גרשון קרויזר נ. אנטשיל שוורץ

פסק-דין בתיק ע"א 1184/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1184/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערערים: 1. גרשון קרויזר 2. ליפא גלובינסקי נ ג ד המשיב: אנטשיל שוורץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ת.א. 1263/98 מיום 29.9.03 שניתן על ידי כבוד השופט ד' חשין תאריך הישיבה: כ' בתשרי התשס"ז (13.9.06) בשם המערערים: עו"ד דורון לנגה; עו"ד דניאל מ' דמביץ בשם המשיב: עו"ד שניאור ז' יפה; עו"ד אמנון פרוידמן פסק-דין השופטת ד' ברלינר: בשנת 1995 נקשרה שותפות בין המערערים למשיב בתיק זה לצורך רכישת קרקעות באזור הכפרים שריפת ומלחה בירושלים. המשיב הזרים לשותפות זו סך של 428,023 דולר, אלא שקרקעות לא זכה הוא לראות. המשיב הגיש תביעה נגד שותפיו (המערערים) לבית המשפט המחוזי בירושלים להשבת סכום השקעתו כשבפיו טענות שונות. בית המשפט קמא, (סגן הנשיא – כתוארו אז - ד' חשין) קבע כי המשיב לא הוטעה באשר לסיכון שבעסקה מסוג זה העומדת על הפרק, ואף לא ביחס לקיומו של חוזה חתום לרכישת 200 דונם, שהיה כביכול בידי המערערים עובר ליצירת השותפות, זאת מחד גיסא. מאידך גיסא קיבל את טענתו של המשיב כי המערערים הפרו חובות אמון ונאמנות כלפיו כאשר העבירו לידי מוכרי הקרקע הפוטנציאלים סכומי כסף גדולים, בניגוד לתנאי ההסכמים ביניהם לבין המוכרים וללא ידיעתו. משכך, הורה על השבה חלקית של הסכומים שהשקיע המשיב לידיו. על החלטה זו – הערעור בפנינו. 1. אלה העובדות הרלוונטיות: בשנים שקדמו להקמת השותפות היו המערערים שותפים לעסקאות נדל"ן כאשר המערער, גרשון קרויזר (להלן: "קרויזר" או "המערער 1") עוסק בייזום, ואילו המערער 2, ליפא גלובינסקי (להלן: "גלובינסקי" או "המערער 2") בפיננסים. בין המערערים למשיב, כולם נמנים על המגזר החרדי ולכך רלבנטיות בהמשך, נוצר קשר על רקע עסקאות קודמות שאין מקום לפרטן. היכרות זו הביאה ליצירת השותפות (שכללה את המערערים, המשיב ואדם נוסף), שמטרתה היתה כאמור לרכוש מקרקעין בלתי מוסדרים בבעלות ערבית, המצויים בדרום ירושלים, בין שכונת גילה לשכונת מלחה. במסגרת השותפות מסר המשיב למערערים סכום של 428,023$ לשם קיומן של שלוש עסקאות: האחת, לרכישת 25 דונם במחיר של 15,000$ לדונם, מסלים אמר עלי מחמוד (להלן: "סלים אמר"), המוכתר דאז של הכפר שריפת אשר הצהיר כי הוא זכאי להירשם כבעליה של הקרקע (להלן: "העסקה הראשונה"); השניה, לרכישת 200 דונם במחיר של 15,000$ לדונם, גם כן מסלים אמר, אשר טען, כך על פי ההסכם בין הצדדים, כי רכש את הקרקע מבהא אלדין עזאת סמיר דרוויש (להלן: "בהא דרוויש") אשר ייצג לטענתו את כל הבעלים היורשים של הקרקע (להלן: "העסקה השניה"); והשלישית לרכישת 100 דונם במחיר של 16,000$ לדונם, מבהא דרוויש עצמו, אחיו ואחותו, אשר הצהירו כי הם זכאים להירשם כבעליה של הקרקע (להלן: "העסקה השלישית"). 2. במסגרת ההסכמים שנחתמו בגין העסקה הראשונה והשניה, התחייב קרויזר, בעבורו ובנאמנות עבור שותפיו (ללא ציון שמם) להעביר למוכרי הקרקע כספים כדלקמן: במעמד חתימת ההסכם בגין העסקה הראשונה (להלן: "ההסכם הראשון"), ביום 28.9.95, שולמו לסלים אמר 60,000$. נקבע כי היתרה תשולם בתוך 30 יום ממועד רישום ראשון של הקרקע. במעמד חתימת ההסכם בגין העסקה השניה (להלן: "ההסכם השני"), ביום 25.10.95, שולמו לסלים אמר 25,000$. כמו כן נקבע כי הסכום המשלים את התמורה עד ל- 50% ממנה, יפקיד קרויזר בידי עו"ד מאמו, שערך את ההסכם, בעת שתאושר כשרות העסקה, ואת ה-50% הנותרים ישלם במועד מסירת החזקה. במסגרת ההסכם שנחתם בגין העסקה השלישית (להלן: "ההסכם השלישי"), התחייב קרויזר להעביר 25,000$ במועד החתימה, ביום 18.12.95 (אין קבלה על תשלומם). כן נקבע כי כנגד כל ייפוי כוח בלתי חוזר שימציאו המוכרים מיתר היורשים של הקרקע ישולמו להם 10,000$. סכום נוסף, שלא הוגדר, נקבע שישולם להם עם רישום הקונים במס רכוש והמצאת מפות חתומות ע"י השכנים והמוכתר. את היתרה היה על הקונים לשלם במעמד רישום הזכויות במקרקעין על שמם. 3. בנוסף לסכומים שהעביר קרויזר למוכרים במועדי חתימת ההסכמים כפי שסוכם בין הצדדים, העביר לדבריו גם את הסכומים הבאים: ביום 26.11.95, כחודש לאחר חתימת ההסכם השני, העביר קרויזר לסלים אמר סכום של 100,000$ על חשבון העסקה השניה; ביום 22.12.95, ארבעה ימים לאחר חתימת ההסכם השלישי, העביר לבהא דרוויש ואחיו 270,000$ על חשבון העסקה השלישית; ביום 18.2.96, כארבעה וחצי חודשים לאחר חתימת ההסכם הראשון, שילם קרויזר לסלים אמר 35,000$ על חשבון העסקה הראשונה; ביום 25.4.96 העביר לסלים אמר סכום של 180,000$ על חשבון העסקה הראשונה והשניה, שלאחריו הצהיר סלים אמר כי לא יבקש עוד כסף עד שאפשר יהיה לבצע רישום ראשון; ביום 10.11.96 שילם קרויזר לסלים אמר 45,000$ נוספים, עבור העסקה השניה (להלן: "העברות הכספים הנוספות"). העברות הכספים הנוספות, או חלקן לפחות, עומדות בדיעבד במוקד המחלוקת בתיק זה. 4. ביום 9.6.96, לבקשתו של המשיב, חתם המערער 2 על קבלה אשר פרטה את כל הסכומים שהעביר המשיב למערערים, ובסך הכל 428,023$. ביום 23.6.96 חתמו המערערים והשותף הנוסף על הסכם עם מר בני כהן, לפיו היה על כהן להביא לאיתור בעלי המקרקעין ולהביא לרכישתם על ידי השותפים. בתמורה, אמור היה בני כהן לקבל 6% מהזכויות הנרכשות וכן ההפרש שעד למחיר של 20,000$ לדונם. 