בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1184/00
בפני: כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: מחמיד
ג'מאל
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור על פסק דין בית
המשפט המחוזי בחיפה
מיום
28.12.99 בת"פ 362/98 שניתן על ידי
כבוד
השופטת ר' חוזה
בשם המערער: עו"ד
חיים קאזיס
בשם המשיבה: עו"ד
אלון איינפלסד
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של
סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין,
תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש],
תשכ"א1961-, (להלן: פקודת התעבורה), חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף
329(2) לחוק העונשין בצירוף סעיף 43 לפקודת התעבורה וכן בחבלה במזיד, עבירה לפי
סעיף 413ה לחוק העונשין. בגין הרשעתו גזר עליו בית המשפט המחוזי עונש של שמונה-עשר
חודשי מאסר, מהם שישה חודשים לריצוי בפועל, בעבודות שירות, והיתרה על-תנאי למשך
שלוש שנים. כן נפסל המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך שלושים חודשים. בית המשפט אף
חייב את המערער בתשלום פיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח. על ההרשעה ועל העונש
הגיש המערער את הערעור שבפנינו.
ואלה העובדות אשר בגינן הרשיע בית המשפט קמא
את המערער: ביום 24.5.98 בשעות הערב, נסע המתלונן ברכבו בדרכו מאום אל פאחם אל בית
החולים "העמק" בעפולה. יחד עמו נסעו ברכב אשתו, היא גרושתו של המערער,
ובנם התינוק, בן ארבעה חודשים. משהגיע המתלונן סמוך לבית הספר התיכון באום אל פאחם
הבחין במערער כשהוא נוהג ברכב מסחרי, נוסע בעקבותיו ונצמד אליו. בהמשך הדרך ניסה
המערער לחסום את מסלול הנסיעה של המתלונן. המתלונן, שחשש כי המערער מתנכל לו, עצר
והמתין עד שהמערער יחלוף על פניו. המערער המשיך לנסוע כברת דרך ואז עצר את רכבו
בקרבת צומת והמתין עד שרכבו של המתלונן יתקרב אליו. משהתקרב המתלונן אל המערער
שהמתין לו, ביצע האחרון סיבוב פרסה ולאחריו הסיט את רכבו שמאלה, עלה עמו על אי
התנועה שהפריד בין הנתיבים ופנה לנתיב הנגדי לכיוון מכוניתו של המתלונן. המתלונן
עצר את מכוניתו בנתיב האמצעי ויצא מרכבו, אך המערער עבר במכוניתו את אי התנועה ואת
הנתיב השמאלי, פגע עם רכבו ברגלו של המתלונן ואחרי כן התנגש בכוונה ובעוצמה
במכוניתו של המתלונן. לאחר דברים אלה התרחק המתלונן ממקום ההתנגשות, אך המערער יצא
מרכבו והשליך לעברו אבן שפגעה בידו השמאלית. כתוצאה ממעשיו של המערער נחבלו
המתלונן ואשתו וכן נגרם למכוניתם נזק רב.
שופטת בית המשפט קמא קבעה כי היא מאמינה
לעדותם של המתלונן ואשתו ולפיכך הרשיעה את המערער בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב
האישום. ביחס לאישום לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין טענה התביעה כי הן האבן שזרק
המערער והן הרכב שבו נסע היו בידיו כנשק פוגעני. השופטת קמא דחתה את הטענה בכל
הנוגע לאבן, אך קיבלה אותה ביחס לרכב בקובעה כי ניתן לראות ברכבו של המערער,
בנסיבות העניין, משום נשק.
בדיון בפנינו טען בא-כוח המערער, כי הרשעת
המערער יסודה בטעות. ראשית, טען הסניגור, טעתה השופטת קמא משבחרה להאמין לגרסתו של
המתלונן תחת גרסתו של המערער. הסניגור פירט לפנינו טענות מטענות שונות, שיש בהן,
לדעתו, כדי להצביע על הסתירות ועל חוסר ההגיון הכרוכים בגירסתו של המתלונן.
