98. יצוין כי בהודעתה במשטרה (ת/11) סיפרה הבת על התערערות היחסים בין הוריה בעקבות מערכת היחסים של המשיב עם האשה האחרת – שעליה הוציא את כספה של המתלוננת. לדבריה היה המשיב נוהג באלימות כלפי האם, מקלל אותה ומאיים עליה כדבר שבשגרה. היא אף ראתה פעם על רגלה של המתלוננת סימן כחול, והיא ידעה שזה "ממכות שאבא נתן לאמא". בחודשים שקדמו למועד הגשת התלונה, הייתה המתלוננת "מאוד לחוצה ועצבנית והיתה מעשנת הרבה". הבת סיפרה על מקרה בו השקה המשיב את המתלוננת בשתיה חריפה, ולאחר מכן יצאו מהבית כשהמתלוננת לבושה בלבוש פרובוקטיבי. כשחזרו הייתה שתויה. כן סיפרה שבאחד מימי השישי ראתה את המתלוננת כשהיא במיטתה ללא "מצב רוח". בעדותה בבית המשפט הכחישה הבת את הודעתה במשטרה – שאותה, לדבריה, מסרה בניגוד לרצונה - והוכרזה כעדה עויינת. הבת סיפרה בבית המשפט, כי היחסים בין הוריה התערערו בעקבות הקשר שנרקם בין המשיב לאשה האחרת; המתלוננת היא שכעסה וצעקה ו"דווקא אבא... לא רצה להיגרר לריבים". לדבריה, האם אמרה לה מה לומר, כך העידה, ואיימה עליה כי אם לא תעשה כן תשלח אותה לפנימייה. היא לא שיערה שהודעתה תגרום למשיב להיכלא ליותר "מחודש – חודשיים", וסברה שאם תתנצל - יבין ויסלח לה. לדבריה, המשיב לא היכה את המתלוננת ולא קילל אותה, וכן לא ראתה סימנים כחולים על גופה של המתלוננת; החוקר הוא שאמר לה להגיד שראתה את הוריה שותים שתייה חריפה. לדבריה, המתלוננת נוטלת כדורי הרגעה ומצויה בדיכאון רק בשלושת השבועות האחרונים (לפני העדות), וזאת בגלל יחסי המשיב עם האשה האחרת. ו. עופרה - שכנתה של המתלוננת – סיפרה בבית המשפט כי המתלוננת באה להתרחץ אצלה בליל שבת – לאחר האירוע השלישי שבכתב האישום - ותלתה את בואה בזרם המים החלש בדירתה. בבואה עישנה סיגריה אף שהיתה שומרת שבת. השכנה ראתה את המתלוננת בוכה במקלחת; אבל המתלוננת סירבה לספר לה באותו ערב מדוע בכתה. לדבריה, המתלוננת הייתה אותה שעה "היסטרית, מפוחדת וגם מבולבלת", וכי "בחיים לא ראיתי אותה במצב כזה". כן אמרה כי המתלוננת פרצה בבכי, ואמרה שהיא סובלת מאוד. לדבריה, בתקופה שקדמה לתלונה היו בין המשיב למתלוננת ויכוחים רבים בגלל היחסים שבינו לחברתו. לאחר שהעידה המתלוננת במשטרה, סיפרה לשכנתה, כי למשיב יש "מישהי" והיא מאוד מקנאה. לדבריה, היא שמעה מדי פעם צעקות מבית המשפחה, אך לא ראתה את המשיב מכה את המתלוננת. ז. פאני - חברתה של המתלוננת - חזרה בה בבית המשפט מהודעתה במשטרה והוכרזה כעדה עוינת. לדבריה בבית המשפט לא ראתה את המשיב מכה את המתלוננת או מקלל אותה - כפי שסיפרה בהודעתה - אך אישרה כי המתלוננת הראתה לה סימנים כחולים על גופה, ואמרה לה שאלה נגרמו ממכותיו. לדבריה, הייתה המתלוננת בחודשים האחרונים "לחוצה והיסטרית", וסיפרה לה כי היא "מאוד מפחדת" מהמשיב. העדה ראתה זאת גם בעצמה, "כי רואים על אדם כשהוא מפוחד". פאני אמרה שכיום היא מבינה שהגורם לכך הוא מערכת היחסים בין המשיב לחברתו – שכן כך סיפרה לה המתלוננת. לדבריה, ידעה זאת עוד בטרם נחקרה במשטרה אך בחרה שלא לספר על כך לחוקרים "משום שזה דבר רגיש ואני חושבת שאף אחד לא צריך לדעת שיש צד שלישי במשפחה". היא הבינה מהמתלוננת שהיא רוצה לחיות עם המשיב ו"לשקם את המשפחה שלה". ח. העובדת הסוציאלית, גב' רוחמה זרזר, אשר הייתה בקשרים טיפוליים עם המתלוננת, העידה על הקשר ביניהן; קשר זה החל בחודש 9.93 מיוזמתה של המתלוננת, ונועד - לדברי המתלוננת - "לשקם את חיי הנישואין שלה או לשקם את חייה". המתלוננת סיפרה לה כי המשיב איים על חייה והתעלל בה מינית, ושבמהלך נישואיהם היו מספר מקרים שבהם נהג בה באלימות. בעקבות דיווח המתלוננת לאגף הרווחה של עיריית קריית גת על אלימות כלפיה, שהתה המתלוננת יום אחד במהלך פברואר 1997 במעון לנשים מוכות. המתלוננת אמרה לה שהיא חוזרת לביתה מהמעון, מאחר "שלא טוב לה במקלט", ומכיוון שבן זוגה אינו בבית. כאשר החל המשפט הנוכחי פנתה אליה המתלוננת וסיפרה לה, ששיקרה ביחס להתעללות המינית ולאלימות. לדעתה חשוב למתלוננת "לחיות עם בעלה ויש פה מערכת פתולוגית ביניהם, שמאופיינת בקושי להתנתק ממנו". ט. האשה האחרת - חברתו דאז של המשיב - העידה, וכן הוגשה הודעתה מיום 14.9.97 (ת/12). היא אישרה כי קיימה מערכת יחסים ארוכה עם המשיב, אך שבועיים- שלושה לפני חקירתה נפרדו דרכיהם משעברה לתל אביב. היא סירבה לומר אם איים עליה המשיב או נהג כלפיה באלימות. לדבריה לא שיתף אותה המשיב במערכת היחסים בינו לבין המתלוננת – אך אמר לה כי ברצונו לעזוב את המתלוננת. בפגישה שערכה עם המתלוננת, היא סיפרה לה כי אין היא מעוניינת בהמשך הקשר עם המשיב. המתלוננת מצידה צידדה בכך, מכיוון שלדבריה הם מעוניינים "לשקם את המשפחה". י. רס"מ מוטי עזרא ציין בעדותו, כי לאחר שהמתלוננת סיפרה על דבר האירועים בשיחות טלפון לרכז המודיעין, עוזי יוסף, הוחלט לאספה ברכב משטרתי למסור תלונה. לבקשתה נאספה מרחוב המרוחק מביתה, על מנת שלא יבחינו בה עוברים ושבים המכירים אותה. "המתלוננת פתחה את דלת האחורית של הרכב ונשכבה תוך שהיא בוכה בספסל האחורי". כשנשאלה לפשר הדבר היא ענתה כי היא "פוחדת פחד מוות שהמשיב יהרוג אותה". המתלוננת מסרה את תלונתה בדיבור קולח ושוטף תוך כדי בכי – דבר ששיכנע את העד בכנות דבריה והותיר בו רושם קשה. י"א. (1) המשיב שטח את גירסתו בפני בית משפט קמא בימים 17.11.98, 22.4.02 ו- 