5. כשנה לאחר חתימת ההסכם השלישי, פנה המשיב למר א' פישר, איש עסקים המשקיע גם בנדל"ן, והציע לו להצטרף לעסקת המקרקעין במלחה, או לרכוש בה דונם במחיר 150,000$. פישר פנה לעו"ד בשם גדעון יפת, על מנת שיבדוק עבורו את העסקה השניה. בחוות הדעת שהגיש עו"ד יפת לפישר כתב כי "... אינני רואה כל בסיס חוקי לעסקה זו, הן מבחינת זיהוי המקום והן מבחינת הבעלות. אין סיכוי לרשום עסקה זו בטאבו ולדעתי הפתרון היחידי של מר קרויזר הוא לתבוע את המוכר (עמר)..." (סעיף 5 לנספח לתצהיר עדות ראשית של המשיב). חוות דעת זו היוותה את יריית הפתיחה בתביעה הנוכחית. ביום 13.4.97 הוגש למס שבח תצהיר על ביטול מכירה של העסקה השניה. בתצהיר נאמר כי קרויזר שילם לסלים אמר 40,000$, וכי ההסכם בוטל מאחר ש"המוכר אינו הבעלים של הקרקע ואין לו כל סמכות למוכרה. המוכר נעלם לשטח האוטונומיה (כנראה)" (במקור). 6. כשנתיים לאחר יצירת השותפות, וכשבועיים לאחר הגשת תצהיר ביטול המכירה למס שבח, ביום 1.5.97, פנה המשיב למערערים בדרישה כי יערכו מסמך המפרט את תנאי השותפות, זאת לאור הצעתו של פישר כי רצוי שתהיה בידיו ניירת לעת מצוא אם יזדקק לתביעה משפטית (סע' 4.4 לתצהיר עדות ראשית של המשיב). המערערים ערכו הסכם כאמור (להלן: "הסכם השותפות"). כמו כן נכללה בניירת קבלה על התשלומים ששילם המשיב. בין היתר נאמר בהסכם השותפות כי "השותפים הנ"ל מצהירים שבתאריך הנ"ל העסק מתקדם ועדיין כבר נמצא בידם חוזה על 200 דונם שטח ערבי וכבר נמצא בידם מפות על 200 דונם ושכבר היה מודד בשטח ושהעריה מעוניינת שיהודים ירכשו את הקרקעות הנ"ל בכדי לאשר לבניה" (סע' ח' להסכם השותפות). קודם להסכם זה, לא נחתם הסכם שותפות בין הצדדים, והמשיב העביר את הכספים האמורים למערערים מתוך אמון מלא בהם, לדבריו, כך מקובל במגזר החרדי אליו משתייכים כאמור כל הצדדים (סע' 6.2 לתצהיר המשיב מיום 12.3.99). עד להגשת הערעור לא הצליחו המערערים לרשום את הקרקעות נשוא ההסכמים. ההליך בבית המשפט קמא 7. תמצית טענות המשיב בפני בית המשפט קמא היתה כי הוא התקשר עם המערערים בעקבות מצג שווא שהציגו לו, לפיו יש בידיהם חוזה חתום לרכישת שטח של 200 דונם קרקע ערבית (הקרקעות נשוא ההסכם השני), תוך ניצול תמימותו וחוסר ניסיונו. בגין אותו מצג שווא העביר למערערים כספים שונים, בסך כולל של 430,000$, לאחר שהבין מהמערערים כי הסיכון הכרוך בעסקה אינו רב. על קיומם של ההסכמים הראשון והשלישי כלל לא ידע, ובכלל, לא היה שותף לסוד העניינים, לא נכח בפגישות עם צדדים שלישיים ולא נזכר בכל המסמכים הקשורים לעסקאות השונות, ובעיקר, לא צורף לפגישה עם עורך הדין עזריאל, עורך ההסכם הראשון, אשר הסביר מה הם הסיכונים העצומים הכרוכים בביצוע עסקאות מסוג זה. במהלך הדיון בבית המשפט קמא ובסיכומים שהגיש לבית המשפט, העלה המשיב גם את הטענה כי במהלך השותפות, נהגו כלפיו המערערים בחוסר תום לב, תוך הפרת חובות אמון, בכך שלא דיווחו לו על הנעשה בכספי הנאמנות, והוציאו סכומים הגבוהים עשרות מונים מהסכומים להם התחייבו מלכתחילה (סע' 6.19 לסיכומי המשיב). 8. המערערים טענו, כי המשיב הבין היטב כי הוא משקיע בעסקה בעלת פוטנציאל רווח עצום, ולכן, גם בעלת סיכון רב. אין להעלות על הדעת, כך טענו, כי המשיב היה משקיע סכום כה רב מכספו מבלי לברר את פרטי העסקה ואת הסיכויים והסיכונים הטמונים בה. החברות בשותפות היא "לטוב ולרע", שעל כן לא זכאי המשיב להחזר כספי השקעתו כאשר לרוע המזל – הסיכון ולא הסיכוי הוא שהתממש. כן טענו כי המשיב ידע שנחתמו גם הסכמים לרכישת קרקעות נוספות. עוד טענו כי המשיב אינו "תמים ונעדר ניסיון עסקי" כפי שניסה להציג עצמו, אלא מנהל ותיק ובעל ניסיון, שעסק, מעצם תפקידו כמנהל "מוסדות סאטמר" בישראל, בענייני ניהול ובענייני כספים בעלי היקף גדול, והיה גם מעורב בעסקאות נדל"ן רבות. היעדרותו מפגישות שקיימו המערערים עם גורמים שונים הקשורים לעסקאות, לרבות הפגישה עם עורך הדין בה הסביר את הסיכונים הטמונים בביצוע עסקאות מסוג זה, נבעה מבחירתו שלו להישאר מאחורי הקלעים ולא להיחשף. לעניין טענת המשיב כי המערערים הפרו כלפיו את חובת תום הלב השיבו המערערים כי המשיב הוא שנהג בחוסר תום לב כשהחתים אותם, זמן רב לאחר שנוצרה השותפות, על הסכם המסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים, במטרה