שנית, טען הסניגור, כי אף בהנחה שגרסתו של
המתלונן גרסת אמת היא, אין מקום להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
באשר להרשעה בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין טען הסניגור כי העבירה מתייחסת
ל"נוסע בנתיב תחבורה", ואילו במקרה שלפנינו, הפגיעה במתלונן אירעה לאחר
שזה יצא את מכוניתו, ומשעשה כן, חדל להיות "נוסע". באשר להרשעת המערער
בעבירה לפי סעיף 329(2) טען הסניגור כי שגתה השופטת משקבעה כי רכבו של המתלונן הוא
בגדר "נשק", ולפיכך, שגתה משהרשיעה אותו בעבירה זו. עוד טען הסניגור, כי
שגתה השופטת קמא משהרשיעה את המערער בשלוש עבירות, כאשר כולן מתייחסות לאותם מעשים
ממש. לחילופין ביקש הסניגור, כי נקל בעונשו של המערער, נבטל את סכום הפיצויים
שנדרש לשלם למתלונן ונקטין את תקופת הפסילה שנגזרה עליו.
הערעור על ההרשעה
2. אין בידינו לקבל את טענותיו של הסניגור באשר
להכרעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. הכרעתו של בית המשפט התבססה על בחינת
גרסאותיהם הסותרות של המערער מחד גיסא, ושל המתלונן מאידך גיסא. שופטת בית המשפט
קמא, אשר שמעה את עדויותיהם של השניים, האמינה לגרסתו של המתלונן ודחתה את גירסתו
של המערער. וכך קבעה:
נתתי
אמון מלא ומוחלט בכל דברי עדותו של המתלונן בבית המשפט. התרשמתי מכנותו של העד,
מרצונו לדייק בפרטים ומהגיונם של הדברים וכאשר הינו איתן בדעתו ואינו חוזר בו
מגירסתו למרות חקירתו הנגדית הממושכת והמתישה. התרשמתי באופן חיובי מן העדות וכי
ניתנה תוך ניסיון ברור של העד לדייק בפרטים ככל שניתן, כי ניתנה ברצף הגיוני וברור
וכי המתלונן לא טפל אשמת שווא בנאשם כאשר גרס כי מעשי הנאשם, כפי שתוארו על-ידי
העד, אכן בוצעו על-ידי הנאשם בכוונה תחילה.
כן האמינה השופטת לעדותה של אשת המתלונן, אשר, לדברי
השופטת, תאמה כמעט במלואה לעדותו של בעלה.
כידוע, בדרך כלל, אין ערכאת ערעור נוהגת
להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בבית משפט דלמטה. במיוחד אמורים הדברים ביחס
לקביעות עובדתיות של בית המשפט המתבססות על הערכת מהימנותם של העדים, שכן הוא זה
השומע ומתרשם מן העדים שבפניו. גם בעניין שלפנינו, לאחר ששמענו את הטענות ביחס
לממצאים שבעובדה שהעלה הסניגור, לא ראינו כל יסוד להתערבותנו בקביעותיו העובדתיות
של בית המשפט קמא. בית המשפט נתן דעתו לכל הטענות העובדתיות שהעלה הסניגור, ניתח
את הטענות בהרחבה ובחן אותן אחת לאחת. לא מצאנו כי נפל פגם במסקנותיו לעניין זה.
הטענות המשפטיות
3. ההרשעה בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין
סעיף 332(2) קובע כך:
332. סיכון חיי אנשים
במזיד בנתיב תחבורה
העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה
או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים:
...
(2) מטפל בנתיב תחבורה
או כלי תחבורה, או בכל דבר שעליהם או בקרבתם, בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש
החפשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי
לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים;
כאמור, טענתו העיקרית של הסניגור כנגד ההרשעה
לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין היתה כי שגתה השופטת משהרשיעה את המערער בעבירה בגין
סעיף זה, שכן לא נתקיים היסוד העובדתי הקבוע בסעיף, הדורש כי העבירה תבוצע ביחס
ל"נוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה".
לטענת הסניגור, "נוסע" הוא רק מי
שישב ברכב בעת שהיה מצוי בתנועה כשהתרחש האירוע נשוא העבירה. כלומר, הסניגור מבקש
כי נפרש את הביטוי "נוסע" כמציג שני תנאים: מצוי בתוך רכב, כשהרכב מצוי
בתנועה. לטענתו, כיוון שבנסיבות המקרה שלפנינו המתלונן יצא את רכבו שעה שהמערער
פגע בו - המתלונן איננו בגדר נוסע.