5.5.02. ניתן ליבנו לתאריכים – 1998 ו-2002; מתבקש הסבר לפער של שלוש וחצי שנים כמעט בין העדות הראשונה לבין המשכה. לעניין זה נאמר בהכרעת הדין, כי היתה הפסקה בשל דחיות מטעמי בית המשפט, וכן כיוון שהמשיב היה אסיר בחופשה ולא חזר. עיקר עדותו של המשיב היה, כי האירועים שפורטו בכתב האישום נעשו בהסכמתה של המתלוננת, ולעתים אף ביוזמתה. לדבריו, לאחר שנגמל מסמים החלו חיכוכים בינו לבין המתלוננת בנושאים כספיים ואחרים. באותה תקופה הכיר את האשה האחרת והתאהב בה, תוך זמן נרקמה ביניהם מערכת יחסים, שבעקבותיה התגרשה ממנו המתלוננת. אך גם לאחר שהתגרשו המשיכו לגור ביחד, בעוד המתלוננת "מטרידה" את האשה האחרת וחברותיה, ומתפרצת על המשיב שוב ושוב. לדבריו, לאחר הליך גמילה מסמים סבל מאין אונות ביחסיו המיניים עם המתלוננת; בעקבות כתבה שקראה בעיתון "לאשה", העלתה באוזניו אפשרות שתקיים עם אדם זר יחסי מין בעוד המשיב צופה בה - וכשסיפרה לו על כך, כדבריו, חזר לו כוח הגברא. המשיב הסכים לכך "בכדי באמת לשקם את המשפחה". המתלוננת בדקה - כאמור - באשר לאפשרויות למימוש ה"פנטזיה" בעיתון "לאשה", אך מפאת חשש בני הזוג שיזוהו, הוחלט שה"פנטזיה" תמומש באמצעות עובד זר. לדבריו, תחילה ביקשו "לממש את הפנטזיה" במלון באשדוד, המתלוננת עצמה שוחחה עם עובד זר לצורך כך – אך הוא סירב, נוכח התנאי שהציב המשיב כי הוא יהיה נוכח במהלך האקט המיני. המשיב נטל כסף מהעובדים הזרים כדי שיחשבו שהמדובר ביצאנית, שכן לא ניתן היה להסביר את פרשת ה"פנטזיה". לדבריו, בזמן האירועים לא היו בעיות כלכליות - את הכסף שקיבל מן העובדים הזרים תרם. את הכנסת היד לאיבר מינה של המתלוננת ביקשה ממנו המתלוננת, כך סיפר. המתלוננת קיימה את יחסי המין באתר הבניה – על אף התנאים בו - כי זה היה "ספונטני"; "אני לא צריך לקחת אותו לבית מלון... אנחנו תכננו את זה בצורה הזאתי, לבוא כמו גנבים ולצאת כמו גנבים וזהו". למרות שאחרי האירוע הראשון בעיית אין האונות ביחסיו עם המתלוננת לא נפתרה, המשיכו במעשיהם מאחר שזה "התאים להם", ומאחר שקיוו כי בעתיד תיפתר הבעיה. במשטרה לא תיאר - לדבריו - את גירסתו כי היה "חסום", ולא היה מסוגל לדבר על היחסים בינו לבין המתלוננת. לדבריו, הודעתה של פאני נבעה מהיחסים העכורים שביניהם – אחיה המנוח היה שוטר סמוי והיה בין היתר אחראי למעצרו. במענה לשאלה מדוע כיסתה המתלוננת את פניה בשעת המעשים, אמר כי "זה כמו שזה לא היה נעים, ולי לא היה נעים... עשינו את זה בגלל לנסות, כמו שאמרתי לשקם את... החיים בינינו". באחד האירועים דחפה המתלוננת את העובד מכיוון שהייתה בביוץ, והם היו ללא אמצעי מניעה. לדבריו, הוגשה תלונתה נגדו במשטרה כדי שייעצר, וכפוֹעל יוֹצא מכך ייפרד מן האחרת. (2) כאן המקום להידרש לחקירת המשיב במשטרה ביום 4.9.97 (ת/13). הוא הכחיש את כל שייחסה לו המתלוננת, תוך שהוא מסרב לענות על שאלות באשר לאימרתה, שכן הנושא כרוך לדבריו ב"כבוד שלי וכבוד של האישה, ואני לא רוצה לפגוע בה". המשיב אמר, כי הוא מקיים יחסי מין תקינים עם המתלוננת. בחקירתו מיום 8.9.97 (ת/16), ציין כי הוא והמתלוננת שתו שתייה חריפה מספר פעמים במהלך השבועות האחרונים - אך מעולם לא כפה את השתייה עליה. לדבריו הגיע לאתר הבניה - אם בכלל - מתוך כוונה לפרוט לעובדים הזרים דולרים, והכחיש כי לקח את המתלוננת לאתר הבניה על מנת שעובדים זרים יקיימו איתה יחסי מין. לדבריו "מה שהיא עושה היא עושה מרצונה ואני לא איימתי עליה אף פעם שתשכב עם גבר בכוח". לטענתו, הם התגרשו בשל הקשר שלו עם אחרת שאיתה היה בקשר רומנטי באותה תקופה. לאחר שהתגרשו הם החליטו להישאר ולחיות ביחד כדי לשקם את מערכת היחסים ביניהם. בשלב מסוים הבטיח המשיב למתלוננת כי הקשר בינו לבין אותה אשה נותק ושהוא והמתלוננת שבים לחיות כזוג – אך כשנודע למתלוננת כי הוא ממשיך להתראות עם האשה האחרת אמרה לו: "אני עוד יראה לך מה שעשית לי" (כך במקור). המשיב הכחיש שהוא הכה את המתלוננת, "אבל אולי יצא מכל השנים שאני נשוי איתה שהיא קיבלה ממני מכה". י"ב. שבתאי צור, רכז לשעבר של "שיקום האסיר" בקריית גת העיד מטעם ההגנה (ב-14.7.02) כי נפגש עם המתלוננת לאחר שכבר הוגש כנגד המשיב כתב האישום. לדבריו נוצרו בין המתלוננת למשיב יחסים של תלות, והיא נכנסה למנטליות ולדפוסי חשיבה של העולם העברייני – "של כוחנות, שלא מוותרים ולא יוצאים חלשים, שתלטנות". בשיחתה עימו אישרה המתלוננת את גירסתה בעדותה בפני בית משפט קמא. העד מסר כי התרשם מכנות דבריה. הכרעתו וגזר דינו של בית משפט קמא י"ג. (1) בית המשפט - בהכרעת דין מפורטת - הרשיע את המשיב בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. משמצא כי המתלוננת לא הסכימה ל"פנטזיה", ראה באילוצה לקיים יחסי מין עם העובדים הזרים אינוס בדרך של ביצוע בצוותא ועל-ידי אחר, וכך גם לגבי השידול לזנות והניסיון לשידול, וכן לגבי האונס שלה עצמה על-ידי המשיב בדרך של "שחזור" יחסי המין עם העובדים הזרים; את כל אלה ראה בית המשפט כמכלול אחד. (2) השאלות העיקריות בהן דן בית המשפט היו, היש להעדיף את אמרותיה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה בפניו, והיש בהן יחד עם ראיות חיזוק נוספות כדי להוכיח מעבר לספק סביר את האישומים בכתב האישום. לשתי השאלות נמצא כי התשובה חיובית. באשר להעדפת ההודעות במשטרה נימק בית המשפט את קביעתו בכך, שהמעשים