ד"ר יוסף ברנר נ. פרופ' רפאל קטן

פסק-דין בתיק ע"א 11823/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11823/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער: ד"ר יוסף ברנר נ ג ד המשיבים: 1. פרופ' רפאל קטן 2. פרופ' ערן יוסף דולב 3. פרופ' מרדכי רביד 4. ד"ר יורם בלשר ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.11.05 בת.א. 2427/01 שניתן על ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: כ"ה בחשון התשס"ז (16.11.2006) בשם המערער: עו"ד יהושע רזניק; עו"ד שי אלון בשם המשיבים: עו"ד אמנון יצחקניא; עו"ד אילן אמיר פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: המערער הגיש תביעה בגין לשון הרע שפרסמו נגדו, לדעתו, המשיבים. סיפור המעשה בקליפת אגוז: המערער הוא רופא אונקולוג במקצועו, ולצד עבודתו בבית חולים, הוא מציע במסגרת מרפאה שבבעלותו טיפול אלטרנטיבי משלים לחולי סרטן. המשיבים, רופאים גם-הם, מתנגדים לשיטות הטיפול הללו ובפרט לאופן שבו הן מוצגות לציבור. הם רואים בכך, בתמצית, משום "מכירת אשליות". את דעתם-זו הם הביעו במסגרות שונות. המערער ראה בהתבטאויותיהם משום לשון הרע עליו, ומכאן תביעתו הנזכרת בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק). בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון), בפסק-דין מפורט ומנומק היטב, דחה את התביעה. בית המשפט פתח ובחן את השאלה האם הטיפולים שמציע המערער הם בגדר רפואה אלטרנטיבית (חלופה לרפואה הקונבנציונאלית) או שמא הם בגדר רפואה משלימה (סיוע לרפואה הקונבנציונאלית). נמצא, כי אין לסווגם כך או כך באופן נחרץ. בית המשפט הוסיף וקבע כי התבטאויותיהם של המשיבים, שבהן ננקטו מילים כמו "עושק", "מוכר אשליות", "שרלטני" ועוד כיוצא באלה, פוגעות, מעצם טיבן, בשמו הטוב של המערער. עוד בחן בית המשפט את האינטרסים המתנגשים בענייננו – חופש הביטוי מזה והזכות לשם טוב מזה – והתייחס בהקשר זה לכמה נתונים בעלי-חשיבות: ראשית, העובדה שהמערער הוא אמנם אדם פרטי, אך קיים עניין ציבורי בפרסום ביקורת על פועלו. ושנית, ההתרשמות כי מדובר בהתבטאויות שאינן מתיימרות לקבוע עובדות נחרצות ביחס לטיפולים שמציע המערער, אלא להביע דעה בנושא. בסופו של יום הגיע בית המשפט לכלל מסקנה שההתבטאויות בהן עסקינן "חורגות ממחלוקת רופאים לגיטימית בשאלת האפקטיביות של הרא"מ [רפואה אלטרנטיבית משלימה] ביחס לחולי סרטן, וחוצות את הגבול אל עבר הכפשתו והעלבתו של ד"ר ברנד ברבים – ולכן הן מהוות לשון הרע". כאן בא בית המשפט לבחון האם קמה למשיבים הגנה לפי החוק. בית המשפט קמא פסק שאין להחיל במקרה זה את הגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14 לחוק. נמצא, כי המחלוקת בדבר לגיטימיות הטיפולים מהסוג הנדון ותועלתם היא מחלוקת מקצועית שלגביה, אל לו לבית המשפט לקבוע ממצאים פוזיטיביים. עם זאת, נקבע שקמה למשיבים במקרה זה הגנת תום-הלב בהבעת דעה, המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק. בהקשר זה הטעים בית המשפט, כי לפי התרשמותו, המשיבים ראו לנגד עיניהם את טובתם של החולים, וביקשו להתריע מפני האשליות שלדעתם "מוכר" המערער תמורת ממון רב. זאת ועוד, בית המשפט התרשם כי המשיבים פעלו מתוך תחושת חובה מקצועית ומוסרית המוטלת עליהם מתוקף תפקידם. הם השמיעו ביקורת שאינה מופרכת בעליל אלא מעוגנת במחקרים ובחוות-דעת מקצועיות, והיא נוגעת לעניין ציבורי מן המעלה הראשונה. בית המשפט אף מצא שבנסיבות העניין הדברים נאמרו באופן שלא חרג מגבולות הסבירות. המערער מצדו, כך הודגש, הינו בעל נגישות גבוהה לאמצעי התקשורת, ואכן, הוא מעביר באמצעותם את משנתו לציבור. כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מופנה הערעור שבפני. בין היתר טוען המערער, כי משיצאו הפרסומים מגבולות השיח הרפואי הלגיטימי ועברו להשמצות אישיות – לא עומדת עוד הגנה למשיבים. לשיטתו, הסגנון בו בחרו המשיבים בהתבטאויותיהם חורג מגבולות הסביר וכל מטרתו היתה להכפיש את המערער בעיני הציבור. במיוחד יש להביא בחשבון, לדעת המערער, את מעמדם הרם של המשיבים ואת ההקשר שבו אמרו את דברם. מדובר, כך סבור המערער, בהתבטאויות שאינן מקיימות את חובתם האתית של הרופאים לנהוג ביחס של כבוד כלפי עמיתיהם – אף מקום בו אלה האחרונים מביעים עמדות מיעוט. המערער שב ומלין על שהמשיבים לא ערכו בירורים עמו בטרם פרסמו את דברי-הדיבה. בחנו את טענות הצדדים ובאנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי דן, כאמור, באריכות ובקפדנות בכל מישורי-המחלוקת שהוצגה בפניו, ומסקנותיו מקובלות עלינו. בסופו של יום, ראה בית המשפט לקבוע כי הביקורת שהשמיעו המשיבים על פועלו של המערער, חרף הלשון הבוטה שננקטה והגלישה אל מעבר לדפוסי השיח הרגילים בין רופאים, היא חלק מהמחלוקת החריפה – שלציבור עניין רב בקיומה ובהשמעתה – באשר להיבטים שונים הקשורים ברפואה האלטרנטיבית-המשלימה. לא רק המשיבים השמיעו עמדתם – שהיא בגדר חיווי דעה – בראש חוצות; גם המערער עשה כן. אלה וגם זה פעלו, לפי התרשמותו של בית המשפט המחוזי, בראש ובראשונה מתוך תחושת-חובה מקצועית ומוסרית. על הרקע הזה, לא נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי למשיבים עומדת הגנת תום-הלב בהבעת דעה. על-כן, הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסכום של 15,000 ₪. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ט"ז בכסלו התשס"ז (7.12.2006). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05118230_P07.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il