טענה זו אין בידינו לקבל. ראשית, הסעיף דן במי
שעושה מעשה "בכוונה לפגוע בנוסע...". העבירה אינה דורשת תוצאה; זו עבירת
התנהגות המתרכזת בכוונתו של העושה, אשר עושה מעשה כדי לפגוע בנוסע. במקרה שלפנינו,
המערער עלה עם רכבו על אי התנועה ופנה לעבר רכבו של המתלונן, בכוונה לפגוע בו
בהיותו "נוסע בכלי תחבורה". אמנם, הפגיעה עצמה אירעה שעה שהמתלונן כבר
שהה מחוץ לרכבו, אך, כאמור, הסעיף אינו דורש התקיימותה של פגיעה ובוודאי שאין הוא
דורש כי פגיעה כזו, אם היא מתקיימת, תתרחש שעה שהנפגע שהה ברכבו. תכליתה של ההוראה
שנקבעה בסעיף 332 לחוק העונשין על כל חלופותיה היא להגן על הנוסעים והמשתמשים
בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה ולהבטיח את התנועה בדרך. איני רואה לדון באופן ממצה
בפרשנותו של המונח "נוסע" באותו סעיף שכן האפשרויות למצבים בהם יראו אדם
כ"נוסע" ברכב לצורך סעיף זה הן רבות. די אם נאמר כי ייתכנו מצבים שבהם
יסודותיה של העבירה יתקיימו גם כשהאדם שכלפיו כוון המעשה המסוכן לא היה עוד בגדר
"נוסע" במשמעותו המילולית שעה שנעשה המעשה, בין משום שרכבו לא היה
בתנועה ובין משום שהוא עצמו יצא מהרכב. מכל מקום, ודאי שכך כאשר מהלך הנסיעה טרם
הסתיים ועצירת הרכב או יציאת הנפגע הפוטנציאלי מן הרכב קשורה במישרין בהתנכלות
כלפיו, ב"טיפול" שנעשה שעה שנסע ברכב. כך היו פני הדברים במקרה שלפנינו:
המערער בחר להתנכל למתלונן שעה שהשניים נסעו בכביש, ולכן היפנה את מכוניתו לכיוון
רכבו של המתלונן שהיה אותה עת בנתיב הנגדי לנתיב נסיעתו של המערער ונסע לעברו
במטרה לפגוע בו. נסיעתו המסוכנת של המערער לעברו של המתלונן נעשתה שעה שהמתלונן
היה בגדר "נוסע בנתיב תחבורה", והמתלונן יצא את רכבו בעקבות הסיכון
שנשקף לו מהמערער. לפיכך, יש לראות במתלונן "נוסע" לעניין תחולתה של
העבירה אף כאשר נמלט מרכבו. על מצב דומה נאמר מפי השופט קדמי בהחלטה שניתנה
בבש"פ 763/97 מתוולי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):
לעניין
הגנתו של "נוסע" כאמור, אין נפקא מינה, אם כלי התחבורה שהוא נמצא בו,
נמצא בעת עשיית המעשה האסור במצב של "עמידה" או של "נסיעה".
לפיכך, דין הטענה לפיה אין להרשיע את המערער בעבירה לפי
סעיף 332(2) לחוק העונשין, משום שהמתלונן לא היה "נוסע" בזמן הרלוונטי -
להידחות.
אלא, שבכך לא הסתיימה בחינת התקיימותה של
העבירה. כאמור, השופטת של בית המשפט קמא הרשיעה את המערער בחלופה המצויה בס"ק
(2), הדן במי ש"מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה" וגו'. השופטת קבעה
בפסק דינה כי:
אין
כל ספק כי כאשר ביצע הנאשם את סיבוב הפרסה והחל נוסע בניגוד לכיוון התנועה למולו
של הנאשם [כך במקור] וזאת, כאמור, בכוונה תחילה לפגוע בו, הרי שהיה זה
"טיפול" בכלי תחבורה וכאשר טיפול לעניין זה משמעו עושה בו מעשה כלשהו,
כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של המתלונן ומשפחתו בדרך.