המתוארים מנוגדים מבחינה רגשית והתנהגותית לאופייה ולאמונותיה של המתלוננת. בית המשפט ייחס אותנטיות להודעות שנמסרו לאחר קרות האירועים, והעלה אפשרות כי השינוי בגירסת המתלוננת נובע מחששה כי יבולע לה. נקבע כי הגיונה הפנימי של גירסת המתלוננת בהודעתה במשטרה, ההתרשמות מהמתלוננת, וההשוואה לראיות אחרות – כל אלה מצביעים על עדיפותה של הגירסה במשטרה. נאמר, כי המשיב כבש את הסברו בעניין הפנטזיה המינית, וטען בחקירתו כי הוא מקיים עם המתלוננת יחסי מין סדירים; לגירסה לפיה העלילה המתלוננת על המשיב עלילת כזב על מנת שיעזוב את האשה האחרת, אין תימוכין בחומר הראיות, פרט לעדויותיהם המאוחרות של המשיב והמתלוננת – אשר אינן סבירות ומהימנות, ונועדו לחלץ את המשיב מהרשעה. בית המשפט ראה את השינוי בגירסת המתלוננת כמעוגן ב"מערכת היחסים הפתולוגית המאופיינת בקושי של המתלוננת להתנתק מהנאשם (המשיב – א"ר) על אף יחסו האלים והמשפיל כלפיה... והיא אופיינית לסינדרום האישה המוכה. כמו כן, נראה... שהשינוי בגישתה מושפע מיחסי התלות שלה בנאשם, הן מבחינה רגשית והן לצרכי מחייתה... כן, נראה... שעדותה של המתלוננת בבית המשפט הינה גם ניסיון של המתלוננת למלט את הנאשם מעונש, על מנת לנסות לרצות אותו על חשיפת הדברים שנחשפו על ידי המתלוננת בתלונתה...". י"ד. ביחס למניעיו של המשיב, נקבע על-ידי בית המשפט כי יתכן שהמשיב הציג בפני המתלוננת כי מעשיו נועדו "לשיקום המשפחה", אך אין בכך כדי להעיד על כך שהמעשים נעשו בהסכמה. בצד ניסיונות השכנוע הפעיל המשיב על המתלוננת מכבש של לחצים, איומים והפחדות. בית המשפט סבר כי המניע המדויק לאותה "פנטזיה מינית מעוותת" מצוי "במישורים אחרים הקשורים לאישיותו של הנאשם, ולא במישור הרציונלי". נקבע, כי טענתו שמטרת הפנטזיה המינית קשורה לבעיית אין האונות ממנה סבל ביחסיו עם המתלוננת אין לה על מה להתבסס, והיא משוללת היגיון, באשר היו בנמצא דרכים אחרות, סבירות יותר, לנסות ולפתור את הבעיה - כמו למשל פרידה מחברתו איתה ניהל יחסי מין סדירים. נקבע על-ידי בית המשפט, כי מחומר הראיות עולה מעבר לספק סביר שהמעשים בהם עסקינן נעשו ללא הסכמת המתלוננת, עקב איומים ואמצעי לחץ וכפיה. כן נקבע ביחס לטענה שיחסי המין שקוימו עם המשיב היו בהסכמה, כי לא ניתן להפריד בין קיום יחסי המין עם העובדים הזרים לבין החדרת אצבעותיו של המשיב לאבר מינה של המתלוננת וליחסי המין שקיים עמה באתר הבניה ובביתם בסמוך לכך; המדובר במסכת עובדתית אחת, שנארגה תוך אילוץ המתלוננת בכוח ובאיומים, והבעת הרצון מצדה ליחסי המין עם בעלה בהמשך האירועים נבעה מפחד, כניעה וחוסר ברירה. ט"ו. בית המשפט השית על המשיב מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים, ומאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. בית המשפט ציין, כי אלמלא הזמן הרב שחלף מאז הגשת כתב האישום - מעל 8 שנים - "ניתן וראוי" היה להטיל על המשיב מאסר בפועל לתקופה ממושכת, זאת נוכח המעשים החמורים בהם הורשע. בית המשפט התחשב בחלוף הזמן, וכן בעובדה שהמשיב היה שפוט לתקופה מצטברת של 52 חודשים בגין עבירות אחרות במהלך השנים בהן התקיים הדיון, "ובנסיבות העניין יש אפשרות שאילו היה מסתיים הדיון קודם לכן, ניתן היה להטיל על הנאשם עונשים חופפים בתיקים שבגינם הטלו עליו עונשי מאסר... אף כי הנאשם עצמו אחראי במידה רבה להימשכות הדיונים, ולכך שלא הסתיים הדיון בענייננו קודם לכן, עקב היעלמותו ואי הופעותיו לדיונים". טענות המערערת - המדינה - בע"פ 11847/05 (להלן המדינה) ט"ז. ערעור המדינה נסב על גזר דינו של בית משפט קמא. נטען, כי העונש שהוטל על המשיב אינו משקף נכוחה את חומרתן יוצאת הדופן של העבירות ושל נסיבות ביצוען. נטען, כי העונש שהוטל לא ירתיע את המשיב מעבירות דומות בעתיד, ומעביר מסר סלחני לציבור ביחס לעבירות כגון דא. נטען, כי העונש אינו משקף את הנזקים הרבים שנגרמו למתלוננת בעקבות מעשיו של המשיב. וכי תלותה של המתלוננת בו ניכרת גם כיום, באשר אין היא מסוגלת להגן על עצמה מפניו. משמעות העונש שהוטל על המשיב, כך נטען, היא החזרתו לחיים משותפים עם המתלוננת תוך פרק זמן קצר; ונוכח חומרתן של העבירות – המצדיקות הטלת עונש מירבי – אין זה ראוי ליתן להתמשכות ההליכים משקל מכריע, כל שכן כאשר התנהגותו של המשיב היא היא הגורם העיקרי לכך. נטען, כי האפשרות לחפיפת העונשים עם עונשים אחרים היא תיאורטית, ועל כל פנים היה על בית המשפט לייחס לכך משקל נמוך בלבד בבואו לקבוע את גזר הדין. נתבקשה החמרה בעונש. טענות המשיב – המערערת בע"פ 489/07 י"ז. טענתו העיקרית של המשיב בערעורו כלפי הכרעת הדין (הוא לא עירער על גזר הדין) – ועו"ד שפירא מטעם הסניגוריה הציבורית טען לו כל שניתן - היא כי במכלול נסיבות המקרה, ובבחינת גירסת המתלוננת אל מול הראיות האחרות וההיגיון – היה על בית המשפט להעדיף את עדויותיהן של המתלוננת, שכנתה ובתה בבית המשפט על פני הודעותיהן במשטרה. נטען - כבגירסה בבית המשפט - כי המתלוננת קיימה יחסי מין עם העובדים והמשיב בהסכמה ועל מנת למלא אחר הפנטזיות של המשיב; תלונתה במשטרה נועדה לנקום במשיב על הקשר שלו עם האשה האחרת על אף נכונותה למלא אחר הפנטזיות "הבלתי מקובלות" שלו. חיזוק לגירסתה של המתלוננת בפני בית המשפט ניתן למצוא, לטענת המשיב, במצב השורר כיום בין המתלוננת למשיב – השניים נישאו בשנית, ושומרים על