גבריאל אמבאו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"ב 11834/05 בבית המשפט העליון רע"ב 11834/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: גבריאל אמבאו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 19.12.05 בתיק עע"א 5699/05 שניתן על ידי כבוד השופט נ' זלוצ'ובר תאריך הישיבה: כ"ט בשבט התשס"ו (27/2/06) בשם המבקש: עו"ד יובל ליבדרו בשם המשיבה: עו"ד יוכי גנסין; עו"ד אילאיל אמיר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. מי שנידון למאסר בפועל ובית המשפט החליט כי המאסר ירוצה בעבודות שירות לפי סעיף 51א לחוק העונשין תשל"ז-1977, ולא התייצב לביצוע עבודות השירות, האם מוסמך נציב בתי הסוהר להחליט על הפסקה מינהלית של עבודות השירות? זו השאלה שהוצגה בבקשת רשות הערעור שלפנינו. ב. (1) הנה הרקע בתמצית: על המבקש נגזר בשנת 2000 בידי בית משפט השלום באשדוד (השופטת מרוז) עונש על עבירת אלימות (תקיפת אשתו תוך גרימת חבלה), אותה עבר ב-1997. העונש כלל מאסר בפועל בעבודות שירות ומאסר מותנה. נקבע כי העונש בעבודות שירות ירוצה מיום 1.10.00. בטרם החל בריצוי העונש, נעצר המבקש (17.9.00) עד תום ההליכים בשל עבירה אחרת הקשורה בסכסוך במשפחה – הפרת הוראה חוקית ואיומים – וביום 28.9.00 הושת עליו מעצר בית מלא; על כן לא החל בביצוען של עבודות השירות. ב-14.2.01 גזר בית משפט השלום בקרית גת את עונשו בעבירה השניה והאריך את המאסר המותנה שהוטל על המבקש, בנוסף להתחייבות כספית ולצו מבחן. המבקש לא עשה דבר לריצוי העונש בעבודות השירות. חלפו שנים אחדות, וביום 18.3.05 הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף, שבגינו שהה, לאחר תקופה של מעצר מלא, במעצר בית בן שבעה חודשים. לימים (22.3.05) זוכה מן העבירות באירוע הנוסף. הימים, החודשים והשנים נקפו, ועדיין לא נעשה דבר באשר לעבודות השירות. רק ביום 25.7.05 נערך לעורר שימוע, בו טען שאינו מוכן לרצות את העונש בעבודות השירות, מהיעדר אפשרות להגיע למקום העבודה; עוד לטענתו בשימוע, לא פנה לריצוי עבודות השירות כי הבין שכביכול בגזר הדין השני (קרית גת) הומר עונשו בצו מבחן, וכך פירש את הדברים, כביכול על פי עצה משפטית. בעקבות השימוע, ועל פי המלצת עורך השימוע, סגן מפקד גוש דרום בשירות בתי הסוהר (שב"ס), החליט נציב בתי הסוהר ביום 1.8.05 על הפסקת עבודות השירות לפי סעיף 51ט(5) לחוק העונשין, וקבע כי המבקש ישא את יתרת עונשו בבית הסוהר. יוזכר כי למבקש עבר פלילי מכביד בתחום האלימות כלפי בת הזוג, הכולל שבעה רישומים (אחד מהם ללא הרשעה). (2) המבקש פנה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע ביום 6.9.05 וביקש כי המלצת עורך השימוע (הוא נדרש אליה ולא אל החלטת הנציב, שאולי לא ידע עליה) תבוטל, וכי ימונה לו סניגור. הבקשה נדונה בפני השופט זלוצ'ובר, בלא שהמבקש יוצג. בית המשפט סבר כי אין לו סמכות למנות סניגור מהסניגוריה הציבורית בדיון בעתירות אסיר, למעט בעתירות המוגשות כנגד ועדת השחרורים, ומכל מקום טען העותר עצמו בפניו באריכות, ובית המשפט דחה את הטענות. מכאן הבקשה לרשות ערעור. ג. (1) בא כוחו המלומד של המבקש, מטעם הסניגוריה הציבורית, יסד טענותיו על שני אדנים: טענה משפטית וטענה מהותית. הטענה המשפטית עניינה כי נציב שירות בתי הסוהר לא היה מוסמך להחליט על הפסקה מינהלית של המבקש; זאת כיוון שהמבקש לא החל כל עיקר בעבודות השירות, ולכן כנטען לא בא תחת כנפיו של שירות בתי הסוהר, ויש להביא עניינו בפני בית המשפט המחוזי שדן בתיקו העיקרי. הטענה המהותית עניינה חלוף השנים ומצבו המשפחתי של המבקש, המצדיקים - כנטען - לילך לקראתו, כך