לכאורה, הקביעה האמורה, לפיה פניית הפרסה
שביצע המערער באמצעות הרכב שנהג בו היא בבחינת טיפול בנתיב תחבורה או כלי תחבורה
כמשמעותו בסעיף הנדון, מעוררת קושי.
בחינת משמעותו המילונית של המונח
"מטפל" אינה מבהירה מהם המצבים שיכללו בגדרו: מילון אבן שושן מגדיר
"מטפל" כ"מי שעוסק, משגיח ודואג למישהו או למשהו" (א' אבן
שושן, המלון החדש (1991)). מובן, שהסעיף אינו מכוון עצמו למעשים
"חיוביים" מסוג זה, שכן הסעיף דן כולו במעשים מסוכנים הנעשים בכוונה
לפגוע בנוסעים ומכוון עצמו להתנהגויות שליליות, שאותן הוא מבקש למנוע. כך, למשל,
הסעיף דן במי שמניח דבר על נתיב תחבורה או כלי תחבורה (ס"ק (1)); במי שיורה
או זורק דבר אל אדם שעל נתיב התחבורה או כלי התחבורה או אל חפץ שעליהם, או גורם
שהדבר יגע בהם (ס"ק (3)); ובמי שמראה אור או אות על נתיב התחבורה או כלי
התחבורה או בקרבתם (ס"ק (4)). מובן, איפוא, כי ס"ק (2) הדן במי
ש"מטפל" בנתיב התחבורה, מכוון עצמו למי שעושה פעולות על נתיב התחבורה או
בכלי התחבורה, אשר יש בהן כדי לסכן את הנוסעים בהם.
המונח האנגלי, שהיווה מקור לחקיקת סעיף
העבירה, עשוי לסייע לידינו במעט לפירוש הביטוי "מטפל". סעיף 332 הוא
גלגולו הישראלי של סעיף 237 לפקודת החוק הפלילי, 1936. נוסחו המקורי של הסעיף
בפקודה דן במי שמסכן נוסע במסילת ברזל ובס"ק (2) הופיעו המלים “deals with the railway...”. תרגומו
המילוני של המונח to deal with
לעברית: לעסוק ב...; להתנהג; לנהוג עם; לטפל; לשאת ולתת עם; (ח' שכטר, המלון
הכולל החדש, 1990). ובמילון אלקלעי תורגם deal with the
matter ל - עסק בענין, טפל בענין, ישב הענין (A.
Alcalay The Complete English Hebrew Dictionary (new enlarged edt. 1990).
הביטוי “deal with” בתרגומו
מאנגלית לעברית, מצביע, איפוא, על הביטוי "עוסק" או "נוהג"
במובן "עושה".
כך, המשמעות הרגילה וההגיונית של המונח
"מטפל" בהקשר בו הוא מופיע, מתאימה למשמעות של "עוסק" או עושה
מעשה בנתיב תחבורה או בכלי רכב, בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של
נתיב תחבורה או כלי תחבורה. קשה להגדיר באופן ממצה את הנסיבות בהן ייחשב מעשהו של
אדם כעבירה של "טיפול" ברכב או בנתיב תחבורה כקבוע בהוראת סעיף 332(2)
לחוק העונשין. הגיונם של הדברים מצביע על כך, כי בדרך כלל, כיוון הסעיף למצבים
שבהם אדם המבקש לפגוע ברכב או בנתיב תחבורה עושה כן כלפי רכב שזולתו נוהג בו, ואין
מדובר ב"טיפול" ברכב שהוא עצמו נוהג בו. מתוך הקשר הדברים, כפי שהוא
נלמד מהתבוננות בסעיף כולו, ניכר כי הסעיף כיוון עצמו לפעולות חבלה היוצרות מגע עם
הרכב או עם נתיב התחבורה, ואשר יוצרות בעצם המעשה פוטנציאל לסיכון חיי אדם; כגון,
שפיכת שמנים או חומרים מסוכנים אחרים על הכביש אשר עלולים לגרום להחלקה, הצבת
מכשולים, הסרת תמרורי אזהרה, זריקת חפץ לעבר הרכב או לעבר אדם המצוי על נתיב
התחבורה וכדומה. נראה כי גם כאשר נוסע אדם ברכב ובעת נסיעה פוגע בכוונה עם רכבו
ברכבו של אחר הנוסע לצידו הוא "מטפל בכלי תחבורה" במשמעות האמורה בסעיף
הנ"ל. אין זו רשימה ממצה ל"טיפול" כאמור, אלא דוגמאות בלבד.