חיים משותפים – דבר המעיד על כך שאכן עסקינן במעשים אשר נעשו בהסכמת המתלוננת. נטען, כי סמיכות האמרה במשטרה לאירוע אין בה כדי להעיד על אמיתותה בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא. עוד נטען, כי אין לקבל את קביעת בית המשפט קמא כי שינוי גירסתה של המתלוננת מקורו בחששה פן יפגע בה המשיב אם לא תשנה את גירסתה, שהרי לא חששה להתגרש הימנו כשהחליטה לעשות כן. נטען, כי היה על בית המשפט לייחס משקל ראוי לעדותו של מר שבתאי צור – עובד סוציאלי מנוסה, וכי העובדה שעדויותיהם של המתלוננת ועדי תביעה נוספים מתיישבות זו עם זו, אינה צריכה להיזקף לחובתו של המשיב אלא לזכותו. עוד נטען, כי אין למצוא בעדותם של העובדים הזרים תימוכין לאמרתה של המתלוננת, שכן יש להניח כי בנסיבות בהן נמצאו עשו ככל יכולתם לרצות את חוקריהם; אף לא אחד מהם הועמד לדין. העובדים הללו אינם דוברי עברית ועל כן התקשו - כך נאמר - לרדת לעומקו של המצב אליו נקלעו ולדינמיקה בין בני הזוג, ועל כן אין להסיק מעדותם את היעדר הסכמתה של המתלוננת. דיון והכרעה ערעור המשיב על הכרעת הדין י"ח. (1) סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כדלקמן: (א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. .... (ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו. לא תיתכן מחלוקת, כי התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 התקיימו בנידון דידן: הודעותיה של המתלוננת במשטרה נרשמו בידי החוקרים; המתלוננת העידה בפני בית המשפט ונחקרה על ידי הצדדים; עדותה בפני בית המשפט שונה באופן מהותי מהודעותיה במשטרה. השאלה העיקרית שהעמיד המשיב לפתחנו היא, האם צדק בית משפט קמא בהעדיפו מכוח סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות את הודעותיה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית המשפט. כאמור, תמך בית המשפט את יתדות הכרעתו בהגיונה הפנימי של גירסת המתלוננת במשטרה לעומת הפירכות בגירסה שהוצגה בפניו, התרשמותו מהמתלוננת והשוואה לראיות אחרות - וכל אחד מאלה די בו לכאורה לחיזוק גירסתה של המתלוננת במשטרה כנדרש לפי ס' 10 (א)(ד), וכבר הורנו זקן, קרי זה – כדברי חכמים - שקנה חכמה: "המלים 'נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במשפט' אינן מצביעות על כך כי בכל מקרה דרושים כל המרכיבים הנ"ל גם יחד, כאילו מדובר בתנאים מצטברים. סעיף 10 א (ג) כדוגמת סעיף 53 לפקודה מצביע על האשיות, עליהן יכולה הכרעתו של בית המשפט להתבסס, היינו, יכול שבית המשפט יעגן החלטתו בנתונים השאובים מכל המרכיבים הנ"ל או ממקצתם" (ע"פ 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 523, 530 (השופט –כתארו אז – שמגר)). נוסיף על כך, כי קל וחומר – משמתקיימים כל המרכיבים. החיזוק "הוא... בגדר תוספת משקל לאמינות, כעין תמיכה... החיזוק בא להסיר חשש מפני מתן אמון באמרה, והוא יכול על-כן ללבוש צורת חיזוק לתיזה המועלית באמרה, כגון חיזוק להאשמה בביצוע עבירה, האשמה המועלית נגד פלוני הנאשם" (ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 72 (השופט – כתארו אז - שמגר)). (2) בענייננו, כך נדמה, הוסר החשש ממתן האמון באמרת המתלוננת במשטרה, נוכח שלל האינדיקציות התומכות בגרסתה. כנודע, ככלל, בית המשפט שלערעור לא יתערב בממצאי המהימנות ובקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית שהעדים הופיעו בפניה ושניתנה לה ההזדמנות להתרשם מאמינותם - אלא במקרים חריגים בלבד (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (השופטת פרוקצ'יה); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (השופט זמיר); ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פד"י מח(5) 265, 281 – 282 (השופטת שטרסברג – כהן)). לא כל שכן כך בעבירות מין שלעיתים קרובות הן נעשות בפורום אינטימי באין רואה (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). המקרה שבפנינו לא בא בגדרם של אלה. אף על פי כן מצאתי לנכון להתייחס לאחדות מטענותיו של בא כוח המשיב. י"ט. ראיות רבות מצביעות על מסכת הייסורים שעברה המתלוננת במהלך חיי נישואיה. כך המתלוננת בהודעותיה קורעות הלב במשטרה: "[המשיב] היה מרביץ לי, מושך שערות, מרביץ לי על הרגליים. אני הייתי מתחבאת בחדר עם כל הילדים שלי עלי. אנחנו היינו סוגרים את הדלת. הוא היה מנסה לפרוץ אותה – כל הדלתות שלי שבורות. יש בהם סימנים... הבת שלי הגדולה ניסתה להפריד. הוא הרג אותה במכות...[לא הגשתי תלונה במשטרה] כי פחדתי... פחדתי שכל הזמן הוא היה אומר לי דלת נפתחת דלת נסגרת... אני אחכה לך. הוא ידע שאני לא ידבר הוא ידע שאני מפחדת" (ת/10, הדגשה הוספה – א"ר). פאני - שכנתה של המתלוננת - בהודעתה במשטרה תיארה את חיי הנישואין של המתלוננת כ"חיי גיהנום" (ת/19). לדבריה בהודעה, ראתה את המשיב מכה את המתלוננת, ולאחר מכן הראתה לה המתלוננת סימנים כחולים על גופה. כך הבת באמרתה במשטרה: "אבא... היה מקלל והיה אומר לה (למתלוננת – א"ר) שרמוטה, לכי תזדייני והרבה קללות שקשה לי להגיד אותם. ואחר כך הוא היה שובר דברים בבית והיה מרביץ לאמא. ואני הייתי שומרת על אמא כדי שאבא לא ירביץ לה..." (ת/11). שינוי גרסתן של הבת ופאני בעדויותיהן במשפט מתיישב עם שינוי עמדתה של המתלוננת עצמה, שאליו נידרש להלן. דומה לאמור היתה עדותה של העובדת