להגיש את תביעתו לבית המשפט. הם מצדם, ומתוך אמונם בו, הסכימו לחתום על הסכם מאוחר כזה, וכן הסכימו לחתום, לבקשתו, על אישור קבלת הכספים ממנו, על אף שעבר זמן רב מיום קבלתם. לעניין חובת הנאמנות טענו המערערים כי בין השותפים קיימים יחסי שותפות, ולא יחסי נאמן-נהנה (מלבד לעניין העסקאות לרכישת הקרקעות שבוצעו בנאמנות על ידי קרויזר עבור השותפות, עניין אשר לגביו אין מחלוקת ולא נשמעה טענה כי הופרה חובת הנאמנות באשר להחזקה בזכויות לפי הסכמי הרכישה). שותף המנהל את ענייני השותפות חב חובות אמון לשותפות אך אין לו יחסי נאמן-נהנה עם שותפיו, ולפיכך דיני הנאמנות אינן רלוונטיים לעניין (סע' 80 לסיכומי המערערים). מעבר לכך, בין אם מדובר ביחסי נאמנות ובין אם מדובר ביחסי שותפות, הוכח במהלך המשפט, כי המשיב היה מעורב בכל פעולות השותפות, ידע עליהן ואף הסכים להן, וכן ידע והסכים לכל התשלומים ששלמה השותפות. גם אם יש להניח, לטובתו של המשיב, כי הסתמך רק על המצג לפיו נכרתה עסקה לרכישת קרקעות בשטח של 200 דונם, לא ידע מה הוא הסיכון הטמון בעסקה ולא ידע דבר על הסכמים אחרים, הרי שאין בכך כדי לסייע לו – חובת תום הלב אינה מאפשרת למשיב, כמשקיע, "לעצום עיניו" מלבדוק את הסיכונים הטמונים בעסקי השותפות אליה נכנס (סע' 80-81 לסיכומי המערערים). כפי שיובהר להלן, מעבר להכרעה העובדתית והמשפטית באשר לטענותיהם של המערערים בנושא הנאמנות – החשיבות היא בעצם העובדה שהמערערים התמודדו עם טענה זו והעלו טענותיהם. המשמעות תובהר בהמשך. 9. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכח בפניו שמערערים הציגו בפני המשיב מצג לפיו יש בידיהם חוזה חתום על 200 דונם שאין בו כל בעיה. המשיב כבר סיים להעביר לידי המערערים את כל סכום השקעתו במועד עריכת ההסכם השני, וגם חוות הדעת של עו"ד עזריאל, אשר התנגד לחתימת ההסכם השני, היתה מאוחרת להתקשרות בין הצדדים. בית המשפט אף קבע כי אין בתוכנו של הסכם השותפות, אשר נחתם רק שנתיים לאחר שקמה השותפות בפועל, ולאחר שנתקבלה חוות דעת של עו"ד יפת שקבעה כי אין כל בסיס חוקי לעסקה ואין סיכוי לרשום אותה בטאבו, ולמעשה הוכן על מנת להכין ניירת לשם הגשת תביעה נגד המערערים, כדי להוכיח כי הוצג מצג כאמור. עוד השתכנע בית המשפט כי המשיב מודע היה לסיכון הטמון בעסקה כגון דא – הוא ידע את מחיריהן הנמוך יחסית של קרקעות ערביות, ידע כי מדובר ברווחים עצומים, ולפיכך יכול היה לגזור מכך את הסיכון הכרוך בעסקאות בהן: "הסבריו של התובע לא שכנעוני כי השקיע סכום כה נכבד לגביו, כ-430,000$, מבלי לדעת את מחירן של קרקעות ערביות, וכפועל יוצא מכך גם את הסיכון הכרוך בעסקאות בקרקעות אלה" (עמ' 8 לפסק הדין). עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת המשיב, כי המערערים שילמו סכומים הגבוהים עשרות מונים מהסכומים להם התחייבו מלכתחילה ובכך חרגו מן הסביר. התשלומים על פי ההסכמים הם התשלומים הסבירים בנסיבות מקרה זה וכל חריגה מהם צריכה להיות מוסברת ומוצדקת (עמ' 11-12 לפסק הדין). קרויזר, אשר העיד על עצמו כבעל ניסיון רב בעסקאות מסוג זה, המתאפיינות בסיכון גבוה, צריך היה, ביחד עם המערער 2, לנהוג משנה זהירות בעסקאות בהן מושם כסף "על קרן הצבי", ולא לשלם סכום הגדול פי ששה מן הסכום המתחייב על פי ההסכמים, בניגוד להמלצת עורכי הדין המעורבים ומבלי שמוכרי הקרקע קיימו את התחייבויותיהם על פי ההסכמים. באשר לטענת המשיבים כי המערער ידע על העברת הסכומים הנוספים קבע בית המשפט כי מדובר בטענת הגנה, הנטל להוכחתה מוטל על המערערים, והם לא הרימו נטל זה. הראיה היחידה שהובאה לעניין זה היא עדותו של קרויזר, אשר מולה עומדת מילתו של המשיב. כיוון שכך, לא הוטו כפות המאזניים לטובתם. משלא הוכחה ידיעת המשיב על העברות הכספים הללו, ועל בסיס הקביעה כי המערערים נהגו בחוסר אחריות, חוסר זהירות ובחוסר סבירות, פסק בית המשפט כי על המערערים להשיב לתובע את "סכום השקעתו שירד לטמיון במסגרת התשלומים החריגים האלה" (עמ' 13 לפסק הדין), על פי החישוב שערך בית המשפט קמא מגיע הסכום ל- 391,323$. הטענות בערעור 10. בהודעת ערעור ממוקדת ובהירה מעלים המערערים שלוש טענות חלופיות: טענתם האחת של המערערים היתה כי הורתה ולידתה של השותפות במצג שווא שהוצג בפניו ואשר בעקבותיו התקשר עם המערערים. הטענה בדבר אי ידיעתו על העברות הכספים הנוספות לא נזכרה בכתב התביעה, והופיעה לראשונה, ורק במרומז, בסיכומיו של המשיב. לפיכך, טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, וממילא לא היה מקום להפוך אותה למסד עליו נשען פסק דינו של בית המשפט קמא. השניה, כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי נטל ההוכחה לאי ידיעתו של המשיב על העברות הכספים הנוספות מוטל על המערערים. הטענה העובדתית כי לא ידע על העברות הכספים הנוספות היא הבסיס עליו נשענת טענתו המשפטית של המשיב כי הופרה כלפיו חובת הנאמנות, וממילא הנטל עליו. משהיו כפות המאזניים מעוינות בסוגיה זו, הרי שהמשיב לא הרים את הנטל ודינה של תביעתו להידחות. טענתם השלישית של המערערים היא כי חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט קמא מלמד כי המשיב ידע על העברות הכספים הנוספות ואישר אותן. מכאן שלא הופרה חובת נאמנות. 