מכאן לעניין שבפנינו. ספק בעיני אם סיבוב
הפרסה, חציית אי התנועה והפניית רכבו של המערער לעברו של המתלונן, כשלעצמם, הם
בגדר "טיפול בכלי תחבורה", הגם שמדובר במעשים חמורים ומסוכנים. אילו בכך
נסתיימו עלילות המערער יתכן שלא היה במעשיו כדי להרשיעו בעבירה לפי סעיף 332(2).
אלא, שכזכור, לאחר סיבוב הפרסה וחציית אי התנועה נסע המערער לעבר המתלונן, פגע בו
ברגלו ולאחר מכן התנגש בעוצמה ברכבו, שעה שאשתו ובנו של המתלונן שהו ברכב. וכך קבע
בית המשפט קמא בעניין זה:
הוכח
בפני בית המשפט וזאת במידת ההוכחה הנדרשת בפלילים כי הנאשם פגע עם רכבו במתלונן
וברכב הסובארו שלו וזאת בכוונה תחילה לפגוע בהם ולסכן את בטיחותם.
בנסיבות העניין, הפגיעה של המערער ברכבו של המתלונן לאחר
שזה נאלץ לעצור באמצעו של נתיב התחבורה עקב מעשיו של המערער, סיכנה את הנוסעים אשר
ישבו ברכב אותה עת, ודי בה כדי לקיים את המעשה האסור לפי סעיף 332(2) לחוק
העונשין. הפגיעה כוונה כנגד הרכב של המתלונן שעה שהיה בנתיב תחבורה, ויש לראות בה
"טיפול בכלי תחבורה" כמשמעו בסעיף.
נוכח הדברים האמורים, אנו דוחים את הערעור ככל
שהוא נוגע להרשעת המערער בסעיף 332(2) לחוק.
4. ההרשעה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין
לטענת בא-כוח המערער הרשעתו של מרשו בעבירה זו
- שגויה היא. כאמור, הסניגור טען כי רכב אינו בא בגדרו של "כלי נשק" וכי
מטעם זה יש לזכות את מרשו מהרשעה בעבירה זו.
סעיף 329(2) קובע:
329. חבלה בכוונה מחמירה
העושה אחת מאלה בכוונה
להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב
כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור. דינו - מאסר עשרים שנים:
...
(2) מנסה שלא כדין לפגוע
באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;
השאלה הניצבת בפנינו עתה, שאלה פרשנית היא:
האם רכב הוא בגדר "נשק מסוכן או פוגעני" כנדרש להרשעה בסעיף 329(2).
כאמור, הסניגור טען בפנינו כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. עמדה זו אינה מקובלת
עלינו.
בית משפט זה נתן דעתו מספר פעמים בעבר
לפרשנותו הראויה של המונח "נשק" ולשאלה אם "נשק" הוא רק כלי
שנועד על-פי טבעו לפגוע באדם או גם כל כלי אחר, שיש בו, בנסיבות המתאימות, כדי
לפגוע באדם. כך, למשל, בע"פ 532/74 מדינת ישראל נ' שמש (פ"ד
כט(2) 581) קבע השופט לנדוי כי יש לראות בסכין גילוח נשק קר לצורך הרשעה בסעיף
251א(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936 - הוא סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין דהיום.
בע"פ 187/76 מדינת ישראל נ' אסרף, פ"ד לא(1) 150 קבע הנשיא זוסמן
בהתייחס, בין היתר, לפסק הדין בע"פ 532/74 הנ"ל כי:
לפחות
בשלושה עניינים פסקנו, כי אולר וסכין גילוח הם בכלל נשק כמשמעותו בסעיף 251א
הנ"ל [לפקודת החוק הפלילי, 1936] או סעיף 154א(1) המקביל אליו...אולר-כיס או
סכין גילוח בוודאי לא נוצרו על-ידי מייצריהם כדי לשמש נשק לחימה, ואם כי הגדרתם
כנשק בשלושת העניינים הנ"ל לצורך הסעיפים האמורים לא היתה מעיקר ההלכה, דעתי
היא, כי לענין זה אין נפקא מינה בין מכשיר שסוגל בנוהג הבריות לשמש כנשק, לבין
מכשיר שרק הועד, במקרה מסוים, ad hoc, על-ידי מחזיקו לביצועה של חבלה.