שיוכל לרצות את המאסר בעבודות שירות כפי שתוכנן מלכתחילה, וזאת גם כיוון שלא נעשה עם המבקש בירור לאורך שנים, ושיהוי רב חל בטיפול בעניינו. (2) המדינה משיבה, מנגד, כי מי שנגזר עליו מאסר בעבודות שירות הריהו בא בקהלם של עובדי עבודות שירות לצורך הסמכות להפסקתן של העבודות, החל מן המועד שנקצב לו לתחילת ריצוין של עבודות השירות על-ידי בית המשפט. לשיטת המדינה, יש מקום להכריע בעניין זה ולקבוע, כי כל היעדרות מריצוי עבודות שירות מן המועד שנקבע לתחילתן באה בגדר סמכותו של הממונה על עבודות שירות. בניגוד להפסקה שיפוטית, הבאה אם הורשע עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת, הפסקה מינהלית על-ידי נציב השירות באה – כנטען - בכל עת שבו אדם נעדר מעבודת השירות גם אם לא החל בה. נטען, כי אין לבית המשפט סמכות לשנות את מועד הריצוי לאחר שקבע אותו בגזר הדין; ועוד נאמר, כי החלטתו של נציב שירות בתי הסוהר במקרה דנן היתה סבירה גם לגופה. (3) החלטנו לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור, אך אין בידינו להיעתר לערעור. ד. (1) מסגרת הדין לעניין זה מצויה בסימן ב1 לחוק העונשין, המסדיר את סוגיית עבודות השירות. בסעיף 51א נאמר, כי "עובד שירות" הוא "מי שנושא עונש מאסר בעבודות שירות". סעיף 51ט(א) לחוק קובע, כי "נציב בתי הסוהר רשאי להחליט כי עבודתו של עובד שירות תופסק, וכי הוא ישא את יתרת עונשו בבית סוהר, אם ראה הנציב כי נתקיים בעובד השירות אחד מאלה...". בא כוח המבקש נסמך על הביטוי "מי שנושא עונש מאסר בעבודת שירות" (סעיף 51א) וגם על הביטוי "עבודתו של עובד השירות תופסק" סעיף 51ט(א), כדי להסיק כי המדובר אך ורק במי שהחל בביצוען של עבודות השירות, ומי שלא החל בהן לא בא לחסות תחת כנפיו של שב"ס, והריהו נותר במצבו בטרם החל לשאת בעבודות השירות, ולשיטת המבקש מצוי הוא אז בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים. הוא תומך יתדותיו גם בתקנה 5 לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודות שירות), תשמ"ח-1987, שבה מדובר על הודעת הממונה על עבודות שירות לבית המשפט על נידון "שהחל לשאת מאסרו בעבודת שירות", כן נסמך הוא על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (השופט גורפינקל) ברע"א 1277/05 גואטה נ' שב"ס (לא פורסם), שם נדרש בית המשפט להחלטות סותרות שהיו בשאלה זו בבתי משפט שונים; בית המשפט התייחס לפסק הדין בד"נ 5/83 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם) בו נפסק ברוב דעות לגבי אדם שלא התייצב למאסר, כי המדובר בהפרת הוראה חוקית ולא בבריחה ממשמורת; בעקבות זאת סבר בית המשפט בפרשת גואטה כי אין לנציב שב"ס סמכות להורות על הפסקת עבודות שירות למי שטרם החל בריצוי העונש, והפניה צריכה להיות לבית המשפט. בית המשפט בפרשת גואטה סבר, כי ראוי שיוגש ערעור על החלטתו, לשם קבלת עמדתו של בית משפט זה, ואכן הוגשה בקשה לרשות ערעור, אך היא נמחקה, כיוון שהנאשם הורשע בינתיים בעבירה אחרת ונידון למאסר בפועל. לשיטת המדינה, כאמור, הפסקה שיפוטית של עבודות שירות תיתכן רק בהרשעה בעבירה אחרת (סעיף 51 י' לחוק העונשין), ואילו הפסקה כבענייננו היא הפסקה מינהלית. (2) אנו סבורים, כי מי שלא התייצב לעבודות שירות, סמכותו של שירות בתי הסוהר חופה עליו ביום שנקבע לריצוין של עבודות השירות, אם לא שונה המועד על ידי בית המשפט. אכן, המחוקק (בסעיף 51ג(א) לחוק) לא צפה את האפשרות שאדם שנגזרו עליו עבודות שירות לא יתייצב אליהן מלכתחילה, ובאופן "פורמלי" לא ייכנס למרותו של שב"ס. ואולם, דעתנו היא, כי משעה שנקבע לאדם על-ידי בית המשפט מועד התחלה לעבודות השירות, ולא החל בהן