11. את השגותיהם של המערערים ניתן "לקטלג" באופן ברור ומובחן כטענות במישור הדיוני, ראייתי ועובדתי-מהותי. הטענה הראשונה – העדרה של התייחסות לסוגיית הכספים הנוספים בכתב התביעה – היא במישור הדיוני; הטענה השניה – נטל השכנוע – במישור דיני הראיות; הטענה השלישית – בפועל הוכח כי המשיב ידע על ההעברות – היא במישור העובדתי מהותי. בדיון שבפנינו התמקדו המערערים בשתי הטענות הראשונות, ושמא לא בכדי. שהרי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות, במיוחד כאלה הנשענות על ממצאי מהימנות. להלן אתייחס לטענות על פי סדרן, במידה ובהיקף המתבקשים. עיתוי העלאת הטענה בדבר העברות הכספים הנוספות 12. כפי שנאמר לעיל – מלינים המערערים על כך ש"לא רק שהורחבה החזית שלא כדין", אלא שבפועל אף לא היה למערערים יומם להשמעת טענותיהם לגופה של טענת אי הידיעה על הפעולות המאוחרות (סע' 7א להודעת הערעור). עיון בפרוטוקול, בחקירות העדים ובסיכומים מצביע על כך כי אין מקום לקבלת הערעור על בסיס טענה זו. אכן, בכתב התביעה אין התייחסות מפורשת לסוגיית הכספים הנוספים. אולם, לאורך הדרך היא עלתה פעמים רבות על שולחן הדיונים, המערערים התמודדו עמה. יתרה מזו – הסוגיה הועלתה על הפרק דווקא על ידי קרויזר ומיוזמתו, כפי שיפורט להלן. 13. במהלך פירוט השתלשלות האירועים במסגרת העסקה השניה וחתימת ההסכם בגינה, סיפר קרויזר כי העביר לסלים אמר סכום כסף הנוסף על הסכום אותו התחייב להעביר על פי ההסכם עמו: "כחודש לאחר חתימת ההסכם השני פנה אלי סלים אמר וביקש לשלם לו סכומים נוספים על חשבון התמורה... גם זו הפעם התייעצתי עם שותפי (שוורץ, בלוי וליפא) ובעיצה אחת עימם, ובמטרה לשמור על הקשר עם סלים אמר, החלטנו לשלם לו את הסכום הנוסף..." (סעיף 21 לתצהיר עדות ראשית של קרויזר). גם במסגרת העסקה השלישית (המשך התצהיר), הועברו לבהא דרוויש ואחיו כספים החורגים מהסכום הקבוע בהסכם בגין עסקה זו: "ארבעה ימים לאחר מכן, ביום 22.2.95, שילמנו (שוורץ, בלוי, ליפא ואנוכי) למוכרים לפי דרישתם סכום נוסף בסך השווה ל- 270,000$..." (סעיף 27 לתצהיר הנ"ל). ובהמשך: "גם לאחר חתימת ההסכמים המשכנו (שוורץ, בלוי, ליפא ואנוכי) "להזרים" לסלים אמר, עבור המוכרים, כספים נוספים בסכום כולל של 260,000$..." (סעיף 28 לתצהיר הנ"ל). כפי שעולה מן הציטוטים דלעיל – במקביל לעצם העלאת הסוגיה התייחס קרויזר מיד גם לידיעתו של המשיב: התייעצתי עם שותפי: שוורץ (המשיב – ד.ב.) בלוי וליפא; שילמנו: שוורץ בלוי ליפא ואנוכי; המשכנו להזרים (שוורץ בלוי ליפא ואנוכי). קרויזר מייחס איפוא למשיב מעורבות פעילה בתהליך לכל אורכו – התייעצות, תשלום, המשך תשלום. על רקע זה לא ברור על מה מלין קרויזר כאשר הכפפה הורמה, והמשיב הכחיש את גרסתו באשר לידיעתו, ההתייעצות עמו וכו'. בערעור טען אמנם קרויזר כי העלה את סוגיית העברות הכספים הנוספות על מנת להמחיש כי הושקעו מאמצים בלתי נלאים "בכדי להביא את העסקאות לידי גמר", אלא שטענה זו אינה יכולה לשנות את התמונה. למן הרגע שבו הציב את הנתון על המפה – הרי הוא קיים ויש לו נפקות לאורך כל הדרך בכל הקשר רלוונטי, וראה לעניין זה ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 133: "ככלל, ראיה שהוגשה לבית המשפט – ואין חשיבות לזהותו של מי שהגישה – הופכת להיות "ראיה במשפט": כל צד לדיון רשאי להסתמך עליה, ככל שהדבר נחוץ לעניינו; ואין להטיל על בית המשפט מגבלה כלשהי באשר לשימוש בה" (שם, בעמ' 151). מכל מקום וודאי לא ניתן לדבר על כך שיומם של המערערים בבית המשפט לא ניתן להם בנסיבות אלה. 14. מעניין לעניין באותו עניין - כבר בתחילת הדיון בפני בית המשפט קמא, גָדר בא כוח המשיב את המחלוקת גם סביב עניין העברות הכספים: "המחלוקת היא מה נעשה בכסף. המחלוקת שהם לקחו את הכסף ברשלנות רבתית, הפכו את זה לקזינו. כך לא עושים בכספי נאמנות..." (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון). למשיב, כמו למערערים שהעלו את הנושא, היה ברור כי מדובר בסוגיה רלוונטית ומרכזית, המהווה סלע מחלוקת, ושההכרעה בה עשויה להכתיב את התוצאה שעל כן התייחס המשיב לגרסתו של קרויזר בתצהירו (כפי שהובאה לעיל). המשיב ציין שלא היה מעורב בפעולותיהם של המערערים, תוך שהוא מתייחס ישירות אף לאמור בתצהיר לעיל: "לא הייתי מעורב. ראיתי את התצהירים שלהם, מה שהם כותבים שהם דיווחו לי, זה שקר וכזב. לא ידעתי מחירים. לא ידעתי