(שם,
בעמ' 152).
פסק דין נוסף בעניין זה הוא ע"פ 194/94 מדינת
ישראל נ' בסנו (לא פורסם). באותו מקרה קבע השופט א' גולדברג כי אגרטל ושרפרף
אשר שימשו לתקיפת המתלוננת נכללים במונח "נשק". בלשונו של השופט
גולדברג:
ברור
הוא כי המשיב חבל במתלוננת חבלה חמורה וזאת כשהוא נושא נשק קר... אין מובנו של
"נשק קר" רק לכלי שהוא פוגעני מעצם טיבו ומהותו. כלי אשר יועד מתחילתו
למטרה בלתי אלימה אף הוא בגדר "נשק קר" אם נעשה בו שימוש אלים. בענייננו
מדובר באגרטל ובשרפרף שהמשיב תקף בהם את המתלוננת, וכשעשה המשיב שימוש אלים בשני
החפצים האמורים הרי שבכך הפכו אלה, שהם "תמימים" במהותם, ל"נשק
קר" אותו נשא המשיב בעת התקיפה.
פרשנות זו היא פרשנות המביאה בחשבון את התכלית
החקיקתית, לפיה יש לראות עבירת אלימות שבוצעה באמצעות נשק או כלי פוגעני שנעשה בו
שימוש כבנשק, כעבירה בדרגת חומרה גבוהה יותר מעבירה של מעשה אלימות רגיל. פרשנות
זו אינה ייחודית לפסיקתנו. בתי המשפט במדינות ששיטותיהן מבוססות על שיטת המשפט
המקובל נתנו דעתם לשאלה מהו מכשיר או כלי שניתן לראות בו "נשק" בעבירות
אשר חומרתן נעוצה בשימוש בנשק. הפסיקה במדינות הללו נתנה ביטוי למגמה הפרשנית לפיה
נשק אינו רק כלי שנועד מעצם טיבו וסגולותיו לפגוע באדם, אלא גם כל כלי אחר שנעשה
בו שימוש למטרות אלימות, אף אם לא סוגל לכך מלכתחילה, ובלבד שיש בו פוטנציאל
פוגעני בעת השימוש כאמור. כך, למשל, עוד לפני שנים רבות קבעה הפסיקה באנגליה כי
מקל ששימש להכאת אדם בראשו נחשב לנשק (offensive weapon)
- R. v. Johnson (1822) Russ
& Ry 492; 168 E.R. 914;; כן נקבע כי פטיש עשוי להיחשב לנשק בנסיבות
מסויימות - Ohlson v. Hylton
[1975] 2 All E.R. 490; בקנדה נקבע כי אדם אשר שבר כוס בירה ודקר
באמצעות שבר זכוכית קצין משטרה השתמש ב"נשק" כמשמעותו בחוק הפלילי הקנדי
- R. v. Allan (1971) 4 CCC
(2d) 521, שהובא ב - The Digest, vol. 14(1), 274 (London, 1993);
בניו-זילנד נקבע כי סכין שולחן המשמש לתקיפת אדם מהווה נשק. בית המשפט שם קבע כי
המונח offensive weapon הקבוע בחוק (Police Offences Act 1927, sec. 53A) כולל כל חפץ
שנעשה בו שימוש בכוונה לגרום לפגיעה גופנית. נקבע, כי כאשר לא מדובר בנשק per se על התביעה להראות הן את השימוש הפוגעני שנעשה בכלי, והן כי הדבר
נעשה בכוונה לפגוע: Police v. Smith [1974] 2 NZLR 32, אשר הובא ב - The
Digest, Ibid.
ניתן לסכם את גישת בתי המשפט של מדינות המשפט המקובל
בדבריהם של המחברים סמית' והוגן:
Any article is capable of being an offensive weapon.