הסוציאלית גב' זרזר אשר אליה פנתה המתלוננת וסיפרה לה על האלימות שנוהג כלפיה המשיב. כך כשהגיעה המתלוננת למעון לנשים מוכות בו שהתה למשך יום במהלך 1997, סיפרה כי המשיב נוהג כלפיה באלימות עד שנאלצה להימלט מהבית; כך, שעה שאזרה אומץ והתלוננה במשטרה, עשתה זאת מרחוב מרוחק מביתה, ותיאור כניסתה הבוכיה לרכב המשטרה הובא מעלה מפי רס"מ עזרא. כ'. בא כוחו של המשיב תוהה כיצד מתיישבת החלטת המתלוננת להתגרש מהמשיב והתלונה שהגישה נגדו במשטרה עם קביעתו של בית משפט קמא כי חששה מבעלה, ועל כן שינתה בעדותה את גירסתה. כן הופנינו ליחסים התקינים בין המתלוננת למשיב בימים אלו, ודבר נישואיהם מחדש. כך לכאורה מתגלית סתירה בין הדמות הפסיבית והכבויה של המתלוננת אשר צייר בית המשפט, עם הדמות האקטיבית והיוזמת שמבקש המשיב לשוות לה – כל שכן כאשר בוחרת המתלוננת לחזור לחיקו של המשיב בעודו מאחורי סורג ובריח. בכך, כנטען, מתחזקת הגירסה כי המעשים המיוחסים למשיב נעשו בהסכמת המתלוננת, ולא בשל כפייתו של המשיב - שנהג בה, כך נטען, באופן נורמטיבי לאורך חיי נישואיהם. טענה זו יש לשלול. דיו רב נשפך וקולמוסים רבים נשברו על אודות תסמונת "האישה המוכה". ולא פעם עולה השאלה מדוע אישה שהוכתה בידי בן זוגה אינה עוזבת את הבית, אלא בוחרת להמשיך ולהתגורר עם בן הזוג המכה. פרופ' עמנואל גרוס נדרש לסוגיה זו: "ראשית, האישה פיתחה תלות בבן – זוגה, תלות כלכלית ותלות אישית. יתר על כן, בדרך כלל האישה תבקש לשמור על קיומו של התא המשפחתי הן כלפי חוץ, כחלק מן המוסכמות החברתיות אשר מצפים ממנה, והן כלפי פנים, על מנת להגן על ילדיה. לפעמים האישה אינה עוזבת את הבית משום שהיא אינה חשה אשמה והיא נעלבת אך למחשבה כי למרות ההתעללות בה, דווקא היא זו שתידרש לעזוב את המקום. פעמים חוסר האונים שהיא נתונה בו ישפיע בכיוון של הישארות בבית משום שהיא מאמינה כי בעצם אין כל טעם בבריחה, שכן לכל אשר תפנה, בן זוגה יגיע אחריה, אז מה הטעם למנוסה?" (ע' גרוס, "האישה המוכה והגנת המשפט הפלילי", הפרקליט מ"ד, 105). כ"א. כנשים מוכות אחרות חזרה המתלוננת שוב ושוב לחיקו של המשיב. גם כשאזרה אומץ והתגרשה ממנו – המשיכה לגור עימו. למרות שסיפסר בנפשה, והפך את גופה להפקר למילוי "פנטזיה" שמעבר לכל נורמה – בחרה לחזור ולהינשא לו. ההסבר למעשים בלתי רציונליים אלה – לטענת בא כוח המשיב - שזור כחוט השני בהודעות המתלוננת במשטרה ובעדותה בפני בית המשפט: אמונתה בסיכוי "לשיקום המשפחה" – מונח השיקום חוזר ונשנה (ההדגשות לא במקור – א"ר) - וזאת על אף הסבל הרב שהנחיל לה המשיב. רצונה "לשקם את המשפחה" הביא את המתלוננת להיפגש עם חברתו של המשיב – האשה האחרת - על מנת להניא אותה מהמשך הקשר עמו. לדברי האשה האחרת: "היא (המתלוננת – א"ר) ישבה איתי ואמרה לי שמערכת היחסים שלהם היתה מאוד טובה והיא רוצה לשקם משפחה ואמרה שגם הוא מעונין ושאני ארד מהחיים שלה ושל בעלה ואני הסכמתי איתה". זו גם הסיבה שבשלה נאותה המתלוננת להיפגש עם העובדת הסוציאלית גב' זרזר - "לשקם את חיי הנישואין שלה או לשקם את חייה". באירוע השני, לאחר שאחד הפועלים סרב לקיים יחסי מין עם המתלוננת, דרש המשיב מהמתלוננת להסתובב עימו במכונית לחפש עובד אחר. המתלוננת, שידעה היטב מה מצפה לה מידיו של בעלה, לא חששה לשלומה אלא לשלומם של ילדיה - משפחתה: "אני אומרת לו... הילדים שלי רעבים, הילדים שלי... אין לך לב... הילד שלי בחוץ. ואני בוכה לו. הבן שלי רעב הילדה שלי לא אכלה. אני לא אכלתי...הלכנו הביתה והבן שלי היה בחוץ אני קורה לו רבע שעה אני מחפשת את הבן שלי...אמא שלו לא היתה איזה שעתיים וחצי והילדה שלי יושבת בסלון... לא אכלה לא כלום... שהילדים ירגישו מה זה ערב שישי... בא נשב כולם ביחד ונאכל..." וכיצד הפך "שיקום המשפחה" לאמצעי לטיהור השרץ – כיצד בשם תקוות המתלוננת כפה עליה המשיב את חלומותיו המעוותים? באמרתה במשטרה סיפרה המתלוננת, כי באירוע הראשון ניסה המשיב לשכנע אותה שתממש מיוזמתה את ה"פנטזיה": "בהתחלה [המשיב] החל לשכנע אותי בדיבורים ואני המשכתי לא להסכים. [המשיב] המשיך לשכנע אותי בצורה שהוא מכיר ואמר לי שיהיה בסדר וכך עושים שיקום משפחה" (ת/3). כך תארה זאת בחקירתה על ידי רס"מ עזרא: "הוא התחיל לצעוק ואמר נעשה שיקום משפחה, אני יממן את הילדים אני יקיים אותם אני יתנהג אלייך יפה נמשיך להסתדר..." (ת/10) כאשר כלו כל הקיצים, וכשהרגישה המתלוננת שאין היא יכולה לשאת יותר את מעשיו של המשיב, בחרה להתלונן במשטרה – זאת תוך חשש ובחוסר אמון (ראו השיחות שניהלה עם רכז המודיעין עוזי יוסף בטרם גמלה בליבה ההחלטה להתלונן – וגם כשהחליטה עשתה זאת כתגובה אמוציונלית ספונטנית מיד לאחר שהמשיב לקח אותה, ככל הנראה בפעם הרביעית, לאתר הבניה). כ"ב. דפוס מהלכיה של המתלוננת אינו חריג. כבר הגיעו לפתחו של בית משפט זה פרשיות ובהן דפוסי פעולה דומים של נשים אשר חוו התעללות פיזית ונפשית מצד בני זוגן. כך מתואר בפרשיית כרמלה בוחבוט: באחת הפעמים בהם הוכתה קשות כשהיא זבה דם ואין בה מתום והמנוח מאיים להרגה, ברחה הנאשמת יחפה מביתה ובסיוע חברתה הגיעה לביתו של רב באשדוד שם ביקשה סיועו וחסותו; הלה הזדעזע ממצבה, אך משנודע למנוח מקומה... [ו]הבטיח כי יכפר על התנהגותו ויפסיק להפליא בה מכותיו... הנאשמת הסכימה להפצרות המנוח וחזרה לביתה; זמן קצר לאחר מכן חזר המנוח לדפוס היחסים הקודם (ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 647, 650). כרמלה בוחבוט לא התלוננה במשטרה, וגם כשהתאשפזה בבית חולים לאחר שבעלה הכה אותה סירבה לשתף פעולה עם הרופאים והשוטרים שחקרו אותה; גם כשהרגה את בעלה המשיכה לטעון כי היא אוהבת אותו (ראו סקירת הפרשה והיבטיה: ל' שלף, "בין הריגה פלילית לבין הגנה משפטית", פלילים ו', 89; ל' בילסקי, "נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמיות", פלילים ו', 5 (להלן בילסקי)). הקושי – הן הנפשי והן החברתי - בפרידה מבעל מכה, מתגבר מקום בו האשה המוכה היא אם לילדים, וטובת הילדים - ולעניין זה המשפחה כגוף - על הפרק. יש ממש לטעמי בדברים שנכתבו בידי Mahoney והמאוזכרים גם בבילסקי, 36: "One of the most pervasive fictions in the case law is that women with children are individual actors… In fact, mothers continually make decisions on the basis of the extended, collective, multiple self-interest (their children's as well as their own, their husband's as well as their children's). The connectedness of mothers is not simply biological – it is existential, social, and extremely practical. Most simply, what makes my children's lives harder makes my life harder" (M. Mahoney, "Legal Images of Battered Women: Redefining the Issue of Separation" (1991) Mich. L. Rev. 90. 1, 19) גישות ברוח זו קנו להן מהלכים בשיח המשפטי האקדמי. להרחבה ראו ספרה של ק' גיליגן, בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה (תשנ"ו-1995), ובו הגישה לקול הנשי, קולם של היחסים האנושיים והדגש המושם עליהם ועל הדאגה לאדם האחר; C. Littleton, Women's Experience and Problem of Transition: Perspectives on Male Battering of Women (1989), U. Chi. Legal F.23. לביקורת גישתה של גיליגן (תוך הסכמה חלקית) ראו יותם בנזימן, עד שתגיע למקומו, אתיקה, אי-משוא פנים ויחסים אישיים (תשס"ה), 50-46; רות זפרן "שיח היחסים כתשתית הכרעה בסוגיות מתחום המשפחה: מספר הערות על דאגה וצדק", בתוך משפטים על אהבה (עורכות ארנה בן-נפתלי וחנה נוה (תשס"ה), 605, 623-616; ראו גם צ' טריגר, "להעיז להביט באל האהבה: שיחה עם קרול גיליגן", שם, 557. במסקנותיה כותבת ליטלטון: "When I first suggested that women who stayed in relationships with battering men might be displaying love and faith, as well as fear, I was told that that was crazy. Well, it is crazy when men do not value the relationship of women enough to change their own behavior; when they use our desire for connection with them to isolate us from everyone else and when they repay our faith with betrayal and more violence". קשה לילך במידותיו של שוכן שחקים שהוא בוחן כליות ולב, אך נדמה כי המתלוננת מצויה במצב של דואליות, שכנראה אופיינית במצבים כאלה – אשר משתקפת גם בפעולותיה. בצד החשיבות שהיא מקנה לשימור התא המשפחתי והכלכלי, מצויה האימה מהמשיב – החוזר כ"מנטרה" באוזניה "דלת נסגרת דלת נפתחת", היינו, שהייתו מאחורי סורג ובריח זמנית, וזאת נוכח תחושתה שקצרה ידן של המערכות הציבוריות מהושיע אותה. על רקע זה יש להבין מדוע העדיף בית המשפט קמא את הודעותיה של המתלוננת במשטרה על פני העדות שמסרה בפניו, והחיזוק שמצא באותנטיות של דברי המתלוננת בהודעותיה עקב סמיכותם לאירועים, לעומת דבריה במשפט שנאמרו לאחר שככל הנראה התרצתה. העדפה שלטעמי עולה בקנה אחד עם תכלית סעיף 10א לפקודת הראיות. כך השופטת נתניהו: עקרון יסוד בכל מדיניות משפטית הוא לחשוף את האמת על מנת להרשיע את האשם ולזכות את הזכאי, וכללי קבילותן של ראיות גם להם משקל בתוך מדיניות משפטית זו (ראה דברי השופט אלון בע"פ 168 ,115/82 מועדי ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י לח (1) 197, 250, ובבג"צ 152/80 אלון נ. מדינת ישראל פד"י לו (4) 449 בע' 467 ואילך). שקולי מדיניות משפטית חייבים להשתנות עם תנאי הזמן והמקום וצרכיהם. התרבות הפשיעה האלימה ואותה תופעה של הפעלת לחץ ואיומים על עדים, שנתנו את הדחף לרפורמה בכללי הקבילות ולחקיקתו של סעיף 10א, ממשיכות עדיין להוות גורם בר משקל רב בשקולי המדיניות הרצויה (ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' בן מכלוף טובול, פ"ד לט(3) 596, 610). ועל כך נוסיף את הנגע שפשה במחוזותינו של עבירות מין ואלימות בתוך המשפחה. בצד האיומים והלחץ שמפעיל – כחזון נפרץ - נאשם על המתלונן או המתלוננת נגדו, בני משפחתה או הקרובים לו כי יחזרו בהם מהודעותיהם, קיימת מורכבות רגשית מכבידה, הנובעת ממערכת היחסים המשפחתית, והמדרבנת את המתלוננת, או המתלונן לחזור בהם מהודעתם. הכרזתם של חלק ניכר כל כך מן המעורבים כעדים עוינים אומרת – ובעוצמה – דרשני. כ"ג. אכן, המתלוננת דנא חיה באימה וטרור בצילו של המשיב – שלנוכח זאת יש לבחון את התנהלות הפרשה: טוען בא כוח המשיב כי גירסתה של המתלוננת בבית המשפט הגיונית ומתיישבת עם הראיות החיצוניות; על כך אתמהה. מעבר למופרכות הניכרת לכל של הגירסה שנמסרה על-ידיה בבית המשפט, תמה אני כיצד ניתן להסביר את הלחץ בו הייתה המתלוננת מצויה בחודשים בהם התקיימו האירועים המדוברים – למשל, לפי עדותה של השכנה פאני בבית המשפט. אם הגתה המתלוננת