שמות" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון). ובהמשך, כשנשאל האם ידע כמה כסף שולם עבור הקרקע השיב: "אמרתי זאת בעבר, לא הייתי בכלל מעורב בנושאים האלה. התשובה היא – לא". קרויזר עומת במהלך חקירתו הנגדית עם נושא התשלומים הנוספים על שני היבטיו: הן ידיעתו (או אי ידיעתו) של המשיב והן הסבירות שבהזרמת כספים נוספים ללא התקדמות של ממש בתהליך מצד המוכרים: "ש. אני אומר לך, ששוורץ בכלל לא ידע שהעברת את הדונמים האלה, לא היה ולא נברא, פשוט משתמש בכספם של אחרים להעשיר את עצמך. נכון או לא נכון? ת. לא דובים ולא יער..." (עמ' 34 לפרוטוקול). ובהמשך, בנוגע לנושא העברות הכספים: "ש. אתה רואה בן אדם שיש לך ספק באמינותו, ואתה מזרים לו כספים בשביל המוכרים שהם ניצבים לפניך? ת. בטח. הם מביאים עוד אנשים, מירדן, מפה. אחרת העסק ימות. צריך כל הזמן לשלם..." (עמ' 35-36 לפרוטוקול). 15. שני ההיבטים של סוגית התשלומים הנוספים עלה במפורש גם בחקירתו הנגדית של עו"ד עזריאל, אשר ערך את ההסכמים הראשון והשלישי, והעיד מטעמם של המערערים לעניין הסבירות: "ש. אתה המלצת לרוכשים לשלם סכום כסף למוכר על סמך המסמכים שהובאו לך? ת. המלצתי להם לשלם סכום קטן כפי שמופיע, זה בדר"כ בלי תשלום סכום מינימלי אין חוזה בכלל. ההמלצה שלי היתה רק אחרי שהם הבינו את הסיכון, קיבלו על עצמם, הבינו שהכסף הזה "מושם על קרן הצבי". אחרי שהסברתי להם את כל זה תוך שימוש בביטוי הזה. ... ש. האם יעצת להם איזה סכום לתת? ת. לא שאני יעצתי. הם כשדיברו איתי ואמרו שהוא דורש כך, ואמרתי להם שזה גבוה מדי שאסור לכם לתת את הסכום הזה, זה היה כמעט פי 3 ממה שכתוב בהסכם... ... ש. בהסכם השלישי (נספח יז לתצהיר קרויזר) הועברו מאות אלפי דולרים... אתה ידעת על כך? ת. לא. ש. ... לאחר שכבר ברור היה לנו מי המוכרים שמקבלים את הכסף בסעיף 27 שולם להם כסף. אני שואל האם היה הגיון כפי המסופר בסעיף 28 לחזר שוב אחרי מר סלים ולשלם לו עבור המוכרים עוד 260,000 דולר ולא לשלם למוכרים שבסעיף 27. ת. אני לא יודע על כך... (עמ' 45-46 לפרוטוקול). ולעניין הידיעה: עו"ד עזריאל מציין כי לא הכיר כלל את המשיב, ולא ידע כי הוא שותף לעסקה: "ש. אתה מכיר את מר שוורץ? מר שוורץ שנוכח פה? ת. לא. ... ש. בנסיונך כי רב הוא בתחום כאשר מדובר בעסקה כ"כ מסובכת האם נהנים של נאמן או מי מטעמם עו"ד של הנהנה פונה אליך לקבל הסבר על עסקה ספקולטיבית? ת. בלי ספק. עובדה שהשניים שהיו איתו (ליפא ובלוי) שאלו הרבה שאלות ויותר מזה הזמנתי אותם לשיחה ללא הצד השני. הבהרתי להם פעם נוספת את מהות הסכנה והתשלום של והמהות תשלום המקדמה שמשמעותה הנחת כספם על קרן הצבי" (עמ' 47-48 לפרוטוקול). העובדה, שמי שערך שנים מתוך ההסכמים הרלוונטיים לא ידע כלל על קיומו של המשיב, עולה בקנה אחד עם טענתו של זה האחרון כי הוא לא דווח על הזרמת הכספים ולא התייעצו עמו. על פני הדברים לא היתה כל סיבה מדוע לא יזכה המשיב לאותו יחס שלו זכו השותפים הנוספים, קרי הזמנה לשיחה נוספת כדי להעמידם על הסכנה שבהשקעת הכסף וכיו"ב כפי שהעיד עו"ד עזריאל. 16. האמור לעיל אינו מותיר שום ספק באשר למודעותם של המערערים על כך שסוגיית התשלומים הנוספים על שני רבדיה, היא חלק מהותי מעילת התביעה. הסיכומים סותמים את הגולל סופית על כל טענה עובדתית בכיוון זה. המשיב בסיכומיו התייחס לסוגיה בהרחבה, וסעיפים רבים עוסקים בכך. על קצה המזלג ורק לשם המחשה: "הנתבעים טענו כי לאורכה של כל הדרך פעלו הם כנאמנים עבור התובע. כפי שהוכח, הנתבעים הפרו את חובות הנאמנות המוטלות עליהם על פי דיני הנאמנות" (סע' 6.8 לסיכומיו של המשיב). המשיב ממשיך ומפרט כי לא הוצג לו דיווח כלשהו במהלך כל תקופת השותפות (סע' 6.8 ואילך לסיכומי המשיב) תוך שהוא מפנה לאסמכתאות מתוך דיני הנאמנות והשותפות, ואף מעלה מפורשות את הטענה כי העברות הכספים הנוספות היו לא סבירות, ומהוות הפרה של חובות האמון שהמערערים חבו כלפיו: "והגם שעורך הדין ממליץ להם ללקוחותיו כי ישלמו סכום קטן בלבד בתחילתה של דרך, הוא – עורך הדין של הנתבעים אף לא ידע כי אלו – בניגוד לעצתו שילמו מאות אלפי דולרים..." (סע' 2.14 לסיכומי המשיב). וכן: "אין כל ספק כי לאור האמור לעיל פעלו הנתבעים בצורה שאינה סבירה, התקשרו בהסכמים בניגוד גמור לחוות דעתו של עורך דינם והוציאו, לטענתם, סכומים הגבוהים עשרות מונים מהסכומים להם התחייבו מלכתחילה" (סע' 6.20 לסיכומי המשיב). 