(J. Smith & B. Hogan Criminal Law (eighth ed.,
London, 1996, at p. 460)).
למסקנה דומה הגיעו גם בתי המשפט בארצות הברית,
אשר דנו ישירות בשאלה האם מכונית עשויה להיחשב לנשק מסוכן. כך, למשל, בית המשפט
העליון במדינת מישיגן קבע בפסק דין People v. Goolsby 279 N.W. 867 (Mich.1983) כי
גם עצמים שאינם מסוכנים per se יכולים להוות
נשק כמשמעותו בחוק. באותו מקרה נדון עניינו של אדם ששוטר הורה לו לעצור את
מכוניתו. הוא יצא מהרכב, קילל את השוטר, נכנס בחזרה לרכבו ובניגוד לדרישת השוטר
לחץ במכוון על דוושת הגז ואמר לשוטר לזוז מדרכו. מבלי לבדוק האם השוטר פינה את
הדרך החל הנהג בנסיעה, דרס את השוטר ופגע בו ברגלו. החוק במישיגן קבע כי כל אדם
התוקף אדם אחר באמצעות רובה, אקדחים מסוגים שונים, סכין, מוט ברזל, אלה, אגרופן,
או כל נשק מסוכן אחר יורשע בעבירה. בלשונו:
Any person who shall assault another with a gun, revolver,
pistol, knife, iron bar, club, brass knuckles or other dangerous
weapon....shall be guilty of a felony.
(The Michigan Penal Code, chap. 11, sec. 82).
בית המשפט קבע כי ישנם כלי נשק שמסוכנותם נובעת מעצם טיבם
ומאופן תכנונם, בעוד שעצמים אחרים אינם מהווים נשק מסוכן, אלא אם כן משתמשים בהם
למטרה מסוג זה. נקבע כי המבחן בעניין זה הוא האם נעשה שימוש בעצם המסויים כבכלי
נשק והאם יש ביכולתו של העצם שבו נעשה שימוש כאמור לגרום לחבלה חמורה (People v. Goolsby, supra, at pp. 868-869).
באותו עניין טען הסניגור כי למרות שטכנית, ניתן לראות ברכב נשק מסוכן, אין לעשות
כן כאשר החוק מונה סוגים שונים של כלי נשק, שכן ניתן ללמוד מכך כי כוונתו של החוק
היא להגביל את תחולתו אך ורק לאותם מקרים שבהם נעשה שימוש בכלים שכאלה.
ביהמ"ש דחה טענה זו וקבע:
Construction or interpretation of a penal statute requires
consideration of the evil sought to be penalized. The evil, under legislative
consideration, was that of assaults, aggravated by use of dangerous weapons
and, expressive of such purpose, certain instrumentalities were mentioned, not
to the exclusion of other potentially dangerous weapons, but inclusion thereof
by the omnibus term “or other dangerous weapons”. The language, so employed,
cannot, considering the purview of the enactment, be read as though written “or
other dangerous weapons of like character, class or kind”.
(Ibid, at. p. 869)
כך, חרף העובדה כי החוק מנה מפורשות מספר סוגים של כלי נשק
במובנם הרגיל, לא נמנע בית המשפט לקבוע כי מכונית עשויה לשמש כלי נשק מסוכן, והיא
נכללת בהגדרה השיורית המצויה בסעיף.
בפסק-דין State v. Mercier חזר בית המשפט
העליון של רוד איילנד על הקביעה כי כאשר עושים שימוש באובייקט מסויים במסגרת עבירת
התקיפה, שאלת היותו של אותו אובייקט נשק תיחתך לפי אופן השימוש באובייקט ולפי
פוטנציאל הפגיעה שלו:
This charge reminds us that there may be a conviction of
assault with a dangerous weapon when the object used in the assault is not per
se a dangerous weapon if it appears that the object was used in such a way that
it had the capability of producing serious bodily harm. The test is not whether
serious bodily harm may have resulted. The object’s latent capability alone is
not determinative; what is determinative is such capability coupled with the
manner of use.
(415 A.2d 465, at p. 467 (R.I.1980))
בית המשפט המשיך וקבע כי:
An automobile in and of itself is not considered a
dangerous weapon, but it may become so if it is employed in such a manner to
render it capable of inflicting death or serious bodily injury.