את הדברים, על מה ולמה החלה לצרוך כדורי הרגעה ולעשן באופן אינטנסיבי, והגיעה עד כדי הרעבה עצמית, כעולה מהודעותיה ומהודעות הבת במשטרה? כיצד ניתן להסביר את עדותה של עופרה בבית המשפט, לפיה בליל שבת – לאחר ששבה מאחד האירועים נשוא האישום - נכנסה המתלוננת לביתה כשהיא מעשנת למרות שנהגה שלא לעשן בשבת, התקלחה והחליפה בגדים. כשלדברי העדה "בחיים לא ראיתי אותה במצב כזה", והיא נראתה "היסטרית מפוחדת וגם מבולבלת"? כיצד מתיישבת הגירסה במשפט עם עדותם של העובדים הזרים אשר סיפרו, כי המתלוננת בכתה ורעדה בעת שבעלו אותה? כיצד ניישב את העובדה העולה מדבריהם, כי היא כיסתה את פניה בידיה וסירבה לאפשר להם לנשקה – עד שהורה לה המשיב להסיר את ידיה, ובאחד האירועים הפיל אותה לאחר שסירבה לקיים עם העובד יחסי מין? כיצד יוסבר הפחד שניכר בדרכים שונות בהתנהגותה? גם קשה להלום את הטענה כי העובדים לא ידעו עברית ועל כן לא ירדו לעומקו של המצב. האם דרושה ידיעת עברית בכדי להבחין באימה ופחד בעיניו של הזולת, ברעידות גופו, בדמעות הזולגות על לחייו? העובדים הזרים העידו באופן שיכול לפגוע באינטרסים שלהם עצמם – אילו בחרו לרצות את חוקריהם היו בוחרים דווקא שלא לספר על התנהגותה זו של המתלוננת, שהיה אולי בכך כדי להשליך גם על מעמדם בארץ; זאת הגם שהסבירו כי חשבו שהפחד של המתלוננת היה מסרסורה המשיב (כפי שהוצגו בפניהם הדברים). גירסתו של המשיב לפיה התלוננה נגדו המתלוננת מחמת קנאתה לו, מלבד היותה גירסה כבושה, מתפוגגת נוכח הודעתה ועדותה של האשה האחרת, לפיה נפרדה ממנו האחרונה שבועיים לפני יום תלונתה של המתלוננת. כ"ד. נוכח כל אלה, אין מקום להיעתר לערעור המשיב על ההרשעה בעבירות שיוחסו לו ובהכרעתו של בית המשפט קמא. הואיל והערעור לא נדרש לפירוט העבירות, אלא התמקד בניסיון לאשש את גירסת המשיב במשפט, אין צורך לפרט מעבר לכך. ערעור המדינה על גזר הדין כ"ה. (1) לדעתי יש מקום לקבל את ערעור המדינה. בית משפט קמא השית, כאמור, על המערער 5 שנות מאסר בפועל, וזאת מתוך התחשבות בזמן הרב שארך המשפט – 8 שנים – והאפשרות שהייתה להטיל על המערער עונשים חופפים על עבירות מתיקים אחרים אילו ניתנה ההכרעה קודם לכן. עבירת האינוס היא בין החמורות שבעבירות הקבועות בחוק העונשין, אך היא חמורה לא כל שכן בנסיבות המקרה. הגם שאינוס של בעל כלפי אשתו טומן בחובו מורכבות מיוחדת, המחייבת לבחון לפני ולפנים את טיב המקרה, נדמה כי לפנינו קוים ברורים וחדים המדגישים את חומרתו, זאת על רקע דיכוי המתלוננת, האלימות כלפיה והשפלתה. לכך מתווספות העבירות הנוגעות לשידול למעשה זנות (שלוש) במספר וניסיון למעשה זנות, וכן תקיפה בנסיבות מחמירות. עבירות השידול נעשו בשפל מוסרי שלא רבים כמותו; כמה פעמים נתקל מי מאתנו בבעל המשדל את אשתו למעשי זנות, שעניינם יחסי מין עם הזולת תמורת תשלום בנוכחותו? עמדה על המורכבות באחת הפרשות השופטת שטרסברג כהן: "אינוס של בעל את אישתו הוא הבעייתי ביותר מבין סוגי האינוס המוכרים. הרגישות המיוחדת שבמערכת יחסי בני זוג המורכבת מרבדים רגשיים רבים ושונים, החיכוך היומיומי, המגע התמידי, השהות המשותפת תחת קורת גג אחת וקיום יחסי מין כחלק אינטגרלי מחיי הנישואין, יוצרים מערכת יחסים מורכבת, רגישה, שברירית, הפכפכה, רווית קשיים, מתחים, מריבות, התפייסויות, עליות ומורדות, העלולים לטשטש את הגבול בין הסכמה לסירוב. עם זאת אין להטיל ספק בכך, שיש ובעל מקיים עם אישתו יחסי מין בכפיה, בעל כורחה וחרף התנגדותה. ומשכך נעשה, הרי זה אינוס. בחלק מהמקרים נובע היחס הכוחני אדנותי של הבעל כלפי אישתו, מתוך תפיסת עולם מעוותת, בה נתפסת האישה כמי שמשמשת כלי לסיפוק צרכיו ויצריו של הבעל. אין להמעיט בחומרת מעשים מעין אלו המהווים חלק מתמונה עגומה של אלימות במשפחה. אכן, בנישואים מגולמים חיי מין בין בני זוג אלא שאין בכך כדי לבטל את החובה המוסרית, האנושית והמשפטית לקיימם אך ורק בהסכמה ולכבד סירוב והתנגדות" (ע"פ 2346/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 617, 620). (2) אוסיף, כי נדמה לי שיקשה מאוד למצוא מקרה קשה מעין זה של פגיעה בכבודו של אדם כבן אנוש. החוקרת אורית קמיר עוסקת – בין השאר – במה שהיא מכנה בעברית "כבוד סגולי", והוא תרגומו של Dignity (שאלה של כבוד, ישראליות וכבוד האדם, 30), לשיטתה "קריאת תיגר על כבודו הסגולי של אדם משמעה... פגיעה משמעותית בזכותו לחיים, לבריאות, לתזונה נאותה, למוסר, לחירות משעבוד, חרדה או כאב לא הכרחיים, לשליטה בגוף, לבחירה אם וכיצד לממש את נטיותיו המיניות..." (שם, 31; הדגשה הוספה). בהקשר אחר – של סחר בנשים – היא אומרת "ניתן לטעון כי כבודה הסגולי של האשה הוא ששולל שימוש בנשים כשולחנות, כלומר החפצה מלאה של נשים" (עמ' 206). בהיקש ואולי מקל וחומר ניתן לומר, כי אילוץ אשה לקיים יחסי מין עם הזולת כשבעלה מאחורי הזוועה והוא צופה במחזה הנורא, היא פגיעה יסודית בכבודה של האשה, השפלתה עד תחתיות. (3) הדבר מנוגד גם לאתוס היהודי, שלפיו "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו... עליו הכתוב אומר (איוב, ה', כ"ד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (בבלי סנהדרין ע"ו, ב'); וראו בדומה מתוך המשפט העברי, רמב"ם, אישות ט"ו, י"ט, הכולל גם את האמירה - לגבי הבעל כלפי אשתו - "לא יטיל עליה אימה יתירה". ראו להרחבה בעניין זה ד"ר