בלא צידוק אובייקטיבי של ממש (ניתן להעלות על הדעת מקרים חריגים של צידוק כזה, למשל מחלה קשה שמנעה מאדם להתייצב) – מועד זה הוא הקובע לצורך תחולת סמכותו של נציב שב"ס להורות על הפסקת עבודות שירות. את הדיבור שבסעיף 51ג(א) "מי שבית המשפט החליט לגביו על עבודת שירות ... לא ייאסר ויחל בעבודת השירות ביום שאחרי יום גזר הדין או במועד מאוחר יותר כפי שקבע בית המשפט...." יש לפרש כך שלמן המועד שנקבע הריהו בא אל תחת סמכות שב"ס. אין מצבו של אדם כזה, שהפר את הוראת בית המשפט – אשר כל כולה מיסודה הריהי "הנחה", מעשה חסד מיסודו שקבע המחוקק בגופו של דין, כדי שיתאפשר ריצוי מאסר בעבודות שירות במקום מאחורי סורג ובריח – יכול וצריך להיות משופר ועדיף ממצבו של מי שהתייצב לעבודות השירות ואחר כך החל להקל בהן ראש. דברים אלה אין להלמם. לכן הפירוש הראוי הוא כפי שקבע בית המשפט קמא בנידון דידן, קרי, כי כדין פעל נציב בתי הסוהר. כך עולה גם מהחלטותיו של בית משפט זה ברע"ב 10822/02 עזאלדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (הנשיא ברק) וברע"ב 1885/05 עזאם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה). נוסיף, כי אל נכון ציטט בית המשפט קמא את דבריו של בית משפט זה ברע"ב 1473/05 נאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), כי "עבודות שירות מהוות חלופה לעונש מאסר בפועל, וניתנות בידי נאשם כפריבילגיה אפשרית שנועדה למנוע את כליאתו מאחורי סורג ובריח. מקום שנאשם אינו מקבל על עצמו את עול האחריות הנלווית לעבודות השירות, לא נותרת ברירה אלא לבטל חלופה עונשית זו ולהחיל במקומה חובת ריצוי עונש מאסר בפועל לגבי יתרת העונש שנותר". לא מצאנו כי נסיבותיו של המבקש מצדיקות החזרת הגלגל אחורנית. ערים אנו לאשר נקבע בד"נ 5/83 הנזכר (וראו גם ע"פ 608/81 סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), נשוא הדיון הנוסף), אך דעתנו נוטה יותר לדעת המיעוט שם מאת הנשיא שמגר והמשנה לנשיא בן-פורת, שלפיה החלטת בית המשפט הקובעת מועד למשמורת – לתחילת עונש מאסר – היא היא הקובעת לעניין תחולתה של המשמורת. (3) בית המשפט קמא העיר באשר לזמן שחלף, שבו לא עשו הרשויות לחפש אחר המבקש, וציין כי "מצופה משב"ס והמשטרה שיקפידו על ריצוי עונשי מאסר בעבודות שירות, שכן ספק אם יש אפקטיביות בדרך בה בוצעו הדברים בתיק זה, וכן יש פגיעה באמון הציבור ובמערכת אכיפת החוק כשכך מתנהלים הדברים". אנו מצטרפים להערת בית המשפט. ככל שישנם מקרים נוספים שבהם לא התייצבו לריצוי עונשם בעבודות שירות מי שנגזר עליהם דבר זה, ראוי כי שב"ס יבדוק את הנעשה לגביהם. (4) ולבסוף, באשר להערת בית המשפט קמא בקשר לסמכות למינוי סניגור ציבורי בעתירות אסיר. מקרה שבו אדם מרצה או אמור לרצות מאסר בפועל הוא מאותם שערכית ראוי כי יהא מיוצג, אם אין ידו משגת. אכן, בית המשפט ציין כי לגבי אסירים יש הוראה מיוחדת, לייצוג בקשר לדיון בועדת השחרורים (סעיף 16ה לחוק שחרור על תנאי, תשס"א-2001). ראו גם סגן הנשיא (בדימוס) שרון, שחרור מוקדם ממאסר, 120, 121. ואולם, כשלעצמי דומני כי דברים בחינת קל וחומר הם. אם בועדת השחרורים, בעתירות אסירים בבית המשפט לא כל שכן, ולוא מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט. (5) סוף דבר, איננו נעתרים לערעור. על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום א', כ"ה ניסן תשס"ו (23.4.06) עד שעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ניתן היום, ו' בניסן התשס"ו (3.4.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05118340_T06.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il