(Ibid, ibid)
ראו גם Beck v. State 119 P.2d 865 (Okl. 1941), בו נקבע כי לא רק מכונית מהווה בנסיבות
מסויימות נשק מסוכן אלא גם כסא, מקל ושעון עשויים להיחשב במקרים המתאימים לנשק
מסוכן (Ibid, at p. 866).
כן נקבע שם כי סקירת פסקי-דין שונים אשר עסקו בשאלה זו העלתה, כי לא קיימת אף
מדינה בארצות הברית בה נפסק כי רכב לא יוכל להיחשב כלי נשק לעניין עבירת תקיפה (Ibid, at p. 869). לפסקי-דין
שקבעו כי מכונית עשוייה להיחשב לנשק קטלני ראו עוד: Johnson v. State 455 N.E.2d 932 (Ind. 1983); Willimson
v. State 11 So. 124 (Fla. 1926).
נוכח כל האמור לעיל, נראה כי המסקנה לפיה
מכונית עשויה להיחשב בנסיבות המתאימות לכלי נשק מתיישבת הן עם נוסח החוק והן עם
תכליתו; היא עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה בפסיקתנו להגדרה "השיורית"
של נשק מסוכן או פוגעני, והיא פרשנות מקובלת להוראות חוק דומות בשיטות המשפט
הקרובות לנו. שאלה נפרדת היא מהו המבחן לפיו ייקבע האם עצם מסויים, שאינו מעצם
טיבו ומהותו כלי נשק במובנו הרגיל, מהווה כלי נשק לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין.
נראה כי ראוי להפעיל לעניין זה מבחן כפול: ראשית, יש לבחון האם השימוש שנעשה
בפועל באותו עצם נעשה במטרה לפגוע באמצעותו. כך נקבע בפסיקתו של בית משפט זה
הנזכרת לעיל. לכך יש להוסיף, כי כאשר מדובר בחפץ "תמים" יש לבחון האם
הוא בעל פוטנציאל לגרום חבלה. בענייננו מתקיימים שני חלקיו של המבחן: המערער אכן
התכוון לפגוע במתלונן תוך עשיית שימוש ברכבו, ואין חולק כי פוטנציאל הפגיעה הטמון
ברכב הוא גדול ביותר. לפיכך, אנו דוחים את הערעור ככל שהוא נוגע להרשעתו של המערער
בעבירה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין.
הערעור על העונש
5. כאמור, הערעור שבפנינו הופנה הן כלפי ההרשעה
והן כלפי העונש. בית המשפט קמא גזר על המערער שמונה-עשר חודשי מאסר, מתוכם שישה
לריצוי בפועל בעבודות שירות והיתרה על תנאי; פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה ומלקבל
רשיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים, ותשלום פיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח.
לעניין העונש טען הסניגור בשני עניינים: ראשית
טען הוא, כי לא היה מקום לפסוק למתלונן פיצויים בסך 10,000 ש"ח או כל סכום
אחר, בהעדר קבלות ומסמכים כלשהם בדבר הנזקים שנגרמו לרכבו של המתלונן. טענתו
השנייה של הסניגור נגעה לתקופת הפסילה בפועל שנגזרה על המערער, אשר לטענתו הינה
תקופה מופרזת ולכן יש לבטלה, או לכל הפחות, להקטין את משכה.
העונש אשר הוטל על המערער הוא קל ביותר בהתחשב
במעשים אשר הורשע בביצועם. המערער התנהג באופן שהיה בו כדי לסכן את שלומם ואף את
חייהם של המתלונן ובני משפחתו, שעה שיצאו לתומם לנסיעה בדרך. רק בדרך נס לא נגרמה
תוצאה קשה יותר ממעשיו של המערער. בגזרה את הדין הביאה השופטת של בית המשפט קמא
בגדר שיקוליה את כל הנסיבות המקילות שהעלה הסניגור לטובת המערער ולפיכך לא ראינו
להתערב בעונש אשר נגזר עליו.
נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.
ניתן היום, כ"ו בסיון תש"ס
(29.6.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00011840.N02
חכ/