17. משהועלו הטענות שעניינן הזרמת הכספים הנוספים בצורה חדה, ברורה ומפורשת בסיכומי המשיב – ניתן היה לצפות כי לפחות במועד זה, אם לא קודם לכן (כשהועלתה הסוגיה במהלך הדיון) יזעקו המערערים וימחו כנגד הרחבת החזית, אי מתן הזדמנות להתמודד עם טענה חדשה וכיו"ב (כפי שנטען בהודעת הערעור). בפועל – לא התנגדו המערערים ושתיקה כהודאה דמיא. במיוחד כך כאשר לגבי טענות אחרות שהעלה המשיב, לדעתם לראשונה, הקפידו לציין זאת ולהתנגד לכך- ר' למשל סע' 57 לסיכומי המערערים בבית המשפט קמא- בהתייחס לטענתו של המשיב כי הוא היחיד שהשקיע כספים בשותפות. יתרה מכך – המערערים התייחסו אל הטענות בפירוט רב (ר' סע' 78 ואילך לסיכומי המערערים). עמדתם של המערערים בסיכומיהם היתה כי על בית המשפט לקבל את טענתם העובדתית באשר לידיעתו ומעורבותו של המשיב בהזרמת הכספים (בהבדל ממחאה על כך שנושא זה "צץ" רק בסיכומים): "... כפי שהוכח במשפט, התובע היה מעורב בכל פעילות השותפות, הוא ידע והסכים לכל ההסכמים שנחתמו, הוא ידע על כל חוות-הדעת המשפטיות, הוא ידע והסכים, עד שנתגלעה המחלוקת, לכל התשלומים, לרבות אלו ששולמו (משיקולים עסקיים) שלא על דעת היועצים המשפטיים, ולפיכך אין מבחינת דיני הנאמנות פסול כלשהו בפעילות הנתבעים..." (סע' 80 לסיכומי המערערים) (ההדגשה אינה במקור – ד.ב.). הפן המשפטי 18. קו הפעולה שבו נקטו המערערים כמפורט לעיל, מצביע על כך שלא נפלה שגגה מעם בית משפט קמא כאשר בחן את סוגית התשלומים הנוספים לגופה, וקבע מה שקבע. הכלל הוא כי: "כאשר חורג בעל דין ממסגרת הפלוגתאות ללא מחאה מטעם הצד שכנגד, חל הכלל בדבר "שינוי חזית", שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתאות או הורחבו פלוגתאות" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2003), 79). ובספרו של הש' זוסמן: "במידה שבעלי הדין הביאו ראיות להוכחת דבר או לסתירתו, הרי בעצם מעשה זה הראו, כי הדבר שביקשו להוכיח או לסתור שנוי במחלוקת ביניהם וטעון פתרונו במשפט, אף אם לא נטען בפירוש, שאם לא כן, מה להם ראיות אלה שהביאו? נתבע שניהל את המשפט כך, לא תשמע לאחר מכן מפיו הטענה, שבית המשפט דן בעילה שלא נטענה בכתב התביעה. משנטל חלק בדיון בטענה כזאת, על ידי שחקר את עדי התובע והביא אף עדי הזמה, נחשב כמסכים לכך, שבית המשפט יסטה מכתב התביעה וידון בענין כמו שהוא עולה מהבאת הראיות (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירושלים, תשנ"ה) עמ' 153). וכפי שקבע בית משפט זה: "... אם הסכימו הצדדים במפורש או מכללא לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות - בין שנתעלמו מטענה שנטענה בהם ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם - לא ישמש הנימוק הפורמאלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון. אין נפקא מינה, מיהו הצד ששינה את חזית. אולם צריך בית המשפט להיות משוכנע, שהצדדים אמנם הסכימו לשינוי החזית בין בפירוש ובין מכללא" (ע"א 744/81 שר לסלו (שר ובניו השוזר) נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(2) 472, 474). הדברים מדברים בעד עצמם, ונפקותם לענייננו – אינה טעונה הבהרה. האמור לעיל הוא לעניין ניהול הדיון. ובאשר לסיכומים: "הועלתה טענה לראשונה בסיכומים – לא ישעה לה בית המשפט אלא אם כן נמנע בעל הדין שכנגד מלעורר התנגדותו לטענה בסיכומים" (י' זוסמן, בעמ' 512-513, ה"ש 215). וכן: "... דא עקא, כי מחדל זה של בא-כוח המשיבה נתרפא בכך כי בא-כוח המערערת לא התנגד להעלאת טענת הפטור האמורה בשלב הסיכומים, כשהתנגדות כזאת לא נמנעה מבא-כוח המערערת, אם כי היה ראשון המסכמים (מאחר שהמשיבה לא הביאה ראיות), כשם שלא ביקש מבית המשפט להרשות לו להשיב לעניין זה על-פי תקנה 159(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי" (ע"א 685/81 ליסנסס וג'נרל חברה לבטוח בע"מ נ' בורכרד ליינס בע"מ, פ"ד לח(3) 421, 427). 19. ובגדר למעלה מן הנדרש: אפילו הייתי אומרת כי הטענה בדבר הפרת חובות הנאמנות טענה חדשה היא, גם אז יכול היה בית המשפט להידרש לה, שכן אין מדובר בעילת תביעה חדשה, אלא במסקנה משפטית העולה ממסכת העובדות (וראה לעניין זה ע"א 264/74 שושנה צפריר נ' אליעזר ויהודה מורגנשטרן, פ"ד כח(2) 668; י' זוסמן, לעיל, בעמ' 136, ה"ש 147). ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן זקס, פ"ד נב(2) 214, בהקשר דומה נאמר כדלקמן: "מכל מקום, גם אם נאמר שטענת ההתרשלות, טענה משפטית חדשה הייתה, גם אז לא הייתה כל מניעה להיזקק לה. לא עילת תביעה חדשה העלה כאן המשיב כי אם טענה משפטית חדשה ובכך לא היה שום פסול (ע"א 271/75 פ' שושן נ' ד' שושן ואח' [5], בעמ' 476 וכן בג"ץ 351/88 הנ"ל [4], בעמ' 445). מסקנה משפטית איננה עילת תביעה וממילא לא הייתה חובה לטעון אותה בכתב-התביעה. במקרה מסוים אף נטענה טענה משפטית מסוימת לראשונה בפני בית-המשפט העליון, אחרי שהעניין נדון בשתי ערכאות קודמות. בית-המשפט לא נמנע מלדון בטענה החדשה, בקובעו כי "לפי תקנה 423 [כיום תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 – י' ג'], מוסמך בית-משפט זה לפסוק את אשר צריך היה להיפסק אילו נטענו הטענות המשפטיות כדבעי" (ע"א 120/70 חברת גן החיות תל-אביב נ' קליינמן [6], בעמ' 643)" (שם, בעמ' 