אבי וינרוט, פמיניזם ויהדות (2001), פרק ה' שכותרתו "איסור אלימות פיזית, מילולית ומינית כלפי האשה", 138 ואילך; ראו שם לעניין בעל המכה את אשתו, והאסמכתאות 143-142. בעמ' 153-149 דן המחבר ביחסי מין עם אשה בכפיה – אינוס האשה על-ידי בעלה, ומביא הוא מפי הרב יעקב ישראל קנייבסקי, בעל קהילות יעקב (ישראל, המאה הכ') ב"אגרת חתנים": "והוא מכוח הדין ממש כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאשה אינה מפויסת... שכן אם לא כן, הרי היא כנתונה לפני ארי דורס ואוכל"; הדברים יסודם באיסור ההלכה "ולא יאנוס אותה (את אשתו – א"ר) הבעל בעל כרחה, אלא בדעתה ומתוך שיחה ושמחה" (רמב"ם אישות, ט"ו, י"ז); ובדומה שולחן ערוך אבן העזר, כ"ה, ב' "ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה רוצה יפיסנה עד שתתרצה". ראו גם נ' רקובר "יחסי אישות בכפיה בין בעל לאשתו", מחקרים וסקירות במשפט העברי נ"ה; ע"פ 91/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 281, 292-288 (מפי השופט בכור). אולי כאן המקום להביא עוד מדברי ההלכה, שיש להם רלבנטיות לענייננו על פי פרשת המעשה: בשולחן ערוך שם ד', נאמר "אסור לשמש בשוקים וברחובות ובגנים ובפרדסים, אלא בבית דירה, שלא ייראה כזנות וירגילו עצמם לידי זנות; והבועל את אשתו במקומות אלו, מכין אותו מכת מרדות"; ולהלן שם ה' "אסור לאדם לשמש מיטתו לאור הנר...", דברים המבוססים על התלמוד הבבלי (נדה י"ז, א'), המסתייג (כדברי האמורא אביי) ממגע אינטימי באור (ובענייננו לאור מצת ר"ל), "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו". כל אלה תזכורות לענייננו, שבו נעשו האיסורים היתרים. (4) על ביזוי שיש לו קוי דמיון מסוימים לענייננו (ביזויה של המלכה ושתי במגילת אסתר א' י"א) ראו אביעד הכהן, "'להביא את ושתי המלכה... להראות העמים והשרים את יפיה', על איסור הטרדה מינית, החפצת האשה וביזוי כבודה", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) 277, והאסמכתאות שם; עוד ראו מ' אלון, מעמד האשה, משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית (2005), 201-194; ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81. יש בכך כדי להצביע על חומרת המעשים, הנובעים משילוב העבירות בהן הורשע המשיב ומנסיבותיהן. (5) בעבירות מין יוצאות דופן בחומרתן אשר נעברו במסגרת התא המשפחתי, נגזרו בעבר עונשי מאסר לתקופות ארוכות העולות על 10 שנים (ראו ראו ע"פ 380,416/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט קדמי), שם הושת על המערער בגין מעשה סדום ואינוס של אשתו 13 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים לריצוי בפועל; ע"פ 7365/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט לוי), בו הושת על המערער בגין תקיפתה של בת זוגתו וביצוע עבירות מין חמורות כלפיה - 15 שנות מאסר בפועל; ע"פ 1224/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בו הושת על המערער בגין אינוס ואיומים על אשתו 13 שנות מאסר מהן 10 שנים בפועל). אמנם ריחוק הזמן מביצוע העבירה הוא שיקול מרכזי בהפחתת עונשו של נאשם – זאת נוכח ההפחתה בעוצמת כוח ההרתעה של העונש, ובשל המצב בו שרוי היה הנאשם כאשר "להט החרב המתהפכת" מעל ראשו במשך תקופה ארוכה בעת ההליכים, ומטעמים הנתפסים על פי רוב כעניין של צדק. ואולם, כשעסקינן ב"עבירות אלימות חמורות, עבירות נגד ביטחון המדינה וכיוצא בפשעים כאלה, המסכנים את שלום הציבור... לגביהן אין להימנע... מהטלת עונשי מאסר מרתיעים על מבצעיהן" גם בנסיבות של ריחוק הזמן (ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57, 76 (הנשיא אגרנט); כך ככלל, וכך בפרט כאשר המשיב עצמו תרם להתמשכות המשפט תרומה ניכרת – פרשת ההגנה התפרשה על תקופה של כ- 5 שנים, בעיקר נוכח בקשות דחייה מרובות של המשיב, שלא התייצב פעמים רבות לדיונים בבית המשפט. התחלפו מספר פעמים סניגורים, וכל מהלך כזה לווה בדחיות לצורך לימוד החומר. התיק אף הותלה פעמיים עקב קשיים באיתור המשיב; במהלך התקופה גם ריצה מאסר ממושך. כ"ו. למשיב עבר פלילי עשיר שראשיתו בשנות נעוריו המוקדמים, לפני כמעט ארבעים שנה; הוא עמד בפני בתי משפט לא פחות מחמישים פעם, בעבירות מעבירות שונות, לרבות בשעה שנוהל המשפט דנא, ובהן עבירות רכוש רבות – שוד וגניבה, סמים, איומים, סחיטה באיומים ועוד. מתסקיר שירות המבחן בבית המשפט קמא, חרף הצהרות המשיב – המסוגל ככל הנראה להפעיל את הסובבים לו על פי צפיותיו וצרכיו – עולה כי הסיכוי לשינוי מהותי באורח חייו מוטל בספק גדול; ומערכת היחסים בין בני הזוג חסמה כל אפשרות להתערבות טיפולית. בתסקיר מעדכן נאמר כי בבית הסוהר מטופל המשיב בתחליף סם, והתנהגותו תקינה, אך לא נראה שחל שינוי בעמדותיו באשר להתנהגותו. אשר על כן, לטעמי יש לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את עונשו של המשיב על שבע שנות מאסר לריצוי בפועל; ואילולא חלוף הזמן והמדיניות שאין ממצים את הדין בערעורי מדינה, היה מקום להחמיר מזה משמעותית. כ"ז. סוף דבר: אציע לחברי שלא להיעתר לערעור המשיב, ולקבל את ערעור המדינה כאמור מעלה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ח' באב תשס"ז (23.7.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05118470_T07.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il