220). לענייננו, הטענה כי המערערים נהגו כלפיו בחוסר תום לב והפרו את חובת הנאמנות נמצאת בגדרה של התביעה שהגיש המשיב כנגד המערערים. כפי שהוסבר לעיל, מסכת העובדות שכוננה אותה נפרשה בפני בית המשפט באופן רחב במהלך הדיונים שהתקיימו בו ובסיכומים, ולצדדים היתה מלוא ההזדמנות להתמודד עמה. משכך – אין לנעול את הדלת בפני פרשנות משפטית הנובעת מאותה מסכת עובדתית: "הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות, אך גם כלפי טענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון, אולם כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרוסים בפני בית-המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה (ע"א 271/75 שושן נ' שושן [10], בעמ' 476; ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף [11], בעמ' 658). המערערת לא הוסיפה עובדות, אלא טענה למשמעותן המשפטית-פרשנית בלבד, ולכן אין למנוע ממנה העלאת טענה זו (השוו רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים [12], בעמ' 789), בייחוד לאור העובדה כי לצדדים הייתה הזדמנות להתמודד אתה והם עשו כך (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 117). 20. סוף דבר לעניין הטענה הראשונה – מכל זוית ראיה שהעניין יבחן – דינה של הטענה להידחות. נושא התשלומים הנוספים הועלה כבר בשלב הראשון והועמד בגדר המחלוקת. הצדדים התייחסו אליו והביאו ראיות לגביו. בהמשך התייחסו אליו בהרחבה גם בסיכומים. לאורך כל הדרך לא התנגדו המערערים למה שהם מכנים כעת כהרחבת חזית. ועל כל אלה: מדובר בפרשנות משפטית למסכת עובדתית אותה ניתן להעלות בכל שלב. נטל ההוכחה 21. גדר המחלוקת בנושא זה הוא כדלקמן: לטענת המערערים, גם תשלום שנעשה בחוסר סבירות אינו בהכרח פסול. רק אי הסכמתו של המשיב לתשלומים הנוספים הופכת אותה לפעולה ברת תביעה. משכך – אי ההסכמה היה יסוד בתביעתו של המשיב והיה עליו להוכיח אותו "כחלק אינטגרלי מן העובדות המוכיחות את טענת הפרת חובת הנאמנות" (סע' 42 להודעת הערעור). אכן מדובר בטענה בעלת אופי שלילי – אולם גם עובדה זו אינה מסירה מעל התובע (המשיב) את החובה להוכחתה. משום כך גם היה עליו נטל הבאת הראיה (הנטל המשני) והיה עליו להתחיל בהבאת הראיות בנושא זה. ומה שחשוב מכך – כפות מאזניים מעוינות מצביעות על כך כי הוא לא הרים את הנטל, ויש לדחות תביעתו. המשיב טען כי חל במקרה זה הכלל הבסיסי לפיו המוציא מחברו עליו הראיה. לא היתה מחלוקת כי המערערים קבלו את הסכום שמדובר בו מהמשיב. הטענה כי שילמו את הכספים בידיעת המשיב, היא על כן טענת הגנה. בתור שכזו – הנטל להוכחתה מוטל על הטוען אותה. וריאציה נוספת על אותו רעיון מצויה בטענתו החילופית של המשיב ולפיה מדובר בטענה של "הודאה והדחה", שאף היא מעבירה את נטל הראיה. 22. יכולתי לפטור עצמי באמירה, כי כל סוגיית נטל הראיה (כשם גנרי כולל) היא תיאורטית ואין לה משמעות משום שבפועל קבע בית המשפט כי מדובר בתשלומים לא סבירים עליהם לא ידע המשיב ואותם לא אישר. קביעתו של בית משפט קמא אינה מצטמצמת רק לאותו משפט בודד עליו מסתמכים המערערים, לעניין העדרה של ראיה המטה את כפות המאזניים לטובתם. פסק הדין מכיל אמירות נוספות המצביעות על כך שבית המשפט קיבל את גרסתו העובדתית של המשיב לעניין אי הסבירות ואי ידיעתו של המשיב על התשלומים הנוספים, וקבע זאת כממצא פוזיטיבי. כך למשל אומר בית המשפט חד משמעית כי: "הנתבעים מבקשים להסביר את התנהגותם בטענה כי שיקולים עסקיים הם שחייבו את התשלומים, אף אם בדיעבד ייתכן שחלקם היו שגויים, וכי התובע ידע עליהם ואף אישר אותם. אין בידי לקבל את שתי הטענות.." (עמ' 11 לפסק הדין). וכי מה היא אמירה זו אם לא קבלה פוזיטיבית של גרסת המשיב לעניין אי ידיעתו. ודוק: בית המשפט הבחין היטב בין חלקיה השונים של טענת המשיב – דחה את טענתו באשר ל"מצג" הפתיחה וקיבל כאמור את טענתו באשר להמשך הדרך. משכך – גם אם על המשיב המלאכה להרים את נטל השכנוע, קרי הנטל המרכזי, הוא עמד במשימה והוכיח את ידיעתו. 23. רק משום שהמערערים יחסו לכך חשיבות אדרש בקצרה גם לפן העיוני של הסוגיה. "... הכלל הוא שנטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט. פרופסור א הרנון אומר בהקשר זה בספרו דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 200: "העקרון הוא, כי כל בעל-דין, הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי. הותנה פעלו של דין מהותי בקיומה של עובדה כלשהי, הרי המבקש את עזרת בית המשפט בהסתמך על אותו דין, חייב לשכנע כי עובדה זו אמנם קיימת". ראה גם י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשנ"א) 854-855; וכן ,r. Cross on evidence (1990.th ed., by c. Tapper 7' London) 120-123. כך גם קבע השופט זוסמן בע"א 642/61 טפר נ' מרלה [11], בעמ' 1004-1005: "תובע המביא דברו לפני בית המשפט מבקש לזכות ביתרון או בהנאה שנקבעו ­לטובתו - בהלכה פלונית מהלכות המשפט המהותי. תוצאה זו, הזכות שהתובע טוען לה, מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה (עילת התביעה). כיוצא בזה הנתבע המבקש לנקות את עצמו... דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך כלל על יסוד העקרון, כי על בעל-דין לשכנע את בית-המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה" (ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 682) לענייננו – הוכח קטגורית כי המערערים נקטו בחוסר זהירות, כשהמשיכו להעביר כספים לאנשים אשר קיים ספק גדול בנוגע לאמינותם, ובכך סיכנו, מעבר לנדרש, את כספי השותפות (עמ' 35 לפרוטוקול; סע' 2.14, 4.23 לסיכומי המשיב). גם עו"ד עזריאל, אשר העיד מטעמם של המערערים, אמר בחקירתו הנגדית כי "המלצתי להם לשלם סכום קטן כפי שמופיע... הם כשדיברו איתי ואמרו שהוא דורש כך, ואמרתי להם שזה גבוה מדי שאסור לכם לתת את הסכום הזה, זה היה כמעט פי 3 ממה שכתוב בהסכם..." (עמ' 45-46 לפרוטוקול). הטענה כי המשיב ידע על הפעולות וידיעתו הכשירה אותן היא טענה המקדמת את עניינם של המערערים. שעל כן, עליהם לשכנע את בית המשפט בנכונותה. לאותה מסקנה ניתן להגיע גם מכוח הכלל של הודאה והדחה כפי שטען המשיב. המערערים הודו שקבלו את הכסף וכן שחרגו בתשלומים למוכרים. משום כך, הנטל עליהם להוכיח כי המשיב הסכים לכך. 24. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בהתייחס להוראות פקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה-1975. סע' 29 לפקודה קובע כי שותף חב לשותפו חובת נאמנות: 29. חובת שותף כלפי רעהו חובתם של שותפים היא לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת, להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו ולמסור לכל שותף או לבא-כוחו חשבונות נכונים ומידע שלם בכל ענין הנוגע לשותפות חובה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בדיווח על פעולותיה הפיננסיות של השותפות: מי שחב חובת נאמנות לרעהו, כמו שותף המנהל את פעולות השותפות וחשבונותיה כלפי שותפיו האחרים, חייב להגיש לאלה להם חב הוא חובת נאמנות חשבונות מהימנים של השותפות. החובה היא לא להגיש חשבונות סתם אלא חשבונות אשר עליהם להיות מהימנים (ע"א 1842/90 אורי בר לב ואח' נ' פנינה (לוינזון) רפפורט פ"ד מח(5) 221, 233-234). על המערערים מוטלת היתה חובה מכוח חוק לדווח למשיב על פעולותיהם, ומשום שהחובה מוטלת עליהם בפן המהותי, הרי דיני הראיות ההולכים אחרי הדין המהותי מטילים עליהם גם את החובה להוכיח כי ידעו את המשיב על התשלומים הנוספים. המערערים לא הצליחו לשכנע את בית המשפט כי פעלו לפי חובתם, ויידעו את המשיב בדבר אותן העברות כספים נוספות. כשנשאל קרויזר האם הגיש ולו דו"ח אחד בכתב למשיב, בו יידע אותו על פעולות השותפות, השיב כי המשיב "חי איתי", וכשעומת עם שאלה זו שוב, חזר ואמר "הוא ידע הכל, ראה הכל, הוא חי איתי..." (עמ' 31-32 לפרוטוקול). מעבר לתשובה סתומה לא הביאו המערערים כל ראיות לכך כי יידעו את המשיב בהעברות הכספים הנוספים, ולא העידו אף עד מטעמם לעניין זה. אפילו המערער 2, אשר הוא שעסק בענייניה הכספיים של השותפות, לא העיד. סיכום ההיבט הראייתי: בין בשל הפן העיוני המצביע על כך שנטל השכנוע מוטל על המערערים ונטל זה לא הורם, ובין בשל הפן המעשי שעניינו קביעתו הפוזיטיבית של בית המשפט כי המשיב לא ידע על התשלומים הנוספים וכי מדובר בתשלומים חריגים – אין ממש גם בטענה זו, ודינה להידחות. 25. האמור לעיל מספק מניה וביה את התשובה גם לטענתם החלופית האחרונה של המערערים והיא כי חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא מראה כי המשיב ידע על פעולות המערערים ואישר אותן, ומכאן, שלא הופרה חובת נאמנות. כפי שנאמר לעיל היו בפני בית משפט קמא ראיות המצביעות על כך שהמשיב לא ידע על הזרמת הכספים, ודי להזכיר את עדותו של עו"ד עזריאל בנוסף לעדות המשיב. מדובר בממצאי עובדה מובהקים שבהם, ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור. במיוחד כך, כאשר אלה מושתתים על עדויות שנשמעו בערכאה הראשונה (ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן, פ"ד נב(4) 563, 569). המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. סוף דבר: אציע לחברי לדחות את הערעור. סוגיית התשלומים הנוספים הועמדה בפני בית משפט קמא, וממצאיו בנושא זה מבוססים על ראיות שהיו בפניו. המערערים ישאו בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח ובהוצאות משפט. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, כ"ז בניסן התשס"ז (15.4.